ספר סוג ז'

צלילים רחוקים / הקדמה

עד כאן, חשב דנדן. זהו. לא יכול יותר להתמודד. לא יכול יותר! הצריבה בעמקי ראשו לא פסקה לרגע ונדמה שהתחזקה יותר ויותר עם הזמן. למרות הכל, לא הצליח לנער מעצמו את תערובת הרגשות שכללה קורט תיעוב, קמצוץ שנאה, כמה כפיות רצון לנקמה והרבה הרבה כאב. לא משנה כמויות הסוכר המתוק מתוק ששפך לתוך העיסה שהיתה חייו, לא משנה כמויות הדבש הסמיך שערבבה פנימה גם מיקה בת זוגו. התערבות התבלינים הזו החמיצה את חייו ולא נתנה לו מנוח ולו לרגע. זהו, גמלה ההחלטה בליבו, עד כאן. לא יכול יותר, לא מוכן יותר, לא אכפת לי מהקטנים, ולא מעניין אותי אם יפרשנו את זה כענישה ילדותית. אני הוא זה שמסתובב כמת מהלך, פנים מאירות כלפי חוץ וכבויות שחורות משחור כלפי פנים. הוא ידע שההחלטה הזו לא בוגרת, לא מתאימה, לא מתחשבת, ועדיין לא עניין אותו הדבר. כבר מלפני שבועיים לקח מרשם כדורי שינה מהרופאה, בתואנה שהמצב הכללי במדינה לא נותן לו להירדם בלילה, ואחרי שבוע ביקש מרשם נוסף למשהו ״חזק יותר שיעזור לו להרדם״. חצי לילה התהפך במיטתו ובשעה ארבע בבוקר שם את הקופסה הכתומה הקטנה הזו בכיס מכנסיו. ועכשיו, כששעת בוקר מאוחרת כבר, קם, לקח את מעיל העור והקסדה, ובמחשבה שניה השאיר אותם על השולחן. בשביל מה, בעצם. על הזין ממילא. הוא יצא החוצה, הניע את אופנועו האהוב עליו מאוד, מתענג על צליל המנוע הרועם. שילב להילוך ראשון ויצא. מהר מאוד קלט את המבטים המופתעים של הנהגים בדרך, אופנוען ללא קסדה, טס כאילו יש לו משאלת מוות ממש... עוקף בפראות, טי שרט מתנפנף ברוח וחושף גב מקועקע. טס במהירויות מטורפות, אפילו הניידת שעקף נעלמה מהמראות כל כך מהר לפני שהשוטרים אפילו הבינו מה עבר אותם. דקותיים לאחר מכן יכול היה לשמוע מרחוק סירנות משטרתיות. חחח, גיחך. סיבוב קל של המצערת והוא כבר על כמעט 250 קמ״ש, רעש הרוח באוזניים בולע הכל. מזל שמשקפיי השמש הענקיים שלו מגינים על העיניים מספיק. ירידה ימינה במחלף לכיוון בית שמש, לעליות בהרי ירושלים שהוא מכיר היטב. נראה אותם שם, חשב לעצמו. הפיתולים, מסוכנים וחדים, בדיוק כמו שהכיר, באים לקראתו מתנשאים אבל הפעם היחס שלו אדנותי כלפיהם, לא חושש. כי מה כבר יקרה. נקדים את המאוחר? כמה כיף לרכב בהם משוחרר מתחושת אחריות לעצמך ולקשורים בך, לחש לעצמו. כמעט חבל. בקצב המטורף הזה, שלא הכיר עד עתה, יהיה לו גם זמן לקפה אחרון. כדאי להם שיכינו אותו טוב או שאחזור לרדוף אותם, צחק בשקט. הוא עצר בחניה המוכרת, הקפה כמעט שומם, וברגע היה בידיו הפוך מענג. הוא לקח אותו וירד מטה בנוף. בטלפון הקליד בזריזות את ההודעה בקבוצה המשפחתית, מודע מאוד מי יקראו אותה ולשריטה העמוקה שתגרום. שיהיה, ממילא הוא לא מסוגל יותר, הכאב יעבור הלאה, חוק שימור אנרגיה. מה יהיה, יהיה. ״לא מסוגל יותר להמשיך יום יום עם הכאב שאמכם גרמה לי. אוהב, אל תכעסו על אף אחד, ביי.״ לאחר מכן גלל את תפריט הטלפון וכיבה את שירותי המיקום ואת הנתונים. שלא יפריע אף אחד ברגע הלא קדוש הזה. התווית על הקופסה הכתומה הקטנה צעקה בקול רם כי אין לעבור על המינון המומלץ של קפליה אחת בערב. במקרה של בליעה של יותר משלוש יש להגיע מיידית למיון. נו טוב, היו בקופסה שלושים, והקפה עזר להן לרדת למטה בזריזות. מרחוק נשמעו צלילים של משפחה עם ילדים קטנים שחונה בקפה, נביחה של כלב קטן, קצת מוסיקה מרדיו של רכב חולף. העיניים של דנדן היו עצומות בעודו מקשיב לצלילים הנחלשים. הרוח הביאה איתה צלילי סירנות של ניידת משטרה ואמבולנס עולים ויורדים, אבל הוא כבר לא שמע אותם.