הרפתקאות גע גע בדרכים

הקדמה

זה סיפור אהבה על משולש שקרע אותי וחיבר אותי מחדש, סיפור אמיתי, חי ועדיין טרי.

הסיפור הזה נכתב מתוך נקודת המבט שלי וההרגשה האישית שחוויתי בסיטואציה.

מצאתי את עצמי נקרעת בין הרצון שלי לתשוקה ולאהבה לגבר לבין החברות וההגנה של החברה הכי טובה שלי.

בקשות מהחיים מופיעות לעיתים כהזדמנויות.

כנראה ביקשתי וזימנתי אהבה אמיצה שתשנה אותי.

אהבה לעצמי.

אני את ההזדמנות שלי קיבלתי וחיבקתי, ועדיין כואבת את ההתפתחות האישית שלי מולה.

גם הוא, הש”ב, קיבל את ההזדמנות שביקש וזימן - את הרצון להשתלט על השדים שלו שהכניעו אותו, והחמיץ את המתנה שנקרתה בדרכו. כנראה ייאלץ לעבור את אותו השיעור שוב ושוב עד שיבחר לעצור, ולצערי, או למזלי, כבר לא איתי.

והיא, הבסטי שלי, צומחת איתי, ושתינו מנסות למצוא זו את האיזון של זו מתוך השוני.

יחד, בהמון סבלנות והכלה, נצלח את זה גם.

מילון מושגים/שחקנים משתתפים

ש”ב: שליח בכיר.

מבצע בעיקר שליחויות של פיצות, משקאות קלים, שוקולד תות, מולי (סם חשק) ופק”ל ציוד (תיק גב שמכיל פתרונות ואתגרים).

זמין בעיקר בלילות ופה מלא המלצות.

איתן: הש”ב כשהוא לא איתי; כשהוא זר עבורי ולחלופין אין לי מושג מי הוא כרגע, אבל הוא לא הש”ב שלי.

לקוחה מטריפה: אני על כל צורותיי: לקוחה בכירה, מועדפת, מטריפה, פרימיום וא”ר (ויש מצב שאהפוך גם ללקוחה סופרת).

א”ר: אחות רחמנייה.

מזמינה לביקורי בית פרטיים ברגעי אמפתיה כואבים.

מטפלת ראשית בעלת מבחר הסמכות.

רגישה לש”ב ברמת תחושת הזדהויות.

ליבי: הצאצאית שלי, אהבת חיי, משוש קיומי.

חיילת בתקופת מלחמה.

בסטי: זו בסטי, ובעיקר החברה הכי טובה שלי.

שחנ”ש: שיחת נפש, כשתקשורת נצרכת להעמקת הקשר.

הנה”ט: ”הנשמות הטובות”.

המתערבים, המסכסכים, אלה שחיים דרך אנשים אחרים ולחלופין אלה שלא מאמינים. שייפלו להם הלסתות ושהקארמה כבר תתפוס אותם.

”הידיד והדג”: שתי נשמות טובות, זוג לא רלוונטי.

מדהים שבכל הלא־רלוונטיות שלהם, גם לפה נדחפו בין השורות (תרתי משמע).

גע גע  שהוא המושג העליון פה:

מעבר לזה שהוא מסמל את הסיטואציה ואת הגעגוע, הוא עזר לי לאורך ההתמודדות והתקשורת שלי ושלנו פה. (הגעגוע לכל מה שנבחר או נצליח לשים עליו את האצבע, הגעגוע למה שחשבנו שרצינו להיות).

כרך 268962638: מתוך התכתבות שלי ושל הש”ב, ומהצד שלי הבחירה להוסיף דפים לכרך A5 של גע גע  (חוברת תלונות שהוגדלה אחרי שנגמר המקום בדפי ה־A6) להרפתקה נוספת שמספרה הזיה.

also known as :aka.

ממיטב זיכרוני

כמעט אחד־עשר חודשים למלחמה.

את איתן הכרתי באיזה ערב אצל הבסטי שלי.

אמרה שקופצים כמה חברים, ולמרות שאני בדרך כלל לא מתחברת לסצנה שם – באתי.

הבסטי שלי גרה בקצה השני של העיר, תשע דקות נסיעה ממני. היא גרה בדירה מקסימה, בקומה הראשונה של בניין מגורים חדיש, והכול אצלה תמיד נקי ומתוקתק.

על דלת הכניסה תלוי שלט עם שם המשפחה שלה, שאליו מחוברות ציפורי עץ שטוחות עם השמות שלה ושל הילדים, וממנהגי, כשאני מגיעה אני תמיד הופכת חלק מהשלט והיא תמיד הופכת בחזרה.

היה ערב נחמד, חברים הגיעו אליה

מכל הספקטרום של ה”ספינה”.

ישבתי לי בצד, בקצה של הספה הפינתית, לא קרובה מדי, שומרת מרחק כרגיל...

לפני שהגיע כולם קצת לחששו עליו וגם עשו הכנה לכמה זמן לתת לו לדבר על הצבא ועל הפעילות האחרונה שהייתה, ואני ליקטתי אינפורמציה מהצד השני של החדר ולא ממש הבנתי מה ומי בדרך וגם לא ייחסתי לזה חשיבות יתרה. ואז הוא נכנס, התיישב בכורסה הבודדת כשכולנו יושבים על הספה הפינתית ועדכן וסיפר קצת על הפעילות הצבאית שהייתה היום. הייתה התקפה בצפון או בדרום, לא זוכרת בדיוק מה. אנחנו כבר חודשים בתוך המלחמה הזו.

לא נאמר יותר מדי וכולנו חיפשנו קצת אסקפיזם, אז הסתיים הדיבור על הצבא ולפתע מצאתי את עצמי מבינה שאני והוא – זו רק ההתחלה.

לכן מייד קמתי עם עוד חבר שהיה שם (שבעצם היה כביכול בן הזוג של הבסטי שלי בערב הזה), אמרנו לילה טוב וזזנו.

אם הייתי יודעת שהוא יבלה את הלילה עם החברה הכי טובה שלי לא הייתי זזה בחיים.

אם הייתי יודעת לאיזה התמודדויות נוספות הקשר הזה יוביל אותי הייתי זזה הרבה יותר מוקדם.

מאז ומתמיד יכולתי לזהות באופן מיידי את הגברים שילוו את חיי או את אלו שיהיה לי איתם קשר משמעותי – הזיהוי שלי הוא מוחלט.

בורכתי בסורק פנימי שנמשך לכל מה שמסובך, מסוכן, מורכב, מלא תשוקה ועוצמות ודורש תעצומות נפש.

זיהיתי חיבורים חד־פעמיים בחיים ונמשכתי אליהם – כאלה שמשנים אותי, כאלה שמפקחים אותי, שמעוררים בי רצון להתעלות ולהשתדרג.

הרגשתי שזו נקודת זמן שלא תחזור, שזהו רגע שבו אני צריכה שוב לצמוח ולעשות ”קפיצת גדילה”, להיפתח לשינוי, לפתוח את הלב, ליפול, לקום, להיפגע, ועם זאת גם להיזכר במי אני ובחיים, לרפא דברים בי ולהתקדם. כשראיתי אותו, הרגשתי שלא ניתנה לי אפשרות בחירה או ברירה, רק הבנה שהזמן זה כאן ועכשיו.

מי אני¿

קודם כול אני אימא של ליבי, שהיא הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים.

מאז הגירושים (כשליבי הייתה בת פחות משנתיים) השקעתי ושקעתי כולי בה, גידלתי אותה במלא אהבה. מאז שליבי התגייסה, מחלחלות לקרבי ההתרגשות וההבנה שעכשיו תורי. עכשיו הזמן שלי לרחף בין משאלות, והתחושה הזו בוערת בי בעוצמה.

חוץ מזה, אני גוש קטן של רגש אפשר לומר; בת 46, עקרבית במזל ובנשמה.

כשהייתי צעירה היה לי חבר שקרא לי ”פרא”, אבל בגדול אני ה”פניקס”, עופת החול.

כל החיים אני קמה, בונה, ממציאה את עצמי מחדש, מתרסקת ושוב קמה, חזקה ונחושה יותר.

158.5 סנטימטר של אישה חדת־הבחנה, דעתנית וחייכנית, במסווה של תלתלי זהב עד אמצע הגב, עיניים ירוקות, קטנה, ממש פטיט; כפות רגליים במידה 36 וכפות ידיים קטנות, וכל זה במעטפת של מלא לב, נתינה, חברה נאמנה, בת אדם מתחשבת וטובה, או לפחות כך הייתי רוצה לחשוב על עצמי.

לא הכול הוגש לי על מגש של כסף בחיים, אף על פי שיכול להיראות שכן. אני יותר הטיפוס של ”לגעת באש”, לחיות את התשוקה ולעוף על החיים, אבל תמיד איכשהו מושכים אותי משם חזרה – בסוף אני תמיד נתקלת במחסום.

פעם הייתי גם נכנסת ”ראש בקיר” (או במשקוף) עד לפתרון.

אף פעם לא הלכתי בתלם, תמיד על ”הקווים האדומים”, בוחנת גבולות ואופקים חדשים.

הייתי שונה בנוף החברתי, יותר מעיזה, יותר שואפת וקשובה, ולא מוותרת על הדרך שאני יודעת שנועדה בשבילי, למרות שהייתה שונה מאוד מהנורמה.

הייתי הילדה הזו שתמיד יוצאת מהשיירה שכולם צעדו בה, והיה צריך לחפש אותי, להחזיר ולקשור בחזרה.

באותה התקופה לא היה מקובל לדבר בפתיחות על מיניות, ובטח לא לשמוע בת מדברת על כך.

אסור היה לדבר על הנושא או לשאול שאלות. זה לא היה לגילי או למעמדי. אני נלחמתי על השוני, אבל למעשה הייתי שונה בעצם היותי.

גם הוויזואליות שלי משכה הרבה תשומת לב;

האופי שלי לא עלה בקנה אחד עם היופי שלי,

יופי אירופי ואופי של פרא משוחרר וסקרני (נקרא לו ”מרד תשומת הלב החסרה”).

הרגשתי שיש בי משהו שאין באחרות.

הבנתי שההסתכלות שלי על העולם היא שונה.

אז קטלגו אותי כמשוגעת.

אני מתארת לעצמי שאילו נולדתי איזו מאה או שתיים לפני כן, בטח היו מעלים אותי על המוקד, שלא אדביק בתועבה מינית את השכנות.

שלא תחשבו שאני יהירה, אבל תדעו: זה לא תמיד היה קל להיות יפה.

אני כמובן מברכת ואומרת תודה בכל יום, אבל זה לא אומר שהאתגרים דילגו עליי, להפך; מעבר לזה שאנשים יוצאים מנקודת הנחה שאם אני נראית ככה יותר קל לי, אז מי אני שאדבר, הציפייה ממני הייתה יותר בסגנון תהיי יפה ותשתקי... ואני בתגובה הייתי ממלמלת מצאתם לכם מי...

זו גם הייתה תקופה שבה כל אחד הרשה לעצמו לשלוח ידיים ולגעת, דבר שהייתי צריכה להתמודד איתו בכל יום.

לא משנה כמה הייתי שקטה או בהצללה, תמיד הייתי הכי גלויה, ומעבר לכל זה – הכי מינית לתקופתה, ושלא נדע, גם בעלת דעה. ההתנהגות שלי הרימה הרבה גבות, פקחה הרבה עיניים ויצרה סביבי הרבה עניין ודיבורים.

”הקדמתי את זמני”, כך אמרו לי, וגם תמיד הרשיתי לעצמי.

תפיסת העולם שלי נובעת גם מהשוביניסטית שאני, או שהייתי, כי עם כל הליברליות שאפיינה את הבית האתאיסטי שבו גדלתי ועם אימא שעובדת פול טיים, איכשהו גם ספגתי הרבה את האדרת הגבר או את הרצון והצורך בריצוי (אני לא מתייחסת לתנאי שכר וכו’ של הפמיניזם, אלא להבדלים בין גבר לאישה).

האווירה הליברלית חסרת הגבולות, על רקע התפיסה השוביניסטית שליוותה את ההתבגרות שלי, רק הפכה אותי ליותר נשית, יותר מינית ויותר מודעת מכל הסביבה שלי + קהל היעד (המין השני).

תפיסת החיים שלי כנערה הייתה שונה, פתוחה מאוד, אפילו מוקצנת, כמובן הורמונלית ונוסף על זה - גם לא ראיתי בעיניים. מהיום שבו נכנס לי הסקס לחיים כל התחושות שחוויתי והייתי הוקצנו, ונרקם בי הצורך לעשות סוג של תחקיר תהומי וקיומי.

הייתי חייבת להבין את זה. שם התחיל המסע שלי.

הדרך הייתה מלווה באפס מושג ולא תמיד בבחירות נכונות, אבל לא היה אכפת לי מה אומרים. חיפשתי ולא מצאתי את מקומי, לא מצאתי מול מי. ניסיתי, התנסיתי ולא צלחתי. תמיד היה חסר לי משהו, ידעתי שיש משהו מעבר ורציתי יותר ויותר. מאז ולתמיד עשיתי ואני עושה מה שאני רוצה. אם אני מרגישה שעכשיו תורי וזה שלי – עדיין כמעט בלתי אפשרי לעצור אותי או לעמוד מולי. זה לאו דווקא שירת אותי תמיד או בא לטובתי.

בתקופה שבה לא העזו לדבר על מיניות בכלל ועל חוויות מיניות בפרט, או אם השם ירחם באמת היו לך יותר משני גברים ברזומה (בן פורת), אני הייתי ממש עושה תחקירים ועורכת מחקרים בנושא.

בגיל צעיר מאוד כבר הבנתי שזו ההנאה היחידה שקיבלנו בעולם הזה מאלוהים, שהיא חסרת גבולות ורבת־ממדים.

מצד אחד אפשר להגיד עליה שהיא מתנת ”חינם” עלי אדמות, אבל חכמים מאיתנו יזכירו לנו ש”אין דבר כזה מתנות חינם”, בייחוד לא בכאלה רמות.

בכל מקרה, הייתי מוקסמת מהטירוף ועשיתי כל מה שרציתי במגבלות הנתונות (מזל שלא היו בתקופתי רשתות חברתיות). למדתי ושיננתי את טובות ההנאה של הגוף שהיו עבורי בריחה מהמציאות הכואבת. הכאב של החיים התפוגג מתחושת המגע והעונג שהרגשתי תוך כדי.

גדלתי בעולם שבו רק לבנים היה מותר ועל כל דבר היה לאנשים מה לומר, בייחוד בפריפריה הפרימיטיבית שבה גדלתי (שיא הפרדוקס הוא שהיום המקום הזה הוא מושבת פוליאמורים וטקסים מיניים שונים).

על גבר שהיה מזיין הרבה אמרו אז שהוא ”גבר גבר” ורצו להיות חברים שלו, ולעומת זאת כאישה חטפתי כל סטירה אפשרית (תרתי משמע) על הרצון שלי לחוות תשוקה גורלית. אפילו היו אנשים שהתרחקו ממני כי זה לא היה מקובל. תמיד ניסו לדכא אותי, אבל אף פעם לא הצליחו. זה עלה לי ביוקר, אבל נלחמתי ולא ויתרתי על מקומי. כמובן זה עשה הרבה רעש סביבי, וכנראה עדיין עושה.

מכיוון שיש לי נוכחות שזוכרים, נוכחות רבת־רבדים ורבת־דמויות, בייחוד אז, בגיל צעיר, משכתי המון תשומת לב ואש לכיווני. אף פעם לא שמתי ז%#, אבל אז, מרוב שהחופש המיני לא היה מקובל, זה כל מה שראו בי.

בשנים הראשונות הפעולה המינית הייתה עבורי מכנית ומאוד לא מספקת, כי ככה זה נוצר, ככה זה היה בפעם הראשונה, ששימשה לי דוגמת פח להמשך.

עם השנים הבנתי שכל הזמן חיפשתי את הרגש שמייצר את גחלת הטוהר שבתוך זה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה גבר נגע בי בצורה שהרגשתי שהוא עושה איתי אהבה. זוכרת שהוא אהב אותי נורא. הייתי בת 24 כשהבנתי שסקס יכול להדהים כשהוא מגיע כביטוי הכי גבוה של רגש, ושרגש אמיתי הוא הביטוי הכי גבוה של המיניות האמיתית – זו העוצמה שהתחלתי להימשך אליה בחיפוש שלי אחר החיבור הזה ואחר מי שאני בתוך כל זה.

המיניות עבורי היא מה שמניע אותנו ואת החיים, היא כמעט כל השלם מתוך המערכת, מתוך אנרגיית היקום. הכול מתחיל ונגמר ומשלים ושלם בתוכה.

הכול קיים בנוכחותה.

תשוקה מחברת ולוקחת אותנו לממד הגבוה יותר של הסקס, ואהבה פותחת ומחברת אותנו למיניות האמיתית, העמוקה והמדויקת – לממד הבא.

לצד היותי יצור קטן וחושני בורכתי במיומנויות נוספות:

אני משימתית, דייקנית, בעלת חוש עיצובי ובבסיס מטפלת במגע ובנשמה, ועל אף כל שנות לימודיי, בסופו של דבר אני בת אדם אוטודידקטית שפועלת מהלב.

ככל שתכירו אותי יותר תאהבו אותי יותר. אני אותנטית, ישירה וחברה אמיתית, לפעמים עד כאב.