קנאת דוד חלק ב - בן גוריון איש מרות

הקדמה

"עלינו להילחם (...) ואם גם נפסיד לא אסכים לוותר למפרע (...) אולי ננחל מפלה (...) אבל גם המפלה הזאת יכולה לחזק אותנו".
(דוד בן־גוריון בווה"פ, בדיון על המלחמה למען עבודה עברית מאורגנת)

שנות־ההסתדרות של בן־גוריון הן העומדות במרכזו של כרך זה, המסתיים ערב מסעו הגדול בפולין לכיבוש הציונות. כדי לתת סיפור מרוכז ורצוף של מפעלו ההסתדרותי נדחו מעייניו ומעשיו בתחומים אחרים לכרך הבא.

כחבר מזכירות־הווה"פ, מנובמבר 1921 עד קיץ 1935, הטביע עליה בן־גוריון את חותם אישיותו. תחילה ביקש לכונן את הווה"פ כמיניסטריום, כממשלת־ההסתדרות. אולם חבריו־לדעה הקרובים לו, שלא לדבר על יריבים, היו חזקים בדעתם, שמתכונת הקולגיום עדיפה, וידם הייתה על העליונה. ואף על פי כן עלה בידיו, תוך כדי מאבק, לממש סמכות הסתדרותית וגם את מרות־הווה"פ שתוטל משמה. בעוד חבריו בווה"פ מסייעים להקמת איגוד מקצועי, התיישבות, משק, חינוך ושירותים, ניגש הוא קודם כול, ובעיקר, לבניית ההסתדרות כ"מעין מדינת פועלים", כלשונו, והקים את "שלטון ההסתדרות", עוד מטבע־לשון שחזר ונשנה בדבריו. כדבר ראשון עשה את ההסתדרות ארגון־סר־למרות.

גיבוש המרות עמד בראש מעייניו ובראש מאבקיו. צריך היה לחולל כמעט יש מאין; כמעט, כי צבת ראשונה למעשה זה של צבת־בצבת כבר הייתה לו: הוא עצמו. אמונתו בעצמו ובשליחותו וכוח־תקיפותו, שהרכיבו את אישיותו החזקה, הם האדנים שעליהם ייסד בווה"פ מזכירות סמכותית ומטילת־מרות. עדות להצלחתו הייתה הזהות שנוצרה ביניהם: הוא נקרא בפי כול — גם בפי חברי הווה"פ — "מזכיר ההסתדרות", אף על פי שתפקיד כזה ותואר כזה לא היו בנמצא במשך כל שנות כהונתו במזכירות, וגם לא יכלו להיות כל עוד פעל הווה"פ כקולגיום. מן הצד הפורמלי היה בן־גוריון שווה בין שווים במזכירות ובווה"פ. אולם מן הצד המעשי לא היה לאיש ספק, שבן־גוריון הוא האיש הקובע ושעל פיו יישק דבר בווה"פ. עד כדי כך הגיעו הדברים, שמבקריו דרשו את מזכירותו לגנאי כ"דיקטטורה".

הדרך שבה נעשים אנשים למנהיגים מנבאה לרוב את דרכם גם לאחר שעוטרו בכתר המנהיגות. בכברת־הדרך ההסתדרותית של בן־גוריון באו לידי ביטוי הסגולות ודרכי־הפעולה שסייעו לו בביסוס מנהיגותו. ניצניה של סגולה אחת נגלו כבר בכרך הראשון: יכולתו לחשוב ולפעול במגמות נוגדות, כאילו גרס שהדרך אל המטרה אינה בהכרח רצופה כיוונים חד־סטריים. לעיתים נדמה שדרש, או אף עשה, דבר והיפוכו, ולא אחת הייתה התוצאה פשרה. אולם בן־גוריון לא הסתייג מפשרות כלל. אדרבה, הוא אף העיד על עצמו, ש"בפרינציפ" הוא מעדיף אותן. אלא שתמיד היו אלה פשרות המצעידות לעבר המטרה, ולא פשרות הבאות על חשבונה. ועוד, מרגע שהפשרה הייתה להחלטה מעשית, פגה פשרנותו ובמקומה נתגלתה תקיפות. בהוצאה לפועל היה עשוי ללא חת, ואם צריך היה, לא נרתע אפילו ממלחמה. דומה שקבע לעצמו כלל: במשא־ומתן — פשרה, בהוצאה לפועל — אפילו מלחמה. כך היה איש־מלחמה שאת כל מלחמותיו ניהל על הגשמת פשרות.

כזה היה מנהגו גם עם האנשים, יחידים ורבים, שנקרו לו בדרכו. כשם שלא אמר נואש מהחלטות שמגמתן נגדה את מגמתו, כך לא אמר נואש גם מאנשים שחתרו נגדה. מסוגל היה להיאבק ביריב ולחזר אחריו בעת ובעונה אחת. כמעט כל יריביו — גדוד־העבודה, הפועל הצעיר, השומר הצעיר, ובמידה רבה אפילו הרביזיוניסטים — היו גם מחוזריו. סגולתו זו התמצתה במשא־ומתן החרוץ שניהל עם הפועל הצעיר ושהביא לאיחודו עם אחדות־העבודה, ובעיקר בהסכמים שחתם בראשי־תיבות בשנת 1934, מתוך חיבה ורעות נדירות, עם הגדול שביריביו, עם זאב ז'בוטינסקי.

במאבקו לגיבוש המרות ובחתירתו לעבר המטרה התרכז בן־גוריון במילוי משימתו בכוח ריכוז מופלא ונדיר, לעיתים עד כדי התעלמות מצורכי־אנוש. אז פינתה רגישותו לזולת את מקומה לקשיחות כלפי כל מי שעמדו לו למכשול — או שחשב שעמדו לו למכשול — במילוי תפקידו, כפי שהוא הבינו, ואפילו היו אלה חביביו, חברי גדוד־העבודה הרעבים, רעים־לדרך משכבר הימים, או אביו האהוב המבקש ממנו "פרוטקציה" למען עצמו או למען חבריו. למגרעותיו אלה, ולעיתים גם לפשטנותו, היה חלק בהשגת הישגיו לא פחות מאשר לתבונתו, לחריצותו, לכוח־רצונו ולאורך־רוחו. לעיתים דומה אפילו, שיכול למשוך בעולו דווקא תודות למגרעותיו, שהיו כסכים על עיניו והבהירו את דרכו. הדבר שגרע ממנו כאדם חנן אותו אפוא כמנהיג.

משום כך יכול היה בן־גוריון לדרוש, בנושאו את עיניו למטרה החיובית — חברת עובדים עבריים החיים בשוויון ובשלום — שהדרך האחת להתלכדותה של ההסתדרות ולהתחזקותה היא "יצירת אטמוספרה של מלחמה" ו"מלחמה" עד חורמה ביריביה. משום כך יכול היה גם להמליץ לה על דרך של משברים ושל "יצירת זעזועים", בחושבו ובהאמינו שדרך אחרת אין.

שבתי טבת
תל־אביב, אלול תש"ם

חלק ראשון

התום והעוז

פרק ראשון

צעדים בכבלים

הימים שלאחר המלחמה נדמו לכל הציונים כימות המשיח. הגאולה החלה להופיע: הצהרת בלפור הציבה יסוד למדינה יהודית בארץ־ישראל, והשלום כמו פתח את שעריה לפני המוני יהודים. שמחתם של חברי אחדות־העבודה הייתה כפולה ומכופלת, שהרי לדידם בישרה המהפכה הרוסית שחרור חברתי לכול. על כן קבעה אחדות־העבודה במצע היסוד שלה, שמשאת נפשה לצור את חיי העם העברי כקהילת־עובדים בכל ארץ־ישראל.

עם זאת, לבן־גוריון וליתר מייסדי אחדות־העבודה היה ברור, שהגאולה לא תבוא מאליה. אף לא היה ספק בליבם, ששום חוג בתנועה הציונית לא יצלח כמותם לחולל את הפעולות הקדחתניות הדרושות להגשמתה. רק החלוצים והפועלים שבהנהגתם יוכלו למשוך את העולים כיאות, לקלטם, להכשירם, ליישבם ולארגנם עד שיהיו בני־חורין שווי־זכויות,^[1] החיים על יגיע כפיהם באותה קהילת־עובדים נכספת. צו השעה, צו האומה וצו ליבם גם יחד דחקו בהם להיחלץ לשליחותם. הקרקע בערה תחת רגליהם. והנה, במקום להסתער על המשימה ההיסטורית, היו ארבעה מששת מייסדי אחדות־העבודה — בן־גוריון, בן־צבי, יבנאלי וברל כצנלסון — רתוקים לעבודת הצבא.^[2]

בן־גוריון לא הסכין לכך, ונתעוררה בו מורת־רוח כלפי הצבא. כאשר הורה לו מפקדו להדגים לכיתת טירוניו דריכה על המקום — שהרי נשא דרגת טוראי ראשון — עשה זאת בלא לב. "ככה דורכים במקום", שאג עליו מפקדו תוך כדי הרמת רגליו שלו, ופקד על בן־גוריון להצטרף לשורה. מריו גבר בו לאחר שבדצמבר 1918 נשללה ממנו דרגתו ועימה זכויותיה, כגון פטור מחובת זקיף ועמידה על המשמר, וכך נגזל ממנו מעט הזמן שנותר לו לענייני ציבור. הוא נענש על שאיחר לחזור מחופשה קצרה שהקדיש להקמת אחדות־העבודה. חרה לו שוועד הצירים אינו משיג לו ולחבריו חופשות ממושכות ומזומנות. לו עשה כן, לא היה מגיע לכלל משפט צבאי ולהורדה בדרגה.^[3]

כרגיל היה הוועד הזמני^[4] של יהודי ארץ־ישראל מבקש אישורי־חופשה לצורכי ציבור מוועד הצירים,^[5] וזה היה מעביר את הבקשה לפיקוד הצבאי. הכתובת לבקשות אלה היה היושב־ראש בפועל של ועד הצירים,^[6] ד"ר דוד מונטגיו אידר, פסיכיאטר נודע שהצטרף לווייצמן משורות ההסתדרות היהודית הטריטוריאלית.^[7] ד"ר אידר גדל והתחנך באנגליה, לא שמע את לשונות הארץ ונזקק בקביעות למתורגמן. כיתר חבריו בוועד הצירים לא הכיר את תנאי הארץ, לא התייחס אל היישוב בהערכה ולא ראה בו שותף שווה בפיתוח המפעל הציוני. כמותם, ואף כמו ראשי התנועה הציונית בלונדון ובניו־יורק, לא השכיל לחוש בכושרה של תנועת הפועלים ולא הבחין בכוח האצור בה. בן־גוריון לא החשה על כך, ובאחת מישיבות הוועד הזמני תקף את אידר ואת חבריו בוועד הצירים במילים בוטות. דבריו לא נשארו בגדר סוד. העיתון "חדשות הארץ" הביאם לקוראיו: "מר בן־גוריון מחה כאן בכל תוקף נגד חברי ועד הצירים, על אשר אינם יודעים גם את לשוננו וכזרים הם מתהלכים בקרבנו".^[8] וייצמן עצמו חשב שהתנהגות בני הארץ כלפי השלטונות הצבאיים הבריטיים הייתה קטנונית, צעקנית ונוטה להיסטריה,^[9] ואידר לא נאלץ לחלוק עליו כאשר גרס אף הוא, שחיילי הגדודים העבריים קטנוניים, צעקנים ובלתי־ממושמעים.

בעיני בן־גוריון הייתה חופשתו, כחופשת חבריו, "דבר שיש לו ערך חיוני לעבודתנו כולה", ולדעתו קל היה להשיגה.^[10] בעיני אידר וּוייצמן היה בן־גוריון "אגיטטור מפלגתי" הראוי לזלזול.^[11] אידר, שהתחנך באנגליה, ידע שבצבא קיים נוהל מדוקדק למתן חופשות, וממילא נראו לו הדברים באור שונה. אולי אף שאל את עצמו איזה מין חייל הוא זה, הטוראי בן־גוריון, שאינו מניח לראשי התנועה ולציריה, שממשלת בריטניה מכירה בהם, לעשות את המלאכה שהוטלה עליהם, ובמקום זאת הוא קופץ בראש ותובע ממנו, מאידר, שיבקש למענו ולמען חבריו חופשות בניגוד לנוהל. יתר על כן, אידר, שהיה זקוק לרצונם הטוב של קציני המפקדה הבריטית בארץ לצורך טיפולו בנושאים שברום העולם הציוני, רגז שעליו לבזבז על זוטות את מעט האשראי שרכש לו אצלם. ואכן, בכל פעם שפנה בבקשות לחופשות מיוחדות הצטמצם האשראי הזה. ייתכן אפוא שגזר על עצמו שלא לפנות בבקשות חופשה חדשות לבקרים.^[12]

העובדה שלא ניתנו לו חופשות כלבבו החשידה בעיני בן־גוריון את ועד הצירים בכוונות עוינות. ארבעה ימים לאחר שהורד בדרגה כתב לבלוך ש"צריך פעם אחת לדרוש בירור מוועד הצירים, אם הוא מתעלל בנו אם לא".^[13] במכתב זה דחק בבלוך שיחזור אל אידר ויבקש ממנו שוב חופשות ממושכות לארבעת מייסדי אחדות־העבודה. אולם על דעת אידר לא התקבל בשום אופן מצב שבו יקבלו הארבעה משכורות מהכתר הבריטי, כחיילים בצבא, ועם זאת יפעלו בענייני הציבור שלהם כראות עיניהם; שהרי זו הייתה המשמעות המעשית של בקשתם. אידר חשב, שאם רצונם לעסוק בענייני ציבור, עליהם להקדים ולהשתחרר מהצבא. אם יסכימו לכך — אמר לבלוך — יאות הוא לסייע להם בהחשת השחרור. בסוף 1918 הודיעו הארבעה על הסכמתם לשחרור מלא.^[14]

הסכמה זו ניתנה, כנראה, מחמת החשש, שמגבלות השירות הצבאי יעכבו בעדם מלהקים את אחדות־העבודה. אולם לאחר שכבר נוסדה, פחתה מייד להיטותם להשתחרר. כך או אחרת, שנת 1919 נכנסה והשחרור לא יצא אל הפועל. בן־גוריון נאלץ להסתפק בחופשות קצרות ובלתי מספיקות, וחיכוכיו עם הצבא החריפו עד כדי כך שצמחה איבה גלויה בינו ובין המש"קים שבפלוגתו.^[15] באמצע מרס נסע לחיפה בענייני אחדות־העבודה, ושהותו שם נתמשכה עד לרגע האחרון של חופשתו. אף על פי כן לא מיהר לחזור למחנהו. מחיפה נסע תחילה ליפו, למשרד ועד הצירים, בתקווה שזה כבר נעתר לבקשותיו והשיג למענו חופשה ממושכת. לאכזבתו קיבל שם "תשובה לקונית".^[16] כל עוד רוחו בו מיהר למחנהו בצריפין, בתקווה שיקבל "פס" חדש, "כפי שהיה מדובר". אבל במקום ה"פס" המתינו לו המש"קים. כשראוהו נכנס בשער המחנה וחפציו בידיו, עטו עליו, תפסוהו, ובתואנה שהיה בחזקת "נעדר" יום שלם שמו אותו במחבוש עד למשפט. לבן־גוריון לא היה ספק שהתנכלו לו. "הפעם רצו להתנקם גם בעד חרפתם הקודמת שלא עלה בידם אחרי שובי מהוועידה [של ייסוד אחדות־העבודה], להענישני כחפצם", כתב לבן־צבי.^[17]

כשעה ישב במעצר, עד שהופיע הרב־סמל ופקד עליו לקחת את חפציו ולבוא עימו למשרד הפלוגה. שם קיבל "פס" לשבעה ימים, והובטח לו שאחריהם יקבל "פס" נוסף. בן־גוריון לא חשב אפילו לרגע, שהמש"קים שלו שינו לפתע את יחסם כלפיו. הוא סבר שהפקודה באה מגבוה, מלויטננט־קולונל אליעזר מרגולין, מפקד הגדוד בכבודו ובעצמו. מכל מקום, שאלות לא שאל. הוא מיהר ליפו, לשוחח עם זאב ז'בוטינסקי, להשתתף בישיבת הוועד הזמני ולדיונים באחדות־העבודה.

על הפרק עמד עניין חשוב. אחדות־העבודה זה לא כבר קמה, ב־24 בפברואר, וכבר התעוררו אחדים מחבריה והציעו לשנות את מצע היסוד ואף להוסיף עליו. לצורך זה נקראה לסוף השבוע השלישי במרס אספה פומבית ביפו.^[18] השתתפו בה גם חברי ההתאחדות או אוהדיה מחיילי הגדודים העבריים, שנזדמנו לעיר.

לתומו נשא שם בן־גוריון נאום. וכלום אפשר היה לטפח את אחדות־העבודה ולגבשה גיבוש רעיוני בלא נאומים ואספות? אולם המפקדה הכללית של חיל המשלוח הבריטי במצרים ראתה את האספה ואת הנאום בעין אחרת; עד כדי כך שקצין אכ"א^[19] הראשי בקהיר דילג על צינורות הפיקוד המקובלים, כדי לחסוך בזמן, הבריק ישירות למפקדת מחוז רמלה, להודיעה, ש"חייל אחד בשם בן־גוריון נשא נאום באספת 'פועלים יהודים' ביפו", שהשתתפו בה חיילים מגדודי קלעי המלך, והורה לה להביא לידיעת כל הדרגות בגדוד 39 שבתחומה, שמעשה זה היה הפרת תקנה 451 מתקנות המלך, על־ידי פרסום תקנה זו בפקודות השגרה הגדודיות. והוסיף: "יש לנקוט צעדים משמעתיים חמורים בכל מקרה של הפרת תקנה זו".^[20]

פקודות אלה ודאי שלא הקלו על מייסדי אחדות־העבודה שבמדים לקבל חופשות כדי לנאום באספות פועלים, או כדי לעסוק בעניינים מפלגתיים. ד"ר אידר, שאף קודם לא שש לפנות לפיקוד הצבאי בבקשת חופשות למענם, גילה עתה חוסר־רצון בולט לעשות כן. אומנם, בן־גוריון יכול היה לעקפו ולפנות ישירות למפקדו, מרגולין. הוא אף ידע בוודאות, שאם יפנה אליו, יזכה בחופשות בנות ימים אחדים. אולם מרגולין הבהיר לו, שהוא מעדיף שהפנייה תבוא מוועד הצירים, ובן־גוריון לא פנה אליו "מפני שאיני רוצה שיחשוב שמבקש אני פריבילגיות אישיות"^.[21] לא הייתה לו אפוא ברירה אלא לדחוק בבלוך, המרכז־בפועל של מזכירות אחדות־העבודה, שיאיץ בוועד הזמני, שיפנה לוועד הצירים, שיבקש את החופשות ממרגולין או מהפיקוד הצבאי.

בתחילת מאי התרעם בן־גוריון על בלוך: "מה נשמע בדבר החופשה שלי? האומנם כל כך קשה לסדר את העניין — אני ברור לי בלי כל ספק שאפשר לסדר את כל העניין במשך חמישה רגעים — ואפילו על־ידי הטלפון".^[22]

אין כל פלא שבלוך נרתע מפניות חוזרות ונשנות אל אידר, שראה את עצמו כשווה בדרגתו לאלופי הממשל הצבאי הבריטי בארץ־ישראל והסתכל על בני הארץ מלמעלה, כדי להסביר לו שהטוראי בן־גוריון זקוק לעוד חופשה; במקרה זה "בכדי לכתוב דברים אחדים לאמריקה".^[23] ואכן, בן־גוריון החל לחשוד שמקור התקלה בהתרשלותו של בלוך. "הדיברת את אידר בדבר זה — ומה הוא עושה?" שאלו וחזר ושאלו. "האומנם אין כל תקווה שאידר יעשה דבר מה? הלא כל כך קל הדבר. הוא צריך רק להגיד מילה אחת למרגולין".^[24]

מכיוון שלא בטח עוד ביעילותו של בלוך, החליט בן־גוריון לתפוס את השור בקרניו, כלומר, לקחת דברים עם אידר פנים אל פנים. אבל גם לשם כך נזקק לחופשה. המזל האיר לו פנים, והודות ליעקב אטינגר, יושב־ראש הוועד הזמני, שנתרצה לפנות אל מרגולין, קיבל חופשה ליומיים ואץ ליפו. שם בגד בו מזלו: ברגע שהגיע חלה בשפעת. במקום להתייצב לעימות תקיף עם אידר שכב למעצבה במיטה, בבית חבר ביפו.^[25] משהחלים מיהר לחזור לגדודו, ושם הוצב לשמירה, יום יום במשך שבוע.^[26]

שוב בא בן־גוריון לידי "מסקנה מוחלטת", שעל כל ארבעת מייסדי אחדות־העבודה שבמדים "לצאת מן הצבא בהקדם האפשרי". מכיוון שלא בטח באידר שיסייע לו — ואולי אף חשד בו שהוא מעוניין שמייסדי אחדות־העבודה יהיו רתוקים לעבודת הצבא, כדי להצר את צעדיהם — גמר אומר לדלג מעליו ולפנות ללונדון, אל וייצמן. ב־17 במאי הריץ שני מכתבים, לבלוך ולרחל ינאית, והאיץ בהם שיכתבו לפועלי־ציון בלונדון,^[27] כדי שישפיעו על וייצמן שיתערב למען שחרור הארבעה, בנימוק, ש"כל עבודתנו הולכת ונחרבת (...) כל זמן שאנו בעצמנו נהיה בגדוד".^[28] ליתר תוקף שיגר מכתב שלישי, לבן־צבי, ואף בו חזר והדגיש, ש"מצב תנועתנו פה ובחו"ל הוא פרוע באופן מבהיל, ואי אפשר שזה ימשך".^[29]

אולם וייצמן היה טרוד דווקא בשאלה, כיצד למלא את שורות הגדודים העבריים כדי להוסיף ולקיימם, ולא איך לסייע לחייליהם להשתחרר מהם. לפיכך ביקש לעכב ולדחות את שחרור המתנדבים היהודים. וכך, אף על פי שמשרד המלחמה בלונדון כבר החליט בעיקרון, שחיילים עברים שהתגייסו בחוץ־לארץ יהיו רשאים להשתחרר בארץ ולהישאר בה, דרש וייצמן מהממשלה הבריטית להמתין בהוצאת הפקודה עד שיבוא הוא עצמו לארץ־ישראל וילמד את הבעיה במקום. הדילוג ללונדון לא הועיל לו אפוא, לבן־גוריון. היה עליו להמתין לווייצמן, שאמור היה לבוא ארצה במהרה. אולם הוא השתהה, ועוד באוקטובר רטן בן־גוריון שווייצמן לא בא, ואף לא ידוע מתי יבוא.^[30]

לא כל הארבעה היו להוטים להשתחרר מהצבא. אולי יש בכך כדי להסביר, מדוע חזרו בהם מהסכמתם לשחרור, שנתנו לאידר בסוף 1918. בן־צבי, למשל, רצה להמשיך בשירותו. בסוף פברואר הציע, שיסתפקו לפי שעה בדרישה לשחרר את יבנאלי וכצנלסון בלבד.^[31] על יבנאלי קשתה ההסתגלות לעבודת הצבא במיוחד, והוא אף נכלא בשל עבירה חמורה על המשמעת;^[32] ואילו ברל כצנלסון היה עורך "קונטרס", ביטאון אחדות־העבודה, שהחל לצאת לאור באפריל.

לפני כל הארבעה עמדה שאלת קיומם האישי כאזרחים. ממה יתפרנסו בארץ, שיוקר המחיה בה האמיר וכלכלתה ומהלך־חייה שובשו על־ידי המלחמה? היוכלו כל הארבעה להישען על אחדות־העבודה? כלום תשיג ידה לפרנס את כל מייסדיה? כשיצאה 1919, קרבו חובותיה של ההתאחדות לחמשת אלפים לירות אנגליות^.[33] אומנם, בלוך, שעסק בכספים, יכול לומר, שאחדות־העבודה אינה יכולה לחדול מפעולותיה "רק מפני זה שאין לנו כסף",^[34] אולם השאלה אם יכולה היא לשלם משכורות לששת מייסדיה עמדה כמובן בעינה.

דומה ששיקולי פרנסה ציננו אף את להטו של בן־גוריון להשתחרר במהרה. הוא נזקק לכסף רב כדי להביא את רעייתו ובתו מארצות־הברית וכדי להחזיקן במלון שבו התגוררו לאחר שירדו מהאונייה ביפו, ב־15 בנובמבר 1919.^[35] ספק אם יכול לעמוד בכל אלה ללא הכנסה בטוחה. לא הייתה אז שום קופה ציבורית, שתוכל להחליף את משכורתו הצבאית. משכורת מהצבא וחופשות ארוכות, זה היה הסידור האופטימלי מבחינת בן־גוריון ובן־צבי, שהיו כבר בעלי משפחות. לקראת 1920 ובמהלכה תכפו חופשותיו של בן־גוריון ונתארכו. ועד הצירים הכיר סוף־סוף בחשיבותו הציבורית, ומשום כך רפו דרישותיו של בן־גוריון לשחרור.

מהארבעה השתחרר ראשון ברל כצנלסון, ביולי 1919, ותוך זמן קצר הפליג ללונדון ולשטוקהולם.^[36] יבנאלי השתחרר שני, בספטמבר.^[37] בן־צבי ובן־גוריון השתחררו כשמונה חודשים אחריהם, באפריל 1920.^[38] וכך מילא בן־גוריון את שליחותו בפרק זמן זה כשהוא מיטלטל ממחנהו הצבאי ליפו, חיפה וירושלים, ונואם באספות אחדות־העבודה, כשתקנה 451 תלויה כחרב מתהפכת מעל לראשו^.[39]

ועידת היסוד של אחדות־העבודה בחרה מועצה בת עשרים חברים, והטילה עליה לנהל את פעולות ההתאחדות ולארגן את כל מוסדותיה.^[40] המועצה בחרה בוועד פועל^[41] בן תשעה ובמזכירות בת שלושה. אולם בגלל פיזורם של חברי המוסדות האלה לא הייתה אפשרות לשמור על הרכבם הקבוע. לא אחת השתתפו בדיוני הוועד הפועל מי שנקרו ליפו ונעדרו מהן מי שהיו רחוקים משם.^[42] במזכירות שימשו תחילה בן־גוריון ויצחק טבנקין,^[43] לאחר מכן בן־גוריון, יבנאלי ובלוך,^[44] ומשחלה יבנאלי החליפו דוד רמז.^[45] בן־גוריון היה אפוא לא רק הפעיל המרכזי במזכירות, אלא גם חברה הקבוע, הבלתי־מתחלף. עובדה זו הייתה ביטוי לכוח רצון, לכושר עבודה ולמרץ בלתי־נדלה. שהרי לא עמדו לרשותו שירותי תחבורה נוחים, וצריך היה לכתת הרבה את רגליו כדי לנוע ממקום למקום. גם כאשר יכול להשתמש ברכבת, ליפו ובחזרה, היה עליו ללכת כברת־דרך הגונה ברגל, מהמחנה בצריפין עד לתחנה בלוד. רק לעיתים נדירות עשה את דרכו על גב סוס.^[46] טבנקין התרשם כל־כך מיכולתו ומכוח־התמדתו, שהיה בדעתו להציע את בן־גוריון כמזכיר יחיד של ההתאחדות; ואולם הוא השהה את הצעתו מחמת פגם חולף שמצא בו: היותו "זר לציבור הפועלים". מ־1911 עד סוף 1918 שהה בן־גוריון רוב הזמן מחוץ לארץ־ישראל,^[47] ולכן, טען טבנקין, "צריך [בן־גוריון] לעבור על הסניפים", כדי שהחברים והוא יתוודעו זה לזה. בדרך זו "ירכוש לו הרבה" ואחר־כך יוכל לכהן כמזכיר יחיד. כצנלסון התנגד להצעת טבנקין מכול וכול. "לי נדמה", אמר, "שבן־גוריון לא יהיה מזכיר. לו צריך למסור את ההכנה לבחירות. בכלל, צריכה להיות חלוקת העבודה בינינו".^[48]

אם חשש כצנלסון שמא ירכז בן־גוריון בידיו את כל פעולות ההתאחדות, היה לו על מה לסמוך. אפילו נתעלם משאפתנותו, הוא היה מסוגל לכך מעצם כושר עבודתו והתמדתו. בן־גוריון ניהל את הקשר עם פועלי־ציון ועם ועד הסיוע העממי בארצות־הברית, היה אחראי על הכספים שהתקבלו מהם, עסק בסידורם של משוחררי הגדודים העבריים, פתח לשכת־עבודה למענם, קבע הנחיות לכינון אספת הנבחרים וריכז את מערכת הבחירות של אחדות־העבודה, עמד בקשר עם משרד הברית העולמית של פועלי־ציון בשטוקהולם ושלח מברקים למשרד החוץ ולמפלגת־הלייבור בבריטניה. ואשר לגיבושה הרעיוני והארגוני של ההתאחדות, הוא שהכין, יחד עם כצנלסון, את המצע לוועידת המפלגה הקרובה, ושימש, גם הפעם עם כצנלסון, בוועדת המשא־ומתן לאיחוד עם הפועל הצעיר ופועלי־ציון שמאל. עם ז'בוטינסקי ואטינגר נבחר לוועדה שהוטל עליה לנסח את התביעות הלאומיות של יהודי ארץ־ישראל לוועידת השלום בוורסיי. וכמו לא היה די באלה, אף טיפל באחד מסכסוכי העבודה הראשונים בין פרדסנים ופועלים.^[49]

כצנלסון הבחין בבן־גוריון נטייה חזקה לפעולה עצמאית. ההסבר לכך היה נעוץ במידה רבה בעצם הנסיבות. בגלל פיזורם של חברי הוועד הפועל, ובעיקר של חבורת המייסדים, לא תמיד יכול היה להיוועץ בהם. בן־גוריון חנה בצריפין, ואילו בן־צבי חנה תחילה לרגלי הכרמל, ובאוגוסט 1919 הועבר לרפיח; יבנאלי חנה אף הוא לרגלי הכרמל, אך בעוון הפרת־משמעת נשלח לכלא בקנטרה והיה כמעט מחוץ למגע;^[50] טבנקין חילק את זמנו בין קבוצת כנרת, הוועד להגנת־הגליל ויפו. בשלהי יולי העיר כצנלסון, שטבנקין יכול היה לעזור, "אבל איני יודע איפה הוא".^[51] רמז היה שקוע ראשו ורובו במרכז החקלאי, וביולי חלה ונסע מיפו להחלים בזכרון־יעקב. כצנלסון עצמו חנה תחילה לרגלי הכרמל, ואחר־כך, החל במאי, ישב במקווה־ישראל ולא יצא מפתחה עד סוף יולי. בבית־הספר ובחווה נערכו קורסים בני חודש ימים, כדי להכשיר את מתנדבי חו"ל שיישארו בארץ לאחר שחרורם. בהשתדלות ידידיו הוצב גם הוא שם, לא כדי ללמוד חקלאות, אלא כדי שיהיה פנוי לכתיבה ולעריכת "קונטרס".^[52]

אולם ברור, שלא רק בתוקף הנסיבות פעל בן־גוריון כפי שפעל. עצמאותו הייתה תכונת־אופי יסודית בו, שהמריצה אותו ליטול יוזמה נפרדת גם בזמנים רגילים. תכונה זו לא נעלמה מעיני כצנלסון, והיא נגדה את נטייתו שלו להיות המושך בחוטים מאחורי הקלעים, או לפחות התנגשה בה. ממקווה־ישראל פרש כצנלסון רשת מסועפת של התכתבות, שבאמצעותה ביקש להנחות ולהדריך את פעילי אחדות־העבודה. את אליהו גולומב הזמין אליו למקווה־ישראל, בנימוק ש"מפה — תהיה פרושה הרשת" על כל הפעולות בגדודים העבריים.^[53] באמצעות מכותביו אף ביקש לדעת כל פרט, אישי וציבורי, בכל מקום בארץ. כך, למשל, כתב לפעיל המרכזי של אחדות־העבודה בירושלים: "הייתי רוצה לקבל ממך ידיעות פרטיות אלי בדבר המצבים השונים".^[54]

בן־גוריון היה מרוחק מהבריות. מגעיו עימן היו לרוב עסקיים ולצורך העניין בלבד. את מנהיגותו החל לבסס על־ידי פעולה. כצנלסון, לעומתו, נהג בבריות בחביבות, השתדל תמיד לקרבן והרבה להתעניין לא רק במעשיהן אלא גם בהלוך־רוחן. עיניו חייכו בפיקחות. רב היה קסמו האישי. את מנהיגותו ביטא על־ידי השפעה. הוא ידע לקרב אליו חסידים, למצוא מסילות לליבם ולהנחיל להם את השקפתו ואת רצונו. מבן־גוריון, שותפו לקונספירציה שהכשירה את הדרך להקמת אחדות־העבודה, ציפה לשיתוף־דעות הדוק, ובכל מקרה — להתייעצות בטרם פעולה.

והנה הפתעה, רעם ביום בהיר: את גילוי־הדעת הרשמי הראשון של אחדות־העבודה ניסח ופרסם בן־גוריון בלא שנועץ בו, או בוועד הפועל. זה היה כרוז לכבוד ה־1 במאי 1919, בכותרת "ראש חודש מאי — חג העבודה", שנדפס והופץ בשם הוועד הפועל של אחדות־העבודה.^[55] הסגנון המפוצץ של הכרוז — כגון הנאמר על אחדות־העבודה שהיא "כבר עתה הכוח החברתי היותר חזק בארץ", ועל הברית העולמית של פועלי־ציון ש"ידעה לעמוד על משמר האינטרסים של הפועל העברי והאומה כולה, ולהגן עליהם בגאון לאומי בכל מקרה ובכל עונה" — לא נשא חן בעיני כצנלסון, שסלד מגוזמאות. הוא היה מעדיף "יתר טקט, מבלי התפארויות־שווא ושאר מיני מעליותא". הקריאה בכרוז להיכון לאחד במאי כ"לעבודת הקודש" ודאי שלא הייתה לרוחו. אף ספק גדול אם היה מסכים, לו שאל בן־גוריון לדעתו, להבטחה, שאחדות־העבודה "יחד עם פועלי כל העמים" תבשר "על הגאולה הקרובה בעולם, על יצירת המשטר הסוציאליסטי".^[56] כצנלסון נמנע ככל יכולתו מסיסמאות לועזיות, והשתדל לנסח את מטרותיה של אחדות־העבודה במילים עבריות. ואכן, כעבור שנה, כאשר חיבר בן־גוריון את הכרוז "לראשון למאי 1920",^[57] כבר באה בו לידי ביטוי השפעתו של כצנלסון. הכרוז השני לא כלל סיסמאות סוציאליסטיות לועזיות, אלא דיבר בכך ש"דרך העבודה היא דרכו" של הפועל, שיבנה בקשיות־עורף בניין חדש, "יסוד מוסד לחברה חדשה, חברת עובדים ישרים בארץ התקווה!"^[58]

השוני בנוסח לא היה מקרי. השורה בכרוז מ־1919, שהוציאה את כצנלסון מכליו, הייתה מן הסתם השורה שתיארה את אחדות־העבודה כ"המפלגה הסוציאליסטית של ארץ־ישראל".^[59] הן על סוגיה זו כמעט התפוצצה ועידת־היסוד של אחדות־העבודה. כצנלסון התנגד בעיקרון, שאחדות־העבודה תהיה מפלגה. הוא ערער על עצם הארגון המפלגתי, וראה בו חיץ בין "קדושת החוג הממונה על דבר־מה" לבין "החולין של חיי הכלל הסתמי". כצנלסון כפר בזכות הקניין שיש למפלגה על ערכים "כנחלת מורשה", ודחה מונופולין מפלגתי על נכסי־רוח מסוימים. לדעתו הייתה מפלגה גורם מפלג, בעוד שהוא נשא עיניו לאחדות פועלים כוללת. כצנלסון דגל ב"ביטול מפלגות" כעיקרון.^[60] בגלל תקיפותו ותקיפות תומכיו התקבלה בוועידת־היסוד פשרה, והוסכם שהארגון שיוקם ייקרא "התאחדות סוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל 'אחדות העבודה'". והנה, כמו לא היה דבר: בגילוי־הדעת הראשון של ההתאחדות מתאר אותה בן־גוריון כמפלגה.

כצנלסון יכול לחשוד בבן־גוריון ובחבריו שהיו עימו בפועלי־ציון, שהם מנסים להכניס בדלת האחורית של חיי יום־יום את אשר נדחה על הסף בוועידת־היסוד, ולעשות את אחדות־העבודה למפלגה למעשה; מה גם שבן־גוריון ביקשו שישמיט מרשימה שכתב לקובץ "אחדות־העבודה" את עיקר דבריו נגד עצם הארגון המפלגתי.^[61] בקשה זו ביקש בן־גוריון כדי ליישר הדורים עם בן־צבי, שהיה בר־פלוגתא עיקרי של כצנלסון בנושא זה בוועידת־היסוד.^[62] כלום הייתה זו בקשה תמימה? חשדו של כצנלסון יתאשר מקץ שנים רבות, כאשר יאמר בן־גוריון ש"הכוונה לא הייתה שלא להיות מפלגה פוליטית, אלא שלא תהיה רק מפלגה פוליטית", פירוש שכצנלסון בוודאי היה חולק עליו.^[63]

ברוגזו לא טמן כצנלסון ידו בצלחת וכתב לבן־גוריון דברים קשים. "הפעם איני מוותר ואיני מסכים להשמטות", כתב לו, והתריס נגד ניסיונו של בן־גוריון לצנזרו, "בזמן שדברים רשמיים, אשר בעדם אחראים כל חברי הוועד הפועל נדפסים ויוצאים על דעת יחידים. הכרוז לר"ח מאי, למשל, הנדפס בשם הווה"פ — איני יודע כמה מחברי הווה"פ קראוהו לפני צאתו".^[64]

לשיתוף דעה ולהידוק הפעולה הזמין כצנלסון את בן־גוריון להצטרף אליו במקווה־ישראל. על־ידי השתדלות אצל הפיקוד — כתב לבן־גוריון — יוכל בן־גוריון לבוא במקום אחד החיילים בפלוגה המקובצת: "אולי בהיותנו פה יחד — ובמשך שני חודשים — 'נוציא איזו עבודה'".^[65]

בן־גוריון לא גילה רצון, וגם לא נטייה, להצטרף אל כצנלסון במקווה־ישראל. הוא לא ביקש העברה לשם, ולא משום שהדבר לא היה לאל ידו. אדרבה, הוא עצמו השתתף במאמץ להאריך את שהותו של כצנלסון במקווה־ישראל, ולשם כך בא בדברים עם מנהל המקום, אליהו קראוזה, מיודעו מימי סג'רה.^[66] בפלוגה המקובצת היו כמאה וארבעים מחיילי הגדודים העבריים, שהתחלפו באחרים לאחר שקיבלו הכשרה חקלאית לצורך הכנתם לחייהם האזרחיים לאחר השחרור.^[67] ודומה שלוּ רצה בכך, יכול היה גם הוא לעבור מצריפין למקווה־ישראל. אין זאת שהעדיף את היותו יחיד ביפו על הוצאת "איזו עבודה" עם כצנלסון.

עצמאותו של בן־גוריון ונטייתו לפעול, כאשר חשב זאת לנכון, גם ללא הסכמת חבריו במוסדות אחדות־העבודה ואף ללא ידיעתם, היו תכונות שכצנלסון הכירן מתחילת דרכם המשותפת. בהמשכה יהיה על כצנלסון להסתגל לבן־גוריון. ובינתיים, שלא כטבנקין, גרס, שבן־גוריון אינו מתאים לכהן כמזכיר יחיד. המזכירות הזוגית, או המשולשת, נותרה אפוא על כנה. דבר זה לא מגע מבן־גוריון להוסיף לפעול כדרכו.

הערות

[1] מצע ועידת היסוד של אחדות־העבודה, סוף שבט תרע"ט. 
[2] ר' כרך א', עמ' 450. 
[3] סיפורו של אברהם וילסון שנכח בשעת מעשה. "במחנה" 18.5.65.
[4] הוועד הזמני, כך נקרא אז לקיצור, ייצג את יהודי א"י, לפי מפתח מפלגתי, עד שקמה אספת הנבחרים ובחרה בוועד הלאומי, שהחליפו. 
[5] ועד הצירים היה המשלחת הציונית, בראשות הד"ר חיים וייצמן, ששוגרה ב־1918 לארץ־ישראל, בהחלטת ממשלת בריטניה, כדי לבחון את המצב בארץ־ישראל ולהכין תוכניות ברוח הצהרת בלפור, והייתה בפועל הנציגות של ההסתדרות הציונית בארץ־ישראל. 
[6] זה היה תפקידו מאז חזר ללונדון ד"ר חיים וייצמן בספטמבר 1918. 
[7] שייסד בן־דודו, ישראל זנגוויל. 
[8] "חדשות הארץ", גיליון פ"א, 21.9.19; על ועד הצירים ואידר ר' אביתר פריזל, "המדיניות הציונית לאחר הצהרת בלפור, 1922-1917", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ז, עמ' 41-39, 110-99, 118-117. 
[9] שם, עמ' 118. 
[10] אג"א, אג' 243. 
[11] עדות ד"ר דב יוסף. 
[12] שם. 
[13] אג"א, שם.
[14] ההודעה נמסרה במכתב א. בלומנפלד (שמו המחתרתי של דוד בלוך) לד"ר אידר מ־31.12.18, על טופס של פועלי־ציון, אצ"מ ח' 4/127 L.
[15] מש"ק — מפקד שאינו קצין. 
[16] מכתב דב"ג ליב"צ, אדר ב' תרע"ט, איב"צ 1/5/5/20. 
[17] שם, שם. המאסר נעשה בפורים, יום ב', 17.3.19. 
[18] שם, שם. המועד המשוער של אותה אספה הוא יום ו', 21.3, או שבת, 22.3 ב־1919.
[19] אכ"א — אגף כוח אדם. 
[20] למפקדת מרחב המנהלה של ארץ־ישראל הסביר קצין אכ"א הראשי, שהבריק ישירות למפקדה הכפופה לה מחמת הדחיפות שבדבר. גם למפקדת מרחב ארץ־ישראל הורה לפרסם את תקנה 451 בגדודים העבריים 38 ו־40; מברקי לט.־קולונל פ. פירון מס' 22465 B, מ־24.3.19, א.צ. 4050. 
[21] אג"א, אג' 253. 
[22] שם, שם. 
[23] שם, שם. 
[24] שם, אג' 254.
[25] לדברי רחל ינאית היה דב"ג מתארח בבית אברהם קומרוב.
[26] מכתב דב"ג ליב"צ, י"ז אייר תרע"ט (17.5.19), אצ"מ 116/110 A. 
[27] אג"א, אג' 254 ו־260. במכתבו ליב"צ, שם, מ־17.5.19, מציין דב"ג, שבאותו יום כתב גם לבלוך ולינאית. 
[28] שם, אג' 260. 
[29] מכתב דב"ג ליב"צ, שם. 
[30] אג"ב, אג' 269. 
[31] מכתבי יב"צ לא. בלומנפלד (בלוך), י"ז וכ"ז אדר תרע"ט (17 ו־27 בפברואר 1919), אה"ע IV‏ 22/130. 
[32] ר' הערה להלן. 
[33] מכתב א. בלומנפלד (בלוך) לברית העולמית של פוע"צ בשטוקהולם, 7.3.20, א.צ. 4019. 
[34] שם, שם. 
[35] מכתב דב"ג לאביו, 23.11.19, זכ"א עמ' 253. ר' גם כרך א', עמ' 476 ואילך.
[36] ב"כ השתחרר ב־29.7.19. אב"כ, כרך ג', אג' 383. 
[37] אג"א, אג' 261. 
[38] דב"ג השתחרר ב־19 באפריל 1920. תעודת השחרור שלו מצויה באה"ע IV‏ 104 ב"ג תיק 1; באשר לתאריך השחרור של יב"צ: הגב' רחל ינאית בן־צבי העידה ששניהם השתחררו באותו יום. סימוכין לדבריה מצויים במכתב האחרון ששלח יב"צ מהגדוד העברי לרחל ינאית, בכ"ט אדר תר"ף (19.3.20), שבו כתב: "אתמול הובאה לי ידיעה מן המחנה מצריפין, כי באו ניירותי. אולי זה נכון, אך ביטחון אין לי, כי כבר הטעוני שלוש פעמים לפני זה". איב"צ 1/5/2/33. 
[39] ר' "קונטרס" ב' (ח' אייר תרע"ט, 8.5.19), ט' (י"ז תמוז תרע"ט, 15.7.19) ו־ל' (ה' אייר תר"ף, 23.4.20). 
[40] אחדות־העבודה, קובץ, הוצאת אחדות־העבודה, יפו, תרע"ט, עמ' 130. 
[41] החלטות מועצת אחדות־העבודה, במכתב לזאב אשור מ־16.12.19, פא"ה, 18; מועצת אחדות־העבודה, שהתכנסה ב־10 וב־11 בדצמבר 1919, בחרה לוועד הפועל את: דב (ברל) כצנלסון, טבנקין, בלומנפלד (דוד בלוך), יבנאלי, ינאית, בן־גוריון, בן־צבי, רמז, נטע גולדברג (הרפז). ב־12.4.20 הוחלט לצרף את אליהו גולומב לוועד הפועל, פא"ה, תיק 1 א'. 
[42] פא"ה, שם, תיקים 1 א'-ד'. 
[43] ר' מכתב הוועד המרכזי של אחדות־העבודה לחברי אחדות־העבודה בירושלים מ־9.3.19, שעליו חתמו "בשם הוועד הפועל" דב"ג וי. טבנקין, א.צ. 3372. 
[44] ר' המכתב למשרד הברית של פוע"צ מ־16.12.19, שם. 
[45] פא"ה מ־31.1.20, שם. 
[46] עדות ד"ר דב יוסף. 
[47] בסלוניקי ובקושטא עשה דב"ג כשלוש וחצי שנים, ואח"כ במצרים ובארה"ב כארבע שנים.
[48] פא"ה מ־29.2.20, שם. 
[49] ר' קונטרס י"ד, י"ג תשרי תר"ף, (7.10.19), עמ' 23. 
[50] יבנאלי סירב להתייצב בגילוי־ראש למשפט משמעתי לפני מפקד פלוגתו, נגזר עליו עונש, ויבנאלי סירב לשאת בו והטיח דברי תרעומת בפני מפקדו. הוטל עליו עונש נוסף, והוא נשלח עד למשפטו למאסר בקנטרה. שם נגזר עליו חודש מאסר, אבל בתוך הכלא הפר משמעת, משום שעמד לימינם של מבוזים ומושפלים, ולכן היה צפוי לעונש נוסף, חמור יותר. 
[51] אב"כ, כרך ג', מכ' 368. 
[52] הקורסים הקיפו כמאה איש כל אחד, שהתחלפו מדי חודש. ר' פרוטוקול הדיון מ־3.8.19 בין ועד הצירים ובאי־כוח הגדודים העבריים, את דברי א. קראוזה, אה"ע IV‏ 36/130; על כך שב"כ הוצב שם ונשאר שלושה חודשים ר' אב"כ, שם, מכ' 309-305, 378-337.
[53] אב"כ, שם מכ' 335. 
[54] שם, מכ' 305, אל מאיר בוגדנובסקי (שלי), א' אייר תרע"ט (1.5.19). 
[55] הכרוז מצוי בפא"ה, 97. הטקסט עשוי טלאי סגנון, המעידים שגם יב"צ ובלוך השתתפו בחיבורו. על חלקו העיקרי של דב"ג מלמדים המשפטים שהם מובאות שלמות מכתביו. המשפט "הארץ תיבנה על־ידי העבודה העברית, או שלא תיבנה כלל" הופיע לפני כן בשינויי נוסח קלים ב"מתן ארץ" ("קעמפפער שטימע" מס' 27, 1915), ב"הגשמת הציונות" ("אידישער קעמפפער" מס' 41, 1917) וב"הפועלים וארץ־ישראל" (א"ק מס' 1, 1918). ר' כרך א' עמ' 425 ואילך. המשפט "בנייננו הלאומי ייבנה על אשיות שלטון עממי דמוקרטי, על יסוד הלאמת הקרקע והלאמת המשק החקלאי, על יסוד עבודה עצמית וקואפרטיבית ופעולה ציבורית משותפת" הופיע בשינויים קלים ב"התיישבות פועלים לאומית" (א"ק מס' 12, 1918). לצורך השוואה ר' מאמרי דב"ג בארה"ב 1918-1915 שכונסו בספרו "ממעמד לעם". התזכורת בדבר "חברינו הם, אשר הצליחו לכנס באמריקה באי־כוח של רבע מיליון פועלים עברים לקונגרס כללי שהכריז את ההחלטה על זכות עמנו על ארצו ושאר דרישותינו הלאומיות והסוציאליות" היא התייחסות ברורה וישירה למאמצי דב"ג ויב"צ לכנס קונגרס פועלים יהודי, שכונס בתחילת יוני 1918, לאחר ששניהם כבר יצאו כחיילים למחנה הקלט בקנדה. ר' כרך א' עמ' 384, 398 ו־409. הפסקאות המרוממות את פעולת משרד הברית העולמית של פוע"צ מרמזות על השתתפות בלוך ויב"צ. מכל מקום אין ספק באשר לאחריותו של דב"ג לנוסח הכרוז, כפי שמתברר ממכתבו של ב"כ לדב"ג, אב"כ, שם, מכ' 308. 

[56] במקור נכתב "משטר סוציאלאי". 
[57] פא"ה, 97. 
[58] על מעורבות דב"ג בניסוח הכרוז ל־1.5.20 ר' מכתב דב"ג לסניף אחה"ע בירושלים, י"א אייר תר"ף (29.4.20), א.צ. 3372. 
[59] במקור: "השתא זוהי הפעם הראשונה שהופיעו חברינו בקונגרס האינטרנציונל הסוציאלאי בתור באי־כוח הפועל העברי המאוחד ובתור באי־כוח המפלגה הסוציאלאית של א"י".
[60] ר' "אחדות־העבודה" מאת ב. כצנלסון, אחדות־העבודה, שם. 
[61] ב"כ ערך את הדברים שנשא בוועידה החקלאית שקדמה לוועידת היסוד של אחה"ע לצורך הדפסתם בקובץ "אחדות־העבודה", שם. 
[62] ר' יצחק בן־צבי, "הגדודים העבריים/איגרות", הוצאת יד יצחק בן־צבי, 1968, עמ' 79.
[63] אה"ע, ריאיון דב"ג, 29.11.68. 
[64] אב"כ, שם, מכתב 308. 
[65] שם, שם. 
[66] שם, מכ' 355. 
[67] שם, מכ' 307.