סמארה

1

סָמארָה ישבה על הספה פשוטת איברים עם הרגליים למעלה. הטלוויזיה הייתה דלוקה ללא קול. זהו אחד ההרגלים שהביאה איתה מתקופת שהותה בארצות הברית. פותחת את העיניים בבוקר וגם את הטלוויזיה. יש האומרים שזה מרגיש כאילו יש עוד מישהו בבית. היא צפתה בסרט שלא זכרה בדיוק על מה היה, אך משפט אחד שאמרה הגיבורה הכה בה: "Home is a place that when you get there they have to take you in" המשפט הכה בה חזק כל כך שלא יכלה לנשום, והיא השתיקה את הקול בטלוויזיה.

בילדותה הוציאו אותה מהבית ללא התראה, ללא סיבה וללא הסבר – מעשה שהטביע בה ידיעה, רגש, שהיא אינה בסדר, שעשתה משהו לא בסדר שאינה יודעת מהו. אחרת, מדוע זה קרה? קודם לפנימייה ואחר כך לבני משפחה אחרים. בזמנו המושג “משפחת אומנה” לא היה קיים. אלו שנשלחה לגור איתם היו בני משפחה – ייתכן שתמורת תשלום – וזה קרה שוב ושוב ושוב. לכן היא הקפידה תמיד להיות בסדר כדי שלא יעבירו אותה שוב לבית אחר. תחושת מחנק עלתה בגרונה והיא פרצה בבכי מר. זו הפעם הראשונה שהזיכרון עלה והתפרץ בעוצמה כזו. מה היה הטריגר אחרי שנים רבות כל כך? אין פה מקום בשבילך כי את אינך שייכת לכאן. לימים הבינה שהוריה – אלו שהיו אמורים לשמור עליה, לאהוב אותה ולהגן עליה – היו עסוקים בחייהם האחרים, חיים שהיא לא הייתה חלק מהם. מבחינתם היא הפריעה למהלכם התקין של חייהם. הם התגרשו כאשר הייתה בת שש, כל אחד התחתן שוב והוליד ילדים, והיא הייתה העדות לנישואים הכושלים – בושה גדולה באותם ימים.

היא קמה, הלכה למקלחת, שטפה את פניה, והכינה לעצמה ג’ין וטוניק חזק כדי להקהות את הרגש שהגיע משום מקום. מה קרה פתאום? היא כבר אינה עלה נידף ברוח. היא אישה יפה, חזקה ושמחה, שיודעת בדיוק מה היא שווה, שעברה דרך ארוכה ועשתה דברים רבים. רגליה חזקות, יציבות ונטועות בקרקע והיא זקופה. היא הרגישה שהבכי שחרר. טוב ובריא לבכות. היא האמינה שהעולם עובר תהפוכות ובני האדם מנערים מעליהם זיכרונות ושדים, מנקים את הנתיב האנרגטי. היא שמה לב שהיא בוכה בקלות. כיום היא מרשה לעצמה גם בנוכחות אנשים. זה חלק מהריפוי.

בעת האחרונה הייתה עסוקה ברצונה בזוגיות. היא כבר הרבה זמן לבד. אין לה בעיה עם הלבד: היא נוהגת לומר שהיא וסמארה מסתדרות טוב כל כך ביחד עד שלפעמים היא אינה בטוחה שיש מקום לגבר. עכשיו היא כבר אינה רוצה לבד – היא רוצה ביחד. בן זוג בשביל הנפש: a friend, a lover and a confidant

אומרים לה שאין דברים כאלה, אך היא אומרת שיש. היא צריכה סבלנות והיא תמצא אותו, תזמן אותו אליה. בלאו הכי משהו אחר אינו בא בחשבון, זה צריך להיות חיבור שיהיה סנכרון אנרגטי. היא אינה מחפשת מישהו שתפור לפי מידה – זה נחמד לפרשת אהבים, רומן של קיץ, לא לחיים משותפים. היא תצטרך להתאמץ, לפנות מקום, להכיל. כאשר יהיה חיבור, יסתדר כל היתר. במאמץ ובכוונה – אבל יסתדר. היא לא פגשה באתרים אף אחד שעורר בה משהו. לכן החליטה להיכנס לאנרגיה של רומנטיקה, תשוקה ואהבה. היא בדקה ברשת חומר על רומנים מומלצים: מישהי כתבה באתר ספרים על סמנת’ה יאנג, שמתמחה בנושא. היא הלכה לספרייה ובחרה בנוסף לספרי מתח ספר של סמנת’ה יאנג – “אהבה ברחוב ג’מייקה”. סמארה מעולם לא התחברה לסגנון הרומן הרומנטי, אלא חשבה שהוא דביק ומתאים לנערות בשנות העשרים לחייהן. אבל כאשר דיברה עם עצמה – אחת הפריבילגיות שנהנים מהן כאשר גרים לבד – אמרה שלא משנה הגיל, משנה האנרגיה. ואכן, הנערות שם היו באמצע שנות העשרים לחייהן, אהבה עד כלות, ההורמונים בשיאם, וסופרת שאינה חוסכת בתיאורים גרפיים של מעשי האהבה – “הזיונים”, בלשונה – ומלווה אותם בסיפור אנושי מעניין שגרם לסמארה לקרוא את הספר כמעט בנשימה אחת ולהיסחף בסקס, בזיעה, בגניחות ובתיאורי הגוף המוצק והמגרה של המאהב הרגיש והמיומן. בנוסף חיפשה סדרת טלוויזיה דומה ומצאה אחת כזו – Sex life: גבר ואישה, שטופי הורמונים גם הם, נתונים באהבה מטורפת ואינם יכולים לחיות זה בלי זה. בקיצור, אהבה בוערת וסקס ללא הפסקה.

באחד הספרים שקראה היו הדמות הנשית והדמות הגברית בעלות עבר משפחתי מורכב. שתיהן העדיפו באופן לא מודע מערכות יחסים קלילות ללא מחויבות ועם הרבה סקס – הסחת דעת מהסערה הרגשית שמתחת לפני השטח. סמארה שמה לב לכך וחשבה שאינה מצליחה למצוא גבר כלבבה למרות השנים שעברו מאז מותו של מייק. מערכות היחסים שלה אז – שכללו בעיקרן בילויים, ריגושים וסקס – לא קסמו לה יותר. עלה בדעתה שאולי טרם סיימה את תהליך האבל שלה, ולכן אינה מצליחה להכניס מישהו רציני לחייה. ייתכן שתלך לפגישה אצל מַריק כדי לבדוק איתו את הנושא. היא דיברה על כך עם בתיה, חברתה זה עשרים שנה, שהייתה היחידה שידעה על סאם הכול. בתיה אמרה לה שאינה חושבת שהיא סיימה את תהליך האבל, וסאם נזכרה ששלוש פעמים מאז מותו של מייק כאשר הרגישה שהיא צריכה עזרה, פנתה לטיפול, והתשובה הרגילה הייתה לשחרר. כמו ביתר המקרים, כאשר משחררים הכול מסתדר. האומנם?

יש שאומרים לה ש”בגילנו” כבר צריך להניח לפנטזיות. הדברים האלה מוציאים אותה משלוותה. פעם הייתה מתווכחת עם חברותיה, שהביטו בה כבעוף מוזר. מה זה “בגילנו”? עד לא מזמן כינו את גיל המעבר של נשים “גיל הבלות”. איזו מילה מרושעת: “בלות” פירושה “בלוי, ישן, שאינו בר שימוש”. אישה שכבר אינה פורייה מכוּנה “זקנה בלה”. סמארה הרגישה מלאת חיים, שמחה, נשית ובעלת כמות אנרגיות אין סופית, רעיונות ותוכניות. עדיין בערה בה תשוקה לנסוע בעולם, ליהנות מאוכל, לחוות הרפתקאות, לנסות דברים חדשים וכן, גם ליהנות מסקס. היה לה קל ליצור קשר עם אנשים צעירים. כאשר השכירה את דירתה לפני הנסיעה לתאילנד, כל השוכרים הפוטנציאלים היו צעירים. בעת שבאו לראות את הדירה הייתה מתפתחת שיחה שלעיתים התארכה ללא קשר לתוצאה. הייתה בה אנרגיה תוססת ואש שלא שככה. האנשים המעטים שהיו בסביבתה היו צעירים ממנה בהרבה. היא לא התחברה לאנשים בגילה. הם דיברו על חוליים, מכאובים וצרות, והזכירו את “מרום גילם” בכל משפט שני כאילו אין ברירה וצריך לסחוב את העגלה עד הסוף. אך היא תכננה צניחה חופשית כמתנת יום הולדת לעצמה – צמודה למדריך סקסי, כמובן. אחד השירים האהובים עליה היה מתוך הסרט “תהילה”: ”I’m gonna live forever, I’m gonna learn how to fly high” גם הגבר שלה צריך להיות כזה, צעיר בנפשו. כן, יש כאלה כמותה, והיא תמצא אותו כי יש לה נפש צעירה.

בינתיים היא מתעוררת באמצע הלילה מחלומות ארוטיים, מתקשה להירדם שוב, ומחשבותיה נודדות למחוזות נשכחים משנים עברו של מפגשים ארוטיים, כאלה שלא חשבה אף פעם שתהיה חלק מהם, חוויות עוצמתיות שצפות שוב במחשבתה ומדליקות בה תשוקה בוערת. כמו ברק, שפנה אליה ברשת החברתית וביקש לפגוש אותה. לא הייתה לו תמונה בפרופיל אבל הוא כתב שתי שורות בשפה רהוטה שעשו לה משהו. לסמארה היה רומן עם השפה: היא חשבה שמי שמצוי בשפה ומשתמש בה כראוי – זה כרטיס הביקור שלו, שלאורו הוא ראוי מבחינתה להתייחסות נוספת. הוא כתב שהוא מעוניין לפגוש אותה ושאל מתי יוכל לבוא.

סמארה חיכתה כרבע שעה עד שהשיבה וכתבה: “ביום חמישי”.

“יום חמישי?” שאל, “היום יום ראשון. אני צריך לחכות חמישה ימים? אני לא יכול. רוצה לבוא היום”, כתב, “אפשר?”

או-הו, חשבה, הבחור אינו מבזבז את זמנו. אחרי כמה דקות מחשבה כתבה לו: “אז ביום שלישי”.

“בסדר”, השיב. “אתקשר ביום שלישי, ותתני לי את הכתובת”.

ביום שלישי בבוקר התקשר ואמר שיגיע בסביבות הצוהריים. אפילו לא שאל, החצוף, אם זה מתאים לה, והיא לא אמרה דבר כי התאים לה. האנרגיה המינית ביניהם התחילה כבר ביום הראשון. בבוקר יום שלישי התלבטה סמארה מה ללבוש, והחליטה לדפוק הופעה: שמלה שחורה קטנה מעל הברך, גרבונים שחורים שקופים, נעליים עם עקבי סטילטו בגובה עשרה סנטימטרים וטיפת בושם במקומות הפועמים. ברק התקשר, ביקש את הכתובת ואמר שתידרש לו כשעה, תלוי בתנועה. סמארה רצתה להסביר לו אבל הוא אמר שאין צורך.

אחרי שעה ועשרים דקות התקשר ברק שוב: “הלכתי לאיבוד”. סמארה הסבירה לו איך להגיע. לאחר עשר דקות ראתה מהחלון רכב ב.מ.וו ארבע על ארבע לבן נעצר על יד הבית. הדלת נפתחת ויוצא גבר גבוה ורחב כתפיים שלבוש בג’ינס ובחולצת טי שחורה וחמוש במשקפי ריי באן. סמארה חשה את נשימתה נעתקת וחשבה: האל היווני אפולו בכבודו ובעצמו בא לבקר אותי. כאשר נשמעה דפיקה בדלת, חיכתה כמה שניות ופתחה.

אפולו הסיר את משקפיו ומדד אותה מלמעלה.

“הולכת לאנשהו?” שאל.

“כן”, השיבה, “יש לי בליינד דייט”.

הוא נכנס וסמארה סגרה את הדלת והובילה אותו לסלון.

“איך הלכת לאיבוד?” שאלה, “אין לך ג’י-פי-אס?”

“את לא יודעת שגברים לא צריכים הנחיות?”

“כן, נכון, שכחתי”, השיבה. “בגלל זה קולומבוס הגיע לאמריקה במקום להודו”.

“יפה”, אמר, “מהירת מחשבה וחדת לשון”.

סמארה הלכה למטבח לפתוח בקבוק יין שהכינה, והוציאה את חולץ הפקקים מהמגירה, כאשר הרגישה את ברק מאחוריה.

“בעקבים את כמעט בגובה שלי”, אמר. “מה הגובה שלך?”

“מטר שבעים ושתיים”, השיבה.

ברק אחז בכתפיה, הרים את שערה ונשק לצווארה. סמארה קפאה לרגע והרגישה ריגוש עז – זרם חשמלי שעובר בה לכל אורכה.

“אתה יכול לפתוח את הבקבוק, בבקשה? אני לא מצליחה, מסיחים את דעתי ”.

היא הסתובבה. ברק קירב את פניו, נשק קלות על שפתיה, והביט ארוכות היישר לתוך עיניה. היא הבחינה שעיניו הירוקות היו מצועפות משהו, נתנה לברק את חולץ הפקקים, והשתחררה מאחיזתו כדי לקחת שתי כוסות זכוכית דקות ארוכות רגליים, ולהניח אותן על השולחן בסלון. ברק חילץ את הפקק, חזר עם הבקבוק בידו, והתיישב על הספה. סמארה לקחה את הבקבוק מידו ומזגה יין לשתי הכוסות. היא לקחה כוס אחת ולגמה לגימה ארוכה.

ברק לקח את שלו ואמר: “לא ממתינה לי? לכבוד מה נשתה?”

היא חייכה. “לחיים מלאי הפתעות...” השיבה.

הוא לגם מעט מן היין. סמארה לגמה עוד לגימה, והרגישה שהיא צריכה להיות מוכנה למה שעומד לקרות, והיין בהחלט ירגיע אותה. ברק הניח את כוסו על השולחן, לקח את הכוס מידה והניח גם אותה על השולחן. הוא ישב על הספה באלכסון, עיניו הירוקות הרושפות סורקות את גופה. הוא הביט בה רגע ארוך, לקח את פניה בשתי ידיו ונשק על שפתיה ברכוּת, הביט בה שוב ואז חזר לנשק את שפתיה נשיקה ארוכה תובענית. סמארה חשה שרגליה רפות וגופה רועד. היא לא הבינה מה קורה לה ואיך ייתכן שגבר שרק הכירה מעורר בגופה תחושות בלתי נשלטות ובלתי מוכרות – לפחות לא בבליינד דייט – והיא, סמארה, מסכימה ומשתפת פעולה. לחייה בערו מחום, והיא החליטה לקום וללכת לשתות כוס מים. כאשר התרוממה מהספה קם גם ברק, אחז בה, נישק אותה שוב, ליטף את עורפה, לקח את ידה, הניח אותה על איברו המתעורר והביט היישר בעיניה. “זה מה שחשתי מייד כאשר דיברתי איתך בטלפון”, אמר ברק, “לא קרה לי דבר כזה”.

הוא הרים את שמלתה, והיא עמדה שם בגרבונים השחורים, שאין דבר מתחתם. הוא הכניס את ידו, הוריד את גרביה, ליטף את גופה, פישק מעט את ירכיה, וסמארה הרגישה שהיא עומדת להתעלף. הוא פתח את מכנסיו, שלף את איברו הקשה, הצמיד אותה לגופו, הכניס את ידו בין ירכיה ואמר: “את לא יכולה להגיד שאני לא עושה לך את זה”.

הוא נדחק לתוכה, ומה שקרה אחר כך היה מהיר ועוצמתי: היא מעולם לא גמרה מהר כל כך וחזק כל כך, כשהיא גונחת ושומעת את קולו. הוא שם את ראשו בחיקה לצלילי נשימתה. הוא התיישב, והיא הלכה למקלחת לשטוף את פניה. מן המראה ניבטה אליה אישה סמוקת פנים, עיניים נוצצות וחיוך קטן בקצה. כאשר חזרה לסלון, היה ברק לבוש, ומזג לעצמו עוד מעט יין מהבקבוק. הוא הושיט לה את ידו והושיב אותה לידו.

“אני ידעתי שזה יהיה שונה איתך. הרגשתי את זה בשיחה שלנו בטלפון”.

סמארה לא השיבה ולא ידעה מה לומר. זו הייתה חוויה לא מוכרת, מסעירה ומפחידה כאחת: סקס בבגדים, בעמידה, בעקבים כמו בסרטי פורנו? הם ישבו ושוחחו עוד קצת. הוא בדק את הנייד.

“25 שיחות שלא נענו”, אמר.

“מכל המעריצות?” שאלה בחיוך.

“ממש”, השיב, “הכול מהעבודה. נעלמתי מבלי להסביר. לא שאני חייב למישהו, אבל בכל זאת יש לי אחריות. אני צריך לערוך שיחת טלפון וללכת”. ברק ניגש אליה, ליטף את לחיה, נשק לשפתיה ולחש: “אני יכול להתחיל הכול מהתחלה, אבל אני רוצה להשאיר טעם של עוד”. הוא נשק לצווארה. “יש לך ריח גוף מסעיר. אני אתקשר”, אמר והלך.

סמארה נשארה לשבת עוד שעה ארוכה על הספה, מנסה לעכל את מה שקרה כאן עכשיו. ברק הגיע שוב אחרי יומיים. הוא הניח את המפתחות על השולחן, לקח אותה בזרועותיו, הצמיד אותה ונשק לעורפה ולשפתיה במשך דקה ארוכה.

“אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך. את מעוררת בי תחושות ויצרים בעוצמה שאינני מכיר. זה כמעט גרם לי לעשות תאונה בדרך הנה. המחשבה להפשיט אותך, לגעת בך, להיות בתוכך... זה פשוט מוציא אותי מאיפוס”.

הסקס היה איטי, מתון ומענג לא פחות והפעם במיטה. הוא הביט בגופה ואמר: “את יודעת, יש לך גוף נשי של אישה אמיתית. מישהו צריך לצייר אותך”.

סמארה לא חשבה שיש לה גוף מיוחד. היא רצתה, כמו כל הנשים, להוריד כמה קילוגרמים, אבל אם גבר צעיר וחתיך אומר שיש לה גוף של אישה אמיתית, היא לא תתווכח. לפני שהלך אמרה שהיא רוצה שבפעם הבאה יבוא בערב, והוא אמר שאין בעיה. הם קבעו והוא הגיע בשבע בערב. סמארה הכינה נשנושים ומשקאות. הם ישבו בנחת בסלון. הוא סיפר לה שיש לו ילד קטן ושהוא ואשתו אינם מתאימים מבחינה מינית. הוא הציע לה נישואים פתוחים, אך היא סירבה ועכשיו הם בתהליך גירושים. קשה לו כי הוא קשור מאוד לבן שלו. האווירה הייתה נעימה, נינוחה, והסקס האינטנסיבי הפך סוער והשאיר את שניהם חסרי נשימה. הוא הביט בה לרגע ואמר: “את מגרה אותי בטירוף. אני יכול לבלות איתך 24 שעות במיטה ולא להפסיק”.

הטלפון שלו צלצל. הוא הביט בצג ואמר: “זו אשתי, רק שנייה”. הוא יצא מהחדר, נכנס למקלחת, ויצא מטפטף במגבת על אזור חלציו. “אני חייב ללכת. הבן שלי מסרב ללכת לישון, רוצה את אבא”. הוא התלבש, ניגש אל סמארה, נשק על שפתיה ואמר: “מצטער, נעשה את זה בפעם הבאה”.

סמארה הבינה שהראש של ברק נמצא במקום אחר. היא לא חשבה שהם יהיו זוג. הוא היה צעיר ממנה בהרבה, אבל היא רצתה משהו נוסף – חיבור שיאפשר להם לשוחח ואולי לצאת לארוחה מדי פעם – אך לא נראה שזה היה הכיוון. לאחר יום היא שלחה לו הודעה:

ברק, נראה שהרצונות שלי אינם תואמים לשלך בעת הזאת. מודה לך על החוויה העוצמתית. מאחלת לך שתמצא את אשר אתה מחפש. סאם

היא קראה את ההודעה עוד כמה פעמים, ואמרה בקול: “סאמי, אוהבת את מי שהפכת להיות. שאפו לך”.

אכן, זו הייתה חוויה עוצמתית, שהבהירה לסמארה שהכול פתוח: כל מה שיבוא לפתחה ויתאים לה – היא מוכנה לנסות. טוב, זה היה לפני כמה שנים, וזה כבר לא מתאים לה יותר. עכשיו זה משהו אחר, הדבר האמיתי. וזה שיעור שלה בסבלנות ובהנאה מהרגע – ממה שהיא עושה עכשיו, מבישול מאכלים אקזוטיים, מהתמחות באפיית לחמים. היא כבר מתקדמת יפה – חלת בריוש, לחם קסטן, בגטים, פוקצ’ות. להיות בתוך זה, ליהנות מכל רגע: ביקורים בעיר הגדולה, ישיבה בחוף הים עם חברות ושתיית ג’ין וטוניק, אוכל טעים, רוח ים, מוזיקה ואפילו מלצר מדליק... ובכל זאת, נושא הזוגיות עולה אצלה עכשיו יותר מבעבר. מדוע? מחשבה חזרה ועלתה: ייתכן שהסיבה לכך שהיא אינה מוצאת בן זוג כלבבה היא שהיא טרם סיימה את תהליך האבל על מייק. הוא הלך לעבודה ולא חזר. המטוס שהטיס התרסק כשלושה קילומטרים ממסלול הנחיתה בפלאגסטף, אריזונה. במשך 24 שעות אבד הקשר ולא ידעו מה קרה. חברתה של סאם הלכה למתקשרת לבדוק אם הוא בחיים, והיא אמרה שהדבר ייתכן. סאם לא הפסיקה לקוות, התפללה וביקשה סיוע מכל מי שמקשיב. היא חששה שהוא נפצע, נמצא לבד ביער, ואולי יש שם בעלי חיים שיתקפו אותו כשהוא אינו יכול לזוז.

ביום השלישי בבוקר הגיעו שני אנשים, גבר ואישה, וכמו בסרטים אמרו לה ישר במילים ברורות: “גבירתי, מצאנו את המטוס. בעלך נהרג במקום”.

סאם שאלה, כאילו מתוך ערפל: “אתם בטוחים?” והם השיבו שהם בטוחים בהחלט.

לאחר ההלוויה ביקשה מג’ו, חבר שלהם, להישאר לישון אצלה לילה או שניים, והוא נשאר. היא התעוררה באמצע הלילה ושמעה את מייק קורא לה. היא לא החליפה את כלי המיטה, שכבה בצד שלו ונשמה את ריח גופו, מדמיינת שהוא לידה. היא קיבלה אינספור מכתבים מחברים שלהם, כגון הטייס הראשי בחברה שבה עבד – פיטר ריגס, שכתב לה מאי שם באוקיינוס השקט מכתב ארוך ומרגש, שבו נאמר, בין היתר:

בילינו שעות בשיחות על נושאים שונים. הוא לימד אותי הרבה על המחשב, זה שממנו אני כותב לך עכשיו את המכתב. עשיתי הרבה כדי לשפר דברים בחברה לטובת הטייסים, לרווחתם ולביטחונם. הוא היה מהמעטים שהבינו זאת. הוא היה איש מיוחד. לטוס זה כמו שוקולד – מרגע שטעמת אינך יכול להפסיק עד שזה נגמר. מייק היה כמו ילד כאשר הוא דיבר על מטוסים, במיוחד על זה שלו. הוא אהב לטוס, והיה טוב בזה. לעולם לא תהיה תשובה מספקת למותו. אף פעם אין. הוא אמר לי שהיו לו חיים טובים, ואם אפשר לומר זאת על מישהו, הוא האיש. הוא חי בדרכו שלו ולפי החוקים שלו. אין הרבה שאוכל להוסיף, רק שאהבתי את מייק, והוא יחסר לי. הוא באמת היה אדם מיוחד.

היה מדהים לגלות איך מייק נפתח אליו, ואיך קלט אותו פיטר ואת המיוחד שבו. גם אריה, חבר של מייק שעבד עימו זה שנים, כתב:

בטוחני שאת יודעת מה היו רגשותיו כלפייך יותר מכל אחד אחר, אך אני רואה בכך חובה לעצמי לספר לך שבשיחות נפש שהיו לי איתו בזמנו הוא תמיד ראה בך את האישה המושלמת עבורו. למרות חוסנו ואופיו הוא העריץ אותך, ואולי זה ינחם אותך מעט. הוא חשב שאת אישה חזקה ומחושלת, ואני מקווה שתכונות אלה יעזרו לך להתגבר על מותו ולהמשיך הלאה, כפי שבוודאי היה רוצה.

היא הרגישה שוב את תחושת האובדן בעוצמה, והבכי פרץ כאילו שזה קרה אתמול. כאשר מאבדים אדם אהוב, זה אינו מסתיים באירוע עצמו, גם לא בלוויה ולא במצבה המציינת את מקום קבורתו. מאבדים אותו שוב ושוב מדי יום ברגעים קטנים שאיננו מוכנים להם. היה להם – למייק ולה – קשר מיוחד.

אחרי השבעה היא חזרה לחיים רגילים. אכן, היא הייתה אישה חזקה, והיא החליטה שאת כל מה שתכננו לעשות יחד היא תעשה לבדה וכך היה. היא לא הפסיקה לחלום עליו: הוא היה מגיע בלילות, והכול היה מוחשי כל כך. היא ניסתה לשאול אותו מה קרה, אך קיבלה תשובות מעורפלות. באחד החלומות, שהיו מוחשיים כל כך, היא שאלה אותו מה קרה, והוא הביט היישר אל תוך עיניה וענה: “המצפן במטוס הסתובב כמו גלגל העין”. אז התעוררה כולה רועדת ומזיעה. היא לא ידעה מה יקרה אחרי מותו, איך תסתדר, אף שתמיד ידעה בחושיה הבריאים שהכול יהיה בסדר. לאחר שחזרה לארץ הייתה עסוקה בטיפול באימה, שנכפה עליה על ידי משפחתה, והייתה צריכה להחליט אם היא נשארת בארץ או חוזרת לארצות הברית. חבריו של מייק בארץ רצו לפגוש אותה, לשאול מה קרה, לשמוע פרטים ולחבק אותה, אבל סאם לא הייתה מסוגלת לפגוש אותם. היא חשה אשמה, נסעה עם מייק וחזרה לבד, כאילו לא שמרה עליו. התחושה הייתה בלתי נסבלת מבחינתה, ולבסוף הם הניחו לה. היא הלכה לטיפול קצר, חודשיים–שלושה, והפסיקה כי חשבה שזהו, אבל נראה שהיא לא ממש נגעה בפצע הפתוח.

טוב, עכשיו החליטה להמשיך להתמקד בהישארות באנרגיה של אהבה, אף שביום הזיכרון לחללי צה”ל היה קשה: החשיפה לשכול, לאובדן ולכאב העלתה בה גלים של בכי, מחנק בגרון ומחשבות על האחד והיחיד שאהבה עד כלות הנשמה. היא נפרדה ממנו בשיברון לב אחרי חצי שנה של חברוּת, והפגישה המחודשת התרחשה לאחר עשר שנים של נתק. היא כבר חשבה שעליה להתרגל לרעיון שתבלה את חייה לבד, אך כמו בסרטים, מי שנחשב לאלן דלון של חיפה – כך כינו אותו הנשים – בחר בה מכולן לבת זוג לחיים. הם היו ביחד במשך חמש עשרה שנה, ויום אחד הלך בבוקר לעבודה ולא חזר. לאחר מותו של מייק כל נושא הזוגיות והגברים נעלם כלא היה ולא היה רלוונטי, לא במודע. רק לאחר חמש עשרה שנה היא הבינה שסאם האישה נכנסה לתרדמת עמוקה. אז יצאה למסע סוער של היכרויות ומערכות יחסים קצרות וסוערות כמו עם ברק, ושם גילתה את הפנים האחרות שלה, שהיו חבויות במשך כל השנים האלה. פניה הפרועות, המעזות וחסרות הפחד הגיחו מן המקום שבו היו חבויות ומדוכאות. היא שוטטה באתרי היכרויות וחיפשה. רובם היו צעירים ממנה, יפי תואר, והיא הזמינה אותם לביתה ללא חשש.

חברתה הטובה שאלה: “את לא מפחדת להזמין זרים? זה יכול להיות מופרע, סוטה או פושע”.

לסאם הייתה תמיד אותה תשובה: “לא, אינני מפחדת. אני יודעת את מי להזמין אליי”.

הגרפולוג שאליו הלכה לקבל חוות דעת בשנות העשרים המאוחרות של חייה, אמר לה: “כאשר היית בת עשר, כיבו לך את האש. אם לא, חייך היו סוערים הרבה יותר”.

סאם הבינה את זה רק הרבה שנים מאוחר יותר, אבל יחסים אלה חסרו את הקשר הרגשי העמוק שהיה לה עם מייק. היא האמינה שזה היה קשר אחר, שהיה אמור לקרות: נפגשו, נפרדו, ונפגשו שוב לאחר עשר שנים, שניהם פנויים ומוכנים לקשר זוגי. אך נראה שהפצע עדיין פתוח ואולי אף מדמם. היא זוכרת שלאחר מותו של מייק אמרו לה חברים שאהבה כזאת יש פעם בחיים. לרגע חשבה: זהו? הייתה לה הפעם הזו ועכשיו נגמר? לא, היא בשום אופן אינה מוכנה לוותר על אהבה. אם אהבת פעם, תוכלי לאהוב שוב, לרפא את הפצע ולחזור לאהוב ולהיות נאהבת. הכול אפשרי אם רק תאמיני, והיא האמינה בכל ליבה.

היא המשיכה לקרוא רומנים סוערים מלאי אהבה ותשוקה ובעלי הפי אנד. חלומותיה הפכו ארוטיים יותר ויותר. היא הייתה מתעוררת באמצע הלילה מזיעה וחסרת נשימה, כאשר אינה זוכרת את תוכן החלום – רק הבזקים שבהם היא מתעלסת בתשוקה פראית עם מישהו שאינה רואה את פניו. בתחילה הייתה מוטרדת מהתופעה, עד שהבינה שהתשוקה והיצר הם חלק מיצירתיות, ושיש משהו שנוצר בקרבה ומשתוקק לצאת החוצה – כתיבה. מעניין שבין החלומות עלו אירועים מלפני שנים רבות, כמה מהם רק בהבזקים, וכמה מהם בפרטי פרטים. היא חייבת להחזיק מחברת ועט ליד המיטה כדי שתוכל לתעד ולזכור.

בסך הכול, סאם הייתה אישה שמחה ומלאת אנרגיה, והייתה עסוקה תמיד במשהו. אפיית לחמים הפכה לנושא שבו החלה להתמחות. היא אהבה מאוד לחמים, והייתה יכולה לחיות מסנדוויצ’ים. כעת הגיע תור לחמי המחמצת עם דברים טובים בפנים – גבינות ובשרים. היא רקחה ממרחים, גבינות וריבות, הזמינה אליה חברים וחברות, ונהנתה הנאה מרובה מאירוחם לארוחות שבהן הכינה מאכלים אקזוטיים ממלזיה, מאינדונזיה, ממקאו, מאפריקה הדרומית ומארצות הברית. היא אהבה מאוד לאכול, לנסות דברים חדשים, והתעניינה בתרבויות אוכל מסביב לעולם. לאחרונה אוכל רחוב היה הטרנד, והיא מצאה סרטים וסדרות טלוויזיה שבהם הציגו אוכל רחוב מסביב לעולם. היא מצאה בהם עניין מיוחד, מאחר שכל בעלות הדוכנים היו נשים שעלו מאשפתות, מעוני ומאלימות, ולמרות זאת הצליחו לכלכל את עצמן ואת משפחותיהן. כמה מהן אף הגיעו לפרסום בינלאומי ולרווחה כלכלית. היא חלמה לטייל בעולם במקומות off the road – כפרים ושווקים – להכיר את האנשים הפשוטים, לשוחח, לשמוע על הדרך שעשו, לטעום את האוכל שלהם, לשמוע את סיפוריהם, לצאת עם מתכון או שניים, ואולי לשתף באמצעות פוסטים את חבריה ואת מכריה בארץ ובעולם בחוויותיה הקולינריות והאנושיות. היא הבינה שאוכל אינו משמש להישרדות פיזית בלבד – הוא משמש לתקשורת בין אנשים, להבעת אהבה ולחוויית טעם באמצעות החושים. היא נהגה להשתמש מדי פעם בצירוף “אורגזמה קולינרית” כאשר רצתה לספר שאכלה דבר שגרם לה הנאה מרובה. אוכל וסקס באים מאותו מקום – תשוקה. היא האמינה שמי שאינו אוהב אוכל ואינו נהנה ממנו באמת – קרוב לוודאי שאינו אוהב סקס. למרבה הצער, לא היה סביבה אף אחד שהיה שותף לאהבתה לבישול ולאוכל, אולם סאם הייתה יכולה להכין לעצמה ארוחת גורמה אקזוטית שכללה יין משובח שאותו קנתה אונליין אם לא היה זמין באזור מגוריה.