האחים פיורי 1 - דנטה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האחים פיורי 1 - דנטה
מכר
אלפי
עותקים
האחים פיורי 1 - דנטה
מכר
אלפי
עותקים

האחים פיורי 1 - דנטה

3.9 כוכבים (108 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2337מקורי
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 108
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

תקציר

אני לא מחפשת גיבור, ובהחלט לא מערכת יחסים מדומה עם הבוס החדש שלי, מנהל מועדון הלילה, דנטה פיורי – חבילה מושלמת של שרירים, להט וסכנה, המתנשאת לגובה של כמטר שמונים וחמש.

אבל הוא מסרב לקבל תשובה שלילית.

התוכנית הייתה לברוח, לחיות מתחת לרדאר, לשרוד. החיים שלי נהרסו בגלל כמה אנשים רעים מאוד ואיבדתי את כל מה שהיה לי – קריירה, חברים, משפחה. חשבתי שאוכל להסוות את עצמי בתור ברמנית במועדון החדש החם ביותר בניו אורלינס, אמבר.

אני לא יכולה לסמוך על אף אחד, אבל אחרי שהותקפתי, דנטה היה נחוש בדעתו לקחת אותי תחת חסותו כדי להגן עליי. אף אחד לא יעז לגעת באישה של אחד מהאחים פיורי. פתאום אני גרה אצלו, והוא נוגע בי, מנשק אותי, דואג לי...

קשה לי לזכור שהיחסים האלה לא אמיתיים, כי דנטה מאיץ את פעימות ליבי, אבל הוא בליגה אחרת, רחוקה מהמקום שאני נמצאת בו, והוא מגן על החלקים השבורים שלו עצמו.

משהו פיקטיבי לא אמור להעניק הרגשה טובה כל כך.

האנשים הרעים לא יוותרו, ואני מתחילה לחשוב שהסכנה הכי גדולה עבורי היא דנטה פיורי.

דנטה הוא הספר הראשון בסדרת האחים פיורי. הם חזקים, נאמנים וחיים לפי קוד משלהם. חמישה גברים שגדלו במערכת האומנה והפכו לאחים מבחירה. הם נשבעים לעמוד תמיד זה לצד זה – בלי שאלות, בלי ספקות, בלי היסוס. והם מגינים על מה ששייך להם... תמיד.

פרק ראשון

פרק 1


מילה

ידיים חזקות תפסו אותי מאחור.

מייד הוצפתי אדרנלין. לא. אני לא אהיה קורבן של אף אחד. הגבתי במהירות ושלחתי את המרפק לאחור, נעצתי אותו בחוזקה בגוף של התוקף שלי. שמעתי אנחה, אבל המשכתי לתקוף כשליבי פעם בחוזקה.

הסתובבתי, הרמתי ברך ותקעתי אותה חזק בבטנו של הבחור, עד שהפלתי אותו לרצפה. לא התכוונתי להיות טרף של אף אחד. לעולם לא שוב. הוא צנח על המזרן בגניחה.

"מילה, עבודה מצוינת."

כשהמורה שלי נענעה בראשה וחייכה, הזדקפתי וקיפצתי מעט על כפות רגליי. שאר המשתתפים בקורס להגנה עצמית שעמדו סביבי הנהנו וחייכו לעברי.

ה'תוקף' שלי הרים את ראשו. "תזכירו לי שוב למה התנדבתי לזה?"

שיי, המדריכה, הושיטה יד ועזרה לבחור הצעיר לקום. "כי אתה החבר המקסים שלי, ולא הייתה לך ברירה." שיי הייתה בת שלושים ומשהו, בכושר טוב ועם גוף שרירי שעורר בי קנאה. גופיית הספורט השחורה והקצרה שלבשה חשפה את הקוביות בבטנה, ושערה הבלונדיני היה קלוע בשתי צמות ארוכות.

היא הביטה לעברי שוב. "מילה, היית מעולה. עשית הכול בדיוק כמו שלימדתי אותך."

הנהנתי, ושמחתי לשמוע את השבחים שלה. "יש לי מורה מעולה."

החיוך של שיי התרחב. "ואת תלמידה מצוינת."

לא הייתה לי ברירה. נאלצתי ללמוד להגן על עצמי. לא הייתי מוכנה להיתפס שוב חסרת אונים.

"טוב, חברים." שיי מחאה כפיים. "סיימנו. נתראה בשיעור הבא."

לקחתי את בקבוק המים ואת המגבת שלי, כרכתי אותה על עורפי ולגמתי לגימה גדולה מבקבוק המים.

קולות חבטות, אגרופים ואנחות הדהדו ברחבי מכון הכושר. הארד ברן היה אחד ממכוני הכושר הפופולריים ביותר בניו אורלינס. הוא היה ממוקם בהאנגר גדול ברובע וורהאוס, כשאת רוב החלל תפסו זירות אִגרוף תחומות בחבלים. קיר זכוכית בקצה הפריד אותן מציוד האימונים והמשקולות.

שמעתי שיש רשימת המתנה כדי להתקבל לכאן כחבר מועדון. למרבה המזל, מכון הארד ברן העביר גם קורסים בהגנה עצמית, והצלחתי למצוא מקום כשעברתי לכאן. זה היה מושלם עבורי, כי עבדתי ממש קרוב.

את מכון הכושר ניהל אחד מהאחים פיורי הידועים לשמצה. אנשים אהבו לדבר על חמשת הגברים. הם לא היו אחים בדם, אלא אחים מבחירה. שמעתי עליהם הרבה סיפורים, אבל הסיפור הכי מוכר וידוע היה שהם גדלו יחד בבית אומנה, ולאחר מכן התאחדו כדי לבנות לעצמם חיים טובים יותר.

העובדה שהם היו עשירים וחתיכים ודאי תרמה לרכילות אודותם.

אחד מהם במקרה היה הבוס שלי. הוא היה הבעלים של מועדון הלילה שבו עבדתי, של הבר הסמוך, ושל שתי מסעדות. למעשה, כל הבלוק היה בבעלות שלו ושל אחיו.

הנהנתי לעצמי כשהתבוננתי בשני בחורים עם כפפות, שהתאבקו באחת מזירות האגרוף.

השגתי עבודה במועדון הלילה הכי חם בניו אורלינס, כי שמעתי שהאחים פיורי קשוחים. הם הגנו על השטח שלהם בעיר ונאבקו בכנופיות, בקרטלים ובפושעים.

זה היה מקום מושלם להסתתר מתחת לרדאר.

"ביי, שיי." נופפתי לשלום. "אני צריכה ללכת לעבודה." הצצתי בשעון, וראיתי שיש לי בדיוק חמש־עשרה דקות להתקלח, ללבוש את המדים ולטוס למועדון.

"ביי, מילה."

הקשתי את הקוד של הארונית בחדר ההלבשה והוצאתי את התיק שלי. הדבר הראשון שעשיתי היה לוודא שהמחשב הנייד שלי היה שם. זה כבר הפך להרגל. כשנגעתי במתכת הקרה, הלחץ הקבוע שחשתי נרגע מעט.

בכיס שתפרתי בתחתית התיק, החזקתי חבילת מזומנים — כספי החירום שלי. החיסכון הצטמצם מעט, אבל התכוונתי להגדיל אותו בחזרה.

לקח לי שתי דקות להתקלח ולהתלבש. הבחנתי בהשתקפותי במראה המעורפלת שהייתה תלויה מעל שורת הכיורים. עדיין הזדעזעתי כשראיתי את שערי הכהה. צבעתי אותו לשחור אחרי שברחתי, וזה נראה מחריד למדי. עיקמתי את האף. שחור לא התאים לי. התגעגעתי לשיער הבלונד־קרמל שלי. אהבתי אותו והעברתי שעות ארוכות בעיצובו.

עכשיו שערי השחור והנוקשה היה לרוב אסוף בפקעת מרושלת או בקוקו.

עכשיו יכולתי רק להסתתר ולשרוד.

לבשתי את גופיית הקולר בצבע זהוב מבריק. כל הברמנים והמלצרים במועדון לבשו מכנסיים שחורים וחולצות זהובות. בעצם, הגברים קיבלו חולצות שחורות עם תפרים זהובים, אבל לפחות שמחתי שהגופייה שלי לא הייתה חשופה או בגזרת סטרפלס. למען האמת, היא הייתה די נוחה.

אחרי שדחפתי את כל הדברים שלי לתיק, יצאתי מהמקום. זה היה ערב קיץ נעים בניו אורלינס. כמי שגדלה בלואיזיאנה, הייתי רגילה לטמפרטורות החמימות וללחות.

צעדתי במהירות ברחוב. חיבבתי את רובע האומנויות וורהאוס. היו בו לא מעט גלריות לאומנות והרבה מסעדות וחנויות, אבל הוא לא היה מטורף כמו הרובע הצרפתי או רחוב בורבון. רוב המחסנים הישנים הפכו לגלריות ולדירות לופט, והייתי ממש מאושרת אילו יכולתי להרשות לעצמי לגור באחת מהן.

חלפתי על פני סמוקהאוס. הבר היה שוקק חיים. ראיתי כמה קבוצות יושבות בפטיו הקדמי, הם שתו וצחקו. במרכז אחד השולחנות היה צרור של בלוני הליום, חגגו שם יום הולדת למישהו. בשולחן אחר ישב זוג שנראה בדייט, ובשולחן נוסף ישבה משפחה עם מתבגרים, שישבו שפופים ובהו בטלפונים שלהם.

כל האנשים היו עסוקים בענייניהם, נהנו ועשו את כל הדברים שאנשים נורמליים עושים. פעם גם אני הייתי ככה. ליתר דיוק, זה היה רק לפני ארבעה חודשים, על אף שרוב הזמן הרגשתי כאילו עברו כבר שנים.

עיניי שרפו מדמעות, מכל הדברים שלא יכולתי לקבל.

לעזאזל. משכתי באפי. רחמים עצמיים היו בזבוז אנרגיה.

הגעתי לאמבר. השם זהר באור נאון צהוב מעל צמד דלתות מזהב רקוע. רג'י עמד בחוץ. השעה הייתה מוקדמת ולכן היה רק שומר אחד. בהמשך, כשהמקום יתמלא, יצטרף עוד אחד, בנוסף למאבטחים שבפנים.

רג'י היה כהה עור ונאה מאוד. הוא חייך אליי. היה לו מראה של שחקן פוטבול מגודל. "היי, מילה. מוכנה לעוד לילה עמוס?"

"תמיד."

הוא סימן לי לעבור.

בכל פעם שנכנסתי למועדון הרגשתי כאילו הגעתי למאורת חטאים. המקום היה מעוצב בפאר, בצבעי שחור וזהב. הרצפה הייתה שחורה ומבריקה, וליד הקיר ניצבו בשורה כדי זהב שהיו כמעט בגובה שלי. אורות ריצדו על רחבת הריקודים, הבר הארוך זהר באור זהוב, ובצד אחד שלו היה אזור הווי־איי־פי תחום בחבלים.

אבל הכי אהבתי את התקרה. הרמתי אליה את מבטי. היא הייתה מכוסה כולה בפרחים זהובים, ונראה שאם תנשב רוח קלה — כולם ירפרפו מטה עלינו. זה בהחלט היה מועדון שהייתי שמחה לבלות בו.

עברתי ליד הבר ואמרתי שלום לברמנים שכבר החלו בהכנות לערב. הקשתי את הקוד לדלת שהובילה לחדר הלוקרים של העובדים ואחסנתי את התיק בארונית שלי בלי לבזבז זמן.

ההופעה עומדת להתחיל. זה היה ליל שבת בניו אורלינס, והמועדון יהיה עמוס בקרוב מאוד.

חזרתי לבר, ונוס הברמנית הראשית כבר הגיעה. היא הייתה באמצע שנות הארבעים לחייה, גבוהה, ושערה השחור המתולתל היה מסופר קצר מאוד. גופיית הקולר שלה חשפה זרועות סופר חטובות שהייתי הורגת בשבילן, היא ידעה להכין כל קוקטייל שמישהו ביקש ושירתה את הלקוחות בקלילות שלעולם לא תהיה לי.

"מילה, את תעבדי איתי מאחורי הבר הלילה, אבל אם המלצריות יצטרכו עזרה בהגשה, תצטרפי אליהן."

"הבנתי."

"זה בסדר מבחינתך לסגור הלילה?"

"כן, בשמחה."

היא שחררה אוויר בנשיפה ארוכה. "יופי, כי לברייס יש מחר מופע ריקוד מוקדם בבוקר." היא הייתה אם יחידנית לשני בנים. "אני חייבת לישון כמה שעות, כדי שאצליח לתפקד היטב בבוקר."

"אשמח לעזור לך בסגירה מתי שתצטרכי, ונוס."

"אני מעריכה את זה." היא הטתה אליי את ראשה. "עבדת על מתכונים לקוקטיילים חדשים?"

חייכתי. "אולי."

ונוס הנהנה. "יופי. יש לך כישרון מיוחד."

היה לי כישרון לערבוב משקאות חדשים, כי במשך לילות רבים ישבתי בבית ושיננתי מתכונים לקוקטיילים. שיקרתי בלי למצמץ כדי להשיג את העבודה כאן. סיפרתי שעבדתי במועדונים בעבר והתפללתי שתעודת הזהות המזויפת שלי תעמוד במשימה.

כבר לא הייתי אמיליה קליפטון, גורו בשיווק. עכשיו הייתי מילה קלארק, ברמנית. למרבה המזל, הייתה לי קליטה מהירה והבנתי מייד מה דורשת העבודה בבר.

קהל רב של בליינים התפרץ פנימה כמו גל.

"הגיע הזמן לטפל בקהל הצמא," אמרה ונוס.

עד מהרה הייתי עסוקה מכדי לחשוב על משהו. לקחתי כוסות, גרפתי קרח, מזגתי שוטים וערבבתי קוקטיילים.

"את מוזמנת להבעיר אותי באש מתי שבא לך, מתוקה."

מתוקה?

באמת?

רכנתי על הבר, העברתי את הלהביור מעל שלוש הכוסות הגבוהות, והפכתי את הקוקטיילים האדומים מסתם הוריקנים להוריקנים בוערים.

הלקוח שמולי ליקק שפתיים וחייך. הוא כבר נראה די שיכור. הייתי צריכה לפקוח עליו עין ולהפסיק לספק לו משקאות בקרוב.

"אוסיף את זה לחשבון שלך." הבזקתי אליו חיוך שתרגלתי מאות פעמים.

"תודה." הוא שלח יד לכוסות.

"ואל תשתמש במשפט הזה שוב." הנדתי בראשי. "הוא גרוע."

הוא עיקם את אפו והטה את ראשו. "דווקא חשבתי שזה מצחיק. המשקאות בוערים, ואת חמה אש." הוא משך בכתפיו במבוכה. "רציתי לנסות."

"מילה?" ברמנית נוספת בשם סטייסי רכנה אליי. "אני צריכה שתעזרי לי עם הזמנה."

"בטח." הנהנתי אל מר מתוקה והסתובבתי.

"אין סיכוי שהוא יצליח לחזור לחברים שלו בלי לשפוך את המשקאות." סטייסי ניערה את התלתלים הבלונדיניים שלה.

"נכון." הייתי משוכנעת שבקרוב החולצה של מר מתוקה תהיה ספוגה בקוקטיילים. איזה בזבוז. פתאום שמתי לב שלסטייסי לא באמת הייתה הזמנה. "תודה על החילוץ."

היא גלגלה את עיניה. "הוא דיבר לציצים שלך."

גיחכתי. היא לגמרי צדקה.

"אחרי שנים של עבודה במועדונים וברים, אני קולטת את הטיפוסים האלה ברגע שהם נכנסים," אמרה סטייסי. "יש להם חיים נוחים, ומספיק כסף כדי להרגיש מי יודע מה, והם חושבים שכל אישה שמגישה להם משקאות תשמח אם הם יפשיטו אותה." סטייסי משכה באפה. "לא, תודה."

סטייסי הייתה ברמנית ותיקה ומנוסה. אני עבדתי פה בסך הכול ארבעה שבועות.

טוב, שלושה שבועות, חמישה ימים ושש שעות, אבל מי סופר?

מישהו קרא בשמה של סטייסי, והיא הסתובבה במהירות.

הייתה הפוגה לא אופיינית בכמות הלקוחות שהגיעו לבר, לכן הרמתי במהירות מטלית והתחלתי לנגב את המשטח. אחר כך העפתי מבט מסביב, וראיתי שלחץ האנשים שוב מתגבר. בקרוב המועדון יהיה מפוצץ אנשים.

זה היה רחוק שנות אור מהקריירה ביחסי ציבור ושיווק שבה עסקתי עד לא מזמן. הרגשות הכו בי כמו בעיטה בבטן.

התנשפתי בחדות והדחקתי אותם בכוח. חשבתי שהזמן יעזור להקל את התחושות, אבל בינתיים זה לא קרה.

החיים הקודמים שלי היו ואינם. העבודה המאתגרת שלי בעולם העסקים איננה. הדירה החמודה שלי איננה. ההורים שלי...

כמעט התקפלתי מהבזק הכאב.

זקפתי סנטר וכבשתי את הדמעות. איבדתי את החיים האלה. ועכשיו הייתי ברמנית. עיסיתי את הנקודה שפעמה בחוזקה בצד ראשי.

תמזגי משקאות וזהו, מילה.

השלכתי את המטלית לכיור ופיניתי את הדרך כשאחד הברמנים, אלי, חלף על פניי. הגיע הזמן לחזור ולהתמקד בעבודה.

ג'ולס, אחת המלצריות, ניגשה לבר. "מילה, אני צריכה ג'ק וקולה, הוריקן בוער אחד וקוקטייל וו קארה בלהבות אחד."

"אני על זה." לקחתי כמה כוסות וניגשתי לעבודה. פניתי לקיר האלכוהול ואטמתי את כל המחשבות. קוקטיילים בוערים היו ההתמחות באמבר, והלקוחות אהבו אותם — במיוחד התיירים.

הכנתי במהירות את המשקאות, הבערתי אותם והחלקתי אותם על פני הבר. ג'ולס חייכה והעמיסה את המגש שלה.

קבוצה גדולה של לקוחות נכנסה, כולם צחקו ורצו לחגוג. עד מהרה המקום היה עמוס מכדי שאוכל לחשוב. ידיי לא עצרו. כוסות, קרח, משקאות, פלחי לימון, להביור להבעיר את הלהבות.

השעה הבאה עברה עליי בהכנת משקאות. היו גם משמרות שמלצרתי — ותדעו שלסחוב מגש עמוס משקאות היה ממש מורט עצבים. העדפתי בהרבה לעבוד מאחורי הבר.

לפתע הרגשתי גל עובר בין הקהל והבטן שלי התכווצה. בלי להרים את המבט, ידעתי מה הגורם.

או ליתר דיוק, מי.

בסופו של דבר לא התאפקתי והרמתי את הראש.

ושם הוא היה, פוסע בנחת בין האנשים כאילו המקום שייך לו. מה שהיה נכון.

דנטה פיורי. הבעלים של אמבר.

כף ידי התהדקה סביב בקבוק ג'ק דניאלס.

הוא לבש מכנסיים שחורים מחויטים וחולצה שחורה ששרווליה היו מופשלים. הבד נמתח על שרירי הקיבורת שלו וחשף את אמותיו השריריות ואת עורו השחום. היה לו קעקוע שחור על זרוע אחת. תנועותיו היו חזקות וגמישות, ופסיעותיו בטוחות ומדודות. הוא הזכיר לי לוחם... לא, מדויק יותר להגיד שהוא נראה כמו מלך בממלכתו. שערו היה שחור, סמיך וסתור, כאילו הוא הרבה לגעת בו, וזקן שחור סקסי כיסה את לסתו החזקה.

הוא הסתובב בין האנשים כמו טורף לילי. גרוני התהדק בכל פעם שראיתי אותו. הוא הקרין הילה שלא אפשרה לי להסב ממנו את מבטי.

הייתה לו קווצת שיער שתמיד נפלה על מצחו, ורציתי נואשות להושיט את ידי ולהסיט אותה לאחור.

לעזאזל.

הכרחתי את עצמי להסיט ממנו את המבט, והנחתי את הבקבוק חזרה על המדף.

לא משנה עד כמה סקסי ומושך היה דנטה פיורי, הייתי צריכה להסתתר. לא יכולתי להתקרב לאף אחד מחשש שאמצא את מותי. חוץ מזה, הוא היה הבוס שלי.

הדופק שלי פרפר, ולא הצלחתי להימנע מלהביט לאחור שוב, לכיוונו. הוא דיבר עם ג'סיקה, אחת המלצריות, ובדק מה קורה. הוא עשה זאת אחת לכמה שעות, פטפט עם לקוחות הווי־איי־פי, דיבר עם העובדים כדי לוודא שאין בעיות מיוחדות.

כשדנטה התקרב לבר, ראיתי איך הגברים בוחנים אותו, מזדקפים מעט ושואבים פנימה את הכרס שלהם. לדנטה לא הייתה כרס. בטנו הייתה שטוחה כמו קרש והשתלבה באופן מושלם עם כתפיו הרחבות.

גם נשים התבוננו בו — רעבות ומסנוורות.

"אלוהים, הגבר הזה הוא חומר משובח לפנטזיות." סטייסי נאנחה לצידי בהתנשפות. "שקלתי לקרוא לוויברטור שלי על שמו, אבל החלטתי שזה יהיה דוחה לקרוא לו דנטה." היא התבוננה בו. "ועדיין, הגבר הזה כל כך שווה, בסגנון האפל והמסוכן שלו, שמבטיח לרתק אישה למקומה ולזיין אותה חזק."

"סטייסי."

היא גלגלה את עיניה וחייכה אליי. "בחייך, מילה. את שקטה, אבל ראיתי אותך מזיינת אותו עם העיניים כשאף אחד לא מסתכל."

השתנקתי, ושמחתי שהמקום אפלולי מספיק כך שהיא לא יכלה לראות את החום שהתפשט בלחיי.

סטייסי טפחה על גבי. "אין פה שום שיפוטיות. הוא שווה שנזיין אותו לפחות עם העיניים." היא נאנחה. "חבל מאוד שהוא אף פעם לא מתעסק עם נשים במקום העבודה. אף פעם לא מפלרטט עם הלקוחות, אף פעם לא לוקח אותן למשרד שלו, וזה נכון גם לגבי צוות העובדים שלו."

בשבועות הספורים שלי כאן לא ראיתי שום רמז לפלרטוט או משהו מצידו.

סטייסי רכנה לעברי. "שמעתי שראו אותו כמה פעמים עם איזו סגנית תובע מחוזי מפונפנת. מתאים לו ללכת על מישהי חכמה וקלאסית."

בטני ביצעה סלטה משונה. אחר כך שמתי לב שדנטה עושה את דרכו אלינו.

הזדקפתי. "מה דעתך שנכין משקאות?"

סטייסי רכנה אליי. "את מסמיקה?"

"לא."

היא חייכה. "את ממש מסמיקה."

"לא, אבל אני כן שוקלת להשאיר לך פנס בעין."

סטייסי צחקקה. הרמתי את מבטי ועיניי הצטלבו עם אלו של דנטה.

הוא התקרב לבר, ולא הייתי מסוגלת להסב את המבט. כל גופי רעד ונטען באנרגיה.

היו לו עיניים כהות שנראו כמו שברי אובסידיאן1. בריכות עמוקות ואפלות.

"מילה. איך הולך הערב?"

אוף. ממש לא הוגן שנוסף על המראה שלו, היה לו קול עמוק וסקסי עם שמץ של חספוס.

"מעולה." הצלחתי להנהן. "הכול טוב."

הוא הטה את ראשו. "את בטוחה?"

הרגשתי זרזיף של קור חולף במורד עמוד השדרה שלי. תמיד קיבלתי את התחושה שהוא יודע שאני מסתירה משהו, כאילו רצה לדעת את כל הסודות שלי.

הזדקפתי. אף אחד לא יֵדע את הסודות שלי. הם היו איומים ומסוכנים מדי.

שמעתי שדנטה ואחיו התייצבו מול הבטן הרכה והאפלה של ניו אורלינס — הכנופיות, העבריינים הבכירים והפושעים. אבל זה לא אומר שהתכוונתי לחשוף את עצמי. לא כשהייתי עלולה לגמור עם כדור בראש.

"בטוחה מאוד." הדבקתי חיוך על שפתיי.

הוא התבונן בי לרגע ארוך עם העיניים הכהות העמוקות האלה. "את סוגרת הלילה?"

הלב שלי ביצע קפיצה קטנה. "כן. ונוס צריכה להגיע הביתה מוקדם. לאחד הילדים שלה יש מופע ריקוד בבוקר."

"יופי. יש לי כמה דוגמיות ויסקי ממזקקה מקומית. אני יודע שאת אוהבת ויסקי, אז אולי תוכלי לטעום אותן בשבילי? אני צריך להחליט אם אני רוצה למכור אותן כאן או לא."

הנהנתי והבטן שלי התפתלה. אוף, לעזאזל. סגירה באישון לילה עם דנטה. "אשמח לעזור. אה, ויש לי קוקטייל חדש שאני חושבת שהלקוחות יאהבו."

הוא חייך ושיניו הלבנות הבהיקו לעומת עורו. "את והקוקטיילים שלך."

"היי, הפניקס הבוער סופר פופולרי." המצאתי את הקוקטייל ההוא לפני שבוע, והלקוחות אהבו אותו מאוד.

"אני יודע." הוא הרים יד. "את תטעמי מהוויסקי שלי, ואני אטעם מהקוקטייל החדש שלך."

כמעט אמרתי ‘קבענו דייט', אבל הצלחתי לבלוע את המילים. זה לא דייט. זה לעולם לא יהיה דייט. "כדאי שאתפנה אל הלקוחות, אני צריכה להכין להם משקאות."

הסתובבתי במהירות אבל הרגשתי את מבטו מתחפר בגבי.

כשהעפתי שוב מבט לעברו, גיליתי שהוא נעלם. התנשפתי וכתפיי נשמטו. אסור היה לי להתקרב יותר מדי לדנטה פיורי.

המשך המשמרת חלף בערפול — לקוחות שיכורים, הרבה משקאות, כפות רגליים כואבות.

ואיכשהו, מפעם לפעם, עדיין הרגשתי את מבטו של דנטה עליי.

נענעתי בראשי ושלחתי את ידי אל כוס הקוקטייל.

את מדמיינת, מילה.

1 אובסידיאן הוא סוג של זכוכית געשית — סלע געשי הנוצר בהתקררות מהירה של לבה פלסית. לרוב צבעו שחור.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
108 דירוגים
44 דירוגים
31 דירוגים
15 דירוגים
10 דירוגים
8 דירוגים
17/7/2025

פשוט ספר מהנה לשעות הקטנות שבלילה, קליל וזורם גיבור וגיבורה חזקים. לפעמים לא צריך יותר מזה, עוברת לספר הבא

17/7/2025

ספר מקסים ממש שנהנתי ממנו ממליצה לכולם.

22/5/2025

ספר ממש יפה נהנתה לקרוא מאוד מחכה כבר לקרוא על אחים שלו . לכו לקרוא ממליצה לכם

28/4/2025

הספר ריגש אותי אהבתי את הדמויות דנטה ומילה סיימתי את הספר ביומיים ללא שעות שינה אותי אישית הוא עניין ומשך

21/4/2025

ספר מטורף קליל וכיף סיימתי אותו בארבע שעות

20/4/2025

ספר מהמם

17/4/2025

מקסים

16/4/2025

ממש אהבתי. קליל זורם. אחלה ספר.

8/4/2025

חמוד וקליל. קלילה וזורם עם קצת מתח שמרענן את הסיפור. מומלץ בחום עוברת לפיורי הבא

1/4/2025

מולם ! רומנטי קליל קצת אקשן

26/3/2025

אהבתי לגמרי ממשיכה לספר הבא האחים פיורייייי

18/3/2025

קצר וקולע אין כאן אפלה באמת מתאים אם בא לכם משהו מתוק

17/3/2025

אחד הספרים הטובים שקראתי, לא ארוך ומעייף העלילה לא נמרחת, מדויקת כזאת סוף מעולההה בקיצור פשוט כישרון

15/3/2025

ספר כייפי, כתיבה סוחפת. ממש נהנתי ! עוברת לספר הבא בסדרה ....

6/3/2025

ספר מעולה וכיפי לקריאה אבל חבל שהוא קצר מדי ❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥❤️‍🔥

1/3/2025

מהנה ויש בו קצת מתח

16/2/2025

אהבתי ממש!! לא נמרח וחמוד לאללה!

12/2/2025

ואו בהתחלה חששתי שזה לא יתאים לסגנון קריאה שאני אוהבת אבל ואו מושלם. דנטה הלב

11/2/2025

ספר נחמד, קליל, כיפי, זורם, יש בו אקשן רומנטיקה וסמאט קיצר הכל מכל קצת קצר ובגלל זה רץ קצת מהר אבל סהכ נהנתי אחלה ספר

9/2/2025

ספר כייפי ממש נהנתי קצר וקולע

9/2/2025

מתוק וקליל

8/2/2025

מעולה! כיףֶ לקרוא; מחכה להתחיל את השני בסדרה

7/2/2025

אהבתי, חמוד, כיף לקרוא

7/2/2025

חמוד חבל שקצר

6/2/2025

ספר מדהים! נהנתי בטירוף ולא עזבתי עד שנגמר!

6/2/2025

ספר מושלם דנטה גבר סקסי ביותר וגבר אלפא , ומילה אישה חזקה שעברה המון בחיים, אהבתי את הסיפור שלהם מאוד. ספר מושלם ❤️❤️❤️❤️❤️

6/2/2025

ספר מהמם חבל שהוא קצר

15/7/2025

נחמד

13/7/2025

ספר ממש חמוד, אהבתי את הדמויות ואת סיפור העלילה ברקע.

10/7/2025

טוב, זה לא משהו שעוד לא קראתי, הכול הרגיש שהסיפור רץ ,( כמו סרט אם תקציב ממש דל ) היו קטעים לקראת הסוף שהיו פשוט הזוי, כאילו הרגיש שחייבים לסגור את הסיפור ומהר גם אם זה נראה לא אמין אבל המשכתי כי אני לא אוהבת לנטוש ספר, הדינמיקה בין האחים היא מה שאהבתי וזה משך אותי, תכלס האח השני ממש מסקרן וברור שקניתי את הסדר בזמנו אז אין ברירה חוץ מלהמשיך ולסיים (4 כוכבים הראשון שלי אי פעם)

5/5/2025

נחמד מאוד.

21/4/2025

ספר סוחף אבל ממש סיפורי מאפיה על נערה שראתה יותר מידי ועל גבר שנשבע להגן עליה מאלה שרודפים אחריה לאנשים שאוהבים סיפורי פשע ואהבה ביחד והתרגשויות כאלה אם הייתי יודע שיש הרבה פשע שם לא הייתי קורא

20/4/2025

קליל זורם כיפי.

11/4/2025

חמוד. מתחיל רומנטי ואז קצת הופך לקלישאה.... יש גם מתח ואלימות..והרבה קטעים שלא ממש הגיוניים. בסה״כ, חביב למדי , מסוג הספרים שאפשר להעביר איתם את הזמן בכיף. ואפשר גם לוותר. ( בתכנית שלי לקרוא את הספר הבא בסדרה..).

25/3/2025

ספר מעולה חבל שהוא קצר מידי

23/2/2025

חמוד מאוד. קצר וממוקד אבל מתוק וסקסי בול במידה 👌🏽

18/2/2025

ספר טוב, היו כמה דברים שהפריעו לי בעלילה אך לא אפרט כדי לא ליצור ספוילרים. בסך הכל אחלה ספר.

12/2/2025

נחמד, לפעמים הרגיש כמו ספר של שלגי

10/2/2025

נחמד

10/2/2025

מתוק, קליל, משעשע, קצר וקולע! יאללה לספר הבא!

10/2/2025

הרעיון טוב, אבל הספר קצר מידי. והדמויות מתפתחות מהר וקצב האירועים לא מאפשר להכיר לעומק את הדילמות והדמויות.

9/2/2025

חמוד מאוד קליל קלישאתי אבל כתוב כייפי

8/2/2025

ספר פשוט מאוד עם כל הקלישאות הנכונות אין יותר מדי עומק הכול קורה מהר ונפתר מהר. כתוב מתוק וכיף להעביר את הזמן.

6/4/2025

ממש חמוד, קליל, זורם.. כיפיי

4/4/2025

ספר חמוד ממש קצת וואטפד

14/3/2025

יש פוטנציאל, בסוף ספר כיפי. אבל- הספר כל כך קצר וזה פוגע בעלילה ובעומק הדמויות

4/3/2025

ספר קליל וחמוד

3/3/2025

לא התרגשתי.. הוא לא רע, היו קטעים יפים אבל לא נפלתי אפשר לוותר הוא לא האחד שנשאר איתך

28/2/2025

חביב, העלילה והרגשות קצת על אובר דרייב. הסיפור מעניין אבל חסר תחושה של עומק ותהליך.

28/2/2025

קצר, לעניין, אין יותר מדי סיפור רקע. עלילה קצבית, כיף לקרוא, ממתק כזה קצר ולעניין.

22/2/2025

ספר חסר עלילה באמת, מטרתו להעביר את הזמן חמוד מנסה להיות מאפיה אבל הוא ממש לא

5/2/2025

ספר יפה אבל ממש קצר , הסיפור טוב אבל הכל ממש רץ . הסופרת יכלה להעמיק יותר זה ממש היה חסר, הרגשתי במרתון אבל עדיין הספר עניין אותי .

5/2/2025

ספר שהוא סרט תורכי ויסלחו לי כל אוהבי הסדרות התורכיות, אני לא אוהבת

28/5/2025

מזה לא אהבתי. קצר מידי, אין זמן באמת להכיר את הדמויות ולהתחבר אליהן. לא אמשיך לספר הבא.

6/3/2025

מאכזב

24/2/2025

שטחי, וחסר עלילה הסיפור לא מיוחד בשום צורה, עלילה יכלה להיות טובה אם באמת היו מעמיקים בדמויות, הכל קורה מהר והסיבה למה להתחיל מערכת יחסים דבילית ומשם זה רק מדרדר בנוסף יש קצת חוסר היגיון בחלק של ה"פשע". סיימתי את הספר בשעה לא בגלל שהוא טוב פשוט בגלל שהוא חסר עלילה.

6/2/2025

ספר רדוד לא מבינה אך קיבל 4 בגודריידב

6/2/2025

כתיבה לא ברמה גבוהה כאילו סופרת מתחילה....

9/2/2025

ואם אפשר פחות מכוכב אחד. "בואו נצא לדרך ונחזיר את האישה שלי." האחים שלי הנהנו. תחזיקי מעמד, מילה. אני מגיע." מה? באיזו מאה זה נכתב ? ספר מנותק ומנתק. משפט משפט עם אפס נשמה או רגש. בלי חיבור, כמו בהכתבה. גם הסמאט. חבל על הזמן והכסף

1
6/2/2025

התאכזבתי קשות, מאוד רדוד מלא בקלישאות

1
14/5/2025

רומן רומנטי רדוד ותיאורי הסקס ללא כל דימיון ודי דוחים. בזבוז זמן ואין מה לחפש בשאר הסדרה

14/3/2025

תגובה הכי אמיתית למי שרוצה לקנות את הספר קצת בוסרי דיאלוגים פשוטים בלי עומק קפיצה רצינית בהתפתחות הזוגיות ספר קצר משהו שם לא התחבר לי...

12/2/2025

אוקיי, לא סיימתי. אבל אני היחידה שמפריע לך צורת הכתיבה?? הכתיבה בצורת עבר הזאת מתסכלת. ולא מצליחה להבין אם זה טעות של המתרגמת או שבאמת ככה כתבה. מקשה עליי להתחבר לסיפור!!

האחים פיורי 1 - דנטה אנה האקט

פרק 1


מילה

ידיים חזקות תפסו אותי מאחור.

מייד הוצפתי אדרנלין. לא. אני לא אהיה קורבן של אף אחד. הגבתי במהירות ושלחתי את המרפק לאחור, נעצתי אותו בחוזקה בגוף של התוקף שלי. שמעתי אנחה, אבל המשכתי לתקוף כשליבי פעם בחוזקה.

הסתובבתי, הרמתי ברך ותקעתי אותה חזק בבטנו של הבחור, עד שהפלתי אותו לרצפה. לא התכוונתי להיות טרף של אף אחד. לעולם לא שוב. הוא צנח על המזרן בגניחה.

"מילה, עבודה מצוינת."

כשהמורה שלי נענעה בראשה וחייכה, הזדקפתי וקיפצתי מעט על כפות רגליי. שאר המשתתפים בקורס להגנה עצמית שעמדו סביבי הנהנו וחייכו לעברי.

ה'תוקף' שלי הרים את ראשו. "תזכירו לי שוב למה התנדבתי לזה?"

שיי, המדריכה, הושיטה יד ועזרה לבחור הצעיר לקום. "כי אתה החבר המקסים שלי, ולא הייתה לך ברירה." שיי הייתה בת שלושים ומשהו, בכושר טוב ועם גוף שרירי שעורר בי קנאה. גופיית הספורט השחורה והקצרה שלבשה חשפה את הקוביות בבטנה, ושערה הבלונדיני היה קלוע בשתי צמות ארוכות.

היא הביטה לעברי שוב. "מילה, היית מעולה. עשית הכול בדיוק כמו שלימדתי אותך."

הנהנתי, ושמחתי לשמוע את השבחים שלה. "יש לי מורה מעולה."

החיוך של שיי התרחב. "ואת תלמידה מצוינת."

לא הייתה לי ברירה. נאלצתי ללמוד להגן על עצמי. לא הייתי מוכנה להיתפס שוב חסרת אונים.

"טוב, חברים." שיי מחאה כפיים. "סיימנו. נתראה בשיעור הבא."

לקחתי את בקבוק המים ואת המגבת שלי, כרכתי אותה על עורפי ולגמתי לגימה גדולה מבקבוק המים.

קולות חבטות, אגרופים ואנחות הדהדו ברחבי מכון הכושר. הארד ברן היה אחד ממכוני הכושר הפופולריים ביותר בניו אורלינס. הוא היה ממוקם בהאנגר גדול ברובע וורהאוס, כשאת רוב החלל תפסו זירות אִגרוף תחומות בחבלים. קיר זכוכית בקצה הפריד אותן מציוד האימונים והמשקולות.

שמעתי שיש רשימת המתנה כדי להתקבל לכאן כחבר מועדון. למרבה המזל, מכון הארד ברן העביר גם קורסים בהגנה עצמית, והצלחתי למצוא מקום כשעברתי לכאן. זה היה מושלם עבורי, כי עבדתי ממש קרוב.

את מכון הכושר ניהל אחד מהאחים פיורי הידועים לשמצה. אנשים אהבו לדבר על חמשת הגברים. הם לא היו אחים בדם, אלא אחים מבחירה. שמעתי עליהם הרבה סיפורים, אבל הסיפור הכי מוכר וידוע היה שהם גדלו יחד בבית אומנה, ולאחר מכן התאחדו כדי לבנות לעצמם חיים טובים יותר.

העובדה שהם היו עשירים וחתיכים ודאי תרמה לרכילות אודותם.

אחד מהם במקרה היה הבוס שלי. הוא היה הבעלים של מועדון הלילה שבו עבדתי, של הבר הסמוך, ושל שתי מסעדות. למעשה, כל הבלוק היה בבעלות שלו ושל אחיו.

הנהנתי לעצמי כשהתבוננתי בשני בחורים עם כפפות, שהתאבקו באחת מזירות האגרוף.

השגתי עבודה במועדון הלילה הכי חם בניו אורלינס, כי שמעתי שהאחים פיורי קשוחים. הם הגנו על השטח שלהם בעיר ונאבקו בכנופיות, בקרטלים ובפושעים.

זה היה מקום מושלם להסתתר מתחת לרדאר.

"ביי, שיי." נופפתי לשלום. "אני צריכה ללכת לעבודה." הצצתי בשעון, וראיתי שיש לי בדיוק חמש־עשרה דקות להתקלח, ללבוש את המדים ולטוס למועדון.

"ביי, מילה."

הקשתי את הקוד של הארונית בחדר ההלבשה והוצאתי את התיק שלי. הדבר הראשון שעשיתי היה לוודא שהמחשב הנייד שלי היה שם. זה כבר הפך להרגל. כשנגעתי במתכת הקרה, הלחץ הקבוע שחשתי נרגע מעט.

בכיס שתפרתי בתחתית התיק, החזקתי חבילת מזומנים — כספי החירום שלי. החיסכון הצטמצם מעט, אבל התכוונתי להגדיל אותו בחזרה.

לקח לי שתי דקות להתקלח ולהתלבש. הבחנתי בהשתקפותי במראה המעורפלת שהייתה תלויה מעל שורת הכיורים. עדיין הזדעזעתי כשראיתי את שערי הכהה. צבעתי אותו לשחור אחרי שברחתי, וזה נראה מחריד למדי. עיקמתי את האף. שחור לא התאים לי. התגעגעתי לשיער הבלונד־קרמל שלי. אהבתי אותו והעברתי שעות ארוכות בעיצובו.

עכשיו שערי השחור והנוקשה היה לרוב אסוף בפקעת מרושלת או בקוקו.

עכשיו יכולתי רק להסתתר ולשרוד.

לבשתי את גופיית הקולר בצבע זהוב מבריק. כל הברמנים והמלצרים במועדון לבשו מכנסיים שחורים וחולצות זהובות. בעצם, הגברים קיבלו חולצות שחורות עם תפרים זהובים, אבל לפחות שמחתי שהגופייה שלי לא הייתה חשופה או בגזרת סטרפלס. למען האמת, היא הייתה די נוחה.

אחרי שדחפתי את כל הדברים שלי לתיק, יצאתי מהמקום. זה היה ערב קיץ נעים בניו אורלינס. כמי שגדלה בלואיזיאנה, הייתי רגילה לטמפרטורות החמימות וללחות.

צעדתי במהירות ברחוב. חיבבתי את רובע האומנויות וורהאוס. היו בו לא מעט גלריות לאומנות והרבה מסעדות וחנויות, אבל הוא לא היה מטורף כמו הרובע הצרפתי או רחוב בורבון. רוב המחסנים הישנים הפכו לגלריות ולדירות לופט, והייתי ממש מאושרת אילו יכולתי להרשות לעצמי לגור באחת מהן.

חלפתי על פני סמוקהאוס. הבר היה שוקק חיים. ראיתי כמה קבוצות יושבות בפטיו הקדמי, הם שתו וצחקו. במרכז אחד השולחנות היה צרור של בלוני הליום, חגגו שם יום הולדת למישהו. בשולחן אחר ישב זוג שנראה בדייט, ובשולחן נוסף ישבה משפחה עם מתבגרים, שישבו שפופים ובהו בטלפונים שלהם.

כל האנשים היו עסוקים בענייניהם, נהנו ועשו את כל הדברים שאנשים נורמליים עושים. פעם גם אני הייתי ככה. ליתר דיוק, זה היה רק לפני ארבעה חודשים, על אף שרוב הזמן הרגשתי כאילו עברו כבר שנים.

עיניי שרפו מדמעות, מכל הדברים שלא יכולתי לקבל.

לעזאזל. משכתי באפי. רחמים עצמיים היו בזבוז אנרגיה.

הגעתי לאמבר. השם זהר באור נאון צהוב מעל צמד דלתות מזהב רקוע. רג'י עמד בחוץ. השעה הייתה מוקדמת ולכן היה רק שומר אחד. בהמשך, כשהמקום יתמלא, יצטרף עוד אחד, בנוסף למאבטחים שבפנים.

רג'י היה כהה עור ונאה מאוד. הוא חייך אליי. היה לו מראה של שחקן פוטבול מגודל. "היי, מילה. מוכנה לעוד לילה עמוס?"

"תמיד."

הוא סימן לי לעבור.

בכל פעם שנכנסתי למועדון הרגשתי כאילו הגעתי למאורת חטאים. המקום היה מעוצב בפאר, בצבעי שחור וזהב. הרצפה הייתה שחורה ומבריקה, וליד הקיר ניצבו בשורה כדי זהב שהיו כמעט בגובה שלי. אורות ריצדו על רחבת הריקודים, הבר הארוך זהר באור זהוב, ובצד אחד שלו היה אזור הווי־איי־פי תחום בחבלים.

אבל הכי אהבתי את התקרה. הרמתי אליה את מבטי. היא הייתה מכוסה כולה בפרחים זהובים, ונראה שאם תנשב רוח קלה — כולם ירפרפו מטה עלינו. זה בהחלט היה מועדון שהייתי שמחה לבלות בו.

עברתי ליד הבר ואמרתי שלום לברמנים שכבר החלו בהכנות לערב. הקשתי את הקוד לדלת שהובילה לחדר הלוקרים של העובדים ואחסנתי את התיק בארונית שלי בלי לבזבז זמן.

ההופעה עומדת להתחיל. זה היה ליל שבת בניו אורלינס, והמועדון יהיה עמוס בקרוב מאוד.

חזרתי לבר, ונוס הברמנית הראשית כבר הגיעה. היא הייתה באמצע שנות הארבעים לחייה, גבוהה, ושערה השחור המתולתל היה מסופר קצר מאוד. גופיית הקולר שלה חשפה זרועות סופר חטובות שהייתי הורגת בשבילן, היא ידעה להכין כל קוקטייל שמישהו ביקש ושירתה את הלקוחות בקלילות שלעולם לא תהיה לי.

"מילה, את תעבדי איתי מאחורי הבר הלילה, אבל אם המלצריות יצטרכו עזרה בהגשה, תצטרפי אליהן."

"הבנתי."

"זה בסדר מבחינתך לסגור הלילה?"

"כן, בשמחה."

היא שחררה אוויר בנשיפה ארוכה. "יופי, כי לברייס יש מחר מופע ריקוד מוקדם בבוקר." היא הייתה אם יחידנית לשני בנים. "אני חייבת לישון כמה שעות, כדי שאצליח לתפקד היטב בבוקר."

"אשמח לעזור לך בסגירה מתי שתצטרכי, ונוס."

"אני מעריכה את זה." היא הטתה אליי את ראשה. "עבדת על מתכונים לקוקטיילים חדשים?"

חייכתי. "אולי."

ונוס הנהנה. "יופי. יש לך כישרון מיוחד."

היה לי כישרון לערבוב משקאות חדשים, כי במשך לילות רבים ישבתי בבית ושיננתי מתכונים לקוקטיילים. שיקרתי בלי למצמץ כדי להשיג את העבודה כאן. סיפרתי שעבדתי במועדונים בעבר והתפללתי שתעודת הזהות המזויפת שלי תעמוד במשימה.

כבר לא הייתי אמיליה קליפטון, גורו בשיווק. עכשיו הייתי מילה קלארק, ברמנית. למרבה המזל, הייתה לי קליטה מהירה והבנתי מייד מה דורשת העבודה בבר.

קהל רב של בליינים התפרץ פנימה כמו גל.

"הגיע הזמן לטפל בקהל הצמא," אמרה ונוס.

עד מהרה הייתי עסוקה מכדי לחשוב על משהו. לקחתי כוסות, גרפתי קרח, מזגתי שוטים וערבבתי קוקטיילים.

"את מוזמנת להבעיר אותי באש מתי שבא לך, מתוקה."

מתוקה?

באמת?

רכנתי על הבר, העברתי את הלהביור מעל שלוש הכוסות הגבוהות, והפכתי את הקוקטיילים האדומים מסתם הוריקנים להוריקנים בוערים.

הלקוח שמולי ליקק שפתיים וחייך. הוא כבר נראה די שיכור. הייתי צריכה לפקוח עליו עין ולהפסיק לספק לו משקאות בקרוב.

"אוסיף את זה לחשבון שלך." הבזקתי אליו חיוך שתרגלתי מאות פעמים.

"תודה." הוא שלח יד לכוסות.

"ואל תשתמש במשפט הזה שוב." הנדתי בראשי. "הוא גרוע."

הוא עיקם את אפו והטה את ראשו. "דווקא חשבתי שזה מצחיק. המשקאות בוערים, ואת חמה אש." הוא משך בכתפיו במבוכה. "רציתי לנסות."

"מילה?" ברמנית נוספת בשם סטייסי רכנה אליי. "אני צריכה שתעזרי לי עם הזמנה."

"בטח." הנהנתי אל מר מתוקה והסתובבתי.

"אין סיכוי שהוא יצליח לחזור לחברים שלו בלי לשפוך את המשקאות." סטייסי ניערה את התלתלים הבלונדיניים שלה.

"נכון." הייתי משוכנעת שבקרוב החולצה של מר מתוקה תהיה ספוגה בקוקטיילים. איזה בזבוז. פתאום שמתי לב שלסטייסי לא באמת הייתה הזמנה. "תודה על החילוץ."

היא גלגלה את עיניה. "הוא דיבר לציצים שלך."

גיחכתי. היא לגמרי צדקה.

"אחרי שנים של עבודה במועדונים וברים, אני קולטת את הטיפוסים האלה ברגע שהם נכנסים," אמרה סטייסי. "יש להם חיים נוחים, ומספיק כסף כדי להרגיש מי יודע מה, והם חושבים שכל אישה שמגישה להם משקאות תשמח אם הם יפשיטו אותה." סטייסי משכה באפה. "לא, תודה."

סטייסי הייתה ברמנית ותיקה ומנוסה. אני עבדתי פה בסך הכול ארבעה שבועות.

טוב, שלושה שבועות, חמישה ימים ושש שעות, אבל מי סופר?

מישהו קרא בשמה של סטייסי, והיא הסתובבה במהירות.

הייתה הפוגה לא אופיינית בכמות הלקוחות שהגיעו לבר, לכן הרמתי במהירות מטלית והתחלתי לנגב את המשטח. אחר כך העפתי מבט מסביב, וראיתי שלחץ האנשים שוב מתגבר. בקרוב המועדון יהיה מפוצץ אנשים.

זה היה רחוק שנות אור מהקריירה ביחסי ציבור ושיווק שבה עסקתי עד לא מזמן. הרגשות הכו בי כמו בעיטה בבטן.

התנשפתי בחדות והדחקתי אותם בכוח. חשבתי שהזמן יעזור להקל את התחושות, אבל בינתיים זה לא קרה.

החיים הקודמים שלי היו ואינם. העבודה המאתגרת שלי בעולם העסקים איננה. הדירה החמודה שלי איננה. ההורים שלי...

כמעט התקפלתי מהבזק הכאב.

זקפתי סנטר וכבשתי את הדמעות. איבדתי את החיים האלה. ועכשיו הייתי ברמנית. עיסיתי את הנקודה שפעמה בחוזקה בצד ראשי.

תמזגי משקאות וזהו, מילה.

השלכתי את המטלית לכיור ופיניתי את הדרך כשאחד הברמנים, אלי, חלף על פניי. הגיע הזמן לחזור ולהתמקד בעבודה.

ג'ולס, אחת המלצריות, ניגשה לבר. "מילה, אני צריכה ג'ק וקולה, הוריקן בוער אחד וקוקטייל וו קארה בלהבות אחד."

"אני על זה." לקחתי כמה כוסות וניגשתי לעבודה. פניתי לקיר האלכוהול ואטמתי את כל המחשבות. קוקטיילים בוערים היו ההתמחות באמבר, והלקוחות אהבו אותם — במיוחד התיירים.

הכנתי במהירות את המשקאות, הבערתי אותם והחלקתי אותם על פני הבר. ג'ולס חייכה והעמיסה את המגש שלה.

קבוצה גדולה של לקוחות נכנסה, כולם צחקו ורצו לחגוג. עד מהרה המקום היה עמוס מכדי שאוכל לחשוב. ידיי לא עצרו. כוסות, קרח, משקאות, פלחי לימון, להביור להבעיר את הלהבות.

השעה הבאה עברה עליי בהכנת משקאות. היו גם משמרות שמלצרתי — ותדעו שלסחוב מגש עמוס משקאות היה ממש מורט עצבים. העדפתי בהרבה לעבוד מאחורי הבר.

לפתע הרגשתי גל עובר בין הקהל והבטן שלי התכווצה. בלי להרים את המבט, ידעתי מה הגורם.

או ליתר דיוק, מי.

בסופו של דבר לא התאפקתי והרמתי את הראש.

ושם הוא היה, פוסע בנחת בין האנשים כאילו המקום שייך לו. מה שהיה נכון.

דנטה פיורי. הבעלים של אמבר.

כף ידי התהדקה סביב בקבוק ג'ק דניאלס.

הוא לבש מכנסיים שחורים מחויטים וחולצה שחורה ששרווליה היו מופשלים. הבד נמתח על שרירי הקיבורת שלו וחשף את אמותיו השריריות ואת עורו השחום. היה לו קעקוע שחור על זרוע אחת. תנועותיו היו חזקות וגמישות, ופסיעותיו בטוחות ומדודות. הוא הזכיר לי לוחם... לא, מדויק יותר להגיד שהוא נראה כמו מלך בממלכתו. שערו היה שחור, סמיך וסתור, כאילו הוא הרבה לגעת בו, וזקן שחור סקסי כיסה את לסתו החזקה.

הוא הסתובב בין האנשים כמו טורף לילי. גרוני התהדק בכל פעם שראיתי אותו. הוא הקרין הילה שלא אפשרה לי להסב ממנו את מבטי.

הייתה לו קווצת שיער שתמיד נפלה על מצחו, ורציתי נואשות להושיט את ידי ולהסיט אותה לאחור.

לעזאזל.

הכרחתי את עצמי להסיט ממנו את המבט, והנחתי את הבקבוק חזרה על המדף.

לא משנה עד כמה סקסי ומושך היה דנטה פיורי, הייתי צריכה להסתתר. לא יכולתי להתקרב לאף אחד מחשש שאמצא את מותי. חוץ מזה, הוא היה הבוס שלי.

הדופק שלי פרפר, ולא הצלחתי להימנע מלהביט לאחור שוב, לכיוונו. הוא דיבר עם ג'סיקה, אחת המלצריות, ובדק מה קורה. הוא עשה זאת אחת לכמה שעות, פטפט עם לקוחות הווי־איי־פי, דיבר עם העובדים כדי לוודא שאין בעיות מיוחדות.

כשדנטה התקרב לבר, ראיתי איך הגברים בוחנים אותו, מזדקפים מעט ושואבים פנימה את הכרס שלהם. לדנטה לא הייתה כרס. בטנו הייתה שטוחה כמו קרש והשתלבה באופן מושלם עם כתפיו הרחבות.

גם נשים התבוננו בו — רעבות ומסנוורות.

"אלוהים, הגבר הזה הוא חומר משובח לפנטזיות." סטייסי נאנחה לצידי בהתנשפות. "שקלתי לקרוא לוויברטור שלי על שמו, אבל החלטתי שזה יהיה דוחה לקרוא לו דנטה." היא התבוננה בו. "ועדיין, הגבר הזה כל כך שווה, בסגנון האפל והמסוכן שלו, שמבטיח לרתק אישה למקומה ולזיין אותה חזק."

"סטייסי."

היא גלגלה את עיניה וחייכה אליי. "בחייך, מילה. את שקטה, אבל ראיתי אותך מזיינת אותו עם העיניים כשאף אחד לא מסתכל."

השתנקתי, ושמחתי שהמקום אפלולי מספיק כך שהיא לא יכלה לראות את החום שהתפשט בלחיי.

סטייסי טפחה על גבי. "אין פה שום שיפוטיות. הוא שווה שנזיין אותו לפחות עם העיניים." היא נאנחה. "חבל מאוד שהוא אף פעם לא מתעסק עם נשים במקום העבודה. אף פעם לא מפלרטט עם הלקוחות, אף פעם לא לוקח אותן למשרד שלו, וזה נכון גם לגבי צוות העובדים שלו."

בשבועות הספורים שלי כאן לא ראיתי שום רמז לפלרטוט או משהו מצידו.

סטייסי רכנה לעברי. "שמעתי שראו אותו כמה פעמים עם איזו סגנית תובע מחוזי מפונפנת. מתאים לו ללכת על מישהי חכמה וקלאסית."

בטני ביצעה סלטה משונה. אחר כך שמתי לב שדנטה עושה את דרכו אלינו.

הזדקפתי. "מה דעתך שנכין משקאות?"

סטייסי רכנה אליי. "את מסמיקה?"

"לא."

היא חייכה. "את ממש מסמיקה."

"לא, אבל אני כן שוקלת להשאיר לך פנס בעין."

סטייסי צחקקה. הרמתי את מבטי ועיניי הצטלבו עם אלו של דנטה.

הוא התקרב לבר, ולא הייתי מסוגלת להסב את המבט. כל גופי רעד ונטען באנרגיה.

היו לו עיניים כהות שנראו כמו שברי אובסידיאן1. בריכות עמוקות ואפלות.

"מילה. איך הולך הערב?"

אוף. ממש לא הוגן שנוסף על המראה שלו, היה לו קול עמוק וסקסי עם שמץ של חספוס.

"מעולה." הצלחתי להנהן. "הכול טוב."

הוא הטה את ראשו. "את בטוחה?"

הרגשתי זרזיף של קור חולף במורד עמוד השדרה שלי. תמיד קיבלתי את התחושה שהוא יודע שאני מסתירה משהו, כאילו רצה לדעת את כל הסודות שלי.

הזדקפתי. אף אחד לא יֵדע את הסודות שלי. הם היו איומים ומסוכנים מדי.

שמעתי שדנטה ואחיו התייצבו מול הבטן הרכה והאפלה של ניו אורלינס — הכנופיות, העבריינים הבכירים והפושעים. אבל זה לא אומר שהתכוונתי לחשוף את עצמי. לא כשהייתי עלולה לגמור עם כדור בראש.

"בטוחה מאוד." הדבקתי חיוך על שפתיי.

הוא התבונן בי לרגע ארוך עם העיניים הכהות העמוקות האלה. "את סוגרת הלילה?"

הלב שלי ביצע קפיצה קטנה. "כן. ונוס צריכה להגיע הביתה מוקדם. לאחד הילדים שלה יש מופע ריקוד בבוקר."

"יופי. יש לי כמה דוגמיות ויסקי ממזקקה מקומית. אני יודע שאת אוהבת ויסקי, אז אולי תוכלי לטעום אותן בשבילי? אני צריך להחליט אם אני רוצה למכור אותן כאן או לא."

הנהנתי והבטן שלי התפתלה. אוף, לעזאזל. סגירה באישון לילה עם דנטה. "אשמח לעזור. אה, ויש לי קוקטייל חדש שאני חושבת שהלקוחות יאהבו."

הוא חייך ושיניו הלבנות הבהיקו לעומת עורו. "את והקוקטיילים שלך."

"היי, הפניקס הבוער סופר פופולרי." המצאתי את הקוקטייל ההוא לפני שבוע, והלקוחות אהבו אותו מאוד.

"אני יודע." הוא הרים יד. "את תטעמי מהוויסקי שלי, ואני אטעם מהקוקטייל החדש שלך."

כמעט אמרתי ‘קבענו דייט', אבל הצלחתי לבלוע את המילים. זה לא דייט. זה לעולם לא יהיה דייט. "כדאי שאתפנה אל הלקוחות, אני צריכה להכין להם משקאות."

הסתובבתי במהירות אבל הרגשתי את מבטו מתחפר בגבי.

כשהעפתי שוב מבט לעברו, גיליתי שהוא נעלם. התנשפתי וכתפיי נשמטו. אסור היה לי להתקרב יותר מדי לדנטה פיורי.

המשך המשמרת חלף בערפול — לקוחות שיכורים, הרבה משקאות, כפות רגליים כואבות.

ואיכשהו, מפעם לפעם, עדיין הרגשתי את מבטו של דנטה עליי.

נענעתי בראשי ושלחתי את ידי אל כוס הקוקטייל.

את מדמיינת, מילה.

1 אובסידיאן הוא סוג של זכוכית געשית — סלע געשי הנוצר בהתקררות מהירה של לבה פלסית. לרוב צבעו שחור.

המלצות נוספות