דרך ארוכה

| פתיח

הבית הוא הנחלה אותה נתן לנו. הלאום הוא העם, עמנו המופלא, ורוחו מחשבתו היא התורה – היהדות.

אפלטון ואריסטו. אפלטון מחזיק בדעה (אידיאה), אריסטו בהפכהּ. אריסטו, בן המאה הרביעית לפני הספירה, היה תלמידו של אפלטון. האידאה היא עולם שכולו טוב. אריסטו מקטרג כי העולם הוא קטגוריה, ואין אלא למוצאו. המדע מתקדם על פי דעת אריסטו. הוא "הפילוסוף" של ימי הביניים, ולכן של הדת הנוצרית, הדת השלטת בעולם המערבי באירופה, אשר חדרה גם כן לדתות אחרות.

הקטגוריה היא ארצית. כך פירשה הכנסייה אל מול העולם החילוני (המלוכה). גם בעולם היהודי יש הכרה בימי הביניים בתרבות הפילוסופיה היוונית. השפעה רבה של העולם היווני הפילוסופי היא גם בהוגי האסלאם.

כיום – העת המודרנית – עולם הפיזיקה מתקדם יותר. ראה כי ניוטון, חוקר האור, בדק ומצא ותמה על כך גם כן; איך ייתכן הדבר אולם ייתכן. מערכת השמש – מקור האור – מוקפת כוכבי לכת. וידוע כי הכוכב נוצר מאבק, אבק החלל. כיצד, תמה ניוטון, לא ניזוקה מערכת השמש מעולם? והרי ידוע כי קיימים בחלל חלקי וחלקיקי כוכבים, אולם מעולם לא פגעו במערכת השמש. והבן כי אינו מסביר זאת. אלברט איינשטיין – מייסד תורת הכבידה – מביא זאת לחישוב ולנוסחה מתמטית.

היום המשך מדע זה הוא בפיזיקה הקוונטית.

והיהדות – הרחקה מן הטמא; תרי"ג מצוות נצטווינו, לשם הרחקת העם הזה מן הטמא. בתחילה כנגד האלילים, אחרי כן הרחקת האלילות מהמקדש, והיום שמירה על "הספר הקדוש". ולכך ניתנה לנו נחלת אבות. ומהי? אגדה היא, כי גבולותיה הם מן הפרת והחידקל ועד הנילוס בדרום. כיום, מציאות ימינו, נחלת אבותינו – במציאות – היא הנחלה סביב הנחלים בצפון, דרומית לליטני, עבור בנהרות רמת הגולן, דרומה לאורך הירדן, גם מזרח לנהר, מישור החוף עד אשקלון בדרום, ומרכז הארץ יישובי ההר ודרום לבאר שבע ועד אילת והנגב.

השנה היא 1495. ידיעות מגיעות ארצה על יהודים המובלים לטבח בערי ספרד. טולדו וסביליה ממלכות קסטיליה ואראגון גירשו יהודים בכפייה, ורכושם הוחרם בכל הממלכה. כל חצי האי האיברי עולה בלהבות. האינקוויזיציה, לאורך מאה שנים ויותר מנסה להיפטר מהיהודים יושבי הארץ וכן מן האסלאם. הקצף גובר על יהדות ספרד כולה ללא יוצאים מן הכלל מסולקים מחצי האי האיברי. רבים בורחים מזרחה ודרומה לאפריקה. יהודים נפלטים עד לוב ומצרים. באירופה יהודים נודדים לצרפת ולאשכנז.

חלק מצאצאי מגורשי ספרד מוצאים דרכם לאשכנז. הרמב"ן מאות שנים קודם, בן המאה השתים עשרה, משתדל מאוד לעלות ארצה ישראל ומשתכן בירושלים. העוני והמצוקה בעיר קשים מנשוא. הוא ומספר תלמידים מהגרים מירושלים לעכו. בעכו הרמב"ן מקים ישיבה רחבה.

באשכנז מוצאים עצמם יהודים ספרדים משתכנים בחיי חברה והסחר המקומי. היהודים משתלבים בגילדות הצבע – עבור הפשתן, אשר נסחר באירופה לכל רוחבה. היהודים משתלבים היטב ומגיעים גם לאמריקה, הנגלית לעולם האירופי, מן המזרח הרחוק עבור במזרח התיכון, עד אירופה בדרומה, וכן לדרום אמריקה, מושב מושבותיהם של הספרדים והפורטוגלים.

משפחת רוטשילד, שורשיה נעוצים במרכז אירופה – אשכנז – וכן בספרד. חשוֹב על כך – משפחה אחת עשירה מאוד עזרה ליהודים רבים בגולה ובארץ ישראל. זו תקופה מאוחרת. מאוחרת מאוד אפשר לומר, כי משפחה זו פודה אדמות נחלה רבות בארצנו. היהודים כיוונו בשני חצים למטרה אחת – אוטונומיה – ליהודים. כאשר מתגברת הלאומנות, העם היהודי הוא כבר אחרי כינוס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, בשנת 1897. הלאומנות הפשיסטית המתפשטת ברחבי אירופה מביאה את יהדות רוסיה למשבר איום.

יהדות זו מכוונת לאוטונומיה. כיוון שהקהילה היהודית הושלכה מן המדינה רוסיה, היו יהודיה מתיישבים מדרום וממערב רוסיה. כך הגיעו לאמריקה גם כן, וליישוב ארץ ישראל. באשכנז, היכן שהיגרו שנים רבות קודם יהודי ספרד – נוצר כר פורה לסחר היהודי – ודעות פוליטיות רבות הפכו למעשה. היהודים שליוו את ו. לנין במהפכת חמישה באוקטובר 1917, הם שיכניסו בגרמניה את רעיון האוטואמנציפציה; מה שהתאים לקיצוניות הגואה של הנאצים – השואה – לאחר מכן. אותה שואה שתבריח יהודים מרחבי העולם, וגם מארצות ערב שבהן השפעת הקולוניאליזם האירופי. בהמשך תצמחנה שתי קהילות ענק – ארצות הברית וארץ ישראל. באחרונה תקום מדינה. בית לאומי יהודי.

וכיצד נקשר הכול? וראה זה פלא! נס פלאי אכן הוא: חזרת העם מן הגולה – העולמית – בעת המודרנית, מרביתה מרוסיה, אחרי שקהילות רבות באשכנז ובעולם כולו נכחדו. נוצר מצב שלפיו כוונה מרבית העלייה אכן לארץ ישראל – היא הציונות. עלייה, התיישבות ורעיון שנהגה כבר ברוסיה – כיבוש האדמה – עבודת האדמה.

ראה כמה רעה צמחה מכך – השואה. אולם ראה גם את המעבר – הגשר – שעשתה ציונות זו: העברת מרבית היהודים ארצה, התיישבות בה, עבודת אדמה, ולאחר מכן כיוון שהוצרכו לכך – הגנה מפני תקיפות הערבים.

הבן כי הציונות קדמה ברעיונותיה לשואה, כך שהשואה אינה הסיבה להקמת המדינה, אולם היא זרז. האמת היא כי הערבים הם זרז גם כן. הם שפתחו במהומות שהפכו למלחמה שלמה, אשר קבעה גבולות. למשל נקבע מי ימשול בירושלים, אך הערבים טוענים כי היא בירתם. העולם המפותח קורא להקמת שתי מדינות, אולם מה על הבירה? כיוון שהעולם הערבי שותף לדעה זו, יש לדון עימו בנושא. בתמיכת ארצות הברית, ישראל פנתה וערכה מסעי שלום במזרח התיכון; שלום עם כל שכנותיה. הפליטים הערבים בארץ ישראל המכנים עצמם פלסטינאים, הם הפלסטינאים הרוצים בשחרור אדמתם. טעות נפוצה היא כי הרעיון הפלסטיני הערבי אינו זהה או חופף לזה האירופי. וגם אירופה, אינטרס פוליטי רב לה בארץ, ובוודאי בבירתה ירושלים.

כנסיות רבות מכסות את הארץ ובוודאי בירושלים; כך גם מסגדי הענק, וליהודים יש את הכותל. אלו אתרים קדושים בהחלט, אולם הוואקף (הקדש מוסלמי דתי), תוקפו הוא זמן ומרחב. וכיצד הקיצוניים המוסלמים קוראים לוואקף על כל "פלסטין"? ויש המחשיבים אותו רק כמשמר על הר הבית. ראה את ההפרש, ראה את השוני וההבדל. ומה לכך ולנוצרים?

כך בגליל, בנגב ולעיתים בבירה ירושלים ובהר – מהומות הופכות ללחימה. ראשי ומנהיגי הפליטים הפלסטינאים משתלחים בם, והם משתלחים בנו. ומגיע זה לבסוף ומפוצץ עצמו בקרב היהודים. ועתה מחבל, רוצח, מפגע ביהודים היושבים בארץ וכן ברחבי העולם. טרור. ומדוע? כיוון שחלום משותף ללאום הערבי ארץ-ישראלי והישראלי היהודי. חלום שמתנגד אחד ברעהו.

ולמעשה, השכלנו להשלים עם העולם הערבי, אולם זה לא השלים עם קצותיו. כמו שנראה לעיתים גם במראה בנו, בקצותינו. מה אנסה להסביר, כי קיצוניות מובילה למדרון. המתון הוא גם מרחב מתון, וייתכן זמן שבו המתונים מולכים בו, ואז שלום נחתם ושקט סובב את החבילה, נחלת ארץ ישראל.

אוסיף ואומר, ארץ ישראל היא כמרכז העולם ובירתה מרכזה.

ואסביר ואמשיך כי חלום זה, יש לכובשו כל יום ויום.

מרחוק תיפתח הרעה.

כעת אפתור בעיה נוספת, פילוסופית. היא שאלת האמת. בקצרה האמת היא מאמר. אם אומר משפט (phrase) נכון, הוא אמת. משפט שקרי לא יתקיים. נושא נוסף הוא הדטרמיניזם. מהו? האם הוא קיים? זו שאלת הרצון החופשי, ואין לי דרך להסביר זאת אלא במה שנוכחתי בהרצאת המלומד המפורסם פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. יליד 1903, ריגה לטביה, נפטר ב־1994 בירושלים.

פרופ' מלומד זה הוא כאיש אשכולות. אפשר לספור אותו יחד עם ניוטון ואיינשטיין. אפשר לראותו אפילו כאחרים מלומדים כמותו. איש האשכולות ישעיהו ליבוביץ' הסביר זאת היטב. הדטרמיניזם הוא מהלך שלפיו הכול ידוע מראש וקבוע מבעוד מועד. בעוד המתנגדים לכך הם החושבים כי קיים "רצון חופשי". וראה כי הסביר מלומד זה כדברי ברוך שפינוזה יליד 1632, אמסטרדם. אמר שפינוזה, "גם אבן המתגלגלת במורד הר, אם תשאלה מהי מטרתה, תאמר כי זהו 'רצונה החופשי'." ומהו רצונה אם לא זהה הוא עם תנועתה ההכרחית במורד הר, ההתגלגלות מטה.

אולם האדם, מהו רצונו החופשי, האם רק כמושג אל מול הדטרמיניזם? מובן כי לא הדטרמיניזם הוא המבנה הטבעי הקיים, אלא "הרצון". אם למשל ארים את ידי, האם אני עושה זאת מרצוני החופשי, החלטתי החופשית מבחירתי? או היה זה חלק מתוכנית ותנועה הידועות מראש – משמע רעיון דטרמיניסטי. הרצון קובע את הכיוון שאליו הולך האדם. ירצה, מוליכים אותו שמה; לא ירצה, לא מוליכים אותו. "היכן שירצה מוליכים אותו". וראה בברכה בדברים, יא, טז: "...הישמרו פן יפתה לבבכם...", כלומר, ייתכן כי יפתה – שהוא הוכחה כי הדטרמיניזם אינו מתקיים וקיים – "הישמרו פן ..." היינו יש וקיימת אפשרות לטעות. וראה את המצוות והחטאים. בוודאי שאפשר להמשיך כי הטעות היא חטא; והמצווה היא המעשה הנכון. וקטונתי.

הפרופ' המלומד הסביר גם בקשר לנבואה. ראה גם חיבור הרמב"ם – מורה נבוכים. אמר ליבוביץ' בעקבות הרמב"ם – הרצון הוא הכוח המניע את האדם. ואמרו חז"ל – "הרשות נתונה". ואמר רבי עקיבא – "הכול צפוי והרשות ניתנת". היינו הכול כמו נראה דטרמיניסטי – הכול צפוי – אבל יש אפשרות לבחור, ולכן אפשרות לעשות טעות – הרצון. ועל כן "הישמרו..." וכדומה.

בהקשר לנבואה. יש ואדם מתנבא. אומנם נביאי אמת כלו מן העולם, אולם בימינו קיימים החסידים והצדיקים שביניהם. כנביאים הם נקראו מצוקים. אולם קיימים מחסומים לאדם. גישה אחת כי ה' מסיר מן האדם את המחסומים שממנו יגלה את עולמו ואת השם. יש גישה המכוונת לכך שלאדם יש אפשרות להסיר מחסומים אלה ממנו.

אלו שתי גישות שונות ומנוגדות. האדם מסיר מחסומיו בעצמו – מול – ה' מסיר מחסומיו. ראה מקרים שונים של נבואה. ראה נבואת שמשון וראה לעומתו נבואת יונה. כל נביא, ואפשר כל מנהיג. כי הנביא היה יועצו של המלך בעל כורחו. ככל שהסיר מחסומיו בכוחו, התקרב אליו ה'. והבן – יש מחסום שהוא כקיר בטון – מחסום שכזה לא מאפשר ראייה לאחריו; ויש מחסום של זכוכית. יש זכוכית נקייה ומלוטשת ויש זכוכית (כחלון ויטראז') מלוכלכת, כמו רפש ובוץ מרוחים בה, וגם בעדה קשה הראייה.

"ואראה את ה' כדתניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה" (בבלי יבמות, מט, ב-י).

והבן כי המחסומים האלו, יכול כל אדם להסירם. ויש גישה האומרת כי אין אדם יכול להסירם. אלא אם נבחר על ידי ה' והוא מסירם ממנו. וראה "כי מהבטן קראתיו..." ועוד רבים כאלו. |||

חלק ראשון || האמת

שים ליבך היטב כי יש בעולמנו אין־ספור דעות והבנות, הסכמות, הכללות כלליות ופרטיות, ולכן אין לקבוע לכאן או לכאן בתחומים רבים, אם במדע ובפילוסופיה. אך ישנן מספר אמיתות שאין עליהן ערר והן מוסכמות על מרבית בני האדם. נתחיל בפשטות של החיוּת. האוויר לנשימה נצרך לאדם לחיותו. הוא, האוויר, החמצן, הכרח להמשך קיום של הוולד, כל אדם, בן ילוד, מרגע היוולדו. אומנם בבטן אימו אינו נזקק לכך. היש ערר על כך?

אפשר אם כן לקבוע בוודאות כי האדם נצרך לחמצן שבאוויר לנשימה, וזו אמת. אין על כך ערר כלל. אפשר שיפסק מן האדם האוויר והוא ימשיך ויחיה? אין עדיין הוכחה לכך, ולכן אפשר לומר בוודאות כי זו אמת לאמיתה: העובדה כי האדם חייב, מוכרח, נצרך, זקוק, מחויב לאוויר לנשימה – והאוויר הוא חלק בלתי נפרד מחיוּת האדם. ללא אוויר אין חיים לאדם, לכן הופך האוויר להכרח המציאות עבור האדם. כך גם עבור שאר בעלי החי והצומח – נזקקי אוויר. לאוויר גם השפעה על הדוממים, וזו אמת גדולה אך רק חלקית, כי עימה יש עדיין עוד משמעויות שאפשר לסתור.

אמת זו – האדם נצרך לאוויר לנשימה – היא ודאית והיא הכרח עבור האדם. אך גם דברים אחרים הכרחיים לו לאדם. מים ומזון הכרחיים הם לקיום. אולם כל אלו הם משמעויות הכרח חלקיות במובן מסוים כללי יותר – חיות האדם, החי בכלל והצומח וכדומה. האמת הזו, שהיא נכונה כשלעצמה, היא חלק מאמת גדולה ורחבה ממנה, המקיפה עולם ומלואו, את היקום כולו. הרי כתנאי לחיים, לאדם יש צורך והכרח גם לכדור הארץ, הכוכב שעליו אנו חיים ונמצאים, להתקיים. והוא עצמו, כוכב ארץ, הוא הכרח לקיום האדם וחיותו. כך גם השמש וכן המרחק ממנה, המסלול האליפטי המקיף אותה, סיבוב ותנועת הארץ. כך גם מתווה אדמת הארץ. ההר נגד העמק, המישור לצד הימים, המדבר ועוד. כל אלו אמת. אמיתות כלפי האדם וקיום חייו על הארץ.

כך גם במידות ובמשקולות הנמדדות בעולם. אמת המתנקזת למכנה משותף אחד, מכנה משותף המקובל על הכול. אמצעי ההתקשרות בין בני האנוש היום רבים כל כך ומפותחים עד כי העולם, תבל כולה, מכונה כבר 'כפר' אחד, "הכפר הגלובלי". וכולנו גרים יחדיו, אחד עם רעהו, על כוכב ארץ בכפר אחד זה. לכן הפכה משמעות האמת זמינה ומקובלת על כל יושבי הכפר הזה, ללא הבדל כלל ביניהם.

למשל, במידות אפשר להבחין במידה – מטר (meter) – היא המידה הקבועה למרחק מסוים בין שני אובייקטים. כלומר, אם אני נמצא בנקודה מסוימת (a), ובמרחק כלשהו כנגדי נמצא אובייקט מסוים, במקרה זה שולחן המחשב שלפניי הממוקם בנקודה אחרת (b), בין שתי הנקודות נמצא מרחק. ביני ובין שולחן המחשב נמצא מרחק מסוים. כדי להגדיר מידה למרחק זה, יש צורך בהגדרת מידות. השיטה "המטרית", השיטה שלפיה מילימטר היא המידה הקטנה ביותר (ואומנם יש מידות זעירות ממנה, חלק האלף ואף מיליונית של מטר), לאחריה עשרה מילימטרים הם סנטימטר, ומאה (100) סנטימטרים שווים למטר. השיטה הזו, המערכת למדידה זו, המכונה השיטה המטרית, בה אלף מטרים הם קילומטר, היא אחת השיטות למדידת מרחק. על פי שיטה זו מודדים מרחקים, וכך קובעים מידות מרחק. ישנם קני מידה נוספים: השיטה הבריטית המודדת לפי יארד ומיילים, או מרחקי הקשר במדידה על פני הים, וישנן שיטות מדידה רבות ושונות. אולם כולן כעיקרן להביא לאדם מושג מידתי, מספרי, עובדתי, על המרחק מעצם אחד לאחר. כך גם במשקולות – הגרם, הקילו וכדומה; ולעומתו מידת הזהב הנמדדת בקראט, או הנוזל הנמדד בליטרים.

במציאות יש ניסיון לאמוד כל עניין במידה, משקל ואומדן, כפרמטר. האדם אינו תופס בשכלו אלא את המובא לפניו בצורות גשמיות חומריות הזקוקות למסגרת, שיטה, כמידות ומשקלות.

אין דבר בעולם כלל שאליו תוכל להפנות את תודותיך, כ"מודה אני" מלבדו, יתברך ויתעלה. אין דבר בעולם שאותו תרצה מלבדו, אלא אם תיחשב כסוטה, רודף אחר מה שאינו אמיתי; רודף אחר החומר והרוח, אבל לא את מי שיצרם. אפשר שתדמה למי שאמרו כי אין אלא רוח, ומעבר לה אין דבר. אך הכול טמון ברצונך, והרצון הוא המוביל אותך. ולמי תרצה להודות – לעפר ואבן, לעץ וברזל, לצמחייה אולי ולבעלי החיים? אולי למים המרווים את הצמא של כולם? אפשר שתרדוף אחרי רעיונות האדם. יפים וקוסמים הם, אולם אין הם אלא כחלק מהיקום, חומר מעובד בראש האדם. לא אומר כי אני שונה, היות שאדם אנוכי. בבואנו לחשוב מחשבה כלשהי, היא נובעת ממשהו. מהו הדבר המכין ומרכיב את המחשבה, מחשבת האדם?

בביולוגיה, תורת גוף האדם, הסביר פרופ' דוקינס, יליד 1941, מניירובי קניה, בחיבוריו האתאיסטיים: מי שמנסה להוכיח כי אין ה', כי יש בעמקי המוח תאים חיים, כמו טיפות קטנות נובעות. טיפות אלו מתחדשות בראש האדם כל העת. בעת השינה בעיקר. תאים ורקמות מתים ואחרים באים ומחליפים מקומם. איש ההולך לישון מתעורר מספר שעות אחרי כן, כיצד נשמר זיכרונו? כיצד הוא יודע שוב היכן הוא, מיהו, מה עליו לעשות וכדומה? לטענת דוקינס, הטיפות המתחדשות במוחו כמו מעבירות אחת לרעותה את כל הידיעות אודותיו, על אודות האיש שבהן הן נמצאות, נוצרות ומתחדשות.

נשים לב לאמרתו של פרופ' דוקינס: "אם אני רואה גינה יפה ובה פרחים נהדרים, אין אני צריך להניח כי בינות לפרחים מרחפים פיות ומלאכים". לכן לדעתו, כלל אין מה להאמין בנמצא מעבר לקיים. אולם עלינו להבין כי מעבר של חומר מצורה לצורה מבוצע כל העת, ועיצובו, לא בידי אדם הוא; אם תרצה, מעשה הטבע או היקום. יש הטוענים כי גם שפינוזה, הפילוסוף של הפילוסופים, הוגה דעות בן המאה השבע עשרה, חשב כך, כטענת האפיקורוסים. וכן עלינו להבין כי יש הרואים במלאכים רק מי שהם, בעלי גודל כשליש מכדור הארץ, כפי הנטען בכתבי חז"ל. אולם ישנם גם מלאכים שממדיהם קטנים כל כך עד כדי הימצאותם בתוכנו ממש, כמו בדומם, בצומח ובחי.

ישנם מי שמאמינים בכך ויש מי שלא. יש המאמינים, כדברי חז"ל, שיש מלאך הנכנס לבטן האישה ההרה ומעצב את צורת היילוד וכן את כל שיקרה לו בחייו, ידיעותיו, מעשיו ועוד. אולם יש הסוברים כי מלאך הוא בממדים עצומים, כשליש כדור הארץ. יש המקבלים דעה זו ויש שאינם, והוויכוח הניטש בין המאמינים ללא מאמינים ידוע ומפורסם.

אין אפשרות להוכיח כי ה' יתברך קיים מבחינה חיצונית לאדם, מבחינה חיצונית לטבע. אין הרי אפשרות לאיש להבין באל, היות שהאדם עצמו עשוי בשר ודם; עשוי הוא מחומר האדמה, בנוסף למים, אוויר ואש. וזאת עלינו להבין. אין לנו כל יכולת מבחינה פיזית, גופנית וחומרית, לראות בעינינו את מה שמעבר לעולם הזה. אפילו העין, עין האדם, המפליאה לראות את כל הסובב אותנו, לבסוף עשויה היא בשר ודם כחלק מהפנים והגוף. אולם יש בכוחנו לעשות מאמץ כלשהו כדי לפענח דברים שמעבר לנו, להכניסם לטבלאות, חוקים ומשפטים, אפילו במספרים מתמטיים. והרי כך נעשה כל העת במדע.

חימום המים מביא לשינוי בהם. אבן שנטיל השמיימה תעופף מעלה ולבסוף תשוב ותנחת ארצה אלינו. כדור שנגלגל במישור מסוים יתגלגל וימשיך עד שייעצר לפי התנאים שאותם יעבור בדרכו. כל התופעות הללו מוכרות לאדם. כולן ורבות מהן הוכנסו לטבלאות, משפטים, חוקים ונוסחאות כבר מימי העת העתיקה, ומשמשים אותנו עד היום לחישובים שונים במדעי ההנדסה, הפיזיקה ועוד.

אולם כולם עוסקים בחומר ובצורתו. החומר הוא כל הסובב אותנו, וצורתו היא העיצוב השונה והנפרד בעינינו לחומר. כמו העצים השונים המרכיבים יער שלם; כל עץ יש לו צורה שונה מן האחר, וכולם יחדיו מעצבים יער שלם. וגם היערות שונים מאחד לאחר. זאת היה ידוע כבר לאדם בעת העתיקה ומראשית העולם. קשה לאדם לתפוס כי כל העולם כולו גוף אחד, כמו שכל העצים הם יחד יער אחד. כן קשה לאדם להבין כי השמיים יורדים ומתחברים עד הארץ, אף נכנסים בתוכה, ואין הבדל בינם לאדמה, במובן זה שהם מתרכבים יחדיו בגופים השונים שאותם אנו מכירים. כלומר, אם ניקח לדוגמה את כל הנמצא על פני האדמה – מחובר הוא לאחר, אם בחלק האדמה שבו, אם באוויר או במים. יש גם חלק נוסף הנמצא כמו על האוויר, דומה הוא כקצף הנמצא על המים, אפשר לומר שזהו מעין גז, כינויו בעת העתיקה, ולאחריה אש. זהו כבושם הנישא על האוויר. כלומר ההפרדה היא רק בעינינו, כי אנו למדים זאת כבר מקטנות. כמו הדגה בים, אחת היא עם מי הים. הדגים נפרדים אחד מהאחר, אולם הים כמו מחבר ביניהם. ומבחינה מסוימת כל הדגים כולם כמו מחוברים ביניהם על ידי מי הים. כך כל היקום מחובר, כל הכוכבים ועד לכדור הארץ שלנו, ומכך לבסוף גם אנו אחד עם העולם ועם היקום כולו. אולם תפיסה זו קשה להבנה.

תפיסה זו קשה להבנה, כיוון שהאדם מורגל מקטנות כי החומרים השונים נמדדים. חלקם כיקרים וחלקם כנחותים בערכם; חלקם נחשבים יפים חלקם לא, טעמם טוב ואחרים לא, ועוד ועוד הבדלים והפרשים, עד כי האדם עוסק כל חייו בהבדל ובהפרש בינות לסוגי החומר והצורות השונות.

אין האותיות זהות, ומהבחינה הזו טוב עושה האדם המבדיל בין הגופים השונים. כמו החיה נפרדת אחת מרעותה וכדומה. אם כן, הכול, היקום כולו, חומר אחד הוא, הטבע כולו ואנו בתוכו. מה שקראו היוונים הקדמונים החומר "היולי", היינו ראשוני, בראשיתי. אך האם יש משהו מעבר ליקום, האם מה שמעבר ליקום משפיע עלינו?

ההבדלים בצורת החומר הובילו את האדם לחשוב ולהאמין כי יש מן החומרים בצורות השונות "נעלים" ו"מוצלחים" על האחרים. כמו הברזל חזק ועדיף מן העץ, או האבן חזקה יותר מן הברזל והעץ גם כן. כך החלה חלוקה של החומרים לייצור שונה, וכך גם במזון. מהצמחייה השונה נאספו מזונות שונים, וכך גם בחי. וההפרשים וההבדלים ניכרים לעין. האריה חזק מן הנמר, גופו ויכולותיו מעידים על כך; ובוודאי שחוזקו רב מאוד מן האיילה, המשמשת לו כטרף ומזון. הבדלים ניכרים גם במהירות שבה נעות החיות, וכך גם בין מסלולי הכוכבים בשמיים. וראה כי ההבדלים בצורות החומר הובילו את האדם לטעות ולחשוב כי אפשר לעבוד לחומרים אלו, ואף להללם מבחינה רוחנית ומחשבתית. כמו הוגה אני ביוקרתו ובפארו של הזהב או מתכת הכסף, או עובד אני ומחשב מחשבות על אודות חוזק האריה, מלך החיות, או בעל החיים המכונה דוב וכן הלאה. יש המבדילים ומכירים בטיב עץ מסוים כי הוא טוב יותר מן האחר לשימוש האדם. כל המחשבות על אודות זה נכונות הן, והרי קיים הפרש והבדל בין האריה והאיילה, העצים והעשבים או המתכות השונות. אולם האם אני אעבוד ואחשוב להלל ולשבח חומר זה על האחר? ואכן הלל ושבח אלו הובילו את האדם עד כדי עבודת אלילות.

הטעות היא לחשוב כי ההפרשים בין צורות החומר השונות, אף בין הכוכבים, היא תכונה שיש לעסוק בה. תכונה זו של הערצת החומר היא המביאה לאלילות. האיחוד והייחוד של התכונות כולן, החומר והרוח לרוח כללית אחת, הם ההכרה וההבנה באלוה האחד והיחיד. וראה כיצד התגלה הדבר לנביאי עם ישראל והלכו יראי שמיים, צדיקים אלו, עזי נפש, ועמדו על דעתם. הלכו וגילו זאת לעולם כולו. את הנסתר הסתירו ומה שהיו יכולים גילו. אך המשיכו בני האדם, גם חלק מישראל, לטעות ולחשוב כי הגופים נחלקים וכל אחד מהם כמו מקבל ומייצר כוחות מעצמו, אלילים. הם טעו ונעלם מעיניהם כי אלוה מלך העולם מושל בכול.

שים לב כי אם איש כלשהו שם ומעמיד חפץ כלשהו, עצם כלשהו, חומר בצורה כלשהי, גוף כלשהו, ומעריצו ועובד לו, הוא מקיים עבודת אלילות. מבטל הוא את קיום השם וחוטא בחטא קשה מאוד והעונש עליו הוא מיתה, כידוע. ויש להיזהר בכך מאוד ולהתרחק מעבודה זרה.

אזי יבואו התמהים והנבוכים ויקראו ויאמרו וכיצד נדע עליו, על אלוה יתברך. מאין המצאות אלו המובאות כאן לפנינו? כבדאי הוא ואני כפתי מאמין. וכיצד יודע כלל האדם דבר כלשהו, אם לא בלמידה? וראה כי הלמידה היא בכלל שכל האדם, ואפשר שילמד האדם מן הטבע וכן מן הכתבים, שהם הרי חלק מהטבע. בכל תחום שירצה אדם ללמוד, אפשר הוא שינסה את לימודו ויממשו. כך הוא בכל עניין. אפשר שמצא אדם ספר העוסק בפיזיקה וכימיה, בחוזק ובמידות החומרים, ילמד הוא מן הכתוב וינסה ליישם זאת בפועל. והרי אם ימצא כי אין הדבר הוא כנדרש בכתוב, ישנה ויעשה כרצונו, אולם יתאים אז את מה שעשה לכתוב אחר או חדש. והכול על פי הכלל. למשל, נמדד כי המים הופכים מנוזל לגז במאה מעלות צלזיוס, על שם האסטרונום א. צלזיוס, בן המאה השמונה עשרה. הדבר הועלה על כתב וניסויים מאמתים זאת. אם יצליח אדם לשנות זאת והרי זה אפשרי וייתכן, ייכתב הדבר בכתבי המדע וישנה את הידוע קודם.

מבחינת הקדושה של עניין כלשהו, היא הנובעת מהרצון לרומם ולייחד ולהבדיל דבר אחד מאחר. למשל, קדושת יום השבת מבדילה את היום השביעי המיוחד משאר הימים. מספר הפעולות שעושה האדם ומכין עצמו לקראת יום השבת מייחד יום זה מימים אחרים. אולם קדושת השבת נובעת מקדושת האל. הוא נבדל ונפרד ואחר מעולמנו. אולם המים המורתחים או המוקפאים בפעולות השונות, אם רתיחה או הקפאה בקירור, אינם נפרדים מעולמנו. אם אין מצווה לקדש פעולה זו, היא נהיית ונחשבת לפעולה רגילה, כחיי יום החול לעומת חיי המאמין ביום השבת.

שים לב כי בעולם נדמה האדם כמו פועל כבחומרים שונים. אולם אם לא צווה עליו לקדש עניין כלשהו, אין עניין זה מקודש. הקידוש הוא הבדלה והרחקה מן הרגיל. הוא יתברך נבדל ורחוק מעולמנו, אף שהוא קיים גם בעולמנו, ולכן אנו מקדשים אותו. הקידוש הוא הדדי. אנו מקדשים למשל את השבת והשבת מקדשת אותנו. אנו כמו מתקדשים בה. אולם האם יעלה על הדעת לקדש משהו בפני עצמו, כמו אקדש אבן או עץ בפני עצמם, ללא קשר לקידוש האל? לא ייתכן כדבר הזה. והרי האל מקודש ולכן העולם מקודש מקדושתו של האל. היינו אם אקדש עץ כלשהו, קדושתו תבוא מקידוש האל, שחָלק לעץ זה מקדושתו. ואין חס ושלום לקדש את העץ כשלעצמו, ואזי יהיה זה "כעבודה זרה", ועלינו להתרחק ולהישמר מכך מאוד. יום השבת קדוש ונבדל משאר הימים לא כי הוא היום השביעי במניין הימים או משמו ומהותו, אלא הוא מקבל קדושתו מן האל ברוך הוא שקידשוֹ, וכך גם עם ישראל. הדבר דומה למושג האינסוף. האינסוף גדול יותר מכל ערך כמותי כלשהו במידה רבה ולאין ערך ושיעור, כך הקדוש ברוך הוא נעלה על כל דבר מעולמנו.

התורה היא המקדשת ומייחדת את הבורא ברוך הוא. היא התורה היא הכלי ללימוד אודותיו. כמו הרוצה להבין דבר כלשהו חייב לעסוק בו, לקרוא אודותיו ולעסוק בו כל העת – כך התורה היא העיסוק עבור מי הרוצה להבין על אודותיו יתעלה ויתברך.

המשך הפרק בספר המלא