נשיא על מים סוערים

פתח דבר

הספר שלפניכם נכתב על פני שבע שנים. תחילתו נכתבה בסופי השבוע בקומת המגורים השקטה של בית הנשיא. המשכו נכתב וחובר יחדיו ביושבי בחדר שחלונותיו צופים אל חומות ירושלים.

הספר היה מוכן לכריכה כשנפלו השמים בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בתכנון הזמנים הוצאת הספר לאור שובצה לחודש מרס 2024. דחיתי את הוצאתו מהטעם שלא רציתי שיראו בספר איזשהו אמצעי להתריס כלפי מי ממנהיגי ישראל. הספר הוא פרקים מתולדות חיַי ותולדות המדינה שקמה לאורך 75 שנות קיומה, והוא לא נכתב במטרה להותיר טענות כאילו הוא מובא מתוך עוינות כלפי מאן דהוא.

גם אני, כמו רבים במדינת ישראל, המום ושבור מול מציאות חיינו הבלתי נתפסת בעת הזו. אני מקיים את חובות השגרה אך במחשבותי נמצאים נשים, נערות, גברים, נערים ופעוטות שנלקחו ממיטותיהם במדינה הריבונית שהקמנו ביזע ובדם מתוך אמונה גדולה בזכותנו לחיות כאן. בבוקר שחור אחד לא היה זכר לשנות פועלנו. לא מדינה, לא צבא, לא הנהגה.

הכאב אין לו סוף מול המחשבה על אלו שעדיין מצויים ומצויות בשבי חמאס, משפחותיהם וחבריהם הרבים; מול אלפי ההרוגים, משפחותיהם וחברי נפשם; עשרות אלפי הפצועים בגופם ובנפשם על משפחותיהם ואהוביהם; ומאות אלפי העקורים מביתם, פליטים בארצם.

הייאוש מכרסם בכולנו ואיתו פחד מצמית מפני עתיד לא ברור בציפייה מייסרת נפש לרגיעה ולהסדר.

אני שואל את עצמי שאלות אינסוף על הבחירות הערכיות שעשינו בדרך, על תפיסת ההגנה שנראתה לנו מבוצרת, על תוכניות ההתעצמות של מערכות הביטחון שלנו שנראו לנו שוב ושוב בלתי נדרשות, על הסולידריות הישראלית שחשבתי לאורך שנים שאף סערה לא תוכל לה - ואני מבקש למצוא את התשובות שייתנו מזור לי ואולי גם לישראלים רבים אחרים.

מול השאלות הקשות האלה אני עומד, כאמור, במבוכה.

האם בכל שהתרחש לפני אותו יום מר קיימת איזושהי משמעות?

אני מקווה שכן.

במציאות הישראלית הנוכחית אני מוצא כוחות נפש במעשיהם של רבים כל כך שאינם נחים אף לא לרגע מאז 7 באוקטובר:

החיילים והחיילות, לוחמים ולוחמות אדירי רוח שממלאים את חובתם כאזרחי ישראל: יהודים, נוצרים, דרוזים, בדואים, צ'רקסים. מפקדים צעירים וגיבורי חיל שרק ביממת הלחימה הראשונה הספיקו לצבור ניסיון מבצעי רב יותר משל רוב הלוחמים הוותיקים של המדינה שלנו, וכל זה עוד לפני שיצאו לחודשי לחימה רבים תחת אש המחבלים במנהרות ובסמטאות האיומות של רצועת עזה.

אני מוצא כוח בנוער שלנו שיצא למשימת השיקום במלונות המפונים, במסגרת שנות שירות. אלה שהפכו בן לילה למורים ולמורות, לעובדי רווחה ותומכי נפש מול אלפי עקורים שנדרשו ליד מושטת בכל היבט.

אני מוצא את התקווה במיליוני הישראלים היוצאים לרחובות לגלות תמיכה ואמפתיה למשפחות שעולמן קרס על ראשן, ישראלים וישראליות שלא מוכנים להפקיר את אותן המשפחות לגורלן פעם נוספת, ועומדים איתן לצדן בחמלה וכמיהה לעסקה.

אני מתמלא השראה מול יוזמות אזרחיות בלתי פוסקות. מעצבי דעת קהל ומחוללי שינוי שבוחרים לעשות טוב דרך פלטפורמות המונים משנות מציאות. מעגלי התמיכה האזרחיים במילואימניקים, בלוחמים הפצועים, במשפחת השכול, בעקורי הצפון והנגב המערבי.

אני מלא יראת כבוד לאנשי כיתות הכוננות ולחקלאים שנאבקים לשמור על טביעת רגלנו בצפון וגם בשדות הנגב המערבי. כשמתינו עוד מוטלים לפנינו היו אלו החקלאים בנגב המערבי שהתניעו את הקומביינים, חרשו במחרשות, זרעו במזרעות והיו נחושים לקצור יבול להמשך קיומנו. הם עדיין נלחמים בשדות על עצמאותנו.

אני מתמלא התרגשות מול ראשי הרשויות שלנו בדרום, בצפון ובכל הארץ כולה. צעירים כוותיקים שלוקחים את גורל תושביהם בידיהם ולא ממתינים לאיש. ממגנים, משקמים, נערכים עם תוכניות לשעת חירום, מייצרים אלטרנטיבות דיור, מעניקים כוחות סעד ורווחה, מתעקשים על מדינה. למרות הכול, בגלל הכול.

כאשר אני מתבקש להצטרף לימיהם המפרכים אני חש אותם עומדים בצמתים שבהם עמדו גדולי מנהיגינו לפניהם. אני מנסה לסייע להם לשאוב כוח, גם מהם. חוזר ומזכיר להם כיצד בשנת 1920 ניצבו במצודה בתל חי לוחמים בודדים בראשות מפקדם יוסף טרומפלדור, כשעשרות בדואים תוקפים אותם ומבקשים לגרשם מהשטח ואף לכלותם. בעת ההיא התנהל ויכוח בין בן־גוריון וברל כצנלסון לזאב ז'בוטינסקי. האחד אמר: צריך להישאר באדמת תל חי גם במחיר סיכון בנינו ובנותינו היושבים בה, שכן רק בנוכחותנו הפיזית במקום ייקבעו הגבולות בהמשך. אחרים אמרו, לא טוב למות בעד ארצנו. טוב לחיות למענה. בואו ניסוג לראש פינה, נאגור כוח ונתקוף שוב. כשאני מספר על הימים ההם, ההנהגה המקומית הצעירה והנמרצת שלנו משייכת את הקול שקרא להישאר ולהילחם לזאב ז'בוטינסקי, ואני מתקן שהיה זה דווקא בן־גוריון שהאמין בהיצמדות לקרקע. בן־גוריון צדק, אני אומר לחברַי ראשי הרשויות הצעירים ממרום גילי ומעשרות שנים כתלמיד הדוק של ז'בוטינסקי, אם היינו מפקירים צבאית את השטח כדי להתארגן מחדש הגבולות של המדינה שבדרך היו נקבעים אחרת. הנה היום, תחת החלטת מועצת הביטחון 1701, במקום שאויבינו לא יוכלו לעבור דרומה מהליטאני, אנחנו אלה שלא יכולים לעבור את קו טבריה. בזכות ראשי הרשויות ישובו התושבים לבתיהם וקולות צחוק ימלאו את חבלי הארץ החבוטים.

אני מאמין בכוחו של האור הזה לרפא את החושך המקיף אותנו, לפחות עד שתבוא רגיעה וישובו בנים ובנות לגבולם, לביתם, לחופש אליו נולדו.

אני חותם את המילים הללו ומניח אותן בפתח פרקי חיי המוגשים לפניכם בשעות שלא האמנתי שיבואו עלינו. מעל הכול ניצבים כעת שני דברים:

הראשון, חובתנו להשיב את כל החטופים והחטופות לביתם. לא מדובר בהחלטה של ראש ממשלה זה או קבינט אחר. יש כאן עיקרון שבלעדיו אין. אנו חפצים לשמור על מדינתנו כמדינה יהודית־דמוקרטית ולפיכך עלינו לקדש את חיי אזרחינו ולעשות כל שביכולתנו כדי להגיע להסדר, ויש דרכים להגיע לכזה, שישיב לביתו כל אזרח ואזרחית שנקלעו לצרה.

ונוסף על כך, עלינו לדעת מאין באנו ולאן אנחנו הולכים בכל רגע ורגע - להבין מהי התוכנית. אי־אפשר לחיות כאן, ובכלל, אם איננו יודעים לאן פנינו, גם אם נוח לנו, לפעמים, לשקר לעצמנו.

רובי ריבלין

ירושלים

הקדמה

ראשית ואחרית

מבעד למרפסת נפרסת ירושלים העתיקה והיפה: המקום שבו קבור על פי המסורת דוד המלך; הכנסייה הקתולית, דורמציון; חומות העיר העתיקה. צפונה משם, שער ציון שממנו פרצנו לרובע היהודי במלחמת השחרור; לפני שער ציון, השכונה הארמנית ובה מהגרים מראשית המאה שעברה, שהגיעו אחרי רצח העם שביצעו בהם הטורקים; מגדל דוד, שער יפו, אוגוסטה ויקטוריה, הר הצופים. דרומה משם הר הזיתים, ולא רחוק מכאן טחנת הרוח של ימין משה.

מולי משתרע גיא־בן־הינום, שהיה הקו העירוני המפריד בין הכוחות הירדניים שהחזיקו בשטחי ארץ ישראל שלא נכללו בקו הירוק, ובינינו. הנוף ממרפסת ביתי הוא אותו נוף שראיתי מלמעלה כקצין המודיעין וסייר האוויר של המרחב במשך שנים.

אני מכיר כל אבן ואבן בירושלים, נולדתי ב־9 בספטמבר שנת 1939. הייתי ילד בתקופת המנדט ובמלחמת השחרור, ולאחר שסיימתי את שירותי הצבאי כקצין מודיעין, סייר אוויר ומפקד סיירת הדרוזים במרחב אילת, חזרתי ללמוד בירושלים, העיר בה נולדתי כדוֹר שמיני. כאן, כקצין מודיעין, הייתי מכיר את השטח לכל גדוד שהגיע לאחוז בקו העירוני מול הירדנים, ופעם בשבועיים מלַווה מלמעלה במטוס פייפר את השיירה העולה להר הצופים.

זכור לי כנער צעיר, שכאשר הייתי מלווה את דודַי ודודותי וקרובי משפחתי שהגיעו לישראל מארצות הברית, וצועד עמם ברחבי ירושלים הקטנה, הייתי מביא אותם לגג של נוטר־דאם, מול השער החדש, ומצביע ומסביר להם על כל המקומות בעיר העתיקה. הם היו רואים את החיילים הירדנים על חומות העיר ושואלים אותי, "אתם לא מפחדים להסתובב כאן מול האויב?"

"אנחנו לא מפחדים", השבתי, "למרות אומץ לבם של החיילים הירדנים, אני בטוח שהם מפחדים הרבה יותר".

זוהי ירושלים היפה, ערש ההיסטוריה, ירושלים המאוחדת כיום, מאז 1967 - אשר בשחרורה השתתפתי במסגרת החטיבה הירושלמית, יחד עם הצנחנים וחטיבת השריון 10. 19 שנים לאחר שהיתה לנו ההזדמנות לעשות זאת בראשונה, כאשר במשך שלושה שבועות לא היה הלגיון הערבי באזור וניתן במלחמת העצמאות לשחרר את הר הבית, אך נמנענו מכך כדי להראות שאין לנו רצון במלחמה עם האסלאם, אלא מדובר כאן במלחמה לאומית על פלשתינה־ארץ ישראל.

זוהי ירושלים שאינה ניתנת לחלוקה, ואין לנו אלא למצוא את הפשרה שבה כולנו חיים יחדיו תחת ריבונות אחת, בהבנה שכולנו בני העיר הזאת.

לפני כשנתיים הסתיימה הקדנציה שלי כנשיא העשירי של מדינת ישראל, בהשלמה ובשלווה. בבית אבי למדתי שאין דבר שאין לו גבול ואין דבר שאין לו סוף, וכך גם הסברתי לילדַי ולנכדַי: מי שנבחר לנשיא, נבחר לקדנציה קצובה ולא לכל החיים. לא לשווא הזהיר שמואל הנביא את שבטי ישראל מפני שלטון מלוכה, כפי שנאמר: "וירע הדבר בעיני שמואל" (שמואל א ח, ו).

לא היה זה חלום חיי. כל ילד שלמד איתי ועודנו חי היום, יוכל להעיד שידע שאהיה עורך דין, ואולי אעסוק בעשייה ציבורית. מעולם לא רציתי לרוץ לכנסת, וכאשר היו אומרים לי שיום אחד אהיה חבר כנסת, הייתי עונה: "אם אהיה נבחר ציבור, אהיה ראש עיריית ירושלים".

ובכל זאת הגעתי עד הלום, וכאשר נכנסתי לבית הנשיא ושמחנו כולנו על הרגע, אמרה רעייתי נחמה ואיתה כולם: "אנחנו נכנסים לבית הנשיא לשבע שנים ואחר כך נחזור הביתה". אכן, לא היה ולו רגע אחד בשבע השנים הללו, שלא ידעתי שביולי 2021 תגיע התקופה היפה הזאת לסיומה.

בבוא היום השלמתי את מלאכתי ונפרדתי מבית הנשיא, באחד מאזוריה היפים של ירושלים. כאשר אירע הדבר, רבים ממנהיגי העולם הביעו הערכה, אולי מוגזמת, לתפקידי במערכת הדמוקרטית הישראלית והעולמית כנשיא וכיושב ראש הכנסת, כשר וכחבר מועצת העיר.

כך, בסוף דרכי, ביקשו כולם להיפרד ממני: בארמון האליזה, בווינה, באיטליה, בארצות הברית, באנגליה, בגרמניה. סיום של "גלורי הללויה". עם זאת, לא חשבתי אני ואפסי. ידעתי שבעוד יומיים, כשלא אהיה נשיא, מיד יהיה יחי המלך החדש.

אין לי כל אשליה באשר לזיכרונם של האנשים שכה ביקשו לכבדני. על כן לא חוויתי נפילה מאיגרא רמא, ולא שחיתי במימי בירא עמיקתא. לא ציפיתי מאיש לדבר. אני מבין את העניין היטב וחי איתו בשלום. אלה הם החיים.

בעזרת יועצי הקרובים ביותר, השתחררתי במהירות מאותה הרגשה של "זכור תזכור את אשר עשה לך" שם כזה או אחר. מטבע הבריאה, אנשים זוכרים לעתים את אשר עשו להם ולעתים אף עוסקים יתר על המידה בנקמה, הבאה על חשבון העשייה. לשמחתי, לא אני.

במשך כל שנות כהונתי, בחרתי, בחרנו כולנו, לפעול מתוך העם ולמען העם, והעם אמר את דברו, בדמות שיעורי תמיכה גבוהים במיוחד בכל סקר דעת קהל. חשתי את האהבה הזאת על בשרי, לרוב במיטבה, לעתים על צדדיה הפחות נעימים.

כך או כך, במשך שבע שנים היינו עם הפנים למשימה הבלעדית - לפעול למען העם. כך עשינו. זה לא היה פשוט, כפי שלא היה פשוט לפני כן להיות יושב ראש הכנסת, שמבקש לשמור על הכללים ועל הדמוקרטיה, ובכללם על העקרונות הליברליים השומרים על זכויות הפרט ועל כל מיעוט, מפני הרוב ועריצותו האפשרית. עשינו זאת במציאות מורכבת, אל מול גלים סוערים. עשינו כל שיכולנו בשביל להחזיר את המדינה למסלול, כדי להתריע מפני הסכנה המתהווה לחברה הישראלית אם לא נתעורר.

ב"נאום השבטים", שעורר הדים רבים, ניסיתי להסביר שהרכב החברה בישראל עלול להוביל חלילה לאסון, אם לא נבין את מצבנו. המציאות מלמדת, שלא למדנו דבר. השבטים הלכו והתעצמו מאז, הסדקים ביניהם נהפכו לקרעים שקשה מאוד לאחות, ועם תום כהונתי התמלאתי חרדה לגורלנו כחברה וכמדינה.

בעיקר, אמורים הדברים על השבר בין יהודים לערבים, שעליו עוד אכתוב בהרחבה. בכל שנותי כנשיא, פניתי קודם כול לעולם, כאדם לאומי וליברלי, הסברתי את הקונפליקט בהגדרתה של מדינת ישראל, שאני מאמין בה בכל לבי כמדינה יהודית ודמוקרטית־ליברלית.

כלומר, מדינת לאום יהודית, שמבחינת זכויות הפרט היא מדינת כל אזרחיה. על כן, מבחינה פרקטית ולאומית, חובת ההוכחה עלינו, הרוב היהודי, שאנו מסוגלים לקיים מדינה יהודית ודמוקרטיה ליברלית.

היה זה בהיותי כבן 11, כאשר ביום פתיחת הכנסת, בט"ו בשבט 1949, נשאלתי על ידי אנשים: "רובי, מה החלום שלך?"

"למה אתם מתכוונים?" שאלתי.

"להיות חבר כנסת, יושב ראש הכנסת, שר?" איש לא שאל אם אני רוצה להיות נשיא.

השבתי שכל התפקידים הללו חשובים, אך אינם העיקריים. מה החלום שלי? כילד בן 11, כיהודי שבדורו הוגשם חלום הדורות לבנות בית לאומי בארץ ישראל? כילד שחי עשור שנים לפני קום המדינה וחווה את המנדט ומלחמת השחרור?

השבתי שהחלום שלי הוא שבשנת 2000 - 51 שנים מיום שנאמרו הדברים - יהיו בישראל שני מיליון יהודים. כמעט חלום באספמיה, שכן ב־1948 היו בישראל 800 אלף יהודים, מהם 400 אלף שהגיעו כפליטי שואה. וראו זה פלא, עד כמה המעטתי לחלום: את שנת 2000 חצינו עם שישה מיליון, מספר שמעלה זיכרונות חרדה, ובתקופת נשיאותי כבר יש בישראל יותר מתשעה מיליון אזרחים, שמהם שבעה וחצי מיליון מגדירים את עצמם יהודים.

החלום מלפני שבעה עשורים התגשם ונהפך למציאות. כעת, ברור לכול כי מקורות הבאת המוני היהודים לישראל יבשו, אלא אם תתרחש בעולם קטסטרופה חלילה שתוביל לכך שהיהודים יימלטו מארצות הברית, כפי שאירע בזעיר אנפין בצרפת. אמנם שיעור היהודים בישראל ממשיך לגדול, בזכות שיעורי הילודה, אך בקצב מתון.

זה הזמן, האמנתי, להביא גם את הערבים בישראל להרגיש שטוב להם לחיות במדינת ישראל גם כפי הגדרתה, לזכות בזכויות שוות במדינה שהיא גם ביתם. חוק הלאום שחוקק בתקופתי כנשיא היה סטירת לחי גדולה לא רק לערבים המוסלמים שצריכים להכיר בנו רק כמדינה יהודית, אלא גם לאלה שקשרו את גורלם לישראל, כמו אחינו הדרוזים שמשרתים בצבא בשיעורים גבוהים הרבה יותר מאזרחי ישראל היהודים - 90 אחוז ומעלה, לעומת 60 אחוז ומטה בהערכה אופטימית. רבים מהם שילמו בחייהם, בגופם ובנפשם על הגנת המולדת - כולל במלחמה שהתרגשה עלינו מעזה באוקטובר 2023, אחרי שכבר סיימתי לכתוב את הספר הזה.

כאב לי על כך, על הטעות ההיסטורית הזאת. על האצבע בעין, הטריז שנתקע בינינו ומפורר עוד קצת את הסולידריות בחברה הישראלית. כנשיא, נאלצתי לחתום על החוק שהעבירה הכנסת, ומחאתי היתה שחתמתי עליו בשפה הערבית. 

▪▪▪ 

כאמור, נולדתי עשר שנים לפני קום המדינה ומשפחתי חיה כאן דורות - אני דור שביעי בירושלים. חוויתי את כל רגעי התרוממות הרוח ואת כל רגעי השפל. משפחתי הקרובה שירתה באצ"ל, נלחמנו למען כינונה של המדינה. ידענו יחדיו מאבקים, מהם מרים. בוויכוח על השילומים מגרמניה היתה בין הצדדים שטנה, אבל היה גם כבוד. הצדדים הקשיבו אלה לאלה.

מאז, השטנה נהפכה אישית. איש כבר אינו מסביר לציבור מה המניעים לבחור בו, אלא מדוע אסור בשום אופן להצביע לשני. הפוליטיקאים שלנו מכנים זה את זה בכינויים קשים: "בוגד", "שמאלן", "פשיסט". כבר לא בוחרים בך בגלל מי שאתה, אלא בגלל השנאה לאחר. יש המדברים במונחים כמו "מדינת יש"ע" או "מדינת תל אביב".

בשבע השנים שלי כנשיא, למרות עשייה משמעותית רבה ואהדה עממית יוצאת דופן, חוויתי שנאה של קבוצות מסוימות, אזרחים שראו גם בי בוגד. סיימתי את הכהונה גם עם תחושת כישלון. חששתי מאוד למדינת ישראל, האמנתי שיכולים הדברים להגיע לכדי כך שקבוצות שלמות יחליטו לא לקבל את החלטות הממשלה, או את פסיקת בית המשפט.

במהירות, הנחתי, עשויים הדברים להידרדר לכאוס ולאנרכיה, כאשר לא יהיה דבר המחבר בינינו לחברה אחת, למדינה אחת. בזמנו, בתקופת הסכמי אוסלו, אמרתי בקול ברור שתומכי אוסלו כמו חיים (ג'ומס) אורון, יוסי ביילין, שמעון פרס ויצחק רבין טועים, אך הם רוצים בטובת המדינה. ביילין למשל נלחם כמוני בשירות הצבא והוא מנסה להגן עליה בדרכו. היום? בוגדים בכל פינה, פסילות, התפוררות.

מגילת העצמאות מהווה את הבסיס הערכי שלנו, והעקרונות והערכים שנקבעו במגילה זו מקודשים כמו חוקה, עד שכזאת תיקבע. אם נסטה מהם, כאילו סטינו מהעיקר.

האם התהליך השלילי שבו אנו מתבוססים הפיך? ייתכן, אך רק אם כולנו נחליט. בקואליציה שהוקמה בשלהי כהונתי היו בעיות רבות, אבל נקודה משמעותית אחת חיובית - ניסיון שלא לחזור לימים שבהם איש את אחיו שונא. לנשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, אמרתי על ממשלת בנט־לפיד, שזאת אכן קואליציה בלתי אפשרית, אך לראשונה זוהי ממשלת אחדות אמיתית שלא מתעלמת מהשוני בהשקפות העולם של מה שהיה מכונה ימין ושמאל, ומאפשרת ניהול מדינה וחברה לתפארת העולם החופשי.

בתום כשנה וחצי, תמו גם ימיה של הממשלה הזאת, וחזרנו למציאות הפוליטית הרעה - של חיפוש נקמה, של עוינות קיצונית, של ניסיונות לפרק את מערכת המשפט, של כרסום בלתי פוסק בדמוקרטיה הישראלית השברירית.

קיוויתי שנתעורר בזמן והתבדיתי. האסון הנורא שספגנו במתקפת 7 באוקטובר, הוא בין השאר תוצאה של ההתפוררות הזאת, אך הוא יכול גם לשמש קריאת השכמה אחרונה. האם נתעורר בזמן?

לפני שנים הגעתי לביקור בסין כחלק ממשלחתו של שר הביטחון דאז ואלוף שלושת הפיקודים, איציק מרדכי, בתקופה שבה אורה נמיר כיהנה כשגרירה שם. הוזמנו להתארח אצל הנשיא דאז ג'יָאנג דזה־מין, ומשום מה בחר הנשיא לדבר אלי, אולי מכיוון שהייתי הדובר העיקרי.

"אנחנו לא מאמינים באלוהים, אנחנו מאמינים במשמעת", כך אמר לי נשיא סין. "אבל אם היינו מאמינים, או היינו מקבלים על עצמנו את אלוהים של אחת הדתות המונותאיסטיות, הייתי בוחר באלוהים שלכם של היהודים".

השבתי לו, "אלוהים הוא אחד, של כל שלוש הדתות, וכל אחד משרת אותו על פי אמונתו וכנהוג בדתו. אבל מעניין אותי, נניח שאפשר היה לבחור, למה דווקא ביהודי?"

ענה לי הנשיא: "שנינו עמים עתיקים של אלפי שנים. במשך אלפיים שנה הייתם פזורים ב־70 תפוצות, והצלחתם לחזור ולהקים את מדינתכם ולהחזיר את רוב העם לארץ מולדתכם. נהפכתם להיות מהמדינות המשפיעות ביותר בעולם מבחינת ידע וחדשנות. יש לכם את הצבא הטוב בעולם, טייסים נפלאים, תעשייה - והכול משום שאלוהים שלכם הוא כנראה הכי מוצלח".

דברים דומים ברוחם שמעתי גם מג'ו ביידן, בטרם היה נשיא ארצות הברית, מקנצלרית גרמניה דאז אנגלה מרקל, וממנהיגים רבים נוספים.

▪▪▪

ספר זה נכתב במשך כמעט כל שנות כהונתי כנשיא והושלם ביותר משנתיים שחלפו מאז. ביקשתי לשתף באמצעותו בסיפור חיי, אך לא בשביל לספר על עצמי, אלא כדי לתאר את מציאות החיים כאן, בארץ הזאת היקרה לי כל כך. חיי - כמניין שנותיה של המדינה ועוד כמעט עשור, ואני לראשונה מזה עשורים רבים לא נושא בתפקיד ציבורי. גדלתי איתה, לצדה, ואין יקרה לי ממנה.

בין עמודים אלה אתאר את קורות חיי בירושלים, בין המלחמות, בפוליטיקה מראשית ימיה ועד לעצם הימים הללו.

בהרחבה, אכתוב על פרשות פוליטיות שונות, על עבודתי לצד מנהיגי הליכוד ומנהיגי המדינה - בן־גוריון, מנחם בגין, יצחק שמיר, אריאל שרון, דוד לוי, טדי קולק, יצחק רבין, יצחק בן־צבי, שמעון פרס ואחרים. רצה הגורל וזכיתי לחיות במשך כל חייה של מדינת ישראל, עד כה, להשתלב בחייה הפוליטיים, המנהיגותיים, התרבותיים, וגם הספורטיביים.

במשך יותר מ־80 שנות חיי, לא היה לי רגע דל וגם כעת, חיי מלאים ועשירים. אתאר גם את משפחתי הענפה, את החיים לצד רעייתי נחמה. מבחינתי לא מדובר בסיכום אלא בהפוגה, תיאור של הדברים מנקודת מבטי בנקודת זמן מסוימת, לא בהכרח בסדר כרונולוגי. ומה הלאה? יספרו זאת דברי ימי ההיסטוריה.