רוחו של נער צעיר היא כוח בלתי ניתן לעצירה, מעמסות העולם לא הכבידו על נפשו, ליבו עדיין טהור ומאמין בטוב שבעולם.
אין יותר מבטיח מאשר נשמה השואפת לגמוע את הדרך הנפרשת לפניה.
אך אבוי! לשבור את רוחו של נער צעיר הוא ברשימת החטאים הנוראים. כאשר אכן זה קורה, אין לקחת נער כזה בקלות ראש.
פרק 1
מנהטן
הצבע האפור שנצבע לאחרונה על הדלת, חידש את מראה הכניסה לגג, אך מי שטרח לצבוע את הדלת שכח באותו יום לנעול וגם לשמן אותה.
התוצאה הייתה שפתיחת הדלת לֻוותה בחריקה קלה ואפשרה גישה לגג הבניין. מרבית האנשים יעלו לגג לצפות בנוף, אך הדמות עלתה לחפש את האספלט המלוכלך שבתחתית הבניין.
ממבט עיניה של הדמות, יציאה לגג הרחב פרשה בפניה את נופה של העיר מנהטן בשעת לילה מאוחרת.
הדמות עמדה על גג העולם, מעליה מפה של כוכבים, מתחתיה ריצדו אורות העיר המאתגרים את השמיים בכוחם.
בשונה משאר העולם, לעיר מנהטן היה קול משלה, קול ייחודי שאי אפשר לבלבל עם כל עיר אחרת. הזמזום האין־סופי של הרחשים המורכבים של הרכבים, קולות ההדים של מיליוני האנשים והסירנות הנוסעות בדהרה בין השדרות.
לפתע חג מסוק בשמיים ברעש אדיר שהשתלט על צלילי העיר. בדומה ללווייתן היוצא מהמים ומזנק החוצה לעיני הצופים בו, הוא נעלם, משאיר אדווה כתזכורת לקיום שלו.
גופו היה חסון, שערו שחור וקצר. כל מי שפגש אותו ביום אחר היה נשבע שהתמימות התחתנה עם הים, וכך הוא נולד.
עיניו החומות הביטו בשדרה החמישית המפלחת את מנהטן לשני חצאים. דמעה זלגה מעיניו, נשטפת במשב רוח המלטף את כאבו אך לא מרגיע אותו.
גם בשעות הלילה היה הכביש עמוס ואורות הרכבים השתלבו יחדיו לצבע צהוב־אדמדם הדומה לנהר אש.
לא רחוק משם היה ניתן לראות את האמפייר סטייט, ובמרחק תעופה קצר משם ניתן לגעת בבניין הקרייזלר. הבניינים עמדו זקורים, מתחרים זה בזה בגובהם.
האם מלאכים מזנקים בין הבניינים כילדים הקופצים בין שלוליות מים? הוא תהה לעצמו.
הדמות דידתה בתשישות, הליכתו הייתה כבדה ומבטו עייף.
מכבשי נפשו עבדו ללא הפסקה, מייצרים משקולות אדירות הנתלות על צווארו כחבל חנק הגורר אותו מטה.
לפתע הוא צחק, כמאבד את נפשו. רעש העיר לקח ממנו את הדממה.
"שלום עליכם מלאכי השלום," הוא זימר, ומחשבותיו התפזרו לכל עבר. "מלאכי עליון," קולו גבר, מתחרה בעיר האדירה.
"איפה אתם המלאכים? זה אני גיא," הוא צעק לשמיים בזעקת שבר שנקשרה בקשר בלתי שביר לתשישות שבו.
"אני דורש את הגאולה שלי עכשיו!" קולו היה שבור.
לרגע הוא חזר למודעות מלאה לסביבתו, לחושך שהלך ונעלם. הוא חשב לעצמו כמה זמן ייקח עד שיעלה השחר.
"אני דורש את הצדק שלי עכשיו, רימו אותו בהבטחות, שיקרו לי, גזלו ממני."
תחת זרועו הוא נשא שקית צהובה עם כיתוב בעברית. הטלפון הנייד רטט והוא הניח את השקית על אחד המאווררים העשויים בטון, הם היו קרים אך הוא לא חש זאת.
על צג הטלפון הופיע הטקסט מנעמה.
"אני מחכה לך בשדה, הטיסה יוצאת מחר בבוקר בשעה שתים־עשרה, תגיע!"
ההודעה נעלמה, והטקסט הופיע. תמונת שומר המסך — טקסט שחור על קיר לבן — "כל יום שאני קם בניו יורק זה יום טוב". התמונה כבר לא עודדה אותו — היום לא היה יום טוב.
התמונה נעלמה, והשעון של הטלפון הציג את השעה אחת־עשרה וחצי בלילה, שהיא שש וחצי בבוקר זמן ישראל — קרוב לשעת הנץ החמה. אביו היה כבר קם ומתפלל בשעות הללו בדרך כלל.
גופו נע לעבר קצה הגג, מבטו סקר את הרחוב. אין הרבה אנשים עכשיו. רגליו צעדו קדימה, מטפסות על החומה שמטרתה להגן על האנשים מליפול מהגג או לקפוץ ממנו.
"שלום עליכם מלאכי השלום," הוא זימר לעצמו בשקט, מודה בהפסד מול עיר. עיניו החומות ניסו לא להביט לאחור.
צל שחור נע בגג מאחורי גבו.
דמות מטושטשת הופיעה לרגע מאחוריו ונעלמה, "אני יודע שאתה שם, אבא," הוא צעק לחלל המת, רגליו נעו באיטיות ובחוסר רצון לעבר הקצה.
רוח נשבה והרעידה את גופו הצנום.
"אני עכשיו לא מפחד!" הוא הצהיר בחשש גדול.
גיא ניער את ראשו, מביט שוב לעבר הרחוב, מהקומה הארבעים וחמש, והנפילה מהירה.
עיניו נעצמו והוא דמיין את הים, את תנועת הגלים, את גופו בתוך החליפה, המים נוטפים והנשימה מסתדרת. הגל — הוא נמצא אחרי שבירת הגלים. חוף חדרה נפרש. טיפות של גשם ירדו. קול עמום קרא לו להביט לעבר הים. הגל הגיע. המים היו קרים, הוא התנחם בכך שהם היו חמים יותר מאשר בחוף.
זה עניין של רגע.
הגל הגיע, וכל מה שהיה צריך זה לקפוץ.
קול סירנה של משטרה החזיר אותו לגג.
גופו נטה לעבר האבדון ועיניו נעצמו.
הוא יבחן את בורא העולם.
אם הוא אוהב אותו, הוא יישא אותו על כנפיו כמו בסולם יעקב השמיימה או שהוא ינחת ויפגוש את האספלט האין־סופי של העיר הנצחית.
"אני אבחן אותך הפעם!" הוא צעק לשמיים.
פרק 2
מנהטן
מי שביקר במנהטן יודע עובדה אחת שלא ניתן לערער עליה — מנהטן היא יצור חי, אורגניזם שמשתנה מרגע לרגע, מדקה לדקה. חנויות קמות ונעלמות, אנשים חדשים שבאים לגור וכאלה שעוזבים.
בכל יום שיוצאים לעיר מגלים מקומות חדשים, מסעדות חדשות, אנשים חדשים ורוחות ישנות.
באותו בוקר יום חמישי בחודש יולי, ירד הגשם בחוזקה. רגליו צעדו במהירות, מדלגות בין הטיפות.
מחוץ למסעדה המתין כהרגלו חסר הבית שנשבע בכל יום שהוא אלוהים.
"אני סולח לך," הוא צעק לו מתחת לקרטונים של אמזון. פניו היו דקיקות ומלאות ניצני זיפים. הוא יכול היה להיות נער או איש מבוגר. בידו אחז בקבוק יין פתוח שנמהל במי גשם.
"בטל בשישים," אביו היה אומר.
"תודה אלוהים," הוא חייך לעברו, עוצר לדקה ונותן לגשם לפגוש את פניו.
האיש יצא מהצללים, עיניו ירוקות ולא רעות. "הסוף מגיע, אני מבטיח לך." הוא חייך ונעלם בחשכת מגורי הקרטון.
"האמירה הזו חדשה, השטן כבר לא בא לקחת אותנו?" מלמל גיא לעצמו.
הוא נכנס במהירות לתוך המסעדה האיטלקית ברחוב ארבעים ושבע שבה הוא עבד בשלוש השנים האחרונות.
המסעדה הייתה היכל ידוע לתיירים תמימים שחיפשו את החוויה האמריקאית־איטלקית ונפלו לתוך אחד המקומות הרבים שנועדו לשאוב את תכולת ארנקיהם.
קול הפעמון נשמע והדלת נפתחה כהרגלה. הוא פסע פנימה, נותן לרוח ולמים מבחוץ לשטוף את רצפת העץ. מבטו נע לתוך המסעדה שבשעות הבוקר המוקדמות שיקפה את רוח הרפאים של הערב הקודם.
המוזיקה התנגנה ברקע, שירים שהתחברו מאייפוד ישן של בעל המסעדה. על אף שהיה אדם צעיר, הטעם שלו במוזיקה היה ישן, והוא בחר לנגן את השיר Freedom של ג'ורג מייקל.
הבר היה עשוי מעץ אלון ישן, שאולי בהק בתקופות השיא של המסעדה, אך כיום היה דהוי, ונראה יותר כמו פלסטיק ישן מאשר עץ.
מבטו סקר את המסעדה, ובעיני רוחו צבע בעזרת מכחול את המקום, את הכיסאות, בצבע חום עם נגיעות של צהוב כדי לשקף את האור המגיע מבחוץ, ואת קירות המסעדה בירוק עם מריחות של אדום.
עיניו המשיכו לצבוע את החדר ולהפוך אותו לציור, עד שהוא נעצר בצבע הכחול שמשך את עיניו.
הבר היה צריך להיות ריק, אך לא כך היה הבוקר.
דמות לבושה בשמלה כחולה המתינה, גבה היה חשוף וזרועותיה ארוכות, ועליהן צמידים מזהב. עורה היה חום־זהוב משיזוף זר לעיר הזו. היא הייתה כמצרית עתיקה מסרטי הוליווד. ליבו פעם. מבשר לו עוד לפני עיניו את מה שהוא ידע. גיא הכיר את הגוף העדין הזה, ובאותו רגע התפוגגו הצבעים והמציאות תפסה את מקומם.
"אנחנו לא פתוחים עדיין," גיא פנה לעברה באנגלית עם מבטא ישראלי. הוא לא אהב לשמוע את קולו. כל הברה במבטא שלו הזכירה לו שהוא ישראלי, ושמנהטן היא לא הבית שלו.
הדמות הסתובבה אליו והקול הגיע לפני הפנים, "בתיכון לא ידעת לדבר בכלל אנגלית, כנראה עברו הרבה מים בין חדרה למנהטן." היא דיברה בעברית, וקולה הסגיר את הפנים, שאליהן השתוקק בלילות, ופחד לפגוש במציאות.
"נעמה," שמה נורה לאוויר, והיא הפכה למציאות.
היא חייכה.
עשרות זיכרונות הציפו אותו בסדר לא כרונולוגי. הסדר לא היה חשוב, הלב שפעם במהירות היה הוכחה מספקת לעצומה של הרגשות. שפתיה היו ורודות, טבעיות ללא איפור, עיניה ירוקות ושערה בגוון חום אדמה.
היא נעה באלגנטיות שגרמה למקום הזול להתעלות על הבינוניות שלו.
"טוב לראות אותך גיא," היא חיבקה אותו בחוזקה.
גופו השתוקק לחיבוק, אך האשמה דחקה בו, אצבעותיו נעו על זרועותיה כאדם האוחז בובת קריסטל נדירה. בעדינות לא טבעית הוא שחרר את אחיזתו בה ושנא את עצמו כשעשה זאת.
דממה כבשה את נפשו הצעירה, הוא שאל את עצמו אם הוא רואה עוד רוח רפאים.
ריח הבושם המתקתק העיר אותו משרעפיו.
"מה את עושה כאן?" ליבו צעק עליו, בחירה נוראה של מילים, ניסוח גרוע של משפט.
נעמה קיבלה את דרישתו להתנתק מהחיבוק, והסתפקה בלהחזיק את ידו, תוך שהיא מביטה בעיניו החומות, "אסלח לך," היא חייכה אליו, אף על פי שלא הגיע לו, "מפני שאתה מופתע מכך שאני כאן, ואני טסתי שתים־עשרה שעות להגיע אליך."
הוא הנהן לאישור, פחד להבריח אותה כאילו הייתה ציפור שנכנסה בטעות לחדרו, מדלגת מפינה לפינה מחפשת דרך לצאת החוצה. הוא רצה שהיא תישאר, אך לא ידע מה יעשה איתה.
"איך מצאת אותי?" ליבו זעק — חבקי אותי, נשקי אותי, תסלחי לי — או בבקשה תסלחי לי.
נעמה התיישבה שוב על הספסל מול הבר, רגליה הארוכות והלבנות נחשפו לרגע, ולצידן מזוודה צהובה עם עיטורים של סוסים ותיק יד יוקרתי, המתאים לה.
זרועותיו נעו לחיבוק, משם לצידי הגוף ולבסוף לתוך הכיס, "זה לא היה פשוט אבל לבסוף מצאתי את קסיו בוּק (ספר)."
הוא חייך, מקווה שמבטו שרמנטי יותר, מקסים בהרבה, והכי חשוב מזכיר לה את מה שהם היו פעם.
"זו הייתה בחירה בין בוק לאפל, שתי המילים שהכרתי כאשר הגעתי לכאן," גופו התקרב אליה, אך לא יותר מדי.
היא חייכה וליבו נמס. "לא תציע לי משקה? מר ספר."
איך לעזאזל כל דבר שהיא עושה נראה אלגנטי יותר, סקסי יותר, מושלם יותר. הוא חש עירום לעומתה, מבויש. "מה את רוצה לשתות?" הוא נכנס לתוך הבר, מחפש משקה מתאים.
באותו בוקר הוא התקשה למצוא את המשקה הנכון, וגם כשל בלמצוא את עצמו. "השעה שבע בבוקר בזמן מנהטן, אני אשמח לקפה, יש לכם קפה שחור? כמו שהיינו שותים בבית שלך, עם עטרה?"
הוא נאבק במלחמה הפרטית שלו, נכנס אליה ויצא ממנה למציאות שבה נעמה נמצאת בבר שלו במנהטן.
"אין?" היא פתחה את המזוודה שולפת תיק צד קטן. "אין בעיה, אני הבאתי." היא הגישה לו שקיק קטן של אבקת קפה שחור ועלים של עטרה.
הקפה נעטף בבד בצבע סגול, שני שרוכים צהובים קשרו אותו — אלוהים היה בפרטים הקטנים. היא הייתה המעצבת שלו.
"תודה," הוא מלמל, מנסה בקושי רב לאסוף את עצמו.
גיא הושיט את ידו לקחת את הקפה, ולרגע הוא הסתנוור מהאור שפגע ביהלום שעל ידה. עיניו קלטו טבעת האירוסין. "את מאורסת?"
לעזאזל לא יכולת להיות יותר רגוע? אביו צחק ברקע מביט בגיא ונעמה מהצללים.
באותה שנייה התחלפו הפרפורים וההתרגשות בזעם, והוא דחף את השקית חזרה לידה, "מה את באמת עושה כאן? באת עד מנהטן לספר לי שאת מאורסת?"
תישאר רגוע, הוא צעק על עצמו.
אל תיתן לה לראות שזה כואב לך, אתה זה שעזבת.
תהיה קול, רגוע, מחושב ומדויק כמו בגלישה.
גל אדיר סחף את הרגשות שלו, וכמו שחבריו הגולשים היו אומרים, הוא עבר מכבסה אדירה.
נעמה שאפה אוויר, ולרגע שפתיה רעדו וגופה קמל, "זה פלג," היא הביטה בו, כבר לא קמלה ולא מפחדת.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
