הייט מייל

1

ילדות יפות מקבלות איומים על חייהן

נעמי

"נראה לי שקבעת שיא חדש. עברו רק שבועיים מאז שהתחלת לשדר ואת כבר מקבלת מכתבים ממעריצים."

לאן יש נטייה להתגנב לאנשים בסתר, אז כשאני שומעת את הקול שלה מאחוריי אני נבהלת ומסתובבת מהר בכיסא. אני חושבת שזה בגלל הנעליים שלה. הן שקטות מדי, אפילו על מרצפות. היא מחייכת ומנופפת במכתב שבידה.

"לא ידעתי שחזאים מקבלים מכתבי מעריצים. זה צריך להדאיג אותי?"

"חזאיות יפות מקבלות," אן אומרת וקורצת לי, "אבל כמו שאמרתי, שבועיים זה שיא חדש. נקווה רק שהמעריץ החדש שלך הוא לא סטוקר."

אני לוקחת ממנה את המכתב והופכת את המעטפה הלבנה. שמי וכתובת התחנה כתובים עליה בכתב יד. אן מסתכלת עליי, לא טורחת להסתיר את הציפייה. אני משחילה אצבע וקורעת את המעטפה.

"למה לא עם פותחן מכתבים," אן אומרת. היא נראית מרוגזת.

"מי צריך פותחן? האצבעות שלי יכולות לעשות את זה מצוין."

"את תיחתכי מהנייר," היא אומרת.

לא אכפת לי. אני מושכת כתפיים. "תמיד פתחתי מכתבים ככה."

אני מוציאה מהמעטפה הקרועה דף מחברת מקופל. המכתב כתוב בכתב יד. הוא קצר, פשוט, ישר ולעניין:

נעמי היקרה,

אני מקווה שברק יפגע בך ושתמותי באמצע התחזית הבאה שלך. נכון אירוני?

ל'

צחוק חזק וקצר בורח לי לפני שאני מספיקה לעצור אותו. אני מנסה, אבל ברגע שאני מתחילה אני כבר לא יכולה להפסיק, ומתפקעת מצחוק. אן מזדעפת וחוטפת ממני את המכתב לראות מה כל כך מצחיק. אני רואה מבעד לדמעות הצחוק שלי את העיניים שלה מתרחבות ואת הפנים שלה מאדימות.

"אלוהים אדירים," היא אומרת. "אני מצטערת. לא ידעתי מה זה. אני לא — את בסדר? למה את צוחקת?"

אני נושמת עמוק בניסיון להירגע ולוקחת שוב את המעטפה הקרועה. לאכזבתי אני מגלה שאין עליה את כתובת השולח.

"מאיפה המעטפה הזאת הגיעה?"

אן מנידה את ראשה. היא לא מבינה את תגובתי. "היא הגיעה בדואר היום בבוקר. בלי כתובת שולח. את יודעת מי זה?"

אני מהנהנת. אני מרגישה את החיוך מתפשט שוב על שפתיי. "לא שמעתי ממנו כבר שנתיים."

התגובה שלי מבלבלת את אן עוד יותר. "זאת בדיחה? או שיש לך סטוקר משוגע שכדאי שנדע עליו?"

"זה סיפור ארוך. קצת קשה להסביר."

אן לוקחת כיסא מהשולחן הסמוך ומתיישבת. "יש לי זמן."

אני קמה ומתחילה לאסוף את הדברים שלי. סיימתי להיום, ולא מתחשק לי שחבריי לעבודה ישמעו את השיחה הזאת. "בדיוק עמדתי לצאת," אני אומרת. אן נראית מאוכזבת. "רוצה לשבת איתי לקפה? אני אספר לך."

לוקה היקר,

איזה כיף להיות החברה־לעט החדשה שלך. המורה שלי אמרה שאתה גר בקליפורניה. אף פעם לא הכרתי מישהו שגר בקליפורניה. זה מה־זה מגניב! אתה הולך לים כל יום? נראה לי שזה מה שאני הייתי עושה אם הייתי גרה שם. אתה בטח מת על זה.

אני גרה באוקלהומה. תמיד רציתי לגור קרוב לים כדי שאני אוכל ללכת מתי שבא לי. אין הרבה מה לעשות בעיר שלי. אנחנו בעיקר הולכים לקניון או לנהר, שזה בכלל לא דומה לים אמיתי.

מה אתה אוהב לעשות בקליפורניה? אתה מגדל חיות? לי יש אוגר, אבל אני רוצה חתול. אימא שלי אומרת שאני יכולה חתול כשאני אגדל קצת, אבל היא אומרת את זה מאז שאני זוכרת את עצמי. אני בת עשר עכשיו, ולדעתי אני כבר מספיק גדולה לחתול. או לסמור. אם אני לא יכולה חתול, מה שאני באמת רוצה זה סמור. מה איתך? אתה אוהב סמורים?

באהבה,

נעמי לייט

הייתי בכיתה ה' כשכתבתי את המכתב הראשון שלי ללוקה. המורה הכריחה אותנו לבחור חבר־לעט אקראי בהגרלת פתקים עם כתובות. קיבלתי ילד בשם לוקה פיצ'לר שגר בקליפורניה. שמחתי שיהיה לי חבר חדש ממדינה אחרת. אף פעם לא היו לי חברים לעט לפניו, ולא ידעתי איך לחתום על המכתב. אימא שלי תמיד לימדה אותי לחתום על כל המכתבים שלי במילים באהבה, נעמי, אז כך חתמתי גם על המכתב הזה. רק בדיעבד תהיתי אם מוזר לכתוב באהבה לילד שאף פעם לא פגשתי. עד אז כתבתי מכתבים רק לבני משפחתי.

היה מאוחר לכתוב מחדש, ולא רציתי לכער את המכתב במחיקות. גברת גובל הלכה בין השולחנות לכיוון השולחן שלי ואספה את המכתבים מכולם. הכנסתי את המכתב שלי למעטפה ונתתי לה.

היא הסבירה שהמכתבים יישלחו בדואר למחרת בבוקר, ושיעברו כמה ימים עד שהנמענים יקבלו אותם. ואז עוד כמה ימים עד שנשמע מחברינו החדשים בקליפורניה.

כעבור שבועיים קיבלנו מכתבים מהחברים־לעט. כל כך התרגשתי לקבל מכתב שממוען אליי ושהוא לא ממישהו מהמשפחה. כשפתחתי את המכתב, הדבר הראשון שראיתי היה שללוקה פיצ'לר יש כתב זוועתי. לקח לי פי שניים יותר זמן לקרוא אותו מאשר אם הוא היה מנסה להשקיע טיפה בכתב מסודר.

נעמי היקרה,

את נשמעת ממש משעממת. אימא שלי אמרה שאוקלהומה היא באמצע חגורת התנ"ך, ושאת בטח תיכנסי להיריון בגיל שש־עשרה. חוץ מזה, סמורים מסריחים. אם את רוצה חיה אמיתית קחי כלב, כי חתולים זה משעמם. במחשבה שנייה, אולי חתול באמת מתאים לך בול.

יש לכם סופות טורנדו באוקלהומה?

באהבה,

לוקה פיצ'לר

העובדה שנאלצתי להתאמץ כל כך לפענח את כתב היד הנוראי שלו רק ליבתה עוד יותר את הכעס שהמכתב עורר בי.

כתבתי לו מכתב כל כך יפה ושמח, והוא ענה לי עם... זה? הסנטר שלי רעד. לא יכולתי לתת לגברת גובל לראות אותי ככה. קיפלתי את המכתב ונשמתי נשימה עמוקה. מצמצתי מהר כדי לייבש את הדמעות בעיניי. אחר כך פתחתי את המכתב וקראתי אותו שוב. הוא חתם באהבה, כמוני. תהיתי אם גם אימא שלו לימדה אותו לעשות את זה, או שהוא רק חיקה אותי. אולי הוא כתב את זה באירוניה אחרי מכתב מלא שנאה. האם בנים בני עשר מקליפורניה מסוגלים להגיע לרמה כזאת של אירוניה מכוונת? חשבתי בפקפוק. הוא בטח סתם לעג לי, כמו במכתב כולו.

תלשתי בזהירות דף מהמחברת, לקחתי את העט וכתבתי לו תשובה.

לוקה היקר,

יש לך כתב נוראי. אפילו לא הצלחתי להבין מה כתבת במכתב. נדמה לי שאמרת שיש לך חמישה חתולים, ושהדבר שאתה הכי אוהב לעשות בסופי שבוע הוא לנקות את החול בקופסת השירותים שלהם. נראה קצת מוזר. אולי כדאי שתפסיק לשתות כל כך הרבה מי מלח. אולי בכל זאת טוב שאני לא גרה ליד הים.

וכן, יש לנו פה סופות טורנדו.

באהבה,

נעמי

את המכתב הבא שלו היה קל יותר להבין. הפעם היה ברור שהוא השקיע והשתדל לכתוב בכתב מסודר. הרגשתי ניצחון, אף על פי שהמכתב היה מרושע אפילו יותר מהקודם.

נעמי היקרה,

הפעם אני כותב לאט כדי שהמוח האוקלהומי האיטי שלך יצליח לעקוב. מצטער לשמוע שאבא שלך ואימא שלך הם אח ואחות. שמעתי שגילוי עריות גורם להרבה מומים מולדים, וזה מסביר למה יצאת ככה.

אני שמח לשמוע שיש באוקלהומה סופות טורנדו. עם קצת מזל, טורנדו ישמיד את הבית שלך וימנע מההורים שלך להשריץ עוד יצורים כמוך.

באהבה,

לוקה

"אבל כן ענית לו, נכון?" אן שואלת. "אמרת שלא שמעת ממנו שנתיים. הוא המשיך לכתוב לך כל השנים בלי תגובה ממך?"

"כתבתי לו. בסוף."

"המורה שלך ראתה את המכתבים שלו?"

אני מושכת כתפיים. "לא. היא תמיד העבירה את המעטפות סגורות. אני חושבת שכל עוד אף אחד לא התלונן, היא פשוט הניחה שכל החברים לעט מתנהגים יפה. זה עבד גם לטובתי, כי בהמשך הפכתי להיות ממש מרושעת."

"באמת כעסת, או שזה היה יותר בשביל התגובה?"

אני עוצרת כדי לחשוב על זה. "בהתחלה כעסתי. אבל אני חושבת שככל שהזמן עבר, התחלתי לחכות למכתבים שלו. רציתי לראות לאיזו רמה של רוע הוא יכול להגיע. הצבתי לעצמי מטרה להיות מרושעת יותר ממנו."

אן מסתכלת על המכתב המונח בינינו על השולחן. "אז עכשיו הכדור במגרש שלך."

אני מרימה את המכתב ומתבוננת בו, עיניי מרפרפות במהירות על כתב היד המוכר. "אין כתובת," אני מזכירה לה. "איך אני אמורה לכתוב לו?"

"תנסי לכתובת שהייתה לו לפני שנתיים," היא מציעה.

"ניסיתי. שלחתי לשם לפני שנה וחצי. המכתב חזר אליי. בדרך כלל, בכל פעם שאחד מאיתנו עבר, היינו שולחים את המכתב הבא עם הכתובת החדשה. הפעם הוא עבר ולא שלח מכתב חדש."

אן מהדקת את שפתיה בהרהור. "הוא מאתגר אותך," היא אומרת כעבור רגע.

"מאתגר אותי?"

"למצוא אותו," היא מחדדת. "אם לא תשלחי לו תשובה, את משאירה לו את המילה האחרונה בדו־קרב דואר שנמשך עשרות שנים. את באמת רוצה לתת לו לנצח?"

אני מנידה את ראשי. "אין מצב. אני אמצא אותו."

2

אחים ואחיות

לוקה

חשבתי שלהתכתב עם חבר־לעט זה טיפשי. לא היה לי מה להגיד לילד או ילדה ממדינה אחרת. הייתי בטח הילד היחיד בכיתה שלא התלהב מהמשימה. בזמן שכל הילדים בכיתה הקריאו זה לזה את המכתבים שהם קיבלו ודיברו על מה שיכתבו בחזרה, אני ישבתי בשורה האחורית וספרתי את הדקות עד שאוכל לחזור הביתה לשחק במחשב.

ואלה גם לא היו שיעורי בית עם ציון. גברת מרטין בטח אפילו לא תקרא את המכתבים שלנו.

"לוקה," היא אמרה ושלפה אותי מהמחשבות. "אתה רוצה לשתף אותנו במכתב שלך?"

הנדתי את ראשי לשלילה. "לא כל כך."

היא חייכה אליי בעידוד. "אולי תקריא אותו רק לבן."

חבר שלי בן ישב לידי. הוא נראה נלהב כמוני. נתתי לו את המכתב, הוא קרא אותו והחזיר לי.

"היא מדברת הרבה על הים," הוא אמר.

"אני יודע," הסכמתי.

"מה תכתוב לה?"

"לא יודע. זה מטומטם."

"אתה חושב שכל דבר מטומטם."

"כי הכול באמת מטומטם."

"אתה חייב לענות לה," בן אמר.

"למה?"

"כי אם לא תכתוב, היא תהיה הילדה היחידה בכיתה שלה שלא תקבל מכתב."

גלגלתי עיניים, נאנחתי ופתחתי עמוד חדש במחברת. עברתי על המכתב של נעמי עוד פעם, והתחלתי לכתוב. כשסיימתי, גיחכתי לעצמי. תלשתי את הדף מהמחברת ונתתי לבן.

"אתה לא יכול לשלוח לה את זה," הוא אמר. "יכעסו עליך."

"גברת מרטין אפילו לא תקרא את זה," לחשתי לו.

"זה אכזרי," הוא אמר. "היא תבכה."

"אז מה? אני לא מכיר אותה."

לקחתי את המכתב בחזרה, קיפלתי אותו והכנסתי למעטפה שהמורה חילקה. חשבתי שזה יהיה סוף הסיפור. נעמי לייט תבקש מישהו אחר להתכתב איתו, ואף אחד לא יצפה ממני לכתוב יותר לאף אחד.

אבל זה לא היה סוף הסיפור. כעבור שבועיים גברת מרטין חילקה לנו את המכתבים החדשים. התפלאתי לראות שנעמי כתבה לי עוד מכתב. גם את בן זה הפתיע. הוא חיכה שאפתח את המכתב שלי אפילו לפני שפתח את שלו.

"מה היא אמרה?" הוא שאל לפני שסיימתי לקרוא.

המכתב שלה הכעיס אותי. "היא אפילו לא הבינה מה כתבתי בפעם הקודמת, והיא סתם ממציאה דברים."

פתחתי את המחברת והתחלתי לכתוב טיוטה למכתב תשובה. באמצע המשפט הראשון עצרתי ומחקתי. היא צדקה. הכתב שלי לא היה מסודר. גברת מרטין תמיד ביקשה ממני לכתוב מסודר יותר, ואפילו אימא שלי אמרה שאני צריך לעבוד על זה. פתחתי עמוד חדש והתחלתי שוב. הפעם כתבתי לאט, והקפדתי לא לחבר אותיות ושהכול יהיה קריא.

הראיתי את המכתב לבן כשסיימתי. הגבות שלו הזדקרו כשקרא, ואז הוא הזעיף פנים. "איכס," הוא אמר. "אנשים באוקלהומה באמת עושים את זה? מתחתנים עם אחים ואחיות?"

משכתי בכתפיים. "לא נראה לי."

לקחתי ממנו את המכתב והכנסתי אותו למעטפה.

"למה אתה עדיין מגעיל אליה? היא בטח התרגשה להתכתב עם חבר לעט."

בן הסתכל על שאר הילדים בכיתה. כל הבנות חייכו חיוכים רחבים כשקראו את המכתבים שקיבלו, והחליפו ביניהן רעיונות מה לכתוב בחזרה. ידעתי מה הוא עושה. הוא ניסה לגרום לי לראות את נעמי כאחת מהם. ילדה אמיתית, לא סתם חתיכת נייר שהגיעה בדואר.

"לא בא לי להתחייב לכתוב למישהו כל השנה. אם היא תחליט בעצמה לא לענות לי, זה לא יהיה באשמתי וגברת מרטין תעזוב אותי בשקט."

סגרתי את המעטפה וכתבתי את שמה של נעמי ואת כתובת בית הספר שלה, ושמתי אותה בסלסילה הייעודית שגברת מרטין הכינה למכתבים שלנו. הייתי הראשון שהגיש את המכתב שלו. היא חייכה אליי.

"סיימת מהר," היא אמרה.

משכתי כתף והוספתי חיוך שלדעתי היה מקסים. "נורא קל להתכתב עם החברה לעט שלי. אני כבר מת לשמוע ממנה."

עברו עוד שבועיים עד שחברינו לעט כתבו לנו בחזרה. גברת מרטין הסתובבה בכיתה וחילקה את המכתבים. כשהיא הגיעה לשולחן שלי היא עצרה, ודפדפה בצרור המכתבים שבידה. היא שלפה אחד ונתנה אותו לבן. היא הגיעה לסוף החבילה והתחילה שוב מהתחלה.

"מממ," היא אמרה כשהתברר שאין לי מכתב. "אני מצטערת, לוקה. אני רואה שאין מכתב בשבילך הפעם. אולי הוא הופרד מהשאר. זה קורה לפעמים. הוא בטח יגיע ביום־יומיים הקרובים."

"אה." ניסיתי להישמע מאוכזב, אבל לא הייתי צריך להתאמץ כל כך. הופתעתי מכך שבאמת התאכזבתי קצת. בזמן שחיכינו למכתבים, מצאתי את עצמי מקווה שנעמי תשלח לי עוד מכתב לעגני בתגובה למכתב שלי, כדי שאוכל להשיב אש עם משהו גרוע יותר.

ידעתי שכל המטרה של כתיבת המכתבים האכזריים הייתה לגרום לה להפסיק לכתוב, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. עכשיו הייתי הילד היחיד בכיתה שלא היה לו מכתב לקרוא.

למחרת עצרתי ליד השולחן של גברת מרטין בסוף ההפסקה.

"קיבלתי מכתב היום?" שאלתי.

היא הנידה את ראשה. "אני מצטערת, לוקה. עדיין לא. אולי מחר?"

אבל גם אחרי יומיים לא הגיע שום מכתב בדואר. ולא אחרי שלושה ימים.

עד שהגיע המשלוח הבא של המכתבים, כבר הייתי בטוח שלא אשמע ממנה יותר. אפילו לא הסתכלתי כשגברת מרטין עברה וחילקה אותם. עבדתי על שיעורי בית כשהיא הניחה פתאום מעטפה על השולחן שלי. הרמתי את הראש בהפתעה. היא קרצה לי והמשיכה בסבב החלוקה.

"אז התוכנית שלך לא עבדה כל כך," בן אמר.

התעלמתי ממנו ופתחתי את המכתב.

המשך הפרק בספר המלא