
פתיחה
הסוף.
בקרוב הכול ייתם. מילות פחד הן מסוכנות כשהן נאמרות בלחש, בחשכה, והן אסון כשאומר אותן מי שנחשב לאמיץ מכל. המקום היחיד שבו אני מעז להזכיר אותן הן כאן, ביומני הפרטי. איש מבין חייליי או קציניי לא יקרא אותו לעולם, לפחות לא כל עוד אני חי. איש מהם לא ידע את מחשבותיי הפרטיות באשר לגורלו של המוצב הזה שעליו אני מפקד, או גורלם של כל המוצבים בקו רכס הרי הסולם. הרכס שהוא המכשול הראשון — והאחרון — בין ארצנו ובין אויבנו הנורא.
מאתיים חיילי המוצב, מספר קצינים, אנשי כנסייה וכן כמה עושי קסמים — כולם עוד ימצאו את מותם בקרוב. אלא אם כן המועצה העליונה תחליט לסגת שוב, ואז המוות יידחה. בחודש, בחצי שנה, בחמש שנים. איני יודע. אך האם לי הזכות להתמרמר? אני חי כבר כחצי מאה, גיל נכבד לבן אדם. איני גמד או אלף החיים מאות שנים. למזלי גם איני גובלין, שבגילי היה כבר מרותק למיטתו או מת. אני עודני חי ובועט. ולוחם. כמעט כל חיי נלחמתי, בייחוד מאז שהמלחמה הזו התחילה לפני שנים כה רבות.
אֶלנוֹר טוען שהחיים הם מתנה שעלינו לנצור, שעלינו לשמוח על כל יום שבוראנו, קלאריון הנצחי, האלוהות עצמה, מעניק לנו. המוות, כך טוען אלנור, הוא התשלום. אותו רגע נורא שבו האדם משלם על המתנה הנפלאה שקיבל, וכך זוכה במנוחת עולמים. שטות מוחלטת. מתנה? חיים בעולם משותק מפחד אינם מתנה. חיים בצל אימה שאינה נגמרת אינם מתנה. אני יודע, אני חי בצל האימה הזו, שרק מוסווית בשעות היום, שבהן נוקשות הגוף וכוח התנופה של משימות היום־יום והלחימה מסתירים אותה, מבליעים אותה. אך האימה שם, מתחת לפני השטח, ממתינה לשעת כושר שבה האדם נמצא לבדו לרגע קט, רגע שבו לא יהיה מוטרד אם שיירת המזון הגיעה, אם מספר החולים עלה או אם יש לטבוח באחד הסוסים כי חסר מזון. ואז היא תלפות אותו, תנסר את ליבו, תכרסם בנשמתו. ובלילה, בשעות המועטות שבהן יישן, זיעתו הקרה תהיה כשמן הנשפך לאש. הפחד יצחק בין עיניו העצומות. "אין לך סיכוי, שוטה, אתה אבוד." ואז הוא יתעורר כדי לחיות את היממה הארורה שוב. חיים כאלה אינם מתנה שהייתי מאחל לגרוע שבשונאיי. ובכן, לא לרובם. תשלום? אני חושב שהכול הפוך. כל חייך אתה משלם כדי לזכות במנוחה. אך איש לעולם לא יֵדע את מחשבותיי אלה. ודאי לא אלנור, שעשה למען המוצב הזה, ולמען כל צבא הרפובליקה למעשה, יותר מכל אדם או ארגון אחר.
קוראים לי. מחוץ לאוהלי הקר נדרשת נוכחותי. ודאי משבר פעוט זה או אחר, שהרי אין זה האויב. אילו היה זה האויב, הייתי שומע את התרועות החתוכות. הייתי שומע זעקות צרודות, כלי מתכת משתקשקים ורגליים רצות. הייתי שומע את צרחות הפצועים. אני שומע שוב את שמי מחוץ לאוהל. רַאנטוֹ, אחד הקצינים, קורא לי. קולו מלא כבוד, אך הפעם אני שומע חיפזון בקולו. הוא זקוק לי. אלנור טוען שאמונתנו היא חומת המגן המונעת מנפשנו לקרוס לתהום הייאוש שבה הנפש מתה ואחריה מת גופנו. נשמתי מתה מזמן, כעת גופי מחכה לתורו.
מתוך יומנו של רב סרן תאלוס קרול, מפקד מוצב קאסט.
חלק ראשון

קאסט
פרק 1

מוצב
"פריקה!" צעק הטבח.
שתי עגלות רעועות ניצבו לצד אוהל המטבח הגדול שהוקם בצד הדרומי של מוצב קאסט, הגשם השוטף מרטיב את כיסויי הבד שלהן.
קאסט היה אחד מעשרות המוצבים שהגנו על גבולה הצפוני של רפובליקת אֶנְדוֹר. כמעט כמו כל המוצבים, הוא הוקם על רכס הרי הסולם, ששימש גם הוא כהגנה טבעית מפני פלישה. אך קאסט היה שונה מעט משאר המוצבים. בשל תוואי השטח המתון שהשתרע צפונית לו, היה קל יותר להגיע אליו. וגם לתקוף אותו.
חומת המוצב הייתה בנויה עץ ואבן, וגבוהה יותר בצד הצפוני, בדיוק בחלק הגבוה של ההר המתון, לפני השתפלותו של ההר צפונה, אל מישורי החוואר, שהיו כעת בשליטת האויב. בקאסט לא היו מבני אבן, אלא אוהלים שנמתחו בארבע שורות ארוכות. מספר סככות עץ הוקמו בצד המערבי של המוצב, מחסה לסוסי הפרשים ולזאביהם של הגובלינים. בצד הדרומי של החומה ניצב שער ששימש כניסה למוצב מציר הרכס, הדרך שחיברה בין כל המוצבים, ובינם ובין שטח הרפובליקה עצמה. בחזית המוצב, הפונה לצפון, ניצבו עמדות לחימה וירי לכל אורכה של החומה, שהתנשאה לגובה של חמישה מטרים. בחלק הצפון־מזרחי התבצעו עבודות להגבהת החומה.
"פריקה!" צעק הטבח שוב, עומד ליד העגלות. הטבח היה אדם עצום ממדים. בטנו השתפלה ממותניו ובגדיו המטונפים היו קטנים ממידותיו, כנראה משום שלא היו במוצב בגדים מתאימים עבורו. הוא כעס מאוד. עוזריו היו צריכים להיות כאן ולמלא את תפקידם, אך הם התחמקו כהרגלם! הוא היה אמור לבשל, לא לפרוק סחורה בגשם השוטף!
שני גובלינים הציצו מתוך אוהל המטבח אל הבוקר הגשום, עיניהם שטופות דם מחוסר שינה ופניהם מכורכמות.
"מדוע, לכל הרוחות, היה על העגלה הארורה הזו להגיע דווקא עכשיו, בשעה מוקדמת כל כך?" רטן אחד מהם בשפת הגובלינים. חברו הנהן. לפעמים העגלה הגיעה בשעות הבוקר המאוחרות ולעיתים אפילו בצוהרי היום. מדוע דווקא היום — יום תורנותם — לא יזכו למעט שינה?
נחרת בוז נשמעה מאחוריהם. דמות תמירה ורזה החליקה לפני הגובלינים ופסעה החוצה אל הגשם. הגובלינים הביטו אחריה ורטנו.
"שחצן נפוח," מלמל אחד מהם בגובלינית, אך הנמיך את קולו. לעולם אין לדעת אם האיש הבין את שפת הגובלינים, שכן האֶלְפים — כמו היצור שזה הרגע חלף על פניהם — מיעטו לדבר וחסכו בידיעותיהם.
האלף היה גבוה וחסון עם שיער לבן וארוך קלוע בצמה ועל פניו הבעה קרה כקרח. היו לו אוזניים מחודדות, עיני שקד ותווי פנים עדינים שגרמו לו להיראות חסר גיל.
"היכן שני העצלים המטונפים הללו?" שאל הטבח בשפת אנדור, שהייתה השפה המקובלת ברפובליקה. "נראה שהם אכן עשויים מסוכר."
האלף, רטוב לחלוטין, לא השיב. הוא הסיט את כיסויי הבד הרטובים והציץ לתוך העגלה. כתפיו השתוחחו מעט, אך הוא הקפיד שלא להראות את תסכולו נוכח תכולת העגלה, שהבטיחה עבודה כמעט עד הצוהריים. שקים גדולים מלאים במזון וארגזים כבדים עמוסים בירקות ופירות מילאו אותה. האלף דילג לתוך העגלה והחל משליך ממנה את השקים.
שני הגובלינים רטנו וצעדו החוצה. הם היו נמוכים מבן האדם הגדול ומן האלף, אך גוום הכפוף שיווה להם מראה נמוך אף יותר. פניהם החזיריות מעט הביטו אל השמיים בזעף — מזג אוויר סגרירי דווקא חביב על הגובלינים, אך גשם הוא בלתי נסבל עבורם. באזור נארין שבמזרח הרפובליקה — שם מתגוררים שבטי הגובלינים — יורד מעט מאוד גשם, אך כעת היה עליהם להירטב עם שאר חיילי הצבא, כמעט כמו בכל יום מאז הגיעו לרכס הרי הסולם הארור. הטבח פיקח על עבודות הפריקה בזריזות תוך שהוא משתמש בגודלו כדי להרתיע את הגובלינים מהשתמטות.
"הטבח הזה גרוע יותר מסוחר עבדים," רטן אחד הגובלינים לחברו, בגובלינית כמובן, שעה ששני דמויי האדם הקטנים נשאו יחד ארגז עמוס תפוחים.
"אתה צודק, נוֹל," ענה חברו. "אבל תחשוב על כך... היית מעדיף לסייר בחוץ?"
נול, שנרעד מהמחשבה על סיור בשטח האויב בלילה, נאנק תחת המשקל והוסיף לשאת את הארגז.
"הארגז למרכז האוהל!" הרעים הטבח. "ומספיק לקלל אותי בגובלינית!"
שני הגובלינים הניחו את הארגז במרכז האוהל, ששימש חדר אוכל. שורות ארוכות של ספסלי עץ ושולחנות בגבהים שונים ניצבו בו בסדר מופתי, ועששיות שמן הטילו מתקרתו את אורן הקר.
"מדוע דווקא כאן, אוֹלִיבַר?" שאל נול את הטבח בשפת אנדור במבטא קל. "כל אחד יוכל לגנוב תפוחים." הוא הציץ פנימה והוסיף, "אולי לא כל אחד..."
התפוחים לא היו טריים במיוחד, ואוליבר הטבח ידע מדוע. האספקה מהעיר יוּקְליר — העיר הצפונית ביותר ברפובליקה — הגיעה באריזות מתפרקות במסע שארך כמה ימים.
"אני רוצה שהחיילים ייקחו כאוות נפשם," אמר הטבח בחריפות.
"לא, תודה," אמר נול ופסע החוצה לאט, משמר את רגעי היובש האחרונים באוהל.
אוליבר נאנח והציץ בתפוחים. הגובלין צדק. הם לא נראו טוב. אולי עליו לזרוק אותם? אבל האספקה הבאה תגיע רק בעוד שבועיים ועליהם לשמור כל פיסת מזון.
"אהה!" נשמעה צעקה חנוקה מחוץ לאוהל.
אוליבר התגלגל החוצה מן האוהל, מקלל בשצף.
נול שכב מתחת לארגז גדול מלא שקי קמח, צורח ומקלל נמרצות בגובלינית.
האלף הגבוה הביט בגובלין במבט מוזר, כאילו הוא עומד לפרוץ בצחוק, אך הבעת פניו השתנתה. האלף ירד מהעגלה ובחן את הארגז, בודק בדאגה היכן נפגע הגובלין. האלפים היו בנים לגזע רגיש, אך אוליבר — בן לגזע רגיש פחות — פרץ בצחוק לבבי, שגרם לשצף הקללות של הגובלין להתחדש. אחד השקים נקרע וקמח נשפך ממנו. הגובלין השני עמד המום על העגלה. נראה היה שהוא זה שדחף את הארגז בחוסר זהירות.
אוליבר התנודד קדימה. "בוא כבר, אלף. אל תחשוב יותר מדי, פשוט נרים את הארגז."
"כְּאֵב," אמר האלף.
אוליבר חייך. "זה כלום! הכאב היחיד יהיה הרעב שהחיילים ירגישו אם לא נציל את הקמח הזה. גאס!" פקד הטבח על הגובלין השני. "רד משם ועזור לי להזיז את הארגז מהחבר הטיפש שלך! פֶּלְנוֹס," פנה אוליבר אל האלף, "קח את השק הקרוע למטבח והכנס אותו לשק אחר, ובשם קלאריון, אל תשפוך את כל הקמח על הבוץ!"
גאס ואוליבר הרימו בכוחות משותפים את הארגז מעל הגובלין הפצוע. נול קילל בזעם. הוא ניסה להתרומם, אך כמעט מייד צנח לאחור בזעקה חנוקה. "הרגל שלי!" נהם.
הגשם השוטף הפך ממטרד לסכנה, ואוליבר ידע שאם יוסיפו לעמוד בגשם הקר הם עלולים לחלות. האלוהות יודעת שהדבר האחרון שמוצב קאסט זקוק לו הוא חולים נוספים, חשב.
"מה עכשיו?" גנח הגובלין בייאוש. הוא שכב על האדמה הבוצית בגשם וניסה לקום, נאנק מכאב. "אני חייב להאכיל את סַייְלוֹ הזאב שלי, אחרת..."
"שתוק רגע!" נהם אוליבר לעבר הגובלין הפצוע. "קודם כול נכניס אותך לתוך האוהל כדי שלא תמות כאן, ואחר כך..."
"האם הכול כשורה?" שאל קול מאחוריהם.
"לא נורא," ענה אוליבר בחספוס כשהוא מסתובב לאחור. "זו רק חבטה..."
אוליבר השתתק. מולו עמד בן אדם גבוה בשריון מתכת לבן ובגלימות אפורות פשוטות מוכתמות בבוץ. הוא נראה כבן ארבעים בערך, וראשו — שלא היה מכוסה בברדס — חשף את פניו הנעימות, שערו החום־אפור הארוך מעט ועיניו הכחולות. הוא נשא מטה עץ ארוך, חלקו העליון מעוטר ברוּנוֹת קדושות.
הקלה גדולה ניכרה על פניו של אוליבר — גם הוא, כמו כל החיילים במוצב, הכיר את אֶלְנוֹר גַ'סְטָאר.
"בוקר טוב, אלנור," אמר אוליבר, קולו מלא כבוד. "לא קרה דבר, רק מכה קטנה. הגובלין הצעיר זקוק לכמה ימי מנוחה בלבד."
אך אלנור כבר כרע בבוץ לצד הגובלין והניח את המטה הארוך שלו על האדמה. נול הביט בו בפליאה מהולה בחשש. אוליבר ידע שהגובלינים לא בטחו לחלוטין במרפאים הכוהנים בני האדם והעדיפו את השמאנים או רופאי האלילים הגובלינים, אך גם נול, כמו שאר החיילים במוצב קאסט, ידע מיהו האדם הזה.
אלנור לא היה כוהן רגיל. הייתה בו איכות מיוחדת — שילוב של רוך ועוצמה שהיו כמעט מוחשיים — והוא הציל בכוחות הריפוי ברוכי האל שלו עשרות חיילים במהלך חודשי שהותו במוצב.
"אם יורשה לי להציע, אלנור," אמר אוליבר בקול מלא יראה, כשהוא ופלנוס נעים לאחור, מפנים את מקומם לכוהנו של האל קְלָארִיוֹן, "אולי כדאי להיכנס פנימה?"
"אל דאגה," ענה הכוהן קצרות, "האלוהות תסייע."
אוליבר הנהן, והכוהן בחן את רגלו הפגועה של הגובלין.
"פעלתם יפה," אמר אלנור לטבח. "מצבו יכול היה להיות גרוע יותר אם לא הייתם מסירים את הארגז מעליו במהירות."
אוליבר הנהן שוב. שרוולי הגלימות של הכוהן הופשלו, והטבח יכול היה להבחין בצלקות של כוויות ישנות על זרועותיו וכפות ידיו החשופות.
אלנור עצם את עיניו ונגע קלות ברגלו של הגובלין. מילים שקטות, כמעט מחוץ לטווח שמיעה, יצאו מפיו. אוליבר עצר את נשימתו כשראה אור קלוש זוהר בידיו הגדולות של הכוהן.
"נהדר!" קרא גאס, ופלנוס האלף הרכין את ראשו בכבוד לעבר הכוהן.
נול צחק בשמחה, בוחן את רגלו, מופתע ומאושר. "הכאב חלף!" אמר הגובלין, צוחק כילד.
אלנור סיים את התפילה לאט וקם על רגליו. "תוכל לרכוב ולהאכיל את סיילו כבכל יום," אמר בביטחון. אוליבר הופתע. דומה שאלנור ידע אפילו את שמו של הזאב של הגובלין!
"תודה לך, אלנור," מלמל נול, תולה עיניים מעריצות בכוהן.
"תודותיך אינן מגיעות לי, נול הגובלין," ענה הכוהן. "מישהו אחר ראוי להן." אלנור הביט מעלה, לעבר השמיים הסגריריים. נול רק חייך במבוכה והתרומם. אלנור נד בראשו, טפח קלות על כתפו של נול ועזב.
"נשוב לעבודתנו," אמר אוליבר כעבור רגע.
אך אז קול תקיעת קרן פילח את האוויר. פניהם של נול, גאס ואוליבר נמלאו לרגע בפחד. פניו של פלנוס, לעומת זאת, נותרו רגועות. כעבור רגע הבין אוליבר מדוע. "תרגול," הטבח זיהה את קול התרועה האחיד, הקורא לחיילים לתרגל תקיפה בעמדותיהם. השאר נרגעו גם הם. פלנוס עזב מייד, רץ לעמדתו, ואוליבר פנה לשני עוזריו האחרים. "גש לזאב שלך, נול. גם אתה, גאס!" אמר. "אמשיך את העבודה בעצמי."
הם עשו כדבריו, והטבח הביט בהם מתרחקים. להרף עין היה נדמה לאוליבר שנול עוד צלע במקצת. אבל... זה בלתי אפשרי, חשב. כשפיו של אלנור מעולם לא אכזבו.
ובכל זאת... אוליבר הביט שוב, אך הגובלינים כבר נעלמו בסככת הזאבים.
*
בתוך רגעים ספורים כל חיילי המוצב היו חמושים ולבושים, אצים אל עמדותיהם: שומרי החומה איישו גם את מגדלי השמירה; קשתים, בני אדם ואלפים, תפסו את מקומם לאורך החומה הצפונית; גמדים לוחמים, על נשקיהם הרבים ושריונותיהם הכבדים, אבטחו את השער הצפוני; הפרשים זינקו אל האורוות ויצאו מהן רכובים על סוסיהם, ממהרים לתפוס עמדות מחוץ למוצב, ליד החומה המערבית; שניים מחברי הגילדה לקוסמים, מכשפי המוצב, עמדו על החומה, מביטים צפונה; הגובלינים דהרו על זאביהם הגדולים ומעוררי האימה והחלו מפטרלים בתוך המוצב.
כעבור כמה רגעים השתרר שקט. רק קול הגשם המכה על שריונות החיילים וצניפות סוסים נשמעו.
רב סרן תָאלוֹס קְרוֹל, מפקד מוצב קאסט — לבוש בשריון כבד וחובש את קסדת הקצינים הזהובה שלו — צעד במהירות תכליתית לעבר השער הצפוני.
תאלוס היה גבר כבן חמישים, גובהו בינוני, פניו מגולחות למשעי, עיניו בצבע פלדה ושערו האפור קצר מאוד. גופו היה נוקשה וחסון מתלאות המלחמה הממושכת, וצעדו היה יציב ובטוח. פניו היו בעבר נאות, אך הסבל שראה בחייו הפך את מראהו לנוקשה וחסר נועם.
תאלוס היה מלווה בראנטוֹ, סגנו בן השלושים, גם הוא עטוי שריון אפור עם סמל צבא הרפובליקה של אנדור — חרב, גרזן וחץ מוצלבים על רקע צלליתו של זאב. כל מרכיב ייצג גזע אחר — החרב סימלה את גזע בני האדם, חדים והחלטיים; החץ סימל את גזע האלפים, מהירים וגמישים; הגרזן הכבד והקטלני סימל את הגמדים; והזאב היה סמלם של הגובלינים ובעלי בריתם חסרי המורא.
תאלוס פסע במהירות אל השער הצפוני, שם ניצבו כעשרים גמדים חמושים במגוון כלי נשק. הם הגיעו בערך לגובה מותניו של תאלוס, אך היו מוצקים ושריריים. זקן ארוך עיטר את פניהם, וחלקם קלעו אותו בצמות כדי שלא יפריע להם בקרב. רובם חגרו שריון עור ומעטים שריון שרשראות מתכתי. לכל גמד היה הנשק המועדף עליו — חרבות, קַרדוּמים, אלות קוצניות ואפילו שוט אחד או שניים.
אך מפקד המוצב שם לב לדבר מה נוסף. "דָאנְס!" קרא תאלוס בקול נמוך.
מפקד כוח הגמדים, הגמד דאנס אבן־דם, זקנו ושערו השחורים קלועים בצמות — חגר בחזרה את גרזן הקרב שלו וצעד בנוקשות לעבר מפקד המוצב. "תאלוס," ענה הגמד.
"מספרכם אתמול מנה שלושה גמדים נוספים," אמר תאלוס בקול קשה וקר. "היכן הם?"
גבותיו העבות של דאנס הצטמצמו. "ודאי אינך רומז שחייליי משתמטים!" ענה הגמד בקור.
דאנס ותאלוס לא חיבבו זה את זה. דאנס סמך על כישוריהם וכוחם של אנשיו וסלד מגישתו החשדנית של תאלוס, שתרגל, ביצע ביקורות וערך ישיבות בלי סוף. מפקד המוצב גם הרבה לתשאל ולחקור את חייליו של דאנס, שמאוד לא אהב זאת. תאלוס, לעומתו, שנא את חוסר הכבוד ועודף ביטחונו עצמי של הגמד. דאנס נטה להתעלם לעיתים מפקודות המוצב, והגן על חופש הפעולה של חייליו בחירוף נפש.
"מובן שלא," ענה תאלוס, קולו צרוד. "עליי לדעת מה מצב חייליי. עליי לדעת מה חוסנו של המוצב."
דאנס הביט בתאלוס. לרגע הפכו פניו של הגמד עייפות, עצובות. אך רק לרגע.
הגמד התעשת ואמר בקול קר, "עוד שלושה מאנשיי חלו. אנו עומדים על שני פצועים, ארבעה חולים ועשרים וארבעה גמדים מוכנים לקרב."
"מה... מה מצבם של החולים?" כחכח תאלוס בגרונו, מנסה להסתיר את הדאגה שבקולו.
דאנס הביט בו בזעם. "צפודים וקפואים! משתעלים! לא מזהים איש! אולי כדאי שתשאל את המרפאים שלך, שלא — " דאנס עצר את זעמו.
"לא כעת," פקד תאלוס. "נערוך מועצת מלחמה עם השקיעה, דאנס. אבקש את השתתפותך."
הגשם הפך טורדני יותר כאשר תאלוס התרחק מהשער. ראנטו נעץ מבט אפל בגמד, כזועם על שפקפק במפקדו הנערץ, וצעד בעקבות תאלוס.
קרן רחוקה נשמעה ממערב. נראה היה שהמוצב המערבי לקאסט תרגל גם כן.
"נפנפו למוצב לָאגוֹס שהכול כשורה!" צעק תאלוס לקשתים שעמדו על החומה.
אחד הלוחמים האלפים שלף דגל צהוב גדול ונפנף בו בתנועות מעגליות מעל לראשו.
בצעד מהיר טיפס תאלוס על החומה הצפונית, ראנטו ממהר בעקבותיו. השניים פסעו על החומה עד שהגיעו לקצה הצפון־מערבי שלה. קו המוצבים ברכס היה בנוי כך שכל מוצב יכול היה לראות את שני המוצבים מצידו המערבי והמזרחי ביום ראות סביר. כיוון שלא הוקמו חומה או גדר שהפרידו בין המוצבים, השטח שבין כל שני מוצבים היה באחריות שניהם.
תאלוס זיהה את הנפנוף המקביל ממוצב לאגוס וניגש לבחון את פרשיו. כחמישים פרשים התפרסו בצד המערבי של המוצב מעבר לחומה, סוסיהם צוהלים בשקט, פולטים אדים מבין לסתותיהם.
"סרן גֵ'פְריס!" קרא תאלוס שעל החומה לקצין הפרשים, ובפעם הראשונה באותו היום התרככה הבעתו.
ג'פריס, הקצין הוותיק והמנוסה, היה עמיתו וידידו זה שנים רבות. השניים נלחמו כתף אל כתף בקרבות רבים. על פי כל מידת הצדק, ג'פריס אמור היה להיות כעת סגנו של תאלוס ולא ראנטו, הצעיר מן השניים בכמעט עשרים שנה, אך הפיקוד העליון של הצבא בחר למנות דווקא את ראנטו למשרה. ג'פריס, ידע תאלוס, מאוד לא אהב את ההחלטה הזו.
מפקד המוצב צפה בפרש הוותיק דוהר במיומנות קלילה על סוסו, סוגר את המרחק הקצר ביניהם. מאחוריו ניצבו הפרשים בשורה ארוכה. הם נראו מרשימים בשריונות האפורים שלהם, חובשים מגיני זרוע קטנים ונושאים כידוני קרב. ג'פריס עטה את שריון השרשראות הרגיל שלו. שריון כבד יותר היה מכביד על סוסו. הוא לא חבש היום את קסדת הקצין הזהובה שלו, ושערו הלבן והדליל התנופף ברוח הבוקר. עיניו התכולות הוארו בחיוך עליז שהפך מריר במקצת, כשדמותו של ראנטו הופיעה על החומה, מאחורי תאלוס.
"כן, המפקד!" הצדיע הפרש.
תאלוס הרשה לעצמו לחייך. "מה שלומך, סרן ג'פריס?" שאל. "אינך צריך לקרוא לי המפקד, ידידי. האלוהות יודעת שאחרים לא קוראים לי כך, והם לא עברו חצי ממה שעברנו יחד."
"חמישה פרשים נת — "
שיעול נורא מאחורי תאלוס קטע את דבריו של ג'פריס. תאלוס סב לאחור בבהלה וראה את סגנו הצעיר משתעל ארוכות. ג'פריס הביט בראנטו בדאגה. "אתה בסדר, ילד?" שאל.
ראנטו הנהן במהירות, מוחה את פיו בגב ידו. הוא מיהר להזדקף, מסרב לאפשר לג'פריס לראותו בחולשתו. "אל תקרא לי... ילד!" נהם סגן מפקד המוצב. "אני הוא..." אבל התקף שיעול נוסף קטע את דבריו.
תאלוס הביט בראנטו בדאגה, ואחר פנה לקצין הפרשים. "דבר, ג'פריס," ביקש.
"המפקד, כמו שאמרתי, הפרשים במספר מלא. חמישים פרשים מוכנים לקרב. אני שמח להכריז כי זה המספר כבר זמן רב." גאוותו של ג'פריס ניכרה בעיניו. ואכן, תחת פיקודו, הפרשים היוו כוח רציני שהצליח להדוף את המתקפות האחרונות. תאלוס נשף אוויר קר מריאותיו. המתקפה הבאה תמיד הטרידה אותו.
ראנטו הוסיף להשתעל. תאלוס כחכח בגרונו, מנסה להסתיר את מבוכתו נוכח מצוקת סגנו. "תרגול חָלוּץ!" פקד. הוא קרא לתרגול אחת משיטות הקרב שבהן השתמשו הפרשים.
"כן, המפקד!" ענה ג'פריס בחיוך רחב ומלא ביטחון. קצין הפרשים צידד בסוסו במיומנות והניף את חרבו. "רוֹרי!" קרא.
פרש צעיר, שעמד בצד הרחוק של קבוצת הפרשים, השיב הצדעה ופרץ בדהרה אלכסונית במורד המדרון המתון שמצפון למוצב. שישה פרשים הסתערו חזיתית, ושאר הפרשים אגפו את המוצב והסתערו צפונה מכיוון מזרח. רורי, הפרש הבודד, החלוץ הקבוע בתרגול, אמור להסתער על הכוח התוקף ולזרוע אי־סדר ובלבול, בעוד הפרשים התוקפים חזיתית אמורים היו להטעות את האויב, לגרום לו לחשוב שההתקפה מגיעה מהחזית, ואז היה מסתער הכוח העיקרי מאחד האגפים ומשמיד את האויב.
תאלוס הביט בעניין בפרש הבודד. תפקיד החלוץ היה מסוכן מאוד, כמעט מתאבד, ולכן התפקיד היה מוכרח להינתן לפרש מעולה. הוא הכיר את רורי בצורה שטחית בלבד, אך ראה מייד כמה היה מיומן ברכיבה. רורי היה גבוה ושרירי ובעל שיער בצבע חול. דהרתו הייתה חלקה, כאילו הסוס היה חלק ממנו.
"הוא טוב," מלמל ראנטו בין שיעול לשיעול, ותאלוס רק הנהן.
התרגיל הסתיים במהרה, ומפקד המוצב החמיא בקור לג'פריס. רורי הגיע גם הוא למרגלות החומה. "עבודה טובה, הסמל רורי," אמר תאלוס בקור, ופניו של הפרש הצעיר האדימו. קבלת מחמאה מהמפקד הייתה עניין נדיר. "אתה רוכב מעולה," הוסיף תאלוס, ורורי הצדיע לו בתודה.
תאלוס המשיך לסייר על החומה. הוא הציץ לאחור וראה את ג'פריס צוחק ומתבדח עם פרשיו הצעירים. תאלוס לעולם לא היה מתיר לעצמו קרבה כזו עם חייליו. זו אחת הסיבות שלא קוּדמת ונשארת בתפקידך כקצין פרשים זמן כה רב, ג'פריס, חשב תאלוס. אתה קרוב אליהם מדי. אינך מסוגל להיות האיש הרע.
הוא טלטל את ראשו והמשיך בביקורת שלו. הוא בחן את עמדות האלפים, תִשאל את מפקדם — אלף חמור סבר בשם סְטִיאַן — בדק קשתות ואפילו ערך מטווח קצר. הוא פנה לרדת מן החומה, כשלפתע הבחין בדבר מה חריג. דמות עמדה על החומה, עוטה מעיל עליון קצר בצבע כחול, עם סמל הספר הפתוח על גבה, סמל שייצג את השתייכותה לארגון הגילדה לקוסמים. אומנם שניים מחברי הגילדה היו אמורים להיות על החומה, אך לא היא.
"גַיילין!" זעם תאלוס. "מה מעשייך כאן?"
גיילין, האֶלפית חברת הגילדה, הפנתה את עיני השקד שלה לעבר תאלוס. שערה הזהוב, הנדיר בקרב האלפים, היה רטוב לחלוטין. גיילין הייתה האישה היחידה במוצב, והפיקוד העליון אסר על נשים ללחום בקו הראשון. אישה שתיפגע במהלך קרב — כך נאמר — עלולה לפגוע בתשומת ליבם של החיילים. לתאלוס היו ספקות בעניין, אך הוא שנא אי־ציות מכל סוג.
"תאלוס," פנתה האלפית בקידה אל המפקד, "ידוע לך שתפקידנו כמכשפי המוצב הוא לסייע בלחימה."
"זה לא מה ששאלתי, גיילין," אמר תאלוס, קולו שקט יותר. "את מכירה את הוראות הפיקוד."
חברת הגילדה הישירה מבט לעבר תאלוס. "אני חושבת שזו טעות, תאלוס," מלמלה, "אבל אתה המפקד..." היא סבה לאחור בכעס וירדה מהחומה.
תאלוס גידף חרש. מדוע עליי להתווכח ולהתעמת כל הזמן? הגמדים, הגובלינים וחברי הגילדה האלה! מדוע אינם יכולים להפנים את העובדה שהם חלק מהצבא? מדוע הם אינם יכולים להיות יותר כמו...? במרחק הוא שוב שמע את הצחוק המתגלגל של ג'פריס.
תאלוס סיים את הביקורת. הוא גילה כי ישנם כמה חיילים חולים, זאב סיור אחד פצוע וגובלין שנפצע ברגלו במטבח. בסך הכול המוצב נראה מוכן. עוד נראה כמה המוכנות הזו תסייע לנו, חשב בעצב.
תאלוס נותר עוד רגע על החומה, מביט צפונה, לעבר המישורים הרחבים. בעבר הם נקראו מישורי החַוָואר. הם הובילו אל תעלת השלום, הצפונית אליהם, תעלה שתאלוס לא יכול היה לראות בגלל המרחק והראות הגרועה. אך למישורים האלה היה שם חדש, שם שניתן להם לאחר נסיגת צבא הרפובליקה דרומה, לקו הרי הסולם. השם החדש גילם את פחדיו הגדולים ביותר, שמם של אויביה רבי העוצמה של רפובליקת אנדור, ששלטו כעת במישורים האלה. המישורים נקראו מישורי המינוטאורים.
מאחוריו, ראנטו לא הפסיק להשתעל.