האם אינך רוצה בי

אור קטן

השמועה עברה מפה לאוזן כשהגיעו לבית הספר ביום ראשון. מיד אחרי הצלצול נכנס לכיתה סגן המנהל נחמיה. סגן המנהל נחמיה היה חמור סבר ושחום, בעל פנים רזות ומצח גבוה שמעליו שיער דק, תמיד מסורק לאחור. שתיים מאצבעותיו ביד ימין היו משותקות, ומאחר שזו היתה היד החזקה שלו, ובה כתב על הלוח, האצבעות המשותקות בלטו לעין. סגן המנהל נחמיה ידע שהילדים נלחצים למראה כף ידו, והוא נהנה להשתמש בה. לפעמים, כששמע מאחורי גבו לחשושים בזמן שכתב על הלוח, הוא היה מסתובב בהפתעה, ובמהירות בליסטית אדירה משגר את הגיר מידו העקומה היישר אל המלחשש. הוא תמיד ידע על מי בדיוק לזרוק את הגיר.

"אולי שמעתם," פתח ואמר סגן המנהל נחמיה באותו בוקר, "שנער טבע אתמול באגם. כוחות חילוץ וצוללנים מחפשים ברגעים אלה את הגופה." עיניו מזרות האימה נדדו הלוך ושוב על פני הכיתה, בעודו מניף את ידו הפגומה. "אני מתרה בכם," אמר, "לא להתקרב לשם לעולם. הקרקעית בוצית ובולעת את כל מי שנכנס אליה." הוא שתק. אף אחד לא פצה פה.

קרמיט העביר את מבטו על פני הכיתה, עד שנעצר על עיניו של גרשון מָן, שבתגובה הרים גבה מעל המשקפיים שלו. קרמיט כיווץ את העיניים והמשיך לשוטט בהן אל ירכתי הכיתה, עד שמבטו נחת על עיניו הירוקות־מנומרות של שְנַייד, שהביטו בו בחזרה מתחת לתלתליו הג'ינג'יים, ואז פנו וסגרו את המשולש על המשקפיים המלוכלכים של גרשון.

הסכר הגדול עמד בעמק בין שלוש גבעות והר אחד, לא רחוק מירושלים. על הגבעה הראשונה ניצב הכפר, על השנייה שכן המושב שמעבר לעמק, ועל הגבעה השלישית — חלק מירושלים עצמה — היה בית הספר שבו למדו. מעל הכפר התנשא ההר שבראשו שרידים של מצודה צלבנית, ושם גרו הקסטליאנים, שאותם היו רואים בקו 57, בדרכם לעיר או ממנה.

הסכר הגדול נבנה בשנות החמישים כדי להסיט את מי הגשמים לנחל קרוב. פעם קרמיט כתב עליו עבודה בשיעור טבע וגילה שהסכר לא עשה את מה שהיה אמור לעשות. החוקרים שתכננו אותו התבלבלו, והמים בכלל הגיעו למקום אחר. אבל החליטו להשאיר את הסכר בכל זאת, ובכל חורף מאז, בעמק שבין שלוש הגבעות להר, נוצר אגם גדול ויפה, שבימי החורף קרקעיתו היתה בוצית וטובענית, ובקיץ, רגע לפני שהתייבש, משך נחילי יתושים שפשטו על היישובים מסביבו. קרמיט תמיד הרגיש שהם אהבו להתנפל במיוחד עליו, כי הוא גר ברחוב הארזים, ממש מול הסכר. היה לו את הנוף הכי יפה בחורף, ואת היתושים הכי רעבים באביב.

שלטים חלודים היו מוצבים סביב האגם, ועליהם היתה מצוירת דמות של ילד מבועת, מרים את הידיים ופותח את הפה, המים מגיעים לו עד העיניים, ומעל ראשו כתובת מבהילה באותיות אדומות, "סכנת טביעה — לא להתקרב!" למרות השלטים, הילדים הגדולים בכפר אהבו לשוט באגם ברפסודות, שאותן בנו מסֵנָאדות, קרשים וחביות ריקות, וגם הקטנים היו יורדים בשבתות אל שפת האגם ומתחננים לסיבוב על הרפסודות. למרות השלטים, בשבת אחת של חורף, שבת עם שמש מנצנצת, מישהו נלכד בבוץ הטובעני, והבוץ משך אותו אליו.

הם יצאו לדרך מיד אחרי הצלצול להפסקה הגדולה, בסוף השעה השנייה. קרמיט הוביל. קרוב מאחוריו, מתנשם באוזנו, הלך גרשון, ואחרון שְנַייד, איטי מחבריו, עם הרבה יותר גוף להזיז. הם עלו בכביש מבית הספר היסודי אל התיכון החקלאי, המשיכו עד קצה הרכס, וצפו אל הסכר. עד אז לא אמרו אף מילה, היתה ביניהם הבנה טלפתית מה יעשו עוד מהרגע שסגן המנהל סיפר על חילוץ הגופה. עכשיו שנייד ניצל את ההפסקה בהליכה ושאל, "מי מת?"

קרמיט התפלא על השאלה. "מאיפה לנו לדעת?" אמר.

"נחמיה אמר 'נער', לא?" אמר שנייד.

גרשון אמר, "הוא לא אמר 'בנאדם'?"

"לא," אמר קרמיט, "הוא אמר 'נער'. למה, שנייד?" קרמיט ידע על מה שנייד חושב, ממה הוא מפחד.

"סתם," אמר שנייד, כאילו באדישות. "מה אכפת לי בכלל."

"יאללה, באנו לקשקש או לראות?" חתך קרמיט, "אין הרבה זמן עד סוף ההפסקה."

הם הכירו את ההרים האלה היטב, הלכו בהם הרבה, בשמש ובגשם, בלילה וביום, בחבורות או לבד. ידעו באיזה טרסות נמצאים הקברים העתיקים, איפה שרידי הבונקר הבריטי, ולאן מוביל כל שביל.

מקצה הרכס השתפלה ירידה קלה דרך השיחים, הקוצים והמחטים, שלאחר הגשם נידף מהם ריח חריף. קרמיט ירד בזריזות ומאחוריו חבריו. מהדרך הבחינו בסרטים האדומים שפרסו השוטרים באתר הטביעה, ולאחר מכן ראו את הצוללנים עם בלוני החמצן וחליפות הגומי השחורות, ובמרחק מה את ניידות המשטרה, קרוב ככל שהצליחו להגיע בדרכי העפר המשובשות. כשהתקרבו ממש למקום, קרמיט כרע, וגרשון ושנייד אחריו.

"הרגו אותו, או שהוא נפל למים וטבע?" לחש שנייד.

"שנייד, מאיפה לנו לדעת? בוא נסתום עכשיו," ענה קרמיט.

שנייד שפשף את זרועו במרץ. "אוף, נגע בי סרפד," התלונן. קרמיט וגרשון הפנו אליו מבטים חסרי סבלנות.

ביום הקודם כולם היו במגרש. קרמיט שיחק כדורגל בצד אחד, שנייד וגרשון שיחקו כדורסל שלוש על שלוש בצד השני. גם אייל טראוויס שיחק איתם, וברגע כלשהו נפל. כשגרשון הבין ששנייד דחף אותו, הוא צעק, "שנייד, עזוב אותו!" טראוויס קם ורץ הביתה בראש מושפל ועם דמעות בעיניים. שנייד חייך אל גרשון, וגרשון נענע בראשו, כאומר, "אתה לא נורמלי". שנייד היה גדול וחזק בהרבה מכל הילדים בכיתה. גרשון אמנם היה רזה ולא שרירי, אבל גם ממזר וערמומי. ואילו טראוויס היה רק צִפלון. הוא לא אהב ספורט ובקושי הגיע למגרש. בהסעות לבית הספר היה יושב לרוב עם האוזניות של הווקמן על הראש, הקשת הכסופה שלהן נחה על שׂערו הבהיר והרך. ההורים של טראוויס התגרשו, והוא ואחיו הקטן נשארו עם אבא שלהם בכפר. קרמיט, שהבחין בזווית עינו בטראוויס נס מן המגרש, שאל את גרשון ושנייד מה קרה לו. גרשון ענה "כלום" ושנייד "שום דבר" — באותו הזמן.

עכשיו הם כרעו מאחורי שיח וצפו בהתרחשות. שנייד גירד את ראשו וזז והתמקם מחדש בלי הרף. גרשון היה מרוכז בסצנה שנגלתה לעיניהם. קרמיט התעצבן על שנייד, אבל מיקד את תשומת ליבו בשני הצוללנים בחליפות הבוציות והרטובות, שישבו על סלע קרוב למים, על ראשיהם משקפות מוסטות, ובידו של אחד מהם כריך. לידם עמד שוטר במדי תכלת, שדיבר והניע את ידיו בתזזיתיות. גנרטור קטן טרטר סמוך אליהם. שנייד לחש, "מה זה?"

קרמיט ענה "ששש...", אבל הסתכל לאן ששנייד הצביע. ליד הגנרטור הקטן היתה פרוסה שמיכה, ועליה משקפות, שנורקלים, בלוני חמצן ועוד כמה חפצים. קרמיט משך בכתפיו, "מאיפה לי לדעת?"

חלפו שתי דקות. לא קרה דבר. שנייד לפת את ידו של קרמיט והציץ בשעון הקסיו המוארך עם המחשבון. קרמיט עיווה את פניו בכאב, ומשך בכוח את ידו, להשתחרר מהאחיזה. שנייד סימן חמש אצבעות — עוד חמש דקות נגמרת ההפסקה, צריך לחזור! קרמיט משך בכתפיים. הוא לחש לשנייד, "ואם זה טראוויס? נשאיר אותו ככה לבד?" שנייד מצמץ והרים את מבטו אל הצוללנים. המים נראו אפורים ומאיימים, כמו השמים.

גרשון לחש, "אל תדבר שטויות. טראוויס לא בא לפה וזרק את עצמו ככה למים."

"אולי הוא לא התכוון?" אמר קרמיט, "אולי הוא רק בא לשבת ליד המים אחרי שהרבצתם לו, ואז הבוץ משך אותו?"

"לא הרבצנו לו!" לחש גרשון, מזועזע. שנייד נתן לקרמיט מכה על היד ונופף באצבע. "אנחנו לא הרבצנו לאף אחד! אל תגיד את זה!"

"טוב, סתמו עכשיו," אמר קרמיט. הוא רעד מהקור.

הצוללן עם הכריך סיים אותו, ונעמד. חברו נעמד לצידו. הם נעלו סנפירים, העמיסו בלוני חמצן על הגב, רכסו את חליפות הצלילה והרכיבו את המשקפות על העיניים. גרשון וקרמיט החליפו מבטים נרגשים. שנייד רכן קדימה ולחש, "אני הולך, נגמרה ההפסקה, נחמיה יהרוג אותנו."

קרמיט נענע "לא" בראשו. גרשון שם אצבע על הפה, להשתיק את שנייד. הצוללנים נכנסו בהליכה איטית לאחור לתוך מי האגם הבוציים. שוטר נוסף הצטרף לשוטר שדיבר עם הצוללנים. השוטר החדש רטן לתוך מכשיר קשר. אחריו הגיעו עוד שני צוללנים מצוידים, ולאחר מכן הופיעו האנשים של מגן דוד אדום. בבת אחת צצו הרבה אנשים, קמה המולה. קרמיט חשש שמישהו מהם יקלוט אותם פתאום. 

"מה קורה? לא רואים שום דבר," התלונן שנייד.

"ששש..." הגיב קרמיט.

"מה ששש...?" זעף שנייד. פתאום שנייד נדחק ועבר בין קרמיט לגרשון, הודף אותם לצדדים.

"מה אתה עושה?" גרשון כבר לא לחש. שנייד לא ענה, הגיח מאחורי השיח, עבר מתחת לסרט הסימון, זחל עד סמוך לגנרטור, אל השמיכה עם הציוד, ובאותה פתאומיות הסתובב לאחור וחזר. למרות גופו הגדול הוא נע כמו חתול, בשקט ובזריזות.

קרמיט שאל, "מה עשית? אתה לא נורמלי!"

שנייד משך בכתפיו והכניס יד לכיס המכנסיים. "שום דבר," אמר, "אני הולך, ההפסקה נגמרה, נחמיה יהרוג אותנו. אם אתם נשארים, זבשכ"ם."

גרשון וקרמיט הביטו זה בזה. "למה הלכת לשם?" לחש גרשון.

שנייד משך שוב בכתפיו. הוא התנשם במהירות. המכנסיים שלו היו מוכתמים בגושי בוץ. צלילי שכשוך נשמעו מכיוון המים, מכשירי הקשר פצפצו. אחד השוטרים צעק. יד עלתה מתוך המים, הצוללנים התקבצו סביבה, ויצאו איתה לאט. הגופה נמשתה מהמים — עיני הבנים קרועות מול המחזה — איבר אחר איבר, עד שהופיעו הנעליים. פלדיום! קרמיט וגרשון ירו מבטים זה בזה. שנייד כבר פנה ללכת משם.

"שנייד! חכה!" שנייד המשיך להתרחק. הוא טיפס בשביל החלקלק, נאחז באבני הטרסות, ומשך את עצמו מעלה, עד שהגיע לשביל. אבן או שתיים הידרדרו עד חבריו למטה, שכבר חזרו לצפות במתרחש.

הגופה הונחה על אלונקה, שמיכה הובאה במהירות, ובזמן שכוסתה קרמיט הבחין בעור הלבן, בהיר יותר משראה מימיו, ובפיסת שיער כהה צמודה לקרקפת. את הפנים לא ראה. נעלי הפלדיום בצבצו מעבר לשולי השמיכה. המים הכהו את צבען, אבל היה ברור שאלה פלדיום בז', כמו של טראוויס. "זיהית? זה טראוויס?" הוא שאל את גרשון, וזה משך בכתפיו. עוד אבן התגלגלה לעברם, והם הפנו את הראש למעלה. שנייד כבר היה רחוק. עוד רגע יגיע לבית הספר החקלאי.

גרשון וקרמיט הוסיפו ללטוש עיניים בגופה המכוסה. הם לא רצו לחזור לפני שיֵדעו. בעיניו של קרמיט נקוו דמעות. הוא ניגב אותן בשרוול. מישהו באפודה זוהרת של מגן דוד אדום הגיע, הפשיל את השמיכה, ושוב נגלו לעין קווצות שיער, עור ומכנסיים, אבל מהזווית הנמוכה שבה כרעו לא היה אפשר לראות יותר. האיש הצמיד שתי אצבעות לגרונו של המת, והסיט עוד את השמיכה, בודק לאורך הגוף. הוא אמר, "תעזרו להפשיט." אחד הצוללנים אמר, "בטח, שנייה," שלח יד למותני חליפת הצלילה ומישש את גופו. "מישהו ראה את הסכין שלי?" הוא הסתכל סביב על הארץ ועל השמיכה. האיש ממגן דוד אדום חיכה על הברכיים לצד הגופה, והצוללן חיפש בכל מקום, התרחק קצת מקו המים והתקרב אל השיח שמאחוריו כרעו קרמיט וגרשון, שעכשיו השפילו את הראש, עצמו את העיניים וכמעט הפסיקו לנשום.

"מה זה? מה אתם עושים פה, ילדים?"

שניהם פקחו את העיניים והרימו את הראש לאט.

הצוללן אמר להם לקום. הלב של קרמיט דפק ופיו היה יבש. גרונו נע בתנועת בליעה. דאגנו, הוא רצה להגיד. אנחנו פוחדים שהילד שטבע שם זה חבר שלנו. רק רצינו לראות. אנחנו נחזור עכשיו לבית ספר. סליחה. אבל הוא לא פצה פה ורק הסתכל בציפייה על גרשון, שלא הצליח להגיד אלא: "כלום."

"כלום? מה כלום? איפה הסכין שלי?"

קרמיט וגרשון הסתכלו עליו, מבולבלים. מאחורי הצוללן הגיע שוטר. זה היה יותר מפחיד — שוטרים יותר מאיימים מצוללנים. השוטר אמר, "ילדים, איך הגעתם לפה? אתם יודעים שזה שטח סגור? אתם יודעים שמסוכן להיות פה?"

קרמיט אמר, "כן. אבל נשארנו מחוץ לסרטים." הוא הצביע על סרטי הניילון האדומים שתחמו את השטח שבו פעלו הצוללנים.

"מאיפה באתם?"

"אנחנו מצטערים. נחזור לבית ספר," פלט קרמיט, והסכר נפרץ. "יש לנו שיעור שלישי. תושב"ע. עם המנהל צבי. אנחנו כבר מאחרים. לא נפריע לכם. אנחנו פוחדים שזה החבר שלנו שם." הוא העיף מבט חששני בגופה שעל האלונקה. נעלי הפלדיום עדיין היו שם, מציצות מחוץ לשמיכה.

השוטר הוציא מכיס החולצה שלו פנקס ועט. הוא כתב בפנקס את השמות של קרמיט וגרשון, שמות ההורים שלהם, מספרי הטלפון, שם בית הספר. הצוללן אמר לו להפסיק עם זה ולשאול אותם איפה סכין הצלילה שלו.

גרשון אמר, "אנחנו לא רוצים להפריע. אנחנו לא חשובים. אנחנו פשוט נלך עכשיו. בסדר?"

השוטר והצוללן ענו לו ביחד, "רגע!" והשוטר הוסיף, "לא כל כך מהר..." הוא הסתכל בפנקס שלו, "...גרשון. תיתן לי לסיים." העיניים של קרמיט שוב התמלאו דמעות. איזו טעות. איך הסתבכו סתם. למה שנייד ברח ועשה רעש? השוטר תופף על הפנקס עם העט שלו ובחן אותם בעיניו. החובש צעק מאזור האלונקה, "אתם מביאים סכין או לא?"

הצוללן שאל, "נו, איפה הסכין?" קרמיט וגרשון לא ענו. "היתה לי פה סכין צלילה, משוננת, עם ידית צהובה..." הוא הצביע על חליפת הצלילה שלו. באזור המותניים היתה שמוטה לולאה ריקה. "איפה היא?" שאל בזעם, "איך אתם מעיזים לגנוב..."

"לא גנבנו כלום!" ענה גרשון.

"אז איפה היא?"

"לא ראינו שום סכין! אם אתה רוצה, תחפש עלינו!"

"אל תצעק עליהם," אמר לו קרמיט.

גרשון אמר, "אולי שנייד לקח אותו? הוא היה פה איתנו, והוא זחל לשם, לא ראינו מה הוא עשה בדיוק. זה לא אנחנו!"

קרמיט עצם את העיניים והניע את ראשו. לא חכם להזכיר את שנייד. "גרש, לא," הוא אמר.

"מה?" פנה השוטר אל גרשון. "מי זחל? איפה הוא?"

"הוא ברח," אמר גרשון. "הוא פחד, כי ההפסקה נגמרה וסגן המנהל נחמיה אמר שמי שילך לסכר... קוראים לו יואב שניידר!" הקול של גרשון צפצף, וגם לו היו דמעות. המשקפיים שלו גלשו לו לאורך האף, והוא העלה אותם עם האצבע בחזרה למקומם.

השוטר גיחך. "שניידר? מה אתה אומר."

הצוללן אמר, "תמצא את ההורים שלהם ותן להם קנס על גניבה משוטר במילוי תפקידו. וגם על התחצפות."

"אֶה, סליחה," אמר השוטר, "אל תגיד לי מה לעשות."

"זה לא אנחנו," התחנן קרמיט. "אנחנו לא עשינו כלום. זו לא אשמתנו. אנחנו רק דאגנו שחבר שלנו טבע, הוא לא בא היום לבית ספר, ואתמול... אין לנו שום סכין..." הוא ייבב.

השוטר אמר לצוללן, "אני לא יכול לתת קנס בלי הוכחה. הם לא גנבו משוטר במילוי תפקידו, לא גנבו ממני כלום. והם לא התחצפו, תראה איך הם בוכים." הוא הסתכל בפנקס שלו ואז פנה אליהם. "תשמעו... עמית כרמי וגרשון מן. תרוקנו את הכיסים."

לקרמיט היה מטבע של לירה. לגרשון — איזשהו פתק. השוטר מישש מעט את הבגדים שלהם ופסק, "כלום. זה לא הם."

"לא יכול להיות," אמר הצוללן. "אולי הם זרקו אותה לשיחים, תגיד להם לחפש." כולם הסתכלו סביב.

השוטר אמר, "מה אמרת, ילד? שזה חבר שלכם שטבע? הוא היה איתכם פה ונכנס למים?"

לקרמיט לקח רגע להבין שהשוטר חזר לחלק קודם של השיחה. "מה? לא. הוא לא הגיע לבית ספר."

"מה השם שלו?"

"אייל טראוויס. יש לו פלדיום כאלה..."

"זה בסדר," אמר האיש שטיפל בגופה ליד המים, "הצלחתי להפשיט אותו. אני ממשיך בבדיקה."

"לא בסדר!" צעק הצוללן. "חסרה פה סכין צלילה! ואסור להם להיות פה! זו הסגת גבול. תעצור אותם!"

"רגע." השוטר החזיר את הפנקס לכיס. "אייל? זיהיתם שזה הוא?"

גרשון נענע בראשו לשלילה. קרמיט אמר, "לא ראינו. רק הפלדיום..."

"אתם רוצים להסתכל רגע?" אמר השוטר. הוא צעק, "חובש, אני מביא את הילדים שיסתכלו. אם יהיה לנו זיהוי ראשוני, זה יחסוך כאב ראש."

גרשון נראה מבוהל. קרמיט אמר, "אֶההה... אנחנו לא..."

"בואו, בואו..." השוטר הלך אל הגופה וסימן להם להתקרב. "גרשון עם המשקפיים, נכון? ואתה, עם הנמשים...?"

"עמית," לחש קרמיט.

הצוללן השני אמר, "תשמע, אני לא בטוח שילדים..."

"תתקרבו, תתקרבו."

הם התקרבו עד שעמדו ליד הגופה על האלונקה, כבר לא נעולה פלדיום. כפות הרגליים היו לבנות, השוקיים עור ברווז. שאר הגופה היתה מכוסה בשמיכה, הבגדים לידה. גרשון שוב ושוב הצמיד את המשקפיים שלו לגשר האף, וקרמיט רעד.

"תראה להם את הפנים שלו."

הידיים של קרמיט קפצו מעצמן, לכסות את עיניו. מבעד לאצבעות הוא פזל הצידה אל גרשון. פחד מוות. ומה אם זה הוא? עברה במוחו המחשבה שאם זה טראוויס, כולם יבינו למה הם דאגו והלכו לסכר לראות. ובגלל שהם עזרו למשטרה לזהות, אפילו סגן המנהל יתגאה בהם. אחרי שנייה קרמיט התבייש וניסה לגרש את המחשבה הזאת מראשו.

"אל תפחדו. שתי שניות, ואני משחרר אתכם," אמר השוטר.

קרמיט הוריד את הידיים מעיניו והסתכל על גרשון, שהסתכל אליו בעיניים שכבר ראו, שכבר ידעו. גרשון בכה. קרמיט השפיל את מבטו וראה את הפנים. העור בהק מלובן, היה כמעט שקוף. השיער היה הכי שחור שראה אי־פעם, כמעט כחול מרוב שהיה שחור. קרמיט החזיר את מבטו אל גרשון, משקשק בכל גופו, ופרץ גם הוא בבכי.

"נו?" שאל השוטר, "זה אייל הזה שלכם?"

"לא," אמר גרשון בקול רפה. הוא בכה חזק כל כך, עד שנאלץ לכרוע על האדמה. גם קרמיט עשה כמוהו, ובכה ובכה.

"למה אתם בוכים? זה החבר שלכם או לא?"

קרמיט נענע בראשו. הילד הזה יותר גדול, אולי בן שלוש־עשרה או ארבע־עשרה. ועם שיער שחור, לא בהיר כמו של טראוויס, שגם כשהיה רטוב, היה יותר חום משחור בוהק. והפנים של הילד הזה לא מעוינות כמו של טראוויס, והשיניים קצת בולטות. זה לא הוא.

"אני רוצה ללכת," אמר קרמיט לשוטר. "תן לנו לחזור לַבית ספר שלנו."

"רגע," אמר הצוללן. "מה עם הסכין?"

"זה לא אנחנו!" השתחררה פתאום לגרשון הלשון, "אם מישהו לקח, אז זה שנייד."

"די, גרש! סתום כבר עם שנייד!" אמר קרמיט.

השוטר והצוללן הביטו בהם בפליאה, ואז זה בזה. לבסוף השוטר אמר, "טוב, מספיק. אני משחרר אותם."

"יש לך את כל הפרטים שלהם, נכון?" אמר הצוללן, "אני אגיש תלונה על גניבת סכין."

"לא גנבנו, אומרים לך!" צעק גרשון. הצוללן נתן בו מבט עצבני. 

קרמיט אמר, "גרשון, די."

"יאללה," סיכם השוטר, "תעופו עכשיו בטיל לבית הספר. ואל תתקרבו יותר בחיים לסכר!"

בדרך חזרה, עדיין רועדים, ניסו להבין את מה שראו. "אבל איך הוא מת?" שאל גרשון.

"הוא טבע, הבוץ משך אותו."

"אבל איך הוא הגיע לשם? מישהו דחף אותו? למה?"

"הוא בטח הלך לטייל ונפל."

"אבל למה שייפול? יש שלטים. כולם יודעים שאסור להתקרב למים."

"גרש, מאיפה לי? הוא כנראה נפל איכשהו, בטעות. הוא כנראה לא שם לב לשלטים."

קרמיט שקע במחשבות על הילד שטבע. מי הוא? איפה ההורים שלו? הם מחפשים אותו? יש לו אחים ואחיות? גרשון אמר, "הפסדנו את השעה השלישית. מה נגיד?"

"נגיד שעלינו לבית ספר החקלאי."

"ומה עשינו שם?"

"הלכנו לקיוסק ונתקענו."

"אבל הקיוסק לא נפתח עד הצהריים. ואסור ללכת לקיוסק. זה לא תירוץ טוב."

קרמיט לא ענה. השתיקה הקיפה אותם למשך כמה צעדים. גשם דקיק החל לרדת. "איזה בן זונה שנייד," אמר קרמיט, "אתה חושב שהוא גנב את הסכין? ראית איך הוא פחד? כשהוציאו את הגופה מהמים, הוא מת מפחד וברח. במיוחד כשהוא ראה את הפלדיום. הוא גם עשה רעש, ובגלל זה הם ראו אותנו. הוא בטוח הלשין לנחמיה."

גרשון אמר, "הוא לא ילשין. הוא חבר שלנו. והוא לא עשה הרבה רעש, הצוללן גילה אותנו כי הוא בא לחפש לידנו. אתה ראית סכין? אני לא ראיתי כלום."

"מה יעשו עכשיו עם הילד הזה?" אמר קרמיט. הם צעדו מכווצים, בפנים חיוורות, בוהים בשביל הבוצי.

"אולי נגיד שהלכנו להר לחפש צמחים וחרקים לביוטופ?" הציע גרשון, "והפכנו אבן, וראינו מתחתיה עקרב צהוב, ופחדנו לזוז, שלא ינגוס אותנו, ולא שמנו לב לזמן, ובסוף אני הרגתי אותו עם אבן..."

"אתה הרגת?"

סגן המנהל ארב להם ברחבה הגדולה שבכניסה לבית הספר. האצבעות בכף ידו הימנית נראו משותקות מתמיד.

"תסתום ת'פה שלך, עמית כרמי!" הצרחה מקפיאת הדם של סגן המנהל נחמיה היתה נקודת השיא במשפט השדה שניהל מול השניים בחדרו כמה דקות אחר כך. גרשון וקרמיט ישבו מולו בראשים מושפלים, זיעה ניגרת על פניהם הלוהטות. החימום בחדר היה בלתי נסבל, והם ערגו לקרירות שהרגישו בחוץ, ליד הסכר. "אל תספר לי סיפורים!" הוא המשיך לשאוג, "על עקרבים צהובים שהרגת!" קרמיט הרים את עיניו בזהירות ונתקל במבט האטום של נחמיה הנעוץ בו. גרשון הציץ אל קרמיט, מרוצה בעליל שחברו גנב לו את סיפור העקרב. קרמיט המשיך לספוג בהכנעה את הצעקות של נחמיה, דמעות טריות בעיניו. כשיצאו, נעלי הקיקרס של שניהם השאירו שובל של בוץ ועלים לחים על רצפת המשרד.

בדרך לכיתה, קרמיט אמר לגרשון ששנייד בטוח הלשין עליהם. איך זה שסגן המנהל חיכה להם בכניסה, ואיך ידע בביטחון כזה שהם הלכו לסכר? גרשון אמר שלא בטוח — נחמיה לא אמר ששנייד סיפר לו. "תפסיק כבר להגן על שנייד!" קרא קרמיט, "תפסיק לפחד ממנו! מי היה יכול להגיד לו, אם לא שנייד? נבלה סרוחה!" גרשון לא ענה. הוא אף פעם לא לקח צד כששנייד וקרמיט רבו. הפעם זה ממש הרגיז את קרמיט. שנייד דפק אותם. הוא גנב את הסכין, הוא ברח, הוא השאיר אותם שם, לחטוף את הצעקות וההאשמות של השוטרים והצוללנים. ואז גם את הצעקות והעונשים מנחמיה. כל זה בזמן שהוא ברח כמו פחדן והתחמק. ואז הוא גם הלשין! וגרשון עדיין לא מוכן לקחת צד?

העונש שקיבלו גרשון וקרמיט מסגן המנהל היה סילוק מהטיול השנתי בעוד חודשיים — יומיים בעין גדי, כולל לינה. מלבד זה, ההורים שלהם הוזעקו בדחיפות לשיחה עם סגן המנהל, שדרש מההורים לתת לצמד עונש הולם משלהם. ההורים החליטו ביחד לתת לשניים שבוע ריתוק לבית. מבית הספר, ההורים המשיכו לתחנת המשטרה.

בסוף יום הלימודים, כשכולם חזרו בהסעה וירדו בכפר, שנייד אמר לקרמיט ולגרשון לחכות עד שכל הילדים האחרים יתרחקו, וסימן להם להיכנס אחריו לתחנת האוטובוס ולשבת על הספסל הירוק. קרמיט וגרשון התיישבו. קרמיט הסתכל על שנייד, שהחזיר לו מבט. גרשון התמקד בנעליים שלו. קרמיט שאל בקול חנוק, "מה אתה רוצה?"

"אתה כועס, קרמיט?" חייך שנייד.

"מה אתה רוצה, שנייד? אנחנו צריכים ללכת הביתה."

"אתם תחכו שתי דקות, כי אני אמרתי לכם לחכות."

"נו, מה אתה רוצה?"

"אתם תשכחו את מה שקרה היום בבוקר," אמר שנייד. "כי לא קרה כלום. אני לא הלכתי איתכם לסכר לראות את הגופה ולא עשיתי כלום."

"אתה גנבת את הסכין?" שאל קרמיט.

"קרמיט, אל תעצבן אותי! מה אמרתי? איזה סכין? אני לא יודע על מה אתה מדבר. לא קרה כלום, ואם אתם תגידו משהו אחר... לא כדאי לכם להגיד משהו אחר." הוא התקרב אליהם, מנסה להיות מאיים. הוא נראה כמעט כפול מהם בגודל.

גרשון המשיך להתמקד בנעליו. קרמיט לא התרגש מהאיום. הוא אמר, "אתה פחדת שזה אולי טראוויס, נכון? בגלל זה ברחת? ראית את הפלדיום וברחת? וגנבת את הסכין?"

"סתום ת'ג'ורה! עופו הביתה!" צעק על חבריו, והשניים קמו ומיהרו לצאת מתחנת האוטובוס. "עופו ואל תחזרו!"

בבית קידמו את פני קרמיט אביו ואמו הזועמים. במשטרה הם קיבלו קנס של מאתיים וחמישים לירות בגין גניבת ציוד מבעל תפקיד. ההורים החליטו שעל קרמיט להחזיר להם את הסכום הזה, והוסיפו קנס משלהם של מאה לירות. "אבל לא גנבנו שום ציוד!" צעק קרמיט, השתולל ובכה. "אני לא מוכן. שיראו לי את הסכין שגנבתי, אם הם אומרים שגנבתי אותה!" הוריו לא השתכנעו. הוא צלצל לגרשון, שאישר שקיבל בדיוק את אותו עונש. קרמיט שאל את גרשון מה הוא עושה. הוא אמר שהוא בחדר שלו עם הכלבה שלו, ויקטוריה, היחידה שלא כועסת עליו, קולע לסל בכדור ספוג. קרמיט אמר, "תקשיב, גרש, בוא נעשה תוכנית."

"איזה תוכנית?" שאל גרשון וליטף ביד אחת את כלבת הטרייר האפרפרה, שהתלתלים הסתירו את עיניה הטובות.

"בוא נפליל את שנייד."

"מה זה 'נפליל'?"

"כאילו, נעשה אותו פלילי."

"מה זה 'נעשה אותו פלילי'?"

"נגיד שהוא היה איתנו בסכר, ושהוא גנב את הסכין של הצוללן. ראינו אותו גונב את הסכין, נכון?"

"אני לא יודע מה ראיתי. הוא עבר את הסרטים האדומים. אני לא יודע מה הוא עשה שם."

"גם אני לא ראיתי בדיוק. אבל בוא נספר שראינו."

"ואז איך תוכיח?"

"זה מילה של שניים נגד מילה של אחד."

"אבל בלי להראות שהסכין אצלו, לא נוכל להוכיח. ושנייד יהרוג אותנו. אני לא יודע אם אני רוצה את ה'נפליל' הזה, קרמיט."

"מאיפה נביא שלוש מאות וחמישים לירות?"

"אני לא יודע. בוא נחשוב. אבל אני לא אלשין על שנייד."

קרמיט ידע שגרשון צודק. שאין להם איך להוכיח ששנייד גנב את הסכין. ושבכל מקרה הם לא יעזו. "הוא בן זונה!" צעק.

"כן," הסכים גרשון. קרמיט הניח את השפופרת בעריסה של מכשיר הטלפון, והליט את פניו בכפות הידיים.

בערב, קרמיט שמע את ההורים שלו מנהלים בטלפון כל מיני שיחות. הם אמרו שהילד שטבע היה מירושלים. בן ארבע־עשרה. הוא טייל לסכר בשבת, לבדו כנראה, זה מה שאומרים, אבל אמא אמרה שמי יודע, אולי היו איתו חברים או משפחה, ולא מספרים שהיו איתו כדי שלא יאשימו אותם. אף שקרמיט ידע שזה לא טראוויס, הוא עדיין לא דיבר עם אייל מאתמול. הוא ניסה לצלצל אליו, אבל לא היתה תשובה.

"מבט לחדשות" התחילה לאחר שהשעון הגדול המנגן על מרקע הטלוויזיה הורה על השעה תשע. הוריו של קרמיט חשבו שאולי יַראו את זה בחדשות, אבל לא היתה שום ידיעה על ילד שטבע בסכר. המשפחה צפתה בכל המהדורה עד סופה, ואבא של קרמיט אמר, "התחרבשה לנו המדינה, עופרה." מני כרמי היה גבר רחב כתפיים ופניו, עם המשקפיים הרבועים, הפיצו נעימות נינוחה. עופרה היתה קטנה וספורטיבית.

אחרי החדשות קרמיט אמר לאמא שלו, "אבל למה הוא מת? איך זה קרה?"

אמא של קרמיט הסתכלה על אביו ואמרה בעדינות, "מני?"

מני אמר, "חושבים שהוא התאבד, עמיתי. אבל אנחנו לא יודעים."

"התאבד? איך זה יכול להיות?" נרעש.

"לפעמים אנשים כבר לא יכולים יותר לחיות," אבא שלו ענה. "אבל אנחנו לא מכירים את הילד. אולי היה לו קשה." הוא הסתכל על בנו. "אני רוצה שתבטיח לי שאם קשה לך, תמיד תבוא ותדבר איתנו, ואנחנו נעזור לך. אל תעשה שטויות. בסדר?" קרמיט הנהן. "וגם האחים שלך, אם אתה רואה שקשה להם ואתה לא מצליח לעזור בעצמך, תבוא אלינו."

"אבל אולי זאת היתה תאונה," עופרה אמרה.

בלילה קרמיט לא נרדם. הוא חשב על הילד שטבע. היה לו עצוב עליו. והוא גם קצת שמח שהוא וגרשון ירדו לסכר, אף על פי שחטפו עונש קשה שלא מגיע להם, שככה הילד יֵדע שילדים באו להיפרד ממנו, ולא רק שוטרים וצוללנים ומגן דוד אדום. הוא קיווה שהיו לו חברים אמיתיים, שיבואו להלוויה להיפרד ממנו.

כשיצא מהבית אחרי שבוע הריתוק, הוא הלך עם רונה עילם והכלב שלה, דייגו, לאורך רחוב הארזים עד המגרש. רונה היתה השכנה שלו, בית ליד בית, וגם היתה הילדה הכי יפה בכיתה, עם עיניים ירוקות ענקיות, וקרמיט רצה להציע לה חברות אבל לא הגיע לזה עדיין, ובינתיים הם טיילו כמעט בכל ערב הלוך־חזור ברחוב שלהם, רחוב הארזים. בהליכה הראשונה אחרי שבוע העונש, רונה אמרה שכל השבוע האחרון היא ישנה במיטה של ההורים. היא לא אמרה למה, וקרמיט לא שאל, אבל נראָה לו שזה קשור לילד מהסכר. כשפגשו את גרשון ליד המגרש, התברר שגרשון לא מכיר את המילה "התאבד". אחרי שקרמיט הסביר לו, הוא אמר, "באמת?" קרמיט הנהן. "אבל למה?" הוא שאל. קרמיט משך בכתפיו. רונה שינתה נושא ודיברה על הכלבים, דייגו וּויקטוריה, שקצת שיחקו זה עם זה, וקצת נהמו זה על זה.

גרשון אמר שהוא לא זוכר מתי היה בחיים שלו שבוע שלם שהוא לא ירד למגרש. אבל כשקרמיט שאל אותו אם כל השבוע הוא ישב בבית והשתעמם כמוהו, התברר שההורים של גרשון נתנו לו לצאת לטייל עם הכלבה. הם אמרו שהטיולים עם הכלבה הם "חובה", כמו בית ספר, ולכן הם לא חלק מהעונש. גרשון אהב לטייל עם ויקטוריה, וכך השבוע של הריתוק כמעט לא היה בשבילו עונש. "אבל ממש מעצבן שכולם יֵצאו לטיול השנתי ואנחנו לא," אמר גרשון.

"גם לא יהיה כיף להרוויח שלוש מאות וחמישים לירות ואז לתת אותן."

גרשון אמר, "יאללה ויקטוריה, בואי הביתה," והילד הממושקף והכלבונת האפרפרה המתולתלת הלכו לדרכם. רונה חייכה אל קרמיט ואמרה, "בוא נחזור גם אנחנו."

כעבור חודשיים השכבה יצאה לטיול השנתי. לפני שעלו לאוטובוסים, סגן המנהל נחמיה אסף ברחבה הגדולה את שתי הכיתות של השכבה, ונשא נאום. הוא דיבר על המדבר ועל החום וכמה חשוב לשתות מים, ובסוף אמר, "אני רוצה להזכיר לכולם מדוע עמית כרמי וגרשון מן לא יוצאים לטיול. בואו, עמית וגרשון, תעמדו לידי." קרמיט וגרשון יצאו מתוך גוש התלמידים, ונעמדו ליד נחמיה. הם נראו נבוכים, והיו לבושים בצורה שונה מכולם, בלי נעלי הליכה, מכנסיים ארוכים, תרמילים ומימיות. כולם השתתקו והסתכלו בהם.

נחמיה הצביע עליהם באצבעותיו המשותקות. "בזמן שכולם יטיילו להם בין מפלים וליד נחלים גועשים בעין גדי ובעין בוקק, מר כרמי ומר מן הנכבדים יישארו בבית הספר ויעבדו בשבילי. הם ינכשו עשבים, יסדרו את הרחבה וימיינו ספרים בספרייה. יש הרבה עבודה. די והותר עבודה כדי שיחשבו טוב־טוב על מה שהם עשו באותו היום. ואתם," פנה אל התלמידים, "בזמן שאתם מטיילים ונהנים לכם, תזכרו את שני החברים שלכם, שנשארים פה לעבוד בגינה מפני שצפצפו על כללי המשמעת."

כל השכבה נעצה עיניים בקרמיט ובגרשון. גרשון הסתכל על האספלט מתחת לרגליו, וקרמיט הסתכל קדימה והעביר את מבטו בנחת על פני הקהל, עד שפגש את עיניו של שנייד ושם נעצר. שנייד הסתכל בו בחזרה ולא הסיר ממנו את עיניו. הדו־קרב הזה נערך בלי חיוכים, בלי עצבים ובלי איומים, עד שאחד המורים אמר, "יאללה, לעלות לאוטובוסים," וכולם הסתערו על האוטובוסים הצהובים, מפנים את גבם אל הנענשים, שנשארו מאחור עם סגן המנהל נחמיה.  

המשך בספר המלא