אנחנו מפענחים רציחות

אתה חייב להשאיר כמה שפחות רמזים. זהו הכלל היחיד.

אתה חייב לפעמים לשוחח עם אנשים; זה בלתי נמנע. צריך לתת הוראות, לארגן משלוחים, להרוג אנשים, וכו' וכו'. אתה לא יכול לחיות בוואקום, בשם אלוהים.

אתה צריך להתקשר לפרנסואה לוּבֶּה? אך ורק במצב חירום אמיתי? תקבל טלפון עם משַנה־קול מובנה. ודרך אגב, אם לא מדובר במקרה חירום אמיתי, מהר מאוד תתחרט על כך.

אבל רוב התקשורת היא בהודעות או באימייל. במובן זה, עבריינים בכירים דומים מאוד לדור המילניום.

הכול מוצפן, כמובן, אבל מה יקרה אם הרשויות יפצחו את הצופן? זה קורה. הרבה עבריינים טובים מאוד יושבים עכשיו בכלא מפני שלאיזה חנון עם מחשב נייד היה יותר מדי זמן פנוי. אז אתה חייב להסתתר כמה שיותר טוב.

אתה יכול להחביא את כתובת ה־IP שלך — זה קל מאוד. האימיילים של פרנסואה לובה עושים סיבוב במקומות שונים בעולם לפני שהם נשלחים. אפילו חנון עם מחשב נייד לא יוכל לעולם לגלות מהיכן נשלחו.

אבל השפה של כל אחד משאירה חותמת ייחודית. שימוש מסוים במילים, מקצב, אישיות. מישהו יכול לקרוא אימייל, ואחר כך לקרוא גלויה ששלחת ב־2009 ולדעת בביטחון שהם נשלחו על ידי אותו אדם. זה מדע, אתה מבין. לעתים קרובות מאוד הוא האויב של העבריין ההגון.

לכן צ'אט GPT הוא מתנה משמים.

לאחר כתיבת אימייל, הודעה, כל דבר למעשה, אתה יכול פשוט להעביר את הטקסט בצ'אט GPT, והאישיות שלך נמחקת מיד. ה־GPT משטח אותך, מגהץ את הקמטים, שוטף אותך, מוּזרוּת אחר מוזרות, עד שאתה נעלם.

"צ'אט GPT, בבקשה כתוֹב מחדש בסגנון של ג'נטלמן אנגלי ידידותי." זוהי תמיד ההוראה של לובה.

נוח, כי אם האימיילים האלה היו נכתבים בשפה של פרנסואה לובה, הם היו נעשים מובנים מאליהם. הרבה יותר מדי מובנים מאליהם.

אלא שבמצב הנוכחי אתה עשוי למצוא אלף אימיילים, אבל עדיין לא תוכל לדעת איפה נמצא פרנסואה לובה, ועדיין לא תוכל לדעת מי הוא פרנסואה לובה.

כמובן, אתה תדע מה פרנסואה לובה עושה, אבל לא תוכל לעשות כלום בקשר לכך.

חלק ראשון

מניוּ פורֶסט
לקרוליינה הדרומית

1

סוף־סוף זה קרה.

אנדרו פיירבוקס ידע תמיד שיום אחד הוא יהיה מפורסם. והיום הזה — יום שלישי שקט, שטוף שמש בתחילת אוגוסט — הגיע סוף־סוף.

שנים של סרטוני כושר באינסטגרם הביאו לו עוקבים, כמובן, אבל שום דבר לא דומה לזה. זה היה מטורף.

בעבר התקיימו לסירוגין יחסים עם זמר פופ שולי, ומדי פעם תמונה שלו הופיעה בעיתון. אבל לא בעמוד הראשון כמו היום.

המוניטין השלילי שאנדרו פיירבנקס ביקש לעצמו במשך זמן כה רב היה שלו סוף־סוף. שמו עלה על שפתיים ברחבי העולם. כיכב במדיה החברתית. הסלפי על היאכטה הופיע בכל מקום. אנדרו, ללא חולצה ושזוף, קורץ אל המצלמה, השמש החמימה קורצת גם היא מאחוריו. בקבוק משקה אנרגיה קראשר מונף באושר.

והתגובות מתחת לתמונה! והאימוג'ים של לב, אימוג'ים של אש, של תאווה. כל מה שאנדרו חלם עליו אי־פעם.

אולם כמה תגובות אחרות היו עלולות לצנן מעט את התלהבותו. "הלך מוקדם מדי", "כל כך חטוב, נוח בשלום על משכבך", "כל כך מזעזע לראות את התצלום הזה כשיודעים מה עומד לקרות" — אבל אי־אפשר היה להתווכח עם הכמות. תנועת גולשים מרשימה. התצלום הזה הסתובב במשרדי צוות ההפקה של "לאב איילנד" והתנהלו דיונים על כמה הוא היה יכול להיות מושלם אילו רק, אתם יודעים.

כן, בסופו של דבר, כולם הכירו את אנדרו. או, כפי שהיה מוכר יותר עכשיו, "משפיען האינסטגרם הטרגי, אנדרו פיירבנקס".

אז לא הכול היה יתרון. ולמעשה, אפילו היתרון הקטן התחיל להתעמעם. עכשיו כבר יום רביעי אחר הצהריים, ושמו כבר החל לרדת בדירוג. קורים דברים אחרים בעולם. כוכב בייסבול הסיע את הטנדר שלו לתוך בריכת השחייה של אשתו. בלוגרית וידיאו בנושא טיפוח אמרה משהו לא הולם על טיילור סוויפט. השיח משתנה כמו הגאות והשפל.

אנדרו פיירבנקס נמצא מת: נורה בראשו, נקשר בחבל והושלך מיאכטה שהיטלטלה באוקיינוס האטלנטי. על היאכטה לא היה אף אחד אחר מלבדו ולא היה שום סימן שמישהו היה שם, מלבד תיק עור ובו כמעט מיליון דולר.

אבל כל זה לא מקנה לך את הזכות להיות מפורסם יותר מיום בערך. יום אחד, אולי, יהיה פודקאסט על המקרה, או עדיף, סרט דוקומנטרי על פשע אמיתי בנטפליקס, אבל בינתיים, אור הזרקורים של אנדרו מתעמעם.

בקרוב אנדרו פיירבנקס יהיה רק דמות בתצלום, שמחזיקה משקה אנרגיה סגול מול הים הכחול, גופה בחדר מתים בקרוליינה הדרומית, ומדי פעם "זוכר את הבחור שמת על היאכטה ההיא עם כל הכסף?"

מי הרג אותו? מי יודע? מישהו כזה או אחר, בוודאי, ובמדיה החברתית יש הרבה דעות על כך. למה הרגו אותו? לא ברור — למישהו כנראה היו סיבות, לא? בת זוג קנאית? יריב של סרטי כושר באינסטגרם? יכולים להיות כל מיני הסברים. שמעת מה שבלוגרית הווידיאו ההיא אמרה על טיילור סוויפט?

כן, רק במשך יום אחד, כולם רצו להתנפל על אנדרו פיירבנקס. אלא שאחרי שהכרישים גמרו איתו, לא נשאר ממנו הרבה.

ככה זה בעסקי הבידור.

2

"מה את לא אוהבת בעצמך?" שואלת רוזי ד'אנטוניו. היא יושבת על כיסא מתנפח בצורת כס מלכות, בבריכת שחייה בצורת ברבור. "זה מה שאני תמיד שואלת אנשים."

אֵיימי וילֶר יושבת, זקופה, על כיסא גינה לצד הבריכה, השמש בעיניה והאקדח שלה בהישג יד. היא אוהבת את קרוליינה הדרומית. לפחות את השלוחה הסמויה הזאת. מוקדם בבוקר והטמפרטורות באזור השלושים, יש משב רוח מהאוקיינוס האטלנטי, ואף אחד לא מנסה להרוג אותה, בינתיים. זה זמן־מה שלא ירתה במישהו, אבל את לא יכולה לקבל הכול.

"את האף שלי, אני מניחה," אומרת איימי.

"מה לא בסדר באף שלך?" שואלת רוזי ולוגמת משהו ירוק דרך קשית לא ממוחזרת, ידה נגררת במים ומעלה אדוות.

"לא יודעת," אומרת איימי. היא מתפעלת מכך שרוזי ד'אנטוניו מקפידה על איפור מלא גם כשהיא בבריכה. בת כמה היא? שישים? שמונים? תעלומה. הגיל בתיק שלה רשום כמסרבת לגלות. "הוא סתם נראה לא בסדר כשאני מתסכלת עליו. הוא לא מוצלח."

"תנתחי אותו," אומרת רוזי. "גדול יותר, קטן יותר, מה שאת חושבת שאת צריכה. החיים קצרים מדי בשביל לא לאהוב את האף שלך. רעב ומחסור הם בעיות, או כשאין ויי־פיי, אפים הם לא בעיה. מה עוד?"

"שיער," אומרת איימי. היא בסכנת התרגעות. מרגישה שזה מזדחל אליה. איימי שונאת התרגעות. יותר מדי זמן לחשוב. היא מעדיפה לעשות. "הוא אף פעם לא עושה את מה שאומרים לו."

"אני רואה," אומרת רוזי. "אבל אפשר לתקן את זה בקלות. יש לי טכנאית שיער. היא מגיעה בטיסה מאיזה מקום. צ'ילה, אני חושבת. חמשת אלפים דולר והבעיות שלך נגמרות. אני אשלם."

"והאוזניים שלי לא זהות," אומרת איימי.

רוזי מטה את ראשה וחותרת ברגליה לעבר איימי, בוחנת אותה מקרוב. "אני לא רואה את זה. יש לך אוזניים נהדרות. כמו לגולדי הון."

"מדדתי אותן פעם עם סרגל," אומרת איימי, "כשהייתי בבית ספר. זה רק מילימטר, אבל אני תמיד רואה את זה. והרגליים שלי קצרות מדי בשביל הגוף שלי."

רוזי מהנהנת, דוחפת את עצמה בחזרה אל מרכז הבריכה, שם השמש מכה בעוצמה הגדולה ביותר. "אבל, יותר לעניין, איימי, מה את אוהבת בעצמך?"

"אני אנגלייה," אומרת איימי. "אני לא אוהבת כלום בעצמי."

"משעמם," אומרת רוזי. "גם אני הייתי אנגלייה, והתגברתי על זה. תבחרי משהו."

"אני חושבת שאני נאמנה," אומרת איימי.

"זאת תכונה טובה," מסכימה רוזי. "בשביל שומר ראש."

"והרגליים הקצרות שלי נותנות לי מרכז כובד נמוך," אומרת איימי. "אז אני טובה מאוד בהיאבקות."

"הנה," רוזי מהנהנת. "נאמנה, וטובה מאוד בהיאבקות." היא מרימה את ראשה אל השמש.

"אם מישהו ינסה לירות בי השבוע, את צריכה לקפוץ ולספוג את הקליע במקומי?"

"זה הרעיון," אומרת איימי, מבלי להיות משוכנעת. "אף על פי שזה קורה רק בסרטים."

מניסיונה של איימי, קשה לקפוץ לפני קליע. הם חולפים במהירות גדולה.

"או בטח בספרים," אומרת רוזי. "את רוצה ג'וינט? אני מתכוונת לעשן."

"עדיף שלא," אומרת איימי. "'מקסימום אימפקט' עושים לנו בדיקות חובה כל שלושה חודשים, מדיניות החברה. טיפת סם כלשהו, ואני מפוטרת."

רוזי משמיעה נהמת "בסדר".

זה לא התפקיד המרגש ביותר שהיה לאיימי אי־פעם, אבל השמש זורחת והיא מחבבת את הלקוחה. רוזי ד'אנטוניו, סופרת רבי־המכר העולמית, "אם לא סופרים את לי צ'יילד", עם אחוזה בסגנון ספרדי על האי הפרטי שלה בקרבת החוף של קרוליינה הדרומית. עם השף הפרטי שלה.

מסיבות מבצעיות שונות איימי נאלצה פעם לחיות כמעט חודש בתוך צינור נפט נטוש בסוריה, לכן זאת עלייה בדרגה. השף מביא לה צלחת של פיסות סלמון מעושן על מצע של חביתיות. הוא לא באמת שף — הוא לוחם לשעבר ביחידת אריות הים ושמו קווין — אבל הוא לומד מהר. הביף בורגיניון שלו אתמול בערב היה מוצלח במיוחד. השף הקבוע של רוזי קיבל שבועיים חופש. איימי, רוזי וקווין, אריה הים, הם האנשים היחידים על האי, וככה זה יישאר בינתיים.

"אסור לאף אחד להרוג אותי," אומרת רוזי. היא חתרה ברגליה אל צד הבריכה, ועכשיו היא מגלגלת סיגריה. "חוץ ממני."

"ואני לא אתן לך," אומרת איימי.

"אבל מישהו עלול לנסות לירות בי," אומרת רוזי. "בהתחשב בזה שאי־אפשר לדעת, כי העולם הוא כזה וכו'. אז, אם כן ינסו, בלי להגן עלי בגופך, בסדר? לא למעני. תני להם להרוג את הזקנה."

מקסימום אימפקט סוֹלוּשֵנְס, המעסיקה של איימי, היא סוכנות האבטחה האישית הגדולה ביותר בעולם, אולי השנייה בגודלה מאז שהֶנק ואן פֵן עזב ולקח איתו מחצית מהלקוחות. אם מישהו גונב ממך, או אם מישהו רוצה להרוג אותך, או אם ישנה התמרמרות בשורות הצבא הפרטי שלך, הם האנשים שצריך לגייס. למקסימום אימפקט סולושנס יש הרבה סיסמאות, אבל "שיהרגו את הזקנה" היא לא אחת מהן.

"אני לא אתן לאף אחד להרוג אותך," אומרת איימי.

איימי זוכרת שצפתה ברוזי בטלוויזיה הקהילתית כשהיתה ילדה. כריות הכתפיים ההן, ההתנהגות שלה. זה היה מאוד משמעותי עבור איימי לראות כמה אישה יכולה להיות חזקה, בעוד שהיא ישנה מדי לילה מכורבלת מתחת למיטתה וחלמה על ימים טובים יותר. רוזי לא תמות במשמרת שלה.

"מה זה המבטא הזה?" שואלת רוזי ולוקחת שאיפה מהג'וינט שלה. "הוא חמוד. זה ממנצ'סטר?"

"ווֹטפורד," אומרת איימי.

"אוּף," אומרת רוזי. "נעדרתי יותר מדי זמן. ספרי לי על ווטפורד."

"זאת עיר," אומרת איימי. "באנגליה."

"את זה אני יודעת, איימי. היא יפה?"

"זאת לא המילה הראשונה שהייתי בוחרת כדי לתאר אותה," אומרת איימי. היא מתכוונת להתקשר אחר כך לחמיה, סטיב. יום שישי היום, אז הוא צריך להיות זמין. הוא ישמח לשמוע על רוזי. נשים חזקות היו מאוד לטעמו. אולי יום אחד הן יהיו שוב.

המחשבה על נשים חזקות גורמת לאיימי לחשוב על בֵּלָה סַנצֵ'ז. והמחשבה על בלה סנצ'ז גורמת לה לחשוב על מארק גוּץ'. והמחשבה על מארק גוץ' גורמת לה...

וזאת הבעיה, איימי, נכון! כשאת נרגעת, את חושבת. שום דבר מזה הוא לא עניינה. תפסיקי לחשוב: זה אף פעם לא מצליח לך. תתנפלי, תנהגי במהירות, תנטרלי חומרי נפץ, אבל, בשם אלוהים, אל תחשבי. החיים הם לא בית ספר.

"אנגליה משוגעת," אומרת רוזי. "בשנות השמונים הם אהבו אותי, ואז בשנות התשעים הם שנאו אותי, בעשור השני של שנות האלפיים הם נזכרו בי, ועכשיו הם שוב אוהבים אותי. ובמשך כל הזמן הזה לא השתניתי בכלל. קראת איזה ספר שלי, איימי שומרת הראש?"

"לא," משקרת איימי. כל אחד קרא ספר של רוזי ד'אנטוניו. איימי קוראת את הספרים שלה מאז שהיתה מתבגרת. עובדת סוציאלית נתנה לה פעם ספר, כשהיא מצמידה אצבע אל שפתיה כדי להזהיר את איימי שההברחה הזאת היא הסוד הקטן שלהן. ואיזה סוד. המוות, הזוהר, הבגדים והדם. כריות כתפיים ורעל. אבל חשוב לא להעריץ לקוחה. לקליע לא אכפת כמה את מפורסמת. זאת למעשה אחת הסיסמאות של מקסימום אימפקט סולושנס.

איימי קראה את "מוות לוחץ על ההדק" אתמול, על המטוס בדרכה לכאן. עשו מזה סרט עם אנג'לינה ג'ולי, אבל הספר היה טוב יותר. הרבה סקס עם מיליונרים, הרבה אקדחים. דברים שאיימי יכלה להתחבר אליהם.

"את נשואה?" שואלת רוזי. "ילדים?"

"נשואה, בלי ילדים," אומרת איימי.

"הוא בחור טוב? הבעל?"

"כן," אומרת איימי וחושבת על אדם. "טוב כמוני, בכל אופן. אני אוהבת אותו."

רוזי מהנהנת. "זאת תשובה טובה. הוא דואג לך?"

"הוא לא אוהב שיורים בי," אומרת איימי. "ופעם, במרוקו, תקפו אותי בחרב, והוא בכה."

"את בכית?"

"לא בכיתי מאז שהייתי בת שתים־עשרה," אומרת איימי. "למדתי לא לבכות."

"זה נשמע בריא," אומרת רוזי. "אני יכולה להכניס אותך לספר? מטר שבעים, עיניים כחולות, בלונדינית, אף פעם לא בוכה, הורגת אנשים רעים?"

"לא," אומרת איימי. "אני לא אוהבת פרסום."

"אני מבטיחה לא להזכיר את האוזניים שלך."

איימי וחמיה מנסים לשוחח מדי יום. הם אף פעם לא דנו בכך, זה פשוט נעשה הרגל חשוב לשניהם. ובכן, זה הרגל חשוב לאיימי, והיא מקווה שזה חשוב גם לסטיב. מדי פעם הם מפספסים יום. למשל, בצינור הנפט ההוא איימי היתה צריכה להישאר שקטה במשך שתים־עשרה שעות, בגלל חוליית חיסול, אז באותו יום היא נאלצה להסתפק בהודעות טקסט. סטיב מבין. התפקיד מחייב.

"מותר לך לבחור מה ללבוש?" שואלת רוזי, "או שאלה מדים?"

איימי מסתכלת על מדי הקרב שלה ועל הטישרט הדהויה של אנדר ארמור.

"אני בוחרת."

רוזי מרימה גבה מפקפקת. "טוב, אף אחד לא מושלם."

איימי לא רצתה ליצור הפסקה גדולה בין השיחות, מפני שאף פעם אין לדעת מה סטיב אוכל, אם הוא משגיח על עצמו. זה לא הגיוני, לדעתה, לאכול גרוע.

היא בוודאי צריכה גם להתקשר לבעלה, אבל לאדם היא דואגת פחות. וחוץ מזה, על מה הם ידברו?

"כשנכנסת," אומרת רוזי, "היה מונח למעלה בתיק שלך עותק של 'מוות לוחץ על ההדק'. שדפדפו בו עד האמצע."

איימי מהנהנת. נתפסה על חם.

"אז קראת את אחד מספרי? כי אמרת שלא."

"תחקיר על הלקוחה."

"שטויות," אומרת רוזי. "הוא מצא חן בעינייך?"

"לא היה שם דבר אחר לקרוא."

"בטח שאהבת אותו, אני קולטת אותך. קראת את הקטע שבו היא יורה בבחור במטוס?"

"זה קטע טוב," אומרת איימי.

"כן, זה קטע טוב," אומרת רוזי ומהנהנת. "טייס שיצאתי איתו הרשה לי לירות באקדח במטוס שלו בשביל התחקיר. עשית את זה פעם?"

"לירות במטוס? לא," משקרת איימי.

"למעשה שום דבר לא קרה," אומרת רוזי. "היו צריכים להחליף את ריפוד העור של אחת הספות, אבל זה הכול."

"אם הוא היה עושה נקב בגוף המטוס, הלחץ בתא הנוסעים היה יורד ויכולתם כולכם למות," אומרת איימי. איימי צנחה פעם ממטוס לאחר מקרה כזה בדיוק. במשך חמשת הימים שלאחר מכן היא התחמקה מכוחות מורדים בבּוּרקינָה פאסו. למעשה בסוף היה ממש כיף. איימי גילתה שאדרנלין טוב לנשמה וטוב מאוד לעור. היא לפעמים צופה בהדרכות לטיפול בעור באינסטגרם, אבל אין דבר שיכול להיטיב עם העור כמו שקורה כשיורים עלייך ואחר כך את קופצת ממטוס. אולי היא צריכה ליצור סרטוני וידיאו משלה? היא קולטת שהיא שוב חושבת, ומפסיקה.

"אז מזל שזה לא קרה," אומרת רוזי ומרוקנת את הנוזל הדוחה שנשאר בכוס שלה. "יש לי קוצים בישבן, איימי. אולי אנחנו יכולות לנסוע לאיזה מקום ביבשת? לשתות משהו? לעשות קצת בלגן?"

הצרות של רוזי התחילו כשכללה דמות ברומן האחרון שלה, "גברים מתים ויהלומים", שהיה ברור שהיא מבוססת על אוליגרך רוסי בתחום הכימיקלים בשם וסילי קארפּין. כנראה שלווסילי לא היה חוש ההומור שבדרך כלל נקשר למיליארדרים בתחום הכימיקלים, ולאחר קליע שנשלח בדואר וניסיון חטיפה כושל באירוע חתימה על ספרים בנאשוויל, רוזי זימנה את המקצוענים ורותקה לבסיסה למשך העתיד הנראה לעין.

אנשים מדברים עם אנשים. ג'ף נולֶן, הבוס של איימי, פנה לכמה מהעמיתים של וסילי בלונדון. השיחות נמשכות. די בקרוב וסילי ישתכנע לוותר על הנקמה הזאת. למקסימום אימפקט סולושנס יש לקוחות שיכולים לעשות לו כמה טובות. המחלוקות ייושבו, וסילי יפויס, ורוזי תהיה חופשייה שוב להמשיך בענייניה. ואם לא, איימי תהיה מוכנה.

עד אז איימי ורוזי תקועות על האי האידילי הזה, עם השף הבכיר שהוכשר בחיפזון. איימי יכולה בוודאי ליהנות מכמה ימים כאן, היא כנראה זקוקה למנוחה, אם לדבר בכנות, אבל בקרוב יהיה עליה לחזור לנדודים. אף אחד לא יהרוג את רוזי ד'אנטוניו, לכן איימי היא בעצם רק שמרטפית יקרה. ואיזה כיף יש בזה לכל אחת משתיהן?

"כרגע אנחנו לא הולכות לשום מקום," אומרת איימי. "את עלולה להירצח."

רוזי מגלגלת עיניים ומתחילה לגלגל ג'וינט נוסף. "אה, איימי, אני מעדיפה להירצח מאשר להשתעמם."

עם זה, איימי וילר, שחלק כה גדול מחייה עבר עליה בניסיון להיות שקטה וכמה שיותר קטנה, נוטה להסכים.