מופה

הקדמה

בזמן משחק כדורגל, אנו, האוהדים, נמצאים ביקום מקביל, בורחים למשך תשעים דקות מהמציאות, עטופים בצבעי קבוצותינו המגינים עלינו מפני הכאבים והתסכולים היום יומיים. אנו מרשים לעצמנו להשתחרר מכל החסמים. יש רק דבר אחד שיכול לאיים על שלוות הנפש והביטחון של האוהד - נאחס, קללה או בשפתנו: מוּפָה. זהו סיפור על איש אחד, ממשפחה אחת, שיעשה כל מה שצריך כדי להסיר את הקללה הנוראית שהורסת את חייו.

האם זה בכלל אפשרי?

ואמוס, מתחילים!

פרק 1 | מקסיקו 86'

דמעות

"Es Perfecto!" מכריזה סילביה בריילובסקי, קיבוצניקית ארגנטינאית בשנות החמישים לחייה, תוך שהיא מנקה את משקפיה המכוסים באדים חמימים מהתנור. במבט גאה היא מביטה באמפנדס הזהובים שזה עתה סיימו להיאפות. היא שולפת את התבנית, מניחה את המאפים בקערה גדולה ומתחילה לצעוד איתם בשבילי הקיבוץ הריקים, משל היו מטילי זהב.

היא פוסעת לאט בעוד כל כלבי הקיבוץ בעקבותיה, צועדים בעקבות שובל הריח, מייחלים בליבם שהיא תחמול עליהם ותחלוק גם איתם את המאפים הבשריים הריחניים, אך היא מקפידה לאחוז בקערה בחוזקה, צועדת לכיוון מועדון החברים שממנו בוקעות צעקות בספרדית. ככל שהיא מתקרבת, כך מתגברות הצעקות.

כשהיא מגיעה אל המועדון, מעבירה סילביה את הקערה בין הידיים, מתמרנת ומנסה למצוא אחיזה שתאפשר לה להשתמש ביד הפנויה למחצה על מנת לפתוח את הדלת. כשהיא כבר מצליחה, נשמעות שאגות וצרור קללות עסיסיות.

"ואמוס אה לה מיירדה לוס אלמנס!" שואגים חברי הקיבוץ. "שיזדיינו הגרמנים!"

השנה היא 1986, קיץ, וישראל בשלהי חגיגות ה־38 להקמתה, עסוקה ברוטציות בין שמעון פרס ליצחק שמיר. שיחת היום נסובה סביב מרגל ישראלי בשם ג'ונתן פולארד שנתפס בארצות הברית ובחקירתו הודה שריגל למען ישראל, אבל את חברי קיבוץ ניצנים שמכונסים לפנות בוקר במועדון החברים מול הטלוויזיה הגדולה, מעניינת בכלל מדינה אחרת כרגע - ארגנטינה, או ליתר דיוק נבחרת הכדורגל שלה.

בתוך מועדון החברים האפוף אדי זיעה מהלחות והחום הבלתי נסבלים של חודש יוני באזור החוף הדרומי, מכונסת חבורה של עולים מארגנטינה שקבלו החלטה מושכלת ואמיצה להתחיל הכול מחדש. אנשים שברחו ממדינה בשליטה של חונטה צבאית עם כלכלה מתפוררת, והחליטו לשים את כל הביצים בסלסילה הציונית וברעיון הקיבוצי.

אף על פי כן, לא משנה כמה פעמים הם יקומו לתורנות רפת, יאכלו לבן מעורבב עם ריבת תות או ילגמו בירה "גולדסטאר" ישראלית מהצרכנייה, יש משהו שהם לא יוכלו להתנתק ממנו לעולם - האהבה לנבחרת הארגנטינאית.

אגדה אורבנית מספרת שיש יותר אנשים בעולם שהמירו את דתם מאשר אנשים שהחליפו קבוצת כדורגל, וכאשר זה נוגע לנבחרת לאומית - בכלל אין על מה לדבר. זה מקועקע לך בלב לעולמי עד. וארגנטינאים? אלה גם ככה "לוקוס", משוגעים על כל הראש כשזה מגיע לכדורגל. מבחינתם כדורגל זו דת בפני עצמה, עם אלוהים בשר ודם העונה לשם דייגו ארמנדו מראדונה.

אז מה הפלא שכאשר הנבחרת הזאת משחקת עם הגאון הקטן בגמר הגביע העולמי במקסיקו נגד נבחרת גרמניה, עיני כל הקיבוץ נשואות לאצטדיון האצטקה במקסיקו סיטי, ושהתורנות ברפת תחכה.

יש משהו אירוני בחבורה של יהודים ארגנטינאים יושבים במדינת היהודים וצופים במשחק נגד נבחרת גרמניה. בסופו של דבר הגרמנים הם אלו שנתנו לאותם יהודים את "הזכות" להיות חלק מנבחרת גדולה כמו נבחרת ארגנטינה. הרי אם לא הגרמנים האלה, יימח שמם, רוב הנוכחים במועדון החברים כלל לא היו בורחים מאירופה לארגנטינה וסביר להניח שהיו אוהדים במונדיאל הזה את פולין, ליטא או כל מדינה משעממת אחרת ממזרח אירופה.

אבל ההיסטוריה רצתה אחרת, הגרמנים עשו מה שעשו וגבי וכל הלהקה נותנים את הלב ובעיקר את הקול מול המסך. "ואמוס!!!! ואמוס!!!! ואמוווווווס!!!!!" הם צועקים.

"ואמוס!" המקבילה ל"יאללה" המזרח תיכוני, אבל ארגנטינאי אמיתי לעולם לא יחליף בין השתיים.

"קח עוד אמפנדס, גבי!" פונה "נגרו" חומסקי השזוף מגידולי השדה לגבריאל (גבי) בריילובסקי.

"לעשות לך איזה מאטה מוצ'אצ'ו?" מוסיף אייזיק החנפן.

כולם רוצים בקרבתו של גבי, כמהים לשמוע את עצותיו ולעשות לו כבוד. אבל גבי שקוע כרגע בכל ליבו במסך, האלבי סלסט'ס (כינויה של נבחרת ארגנטינה, התכולים והלבנים, בתרגום חופשי) משחקים נגד העמלקים הגרמנים על הגביע הנכסף.

בריילובסקי, בן 50, לא גבוה במיוחד, שמור עם משקפיים גדולים ומוזהבים, לבוש בחולצת התכלת והלבן המפורסמת של נבחרת ארגנטינה. הוא אומנם עזב את הקיבוץ אחרי שהפך לנציג של הסוכנות היהודית באמריקה הלטינית, אך דווקא בשל כך נראה שזכויותיו שם רבות ומכובדות. הוא האחראי על עלייתם של יהודים רבים ושיכונם בקיבוץ, ונראה שהחברים שומרים לו על כך חסד.

בינתיים נמשך המשחק הקשוח והדרמטי. ארגנטינה הובילה כבר 0:2 בזכות שערים של חוסה לואיס בראון בדקה ה־22 וחורחה ולדאנו בדקה ה־56, ונראתה בדרך לגביע, אבל כל אחד מיושבי חדר החברים יודע שכדי לקחת גביע צריך לסבול.

הנה, ברוך השם הסבל מתחיל. קרל היינץ רומינגה חודר את ההגנה הארגנטינאית לראשונה במשחק ומצמק את ההפרש. קללות בספרדית נזרקות לכל עבר, תוך כדי האשמות חמורות לגבי ההיסטוריה של השחקנים הגרמנים והוריהם. התוצאה היא 1:2 לארגנטינאים והדקות הולכות ונוקפות.

סילביה חוצה את החדר בזהירות, כדי שלא להסתיר את המסך, קודש הקודשים, ומתיישבת בפינת החדר ליד חנה בריילובסקי, אשתו של גבי. אישה מרשימה, אלגנטית ונאה ביותר, בת 47, עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות. כריזמטית, החלטית, אולי מהבודדות בכל הקיבוץ שיכולות להתמודד ראש בראש עם טיפוס כמו גבי. משימה קשה במיוחד, כפי שיודעת יותר מכולם גם סילביה, אחותו.

חנה שונאת כדורגל. זה לא מעניין אותה והיא מעשנת עוד סיגריה משעמום. עתה, משהכפילו את כוחן ביציע, שתיהן מתלוננות עליו יחדיו.

"מאז הלידה של רוניתי הקטנה לא ראיתי אותו לחוץ ככה", אומרת סילביה.

"בלידה של רוניתי לפחות זה היה תלוי בי", חנה מגחכת. "כאן אנחנו תלויים בחבורת בולודוס (מטומטמים) שרצים על המסך".

השתיים מחייכות אחת לשנייה בהבנה וחנה ממשיכה להתלונן על גבי, פנאט הכדורגל: "הוא טימטם לי היום את המוח: אל תעשי! אל תגידי! כל דבר מביא מוּפָה! שיגעתם לי כבר את המוח עם המופה שלכם".

סילביה צוחקת. "דווקא אבא שלנו היה הפוך", היא אומרת ומסבירה לחנה: "דווקא בימים של משחקים גדולים הוא היה הכי נחמד לאמא שלי. הוא פחד שהיא בעצמה תטיל עליו מופה".

השתיים צוחקות וחנה מכבה את הסיגריה שלה ואומרת: "רק שייגמר כבר הסיוט הזה, אני מלמדת מחר בשעת אפס".

השעה כבר עמוק לפנות בוקר ובעוד זמן קצר צריכה חנה לקום לעבודתה כמורה בבית הספר הריאלי בראשל"צ. בהכירה את בעלה, היא יודעת שאין שום סיכוי לזוז עד שהמשחק נגמר. והמשחק? מסרב להיגמר. סבל וייסורים, כמיטב המסורת. בדקה ה־82 מבקיע רודי פלר את שערה השני של נבחרת גרמניה ונראה שהמשחק ילך להארכה.

"שייקח אותי השם", מסננת חנה לעצמה, מדליקה עוד סיגריה ויוצאת לעשן בחוץ.

היא ניצבת בחוץ לבדה באוויר הקיצי של קיבוץ ניצנים. השמש מתחילה אט אט לבצבץ ממזרח, חתול רעב מתקוטט עם גביע לבן והתרנגולים מתחילים להשכים את המשק. לפתע צעקה אימתנית מפלחת את השקט: "גווווווווול!!!!!"

כוכב נבחרת ארגנטינה, חורחה בורוצ'גה, מבקיע את שער הניצחון, ונותן את האות לטירוף מוחלט ברחבי הקיבוץ. חנה מגלגלת עיניים ומודה לאלוהים, שניות לפני שגבי רץ אליה בטירוף ומדביק לה נשיקה צרפתית ארוכה ונלהבת.

הוא מניף אותה באוויר ושר: "קמפאונס דה מונדו! קמפאונס דה מונדו!"

הנבחרת שגבי כל כך אוהב זוכה בגביע העולמי והקיבוץ יוצא מדעתו. התוכנית: לנסוע לשער של ברור חיל ולחגוג מול הקיבוץ של הברזילאים. איסק, ארגנטינאי נמוך קומה ומוצק עם פלג גוף עליון שמסגיר את היותו מתאגרף לשעבר מהמועדון היהודי שבשכונת פלורס בואנוס איירס, מפציר בגבי להצטרף.

"גביטו", הוא פונה אליו, "לא תצטרף לתהלוכה לברור חיל לחגוג על הראש של הברזילנוס?"

אך הבוקר כבר עלה, וחנה מבהירה לגבי במבט חודר שעד כאן ויש גבול. היא צריכה עוד רגע להתחיל ללמד וגם כך לא ישנה כל הלילה. גבי מתרצה ונפרד בחום מידידיו הרבים, לא לפני שסילביה אורזת לו קצת אמפנדס וצנצנת של דולסה דה לצ'ה ביתית. "זה לצ'יקיטה (לילדה)", היא אומרת.

הזוג נכנס לפיאט הקטנה ומתניע, חזרה לכיוון ראשון לציון.

האדרנלין שהציף את גבי מתחיל לשקוע והחגיגות מתחלפות במאבק קשוח להתרכז בנהיגה. בכיסא שלצידו חנה כבר נרדמה עוד לפני שיצאו מהקיבוץ והוא לבד עם השקט. גבי נלחם בעיניו הכבדות, מנסה כל טריק בספר. רק עוד עשרים דקות של נהיגה והוא בבית.

השעון הקטן ברכב כבר מאותת על השעה שש וכדי להשאיר עצמו ער גבי מדליק את הרדיו, אבל לא חזק מדי כדי לא להעיר את חנה. מתוך הרדיו בוקע קולו של קריין החדשות: "עוד בפלילים: בלוד נדקר הלילה במאפיית היונה בעיר אדם המוכר למשטרה, ומצבו מוגדר קשה".

מאפיית היונה, חולם גבי ועין אחת נעצמת. אחריה נעצמת גם השנייה אך הוא מיד מתאפס, משפשף את פניו, פותח את החלון ומגביר מעט את הרדיו. "תגידו מזל טוב לאלופת העולם החדשה, נבחרת ארגנטינה, שזכתה לפני פחות משעה בגביע העולמי", ממשיך ברקע קריין החדשות.

גבי מחייך ושוב תופס את הראש שנשמט באופן בלתי רצוני לרגע. "ממש עוד קצת", הוא ממלמל לעצמו ומגביר עוד קצת את הרדיו. "כתב הספורט שלנו אביחי אלקיים מדווח שאת שער הניצחון לנבחרת הארגנטינאית כבש..." את הקריין קוטעת צפירה אימתנית ממושכת.

גבי מספיק לפקוח את עיניו לעשירית שנייה מול אורות גבוהים של משאית שדוהרת לכיוונו, אבל בניגוד לנבחרת שלו - הוא הפסיד. בגדול. שנייה אחת של נמנום הובילה אותו לסטות לנתיב הנגדי ממש מעט, אולי מטר. זה הספיק למשאית לפגוש את הפיאט הקטנה שלו חזית לחזית.

רעש התאונה פילח את האוויר: גלגלים חורקים, זעקת מתכות מתנגשות מחרישת אוזניים ומיד אחר כך - קול דממה דקה. באורח פלא, רק קולו של הקריין מוסיף להישמע. "עד כאן מחדר החדשות", הוא אומר.

*****

שעות אחדות לאחר מכן, בראשון לציון, קצין וקצינת משטרה עומדים בפנים חתומות בחדר מדרגות של בניין מגורים משותף. הם דופקים שוב ושוב על דלת שעליה מודבק שלט: "משפחת בריילובסקי".

כעבור דקה ארוכה נפתחת הדלת באבחה, ומולם עומד דובי, חייל בן 21 שמתכונן לצאת חזרה לבסיס הצנחנים שבו הוא משרת. "רונית בבית?" שואל אותו הקצין. דובי מפנה את ראשו הצידה, וקורא במבט חיוור לרונית. כעבור דקה שמרגישה עבור כולם כמו נצח, גוררת את עצמה לדלת חברתו, רונית בת ה־20, הבת של גבי וחנה, לבושה במדי חיל אוויר ומתכוננת אף היא ליציאה.

השוטרים מביטים עליה, היא מביטה עליהם, ועוד לפני שמשהו נאמר שולפת קצינת המשטרה מהתיק את צנצנת ריבת החלב שסילביה שלחה לרונית ונותנת לה אותה. רונית לא זקוקה ליותר מזה על מנת להבין. היא מנסה לקחת את הצנצנת, שמחליקה מידה ומתנפצת על הרצפה, ואחר כך היא משחררת זעקת שבר נוראית שמהדהדת בחדר המדרגות.