נהגה

דברים בשער - ליצור את הכלים

והערב נא

אדם לומד תורה בהתקיים אחד משלושה תנאים:

- אם הוא רגיל ללמוד.

- אם יש לו תחושת חובה ללמוד.

- ובעיקר - אם הוא אוהב ללמוד.

תחושת העונג חזקה מתחושת החובה. היא חזקה אף מן ההרגל.

איך קונים אהבת תורה?

חשק ללמוד יש כאשר מרגישים טעם בלימוד!

אדם לומד טוב יותר אם הלימוד ערֵב. מהנה. מושך את הלב ומסעיר את החשיבה.

כאשר הלימוד ערֵב האדם לומד בלהט, עם "ברֶען". ברגש. בכל לב. בכל המוח.

הלימוד ערֵב ויש טעם בלימוד - כאשר הלומד הוא "למדן".

ללמוד תורה חייב כל אדם ורבים הם הלומדים, אך לא כל הלומד הוא 'למדן'.

למדן הוא מי שיודע ללמוד ויודע לחשוב.

שאלת השאלות היא אם כן - כיצד נהיים למדן?

כיצד נהיים למדן?

הגרב"מ אזרחי זצ"ל הציב את התשובה לכך על שלושה עוגנים:

א. קניה של יסודות עיוניים ומחשבתיים;

ב. ניצול הזמן. אדם לא נהיה למדן אם הוא לומד היטב רק בזמן שמתקיימים סדרי הישיבה, אלא אם הוא לומד - כל הזמן. כלומר, גם בבין הסדרים וגם בבין הזמנים, כשיש לו זמן וכשאין לו זמן. לא טובלים מכחול ב'קסת הזמן', אלא מנצלים את כל הזמן. צריך להיות "מונח" בסוגיה ושקוע בלימוד (ביידיש "לִיגְן אִין לֶערְנֶען", שזה מילולית "לשכב בלימוד" ומהותית להיות שרוי בלימוד בכל הווייתו). בכל תחום אי אפשר להיות גדול בלי שקיעות. אבל, בתורה יש למי ששקוע גם סיעתא דשמיא מיוחדת. שאיפה עד כדי מסירות הנפש ומאמץ מתמשך, בוקעים שערים ומשיגים הישגים של הבנה ודעת.

ג. מחויבות לאמת ויושר מחשבתי.

המחויבות צריכה להיות מלאה ומוחלטת. מחויבות במובן של "המקסימום האפשרי הוא המינימום הנדרש". האמת צריכה להיות מלאה ומוחלטת. אמת לאמיתה במובן שמסיק כי "99% אמת הם 100% שקר". יושר אינו רק הגינות אלא דרך חשיבה. הסברה צריכה להיות ישרה!

מבין שלושת הגורמים הללו הגורם הראשון הוא היסודי ביותר, מכיוון שהוא עצמו מוביל גם לניצול הזמן וגם לקניית סברה ישרה. הגרב"מ אזרחי זצ"ל הקדיש על כן את חייו ללמד אנשים כיצד להיות למדנים. הוא עסק בהקניה של יסודות עיוניים ומחשבתיים לא רק לבני ישיבה, אלא גם למי שבאו אל שערי בית המדרש וטרם חדרו לליבת הלימוד העיוני. הוא עסק בשימור היסודות העיוניים גם אצל בוגרי הישיבה שבמשעולי חייהם לא היו מונחים בלימוד. היה חשוב לרב אזרחי להחדיר את אומנות הלימוד העיוני, ואת צורת החשיבה הלמדנית, שבהם ראה את יסוד החשיבה ואת הדרך לקנות טעם בלימוד. רב אוֹמן היה בכך.

ליצור את הכלים

הרב ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל, היה רב אומן בהפיכת לומד ללמדן.

ידוֹע ידע כיצד לתת טעם בלימוד, כיצד ליצוק שאיפות, כיצד ללמד לחשוב. להעמיק, להבין עד דק, ואף לחדש. כוח החידוש היה מהותי בעיניו והוא נהג לומר "כשאתה פוגש בחור ישיבה אל תשאל אותו 'מה חדש'. שאל אותו - 'מה אתה מחדש'". אכן, חדשן גדול היה. אבל, החידוש העיקרי היה ביכולתו ללמד אנשים להגיע בעצמם ליכולת לחדש. הגרב"מ אזרחי זצ"ל עמל על יציקת הכלים העיוניים, כך שהלומד יידע איך ללמוד. איך לגשת לסוגיה.

הגרב"מ אזרחי זצ"ל לא היה רק ראש ישיבה ומגדולי התורה שבדור. הגרב"מ אזרחי זצ"ל הקים, עוד בשנת תשכ"ד(!) את "תנועת בני תורה", שכוונה למי שעומד בשערי בית המדרש וטרם למד להיות למדן.

ב"דברים שבשער" שכתב בשנת תשל"ט בפתח ספרו "ברכת מרדכי" (חלק אורח חיים, א') הסביר הגרב"מ אזרחי זצ"ל את פועלו זה באופן הבא:

א. באבות דרבי נתן (ז', א') מצינו כי איוב טרח רבות לקבל אורחים וכאשר מנחים אדם כיצד לנהוג, אומרים חז"ל כי ראוי שיהיו העניים משיחים ביניהם ויאמרו כיצד אכלו בביתו, כפי שהיו העניים משיחים בשעתו של איוב על מה שאכלו בביתו.

ב. על כן, היה איוב תמה מאוד על הפורענויות שחלו על ראשו. בתשובה אמר לו הקב"ה "עדיין לא הגעת לחצי שיעורו של אברהם".

ג. ההבדל בין אברהם לאיוב לא היה כמותי אלא איכותי. חז"ל אומרים כי איוב ישב בביתו והמתין לאורחים והאכיל כל אחד מהם לפי הרגליו. אבל אברהם לא עשה כן, אלא יושב ומהדר בעולם למצוא אורחים, וכשמצא אורחים "את שאין דרכו לאכול בשר האכיל בשר ואת שאין דרכו לשתות יין השקה יין".

ד. הגרב"מ אזרחי זצ"ל ביאר "המשימה היא אפוא לא רק נסיכת תוכן בכלים מוכנים אלא בריאתם ויצירתם של הכלים עצמם. איוב סיפק משאלותיו של כל אחד. אברהם יצר גם את המשאלה עצמה. איוב מקבל אורחים אברהם מכניס אורחים. איוב ממתין להם בביתו אברהם תר אחריהם הרחק על פרשת דרכים. איוב מספק לפי טעמו של כל אחד אברהם ממציא אף את הטעם עצמו".

ה. מכאן הסיק הגרב"מ אזרחי זצ"ל כי "המשימה היא ליצור את הרצון ללמוד, לתת את ה"טעם", לטעת את האמונה וההבנה כי ישנו סולם המגיע השמימה וכי בכוחו של כל אחד להעפיל על שליבותיו. להשריש את עצם הכמיהה לשלמות אמיתית ובד בבד לדאוג לביצוע. אין להסתפק בנסיכת דעת אל תוך כלים מוכנים יש ליצור את הכלים עצמם".

ו. הגרב"מ אזרחי זצ"ל ביאר כי "הדברים אמורים גם כלפי 'תנועת בני תורה', אשר זכיתי להשתייך אליה ולהימנות בין מייסדיה. אכן זוהי האידיאולוגיה הטמונה בעצם כינונה ומהותה של תנועה זאת, להיות מהדר בעולם, לבנות פלטרין על הדרכים, ואף מי שאינו רגיל בבשר ויין להאכילו בכל זאת בשר ויין. להשתדל ליצור את עצם השאיפה. לחקוק את עצם הרצון. את תחושת הטעם. את ההנאה והעונג, ועל הכל את ההכרה כי ככל שהדבר נוגע לרוחניות אין להסתפק בבינוניות. יש לחתור לשלמות של אמת וכי דרך אחרת מדרכה של הישיבה אין".

הכלי הראשון — שאיפה לעיון מעמיק

הגרב"מ אזרחי זצ"ל עמד בהרחבה על הצורך לפתח בבן הישיבה שאיפה לעיון מעמיק.

הוא הבהיר כי הנטיה הטבעית היא למהר. להספיק. וממילא, לרפרף. לחלוף ביעף. להסתפק בהכללות ולדלג על פרטים.

תכונה זו מוטבעת במי שמטבעו הוא שטחי, או שקשה עליו העיון. אך היא חמורה לא פחות אצל מי שמבין מהר, שהרי הוא סומך על כשרונו וסבור כי כבר הבין הכול מעיון על פני הדברים.

נטייה זו לשטחיות ביקש הגרב"מ אזרחי זצ"ל לשרש מן היסוד. חלף זאת ביקש להשריש את הרצון להגיע להבחנות עמוקות. לשם כך דרש מבני הישיבה לכתוב. לכתוב היטב. מדויק. קצר. קולע. משכנע. עמוק, "ואם יהיה מספיק עמוק תגיע גם לנקודת חידוש".

הגרב"מ אזרחי זצ"ל תמה, מדוע בפרשת "בחוקותי" יש ברכה כי אף "עץ השדה יתן פריו" כשהכוונה היא לעצי סרק? לכאורה הברכה צריכה להיות שעצי הפרי יניבו פירות טובים, מתוקים ורבים. אך מה לנו ולברכתם של עצי הסרק? אין זאת אלא, שסרק לא יכול להתקיים בעולם של ברכה. ברכה וסרק הם תרתי דסתרי. ברכה מחייבת להניב פרי. ליצור. לחדש.

הגרב"מ אזרחי זצ"ל בנה את הכלים לשם כך.

שאיפה

אחד מן המכשולים של אדם בדרכו אל השאיפה, נובע מן החשש כי אינו יכול. הוא חש שהרף גבוה מן היכולת. הכישרון האישי לא עולה על המצוי. המעיין אינו עילוי, ואילו האתגר מחייב הברקה. התעלות. הכיצד יתעלה לגבהים, בלי לקבל פחד גבהים? כדי להשיב על כך הראה הגרב"מ אזרחי זצ"ל לבחוּר, כי אם אך יתאמץ ויעמיק לחשוב, הוא מסוגל להגיע. באמצעות חוברות "והגית" הייתה להוגה בה חוויה של חידוש. חוויה של למדנות. חוויה של הצלחה. מאמץ מחשבתי - הניב פרי. מצד שני הבהיר הגרב"מ אזרחי זצ"ל כי חובה לשאוף. אם ישאף, יתאמץ, יעמיק ויתייגע תהיה לו סיעתא דשמיא והוא יצליח. לכן, המקסימום האפשרי הוא המינימום הנדרש. אין תירוץ לשטחיות והעדר העמקה. אין מחילה על העדר שאיפה.

בסופו של יום אדם לא נבחן ביחס לאחרים, אלא ביחס ליכולות שלו עצמו ואם לא מיצה אותן, הרי שהוא מוחמץ. עד כדי כך!

"יצחק אלחנן - שמאלה"! היה הסיפור שעליו חזר בשפתיים דולקות בכל "מחנה בני תורה" ובו סיפר כי אדם שנהג כל ימיו על פי יכולותיו, אך לא התאמץ במסירות נפש, נכשל במבחן השאיפה ולמעשה "הרג" את הלמדן הגדול שהיה טמון בו, אילו רק היה מוסיף עוד מאמץ אחד. "עוד חשיבה עמוקה אחת. היית נהיה יצחק אלחנן ספקטור, גדול הדור. כן אתה. אתה! אליך מתכוונים. אתה לא בינוני ולא בעל כשרון מצוי. אתה יכולת להיות מבריק וחדשן אם היית מתאמץ יותר. מנצל את הזמן. לומד עד כלות. נכון שזה קשה. אבל, יכולת. ואדם לא נמדד ביחס לאחרים אלא ביחס למה שהוא עצמו יכול היה להשיג אילו רק היה מתאמץ. אם לא התאמץ דיו חרץ את דינו - יצחק אלחנן שמאלה!"

הגרב"מ אזרחי זצ"ל הבהיר והדגיש כי ללמוד בלי להתאמץ, בלי להגיע להבנה נוקבת, בלי להיות למדן, זו החמצה של היעד. זה כמעט להגיע, כלומר - לא להגיע.

אחת שאלתי

הגרב"מ אזרחי זצ"ל ביאר את מזמור כ"ז בספר תהילים "לדוד ה' אורי וישעי" באופן מקורי.

במזמור זה דוד שׂם את מבטחו בה' כי יושיעו מכל אויביו ויגבר עליהם.

בין שני חלקי הפרק מופיע פסוק ד', שלכאורה אינו קשור לרעיון האמור.

בפסוק זה נאמרו מילות ההוד: "אחת שאלתי מאת־ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".

מה הקשר של פסוק זה לפרק כ"ז ומה בא להביע? לכאורה הוא קוטע את הפרק בנושא שונה לגמרי.

התשובה שנתן לכך הגרב"מ אזרחי זצ"ל היא זו:

הפרק עוסק בביטחון בה'. "במה קונים בטחון? בכך שאדם שואף לשבת וללמוד. מתאווה להבין. רוצה לחזות בנועם ה'. אכן, "אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי" ו"אם תקום עלי מלחמה - בזאת אני בוטח!" מיהי "זאת"? במה אני בוטח? "זאת" - היא השאיפה! "בזאת" - קרי ב"אחת שאלתי"!

הפסוק "אחת שאלתי מאת ה'" מבטא: שאיפה!

מחמת עצם העובדה שאני שואף - כבר אני בטוח שה' יושיע אותי.

שאיפה היא כלי המחולל פלאים והיא מסייעת להגיע להישגים.

שאיפה איננה רק כלי עזר להשיג תוצאות. שאיפה היא עצמה מטרה ותכלית!

שאיפה מרתקת את האדם אל הדבר שאליו הוא שואף, לא פחות מהדבר בעצמו.

אדם הלומד - לא תמיד שקוע כולו ומסור בכל הווייתו ללימוד. אדם השואף - מתמסר כל כולו לדבר שאליו הוא שואף, וככל שגדלה שאיפתו כן מתעצמת ההתמסרות של מלוא הווייתו לשאיפה.

הכלי השני - למדנות

ברצון ובשאיפה כשלעצמם - לא די. את הרצון צריך לנתב לעיון מעמיק, לניתוח הסוגיה בדרך למדנית ושיטתית. לצורך כך חיבר הגרב"מ אזרחי זצ"ל בצעירותו שתי חוברות, שנקראו "והגית".

חוברות אלו עוסקות בסוגיות "ישיבתיות", התוכן מרהיב ושובה מוח ולב. הידיעות בסיסיות ונחוצות לכל מעיין. אך הגרב"מ אזרחי זצ"ל לא כתב בהן את דברי התורה ואת חידושיו, אלא רק תווה קווים כלליים ואף השאיר קווים ריקים, שהם בבחינת "תווים" שנועדו לכך שהמעיין הצעיר ילמד "לנגן" בעצמו. החוברות היו בבחינת ראשי תיבות שצריך לפענח (אף את שמו רשם הגרב"מ אזרחי זצ"ל על החוברות הללו בראשי תיבות ב.מ.א). מטרתן של חוברות "והגית" היא ליצור כלים, כך שגם מי שמצוי בשערי בית המדרש ילמד ללמוד; ילמד לחשוב חשיבה למדנית; ילמד לחדש וילמד לכתוב כתיבה למדנית.

בפני המעיין הובאו מקורות עיוניים, תוך מעבר משלב לשלב עם הנחיות כיצד לפענח את הסוגיה. כך כתב הגרב"מ אזרחי זצ"ל בהנחיות המופיעות בפתח החוברות:

"הקטעים מחולקים לסעיפים. קרא כל סעיף בעיון רב עד אשר תבין היטב את המבוקש. לאחר שלמדת ועיינת היטב במקורות אשר נתבקשת, חזור ובדוק שנית האם מלאת אחר האמור בסעיף בו הינך עוסק. אל תעבור לסעיף אחר טרם השלמת את האמור בסעיף הקודם לו. סדר הסעיפים מחושב ומדוקק כדי להרגילך להלך מחשבה עיוני זה וכדי להקל עליך להגיע למטרה הכוללת של כל קטע. נתקלת בסעיף שאת האמור בו, או חלק ממנו, קיימת כבר אגב עיון בסעיף קודם, אינך פטור מלעשות זאת שנית. נתקלת בקשיים פנה לעזרה. נעזרת, שוב לעבודתך בכוחות עצמך. יכול אתה ללמוד את הגיליונות בצוותא ובחברותא אולם השתדל להגיע למסקנות בכוחות עצמך.

סיימת קטע חזור על כולו. אמור אותו בפני מישהו. רצוי מכל כי תעלה את הדברים על הכתב בסדר הרצוי לך מבלי להיות משועבד לסדר הסעיפים. ה' יאיר עינינו בתורתו".

בסיום כל פרק כתב הגרב"מ אזרחי זצ"ל "בסיעתא דשמיא, הצלחת בעמלה של תורה, לכוון למערכת חידושי תורה, עמוקה ומהנה. חזור על הדברים עד שיהיו שגורים על פיך. העלה אותם גם בכתב ומסור לביקורת".

התהליך עבד!

בני הישיבה למדו בצוותא עם העומדים בשעריה. עברנו על הסעיפים כסדרם.

יגענו והעמקנו. התווכחנו והגענו לסיעור המוחין. היה מאתגר להבין למה כיוון הגרב"מ אזרחי זצ"ל. לבסוף נהגנו להעלות את הדברים עלי כתב, ולמסור אותם לביקורת.

ביקורתו של הגרב"מ אזרחי!

הגרב"מ אזרחי עיין. מצא מיניה וביה, בעין נץ, נקודות תורפה בכתיבה או בעומק העיון. בעקבות כך העיר, האיר ובעיקר הבעיר את החשק לחדד עד דק, להעמיק עוד יותר, ואף לחדש.

הגרב"מ אזרחי זצ"ל לימד איך לכתוב. הוא עמד על כך שנחלק לפסקאות. נכתוב משפטים קצרים וקולעים. ניתן כותרות וכותרות משנה. נוודא שדבר מוביל לדבר, ונוודא שכל דבר כתוב בהיר, מדויק, קולע ונכון. אמת יש לומר, כי הליך של ביקורת אצל הגרב"מ אזרחי זצ"ל היה הליך בונה אך נוקב. הוא לא חס על הכותב. הוא עמד על קדקודו והכה. שאיפתו היתה עזה, להראות את הדרך, אך גם להראות לבחוּר להיכן הוא יכול להגיע, אם אך ישאף. אם אך יתאמץ. אם יעמול! כגודל גאונותו של הגרב"מ אזרחי זצ"ל כן הייתה מהירות תפיסתו - אותנו. אם הכתיבה לא הגיעה לדיוק מירבי ולעמקו של דבר בבהירות מוחלטת, הוא ביקש לכתוב מחדש! הגרב"מ אזרחי זצ"ל ביקש כמובן שנראה לו את הדברים שוב לאחר שתיקנו אותם, כדי לקבל הפעם משוב חיובי שבחיובי, ביחד עם חיוך אוהב ומעריך. בדרך זו קיבל המעיין טעם בלימוד, וחשק עז ללמוד.

שער ראשון - ובהם נהגה

עם הסתלקותו של הגרב"מ אזרחי זצ"ל נוצר חלל גדול. נוצרה בקעה.

הצורב הצעיר העומד בפתחם של שערי העיון, נותר עם חוברת הנחיות נהדרת של "והגית" שב"ה קיימת ומופצת, כמו גם מחנות "בני תורה". המקורות קיימים מזמינים וההנחיות כתובות. אבל, אין לנו את הגאון הגדול הרב ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל עצמו, שיעשה את הביקורת ויראה שזה אכן כתוב טוב ושהמעיין הגיע ליעד הנכון. כיצד נקיים וב"מ נהגה?

כמה חסר הוא הענק הזה שיעמוד על קודקודו של כל בחור הניצב בתחילת דרכו, יבחן ויראה: האם למד היטב? האם כיוון לדעת גדולים? האם נכנס בשערי הלמדנות? האם למד כיצד לחדש? האם למד כיצד לכתוב, בבהירות ובדיוק ולכוון אל השערה?

הצבי ישראל, ועל במותיו שלו, הבמות שהוא יצר - נותר חלל.

מתוך ניסיון למלא חלל זה, כתבתי את "הפתרונות" לנושאים המופיעים בחוברת של "והגית". הדברים מובאים בקצירת האומר לתועלת ציבור המעיינים, כדי שלכל הפחות תהיה בפניהם "מחברת השוואה", ושמא יתמלא חלל זה מחולייתו.

מבקש אני להעמיד לרשות הצורב הצעיר ולכל מי שנמצא בשערי העיון והלמדנות, פתרונות לחידו"ת של "והגית", שהם פרקי עיון ולמדנות בסיסיים, כדי שהמעיין יוכל לקנות מושגי יסוד עיוניים, וכדי שיקבל "טעם" בלימוד.

שער שני - לבר מבי מדרשא

הגרב"מ אזרחי זצ"ל לא שכח ולא זנח איש מבוגריו, גם לא את אלו שלא נשארו שקועים בלימוד. הוא טרח, אף במרומי שנותיו וחרף כל עיסוקיו, ובא מידי חודש בחודשו אל ביתו של תלמידו המסור ה"ה אפרים שקדי הי"ו לתת להם שיעור. הגרב"מ אזרחי זצ"ל פרש בפני קהל בוגרים פרקים ממשנתו הלמדנית. שוב חידש והטעים, העריב והפעים. הדברים הנפלאים והעמוקים הוגשו באופן נגיש, קל ופשוט, כך שכל אחד יוכל להבין ולרדת לעומק הדברים. שיעורים אלו יצרו צימאון עצום ללימוד עיוני מעמיק.

רשמתי את הדברים. ה"ה שקדי הפיץ אותם. הגרב"מ אזרחי זצ"ל היה מעוניין בהפצת הדברים בכתובים בין הבוגרים וביקש בכל פעם לוודא שאני רושם. על כן, אביא בפני ציבור המעיינים גם פרקים אלה שיש בהם יסודות של עיון ולמדנות, חשיבה מרהיבה, ובעיקר עונג מלימוד.

למדנות גם במוסר והגות

הגרב"מ אזרחי זצ"ל יצר כלי חשיבה עיוניים ולמדניים לא רק בסוגיות הש"ס, אלא גם בדברי השקפה והגות. הוא גרס כי צריך להיות למדן גם כשלומדים מוסר.

הדבר נבע מהשקפתו הכוללת, שאותה ביסס על דבריו של רבי אברהם בורנשטיין בעל ה"אבני נזר" במבוא לספרו "אגלי טל", כי עונג מביא לדבקות. כאמור, אדם מתמיד בלימודו, מפנים ומטמיע את אשר למד לתוך הווייתו, רק כשיש לו טעם בלימוד, וטעם בלימוד נובע מעומק העיון ומלמדנות. יש להפיק טעם בכל דבר שחשוב להפנים אותו.

מכיוון שמוסר, הגות, אמונה והשקפה נכונה, חשובים הם מאוד מאוד, הרי שברור כי צריך טעם גם כאשר לומדים נושאים אלה. ממילא ברור שצריך ללמוד אותם בעיון, בעמקות, בבהירות. בלמדנות!

גם בכך יצר הגרב"מ אזרחי זצ"ל את הכלים, ולאחר מכן יצק בהם תוכן.

שער שלישי - מאמרי התשובה

כלים בלימוד דברי השקפה ומוסר יצר הגרב"מ אזרחי זצ"ל למשל ב"מאמרי התשובה" שהשמיע בישיבה. הייתה זו הכנה ליום הכיפורים. אבל, לא רק ע"י יציקת תוכן, אלא גם ע"י הכנת הכלים העיוניים. ראינו עין בעין כיצד יש לעיין בדברי השקפה ומוסר בלמדנות שמאפיינת "שיעור כללי". מאות אנשים באו והצטופפו כדי לשמוע. היה זה מחזה מרהיב. נפעמתי מאוד כמו כולם. אבל, אולי יותר מהם, כי לאחר השמיעה וההתפעמות כתבתי את הדברים. לאחר מכן, ב"בין הזמנים" של "תשרי" עשיתי ל"מאמרי התשובה" את אשר עשיתי ב"בין הזמנים" של "אב" לפרקים מחוברת "והגית". הגרב"מ אזרחי זצ"ל הבהיר שצריך להיות למדן בשני הדברים כאחד! על כן, פניתי אליו וביקשתי שיעיין במה שכתבתי. קיבלתי הערות והארות גם על "מאמרי התשובה" שכתבתי, נתתי שוב לביקורת ולאישור ואת סופו של התהליך אבקש להביא בפני כל מי שרוצה לבנות כלים ולהיכנס בשערי למדנות.

בשער השלישי בחרתי לכלול שניים מ"מאמרי התשובה" ששמעתי בישיבה מהגרב"מ אזרחי זצ"ל. למותר לציין כי מאמרי התשובה מרהיבים ביופיים, נפלאים ומחודשים. יהלום שאני שמח שלא אבד חלילה ויעמוד בפני המעיינים.

שלמי תודה

הכרת הטוב חב אני לרב הגאון רבי בן ציון אזרחי שליט"א אשר שמע ממני על היוזמה להעלות את הדברים דלעיל עלי כתב, והיה כאהרן ששמח בליבו ואף עודד אותי לעשות כן.

הישיבה ותנועת בני תורה ממשיכים בכל עוז בהנהגתו, ודברי התורה של הגרב"מ אזרחי זצ"ל ממשיכים להדהד, לחדד מוחות ולבקוע לבבות. מי יתן ותעמוד לו זכותו הגדולה של הגרב"מ אזרחי זצ"ל להאהיב תורה ולקיים את הציווי של "ודיברת ב"מ".

רק תפילה אשא

הגרב"מ אזרחי זצ"ל קרא לחוברות ההדרכה בלימוד בשם "והגית". היתה זו בקשה ותחינה מעמקי ליבו כי נהגה. בעיניי זהו צו.

את צוואתו זו של הגרב"מ אזרחי חובה קדושה לקיים, ויש להיענות לקריאה בהתחייבות - "נהגה"!

בכתיבת הדברים דלהלן מבקש אני לצעוד צעד ראשון בדרך לקיום התחייבות זו.

בדברים אלו יש גם צעד ראשון של הנצחה.

ב"המנון" בני תורה שחיבר הגרב"מ אזרחי כתב "בני תורה אנחנו, בנים לכל דבר. תורה את הורתנו ולנו את משמר. נפש וגוף את חובקת. דופק חיינו רק את. אל תוך תוכנו חודרת לטעת חיים לעד. תורה אנו בנים לך ברית בינינו כרותה. כל עוד אנו חוסים בך — אין אנו בני תמותה".

בנעוריי תמהתי: הכיצד יכול אדם, בשר ודם, לחדול להיות בן תמותה?

תלמיד עומד על תורת רבו בחלוף 40 שנה ונראה כי הכוונה היא, שאם דברי תורה שאדם הוגה בהם, נהפכים לנחלת הכלל ותלמידיו ממשיכים להגות בתורתו, הרי שהוא מתאחד עם הנצח!

כעת, לאחר שהרהבתי עוז לכבודה של תורה, ניצב אני על העין ונושא תפילה לה', כאליעזר שהיה דולה ומשקה את תורת רבו והתפלל "היה נא מצליח דרכי".

אשא אפוא כפיי בתפילה משולשת:

א. כי הדברים יצאו מדויקים, בהירים, נכונים ועומדים גם ברף הביקורת של הגרב"מ אזרחי זצ"ל בעצמו.

ב. כי הדברים יסייעו ליצירת הכלים וכי העומדים בשער ילמדו לא רק את התוכן אלא שיהא בכך כדי לסייע להם גם לראות את האבניים שעליהם נולדו הדברים, למען יסתייע בידם ללמוד להיות למדן.

ג. כי יהיה למעיינים טעם בלימוד זה וכי הדברים יהיו ערבים לחיקם - מעין עולם הטעם שהטעימנו הגרב"מ אזרחי זצ"ל.

אכן, חידושיו של הגרב"מ אזרחי זצ"ל ניחנו בחן וביופי המאפיינים מה שנוצר עם ניצוץ של גאונות. אבל, הכתיבה היא שלי והכל תלוי בסייעתא דשמיא ובמיוחד נשיאת חן. אדם רק פועל ומשתדל. הקב"ה הוא הגורם לדברים להישמע, להתקבל, להצליח ולהיות ערֵב.

אנא ה', יהיו הדברים לרצון ויתקבלו במוחות ובלבבות, ויתקיים בהם "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו ובפיות עמך בית ישראל".

י"א מר חשון תשפ"ה

אברהם וינרוט