אומנות ההגשמה - הפער וההישג

הקדמה

מדוע רוב בני האדם אינם מאושרים

"אין דרך אל האושר — אושר הוא הדרך."

-טיך נהאת האן

תומס ג'פרסון ניסח את הכרזת העצמאות בשנת 1776, ואזרחי ארצות הברית אומללים מאז ועד היום.

ביטוי אחד מסוים מתוך ההכרזה הפך להיות מוטו שמגדיר את התרבות והפסיכולוגיה האמריקנית: "הזכות לחיים, לחירות ולרדיפה אחר האושר."

עוד בהיותו צעיר לימים נאבק ג'פרסון עם רעיון האושר. הוא האמין שעלינו לשאוף אליו, אך השגתו בפועל היא קרוב לוודאי מחוץ לגדר האפשר.

בשנת 1763 כתב ג'פרסון בן העשרים מכתב לידידו לספסל הלימודים במכללה, ג'ון פייג'. הוא שיתף חוויה שעבר זמן קצר קודם לכן, כשנדחה על ידי אישה:

"אושר מושלם, כך אני סבור, לא יועד מעולם על ידי האלוהים להיות מנת חלקם של ברואיו בעולם הזה; אולם את היכולת לשאוף אליו ולחתור לקראתו הנחיל לנו הבורא במנה גדושה, כך אני מאמין בכל לבבי."¹

הרדיפה אחר אושר בלתי מושג הייתה חלק מהאני מאמין של ג'פרסון.

פילוסופיה זו הייתה הבסיס לחשיבתו לא רק בתור עול ימים בעל נטייה רומנטית, אלא גם כגבר בגיל העמידה שחזה בעיני רוחו את עקרונותיה של אומה חדשה.

אולם ג'פרסון לא הבין שבאותה קביעה בודדת בהכרזת העצמאות הוא הגדיר את חוויית האושר כבלתי מושגת. תפיסה זו עתידה לעצב את התרבות האמריקנית בכללותה.

ברגע שאתה אומר שאושר הוא דבר שאנחנו רודפים אחריו, משתמע מכך באופן ישיר וברור שהאושר איננו בחזקתנו כעת.

אינך רודף אחר דבר שכבר ישנו בידיך.

אף אם כבר השגנו משהו גדול, הרדיפה הזאת משאירה את האושר תמיד כמה צעדים הלאה ומעבר לפינה.

אושר הוא אחרי ההישג הבא.

אושר הוא אי־שם בעתיד הרחוק.

אושר הוא שם.

אבל אושר לעולם איננו כאן.

אם זה נראה לך כהגזמה, בסקר שנערך לאחרונה נמצא ש־14 אחוזים בלבד מן האמריקנים המבוגרים אומרים שהם מאושרים מאוד.²

אני לא מטיל את האשמה בכל האומללות האמריקנית על אחד החשובים ביותר בין האבות המייסדים של ארצות הברית. אבל רעיונות יכולים ליצור תרבות, ותרבות היא אולי הכוח החזק ביותר בעיצוב זהות אנושית וקבלת החלטות.³

השלכותיה של ההגדרה הזאת אינן קטנות. בכך שאימצנו את הרדיפה אחר האושר אנחנו גוזלים מעצמנו את האושר בכאן ועכשיו. אנחנו מונעים מעצמנו את האפשרות להעריך את מי שאנחנו ומה שעשינו עד לנקודה הזאת.

כשאושרך קשור עם משהו בעתיד, ההווה שלך מצטמק. אתה לא מרגיש מאושר, בוטח או מצליח. אבל אולי בעתיד תרגיש כך, או כך לפחות אומר קול ההיגיון.

הפיכת האושר למעמסה

"זה נטל עצום לחיות מתוך דפוס החשיבה
שאומר שאושר הוא דבר שעליך לצאת ולהשיג."

-דן סליבן

כשאתה רודף אחר האושר בחוץ, זה מפני שאתה לא מחובר בפנים. וכשאתה לא מחובר בפנים, אתה מנסה למלא פער.

האם אתה בתוך הפער?

בתחילת שנות התשעים גילה דן סליבן, מאמן היזמות המוביל בעולם, כמה הפער עמוק ומפושט בקרב לקוחותיו בעלי שיעור ההצלחה הגבוה, כמו גם בקרב בני אדם באופן כללי.

הוא חשף את הפער כדפוס חשיבה רעיל שעוצר בעד בני אדם מלהיות מאושרים ולהעריך את חייהם באופן חיובי. הוא ידע שעד שבני אדם לא ייצאו מן הפער הם לא יהיו לעולם מאושרים או מצליחים כפי שהיו יכולים להיות.

הוא שם לעצמו למטרה לעזור לבני אדם לצאת מן הפער.

הפער וההישג היה לאחד המושגים העקרוניים ובעלי כוח ההתמרה הגדול ביותר של דן. עד כה נחבא המושג הזה מאחורי החומות הבלבדיות של תוכנית האימון האסטרטגי של דן סליבן.

הפער וההישג

"צמיחתך והתקדמותך העתידית מותנות כעת בהבנתך

בדבר ההבדל בין שתי הדרכים שבהן אתה יכול

למדוד את עצמך: כנגד אידיאל, מה שמציב אותך בתוך

מה שאני קורא 'הפער', וכנגד נקודת ההתחלה שלך,

מה שמציב אותך בתוך 'ההישג', הערכת כל מה שהשגת עד כה."

-דן סליבן

הפער מצוי בחוויות שגרתיות יומיומיות לא פחות מאשר בחוויות מונומנטאליות. אתה יכול להימצא בתוך הפער לגבי קבלת החלק הקטן יותר של עוגייה (עוד על כך בהמשך). או אתה יכול להימצא בתוך הפער לגבי כל עברך — השאיפה שחייך היו משהו שונה, או טוב יותר.

לטיפוסים משיגנים יש נטייה מיוחדת להימצא בפער. למשל, מחקרים מלמדים שמנהלי חברות מועדים כפליים לחוות דיכאון לעומת האוכלוסייה הכללית.⁴ יזמים מועדים במיוחד לשימוש באלכוהול ובסמים, וכן לדיכאון ולהתאבדות.⁵ אפילו אחרי ניצחון משמעותי, התודעה שלהם עוברת מהר מאוד להישג הבא שטרם הושג. אף על פי שהדבר עשוי להוביל להצלחה חיצונית גדולה, הבעיה נותרת בלתי פתורה מבחינה פנימית. רבים מן המשיגנים הגבוהים — אם לא מרביתם — נשארים בלתי מאושרים, ואומללותם הולכת ומעמיקה עם כל הישג חיצוני.

זאת אומרת, אם הם נשארים בפער.

תומס ג'פרסון היה, כמובן, אדם מעורר השראה ובעל חשיבות רבה בהיסטוריה האמריקנית. אולם העובדה בעינה עומדת: ג'פרסון היה בתוך הפער.

וזאת הסיבה שלא "מצא" מעולם את האושר שהוא רדף.

למרבה הצער פשתה חשיבת הפער של ג'פרסון בכל האידיאולוגיה והחשיבה המערבית.

דוגמה לחשיבת פער היא אדם מצליח אך בלתי מאושר ושמו אדוארד.

אדוארד הוא לקוח לשעבר של צ'אד וילרדסון, המייסד והנשיא של פסיפיק קפיטל, חברה מובילה לניהול עושר בדרום קליפורניה.

בתחילת שנת 2003, בעת פגישתו הראשונה עם אדוארד, היה צ'אד יכול להבחין לפי שפת הגוף שלו שאדוארד סובל מדאגות וחרדות. אדוארד ציין שהוא מודאג לגבי שוק המניות, והכיוון שאליו הכלכלה מתקדמת. צ'אד הבטיח לו שעם הצוות הנכון, תוכנית נכונה ואסטרטגיה נכונה, עתידו הפיננסי יהיה מובטח ושופע.

אחרי שלמד על מצבו הפיננסי של אדוארד הוסיף צ'אד ואישר שלאדוארד יש כל הסיבות להיות בטוח לגבי עתידו. באותו זמן היה אדוארד בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, עם הכנסה של שש ספרות, בטווח הגבוה שלה, ו־2.5 מיליון במזומן להשקעה.

הוא אמר לצ'אד, "אם אוכל להעלות את תיק ההשקעות שלי ל־5 מיליון, ארגיש בטוח מבחינה פיננסית, ואוכל סוף־סוף להירגע."

הם הציבו לאדוארד יעד של 5 מיליוני דולרים.

אדוארד פעל על פי התוכנית שהוא וצ'אד התוו. הוא הוסיף כל שנה כסף לחשבונותיו, והשקעותיו תפחו ושגשגו לעילא ולעילא.

בתוך כמה שנים עבר את היעד המקורי שלו, להגיע ל־5 מיליונים בתיק ההשקעות שלו. אולם ברגע שהגיע לשם, עדיין הרגיש חוסר ביטחון.

הוא היה בתוך הפער.

הוא היה מודאג לגבי העתיד.

"אני מרגיש שאני זקוק ל־10 מיליון כדי להרגיש באמת יציב ובטוח״, הוא אמר לצ'אד.

עם הכנסתו הגדולה ואסטרטגיית השקעות מחושבת גדל באמת בסופו של דבר תיק ההשקעות שלו אל מעבר ל־10 מיליוני דולרים, ובשנת 2019 הגיע ל־17 מיליון — יותר מפי שלושה מן היעד הפיננסי המקורי שלו.

מנקודת מבט חיצונית, האיש הזה יותר מאשר חי את החלום האמריקני. הוא הגיע להכנסה של שבע ספרות. היה לו חיסכון ענק של נכסים מגוונים. ובלא ספק הוא היה איש עסקים מנוסה וממולח.

ובכל זאת, אדוארד לא גדל מעולם מעבר לדפוס החשיבה של הפער. הוא לא למד מעולם כיצד להעריך את הישגיו הקיימים. הוא לא היה אסיר תודה או מאושר על מצבו.

הוא נותר חרד ומודאג ביחס לעתיד. הוא המשיך לצרוך תקשורת פער ששכנעה אותו שהעולם הפיננסי עומד לקרוס, והוא יאבד את כל כספו.

הוא ביקש פגישה עם צ'אד. הוא רצה לזנוח את התכנון והאסטרטגיה שהם יישמו בהצלחה לאורך שש־עשרה השנים הקודמות, ולעבור באופן שמרני לגמרי למזומן. ראיית העתיד שלו הייתה פסימיסטית. הוא לא צפה צמיחה עתידית נוספת כלשהי.

לנוכח העובדה שאדוארד זנח את התוכנית והאסטרטגיה שצ'אד סיפק והוציא לפועל, היה ברור שהם כבר לא מתואמים, כבר לא בראש אחד בעניין הזה. הם החליטו ללכת איש לדרכו.

אדוארד מכר את השקעותיו, והפקיד את כל כספי הפער שלו בבנק, שם כל אותו סכום נשאר מאז תחילת 2019, כשהם ניהלו את השיחה הזאת. בעת כתיבת הספר הזה באמצע שנת 2021 גדל מדד סטנדרד אנד פורס ביותר מ־68% במשך השנתיים שבהן הוציא אדוארד מתוך פחד את כספו מן השוק.

אדוארד לא היה מסוגל להימלט מן הפער.

אדוארד לא היה מסוגל להעריך את ההישגים הקיימים שלו.

הוא ניסה תמיד לגשר על פער שהוא האמין שמצוי אי־שם בעתידו.

אולם העובדה המוצקה היא שהפער היה תמיד קיים עמוק בתוכו. בסופו של דבר חשיבת הפער שלו נעשתה קיצונית כל כך שהוא הפסיק לגמרי להאמין בעתידו.

זה סיפור עצוב.

אבל עוד יותר עצובה העובדה שזה סיפור שכיח כל כך.

אולי גם אתה נפלת לדפוס הזה של חשיבת פער.

אולי גם אתה, כמו תומס ג'פרסון ואדוארד, שמרת בהתמדה "אושר" ו"הצלחה" לעתיד, אך לעולם לא להווה שלך.

אם זה המצב, לעולם לא תמצא אושר.

אפילו למרות הצלחה הולכת וגדלה, אושר וביטחון לא יהיו לעולם מנת חלקך, כי חשיבת הפער עוצרת בסופו של דבר את הצמיחה באופן מוחלט.

אם אתה בפער, וחושב ש"אושר" ו"הצלחה" הם משהו שאתה "רודף אחריו" ותשיג בעתיד, כי אז אתה בצרות.

אתה עושה את עצמך אומלל.

ולא פחות גרוע, אתה עושה למעשה את כל הסובבים אותך אומללים עם חשיבת הפער שלך.

כשאתה בפער, אתה רואה כל דבר דרך עדשת הפער שלך. שום דבר לעולם אינו מספיק. שום דבר לעולם לא יהיה מספיק. אינך יכול לראות את ההישג אצל עצמך או אצל אחרים. ועד שתוכל לעשות את זה, לעולם לא תהיה מאושר. פשוט כך.

ג'פרסון טעה.

אושר אינו נמצא בעתיד.

אם אתה מוכן לצאת סוף־סוף מן הפער, אתה עומד ללמוד כיצד לעשות את זה. הספר הזה יראה לך את הדרך היחידה אל מחוץ לפער. ולמרבה מזלך, זאת דרך פשוטה להפליא. אבל אל תלך שולל אחר הפשטות של מה שאתה עומד ללמוד.

זה טבע האדם להימצא בתוך הפער.

ההישג הוא תרופת הנגד.

ההישג יוצר אושר מיידי.

ההישג מחבר אותך אל עצמך ואל ההתקדמות שלך.

ההישג משנה כל דבר מן היסוד.

ההישג מקנה לך כוח השפעה על הכיוון של חייך.

ההישג מוציא אותך מהפער.

ביום שדן גילה את הפער הוא היה מתוסכל מאחד מלקוחותיו, בוב (לא שמו האמיתי), שהיה בעצמו מתוסכל, ובכך יצר אנרגיה שלילית בקרב יתר חברי הקבוצה.

היבט יסודי של אימון אסטרטגי, תוכנית האימון האישי של דן, הוא הנוהג לכנס את לקוחותיו היזמים לפגישה אחת ל־90-60 יום. במפגש היזמים עוברים על כלים חשיבתיים שמאפשרים להם להתבונן, לבנות אסטרטגיות ולפתח נקודות מבט ייחודיות ומועילות לגבי חייהם ועסקיהם.

דן שאל את בוב מה הוא השיג ב־90 הימים שעברו, ובוב התחיל לשתף בחלק מן ההתקדמות שהחברה שלו השיגה, כמו למשל עסקה חדשה שהם גיבשו.

אבל מייד אחרי ששיתף במה שהם עשו, בוב התחיל להסביר ש"התקדמותם" הייתה למעשה חסרת משמעות, כי זה לא היה מה שהיה יכול או אמור לקרות.

"כן, אבל שום דבר מכל זה לא משמעותי באמת, כי..."

בעודו מקשיב לבוב ממעיט מערך התקדמותו ומתלונן על מצבו ראה דן פתאום באופן ברור הסבר לדבר מוזר שיזמים מצליחים עושים על מנת להמעיט מערך צמיחתם וביטחונם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמע את אחד מלקוחותיו רוטן וקובל על הצלחתו.

דן ניגש לבלוק הנייר שניצב על כן מול הקבוצה והתחיל לשרטט תרשים בניסיון להסביר לבוב מה קורה.

בראש הדף כתב דן את המילה אידיאל.

בתחתית הדף הוא כתב התחלה.

ואז, בין שתי המילים, באמצע העמוד, הוא כתב הושג.

אחר כך שרטט קו בין המילים הושג ואידיאל.

הוא הסביר את זה לבוב באופן הבא:

"התחלה היא הנקודה שבה היית לפני 90 יום.

"הושג זה מה שהשגת בפועל במשך 90 הימים.

"האידיאל זה היכן שהיית רוצה להיות.

"יש לך אידיאל בראש שלך, ואתה מודד את עצמך כנגד האידיאל שלך, במקום למדוד כנגד ההתקדמות שהשגת. זאת הסיבה שאתה לא מרוצה ממה שעשית, וזאת קרוב לוודאי הסיבה מדוע אתה אומלל בהקשר לכל דבר בחייך.

"אתה מודד את עצמך בתוך הפער."

בעודו משרטט וחושב בקול גיבש דן בלא יודעין את מה שיהיה לאחד המושגים החשובים, המתמירים ובני הקיימא בתוכנית האימון האסטרטגי.

אולם באותו רגע זה היה רק בגדר תובנה ראשונית לא מלוטשת. ובוב, האיש האומלל שדן דיבר אליו, לא רצה לשמוע מה שדן אמר. במקום זה הוא נשאר בתוך הפער, והתחיל להתלונן על ההסבר של דן, מקפיד לציין מדוע וכיצד ההסבר אינו חל לגביו.

אולם למרות התנגדותו של בוב היו יתר היזמים בחדר מלאי התפעלות ממה שדן לימד אותם. הם הבחינו מייד כיצד הפער מתקשר למצבים האישיים שלהם.

הם יכלו לראות כיצד הפער שולט בחייהם, ועושה אותם אומללים.

אתה בפער כל פעם שאתה מודד את עצמך או את מצבך כנגד אידיאל.

לדוגמה, אתה בדרך עם בת/בן זוגך לקונצרט שציפית לו בכיליון עיניים, אך אתם מגיעים באיחור של חמש דקות. אם אתה ממוקד באותן חמש דקות ומתוסכל בגללן, אתה בפער.

אתה מודד את עצמך כנגד אידיאל שיש לך בראש.

אתה לא חי את הרגע.

כל שעליך לעשות זה לעבור להישג, ולהתמקד בעובדה שאתה חווה ערב מרגש ומיוחד. הערב בכללותו הוא הישג.

אם אתה מתמקד בהישג, תהיה מאושר.

בכל נסיבות שאתה מוצא את עצמך בהן, אתה נמצא בפער או בהישג, אבל אינך יכול להימצא בשניהם בעת ובעונה אחת.

אשתי, לורן, מכינה כל ערב ארוחה מבושלת בבית. לפעמים הילדים שלנו מגיעים לשולחן ומתלוננים שהארוחה איננה המנה האהובה עליהם.

"האם אתם בפער או בהישג?" אני שואל אותם.

הם שמעו את זה כל כך הרבה פעמים בשלב הזה, שלפעמים זה מחלחל פנימה ונקלט.

"תודה שבישלת לנו ארוחת ערב, אימא."

הנה, הם עשו את המעבר, נכון?

עד אותו רגע של המעבר הם לא העריכו את הארוחה המונחת לפניהם — או את חייהם, אם לעבור לתמונה הרחבה — כי הם מדדו את החוויה שלהם כנגד אידיאל לגבי אותו רגע.

רד ממסילת הפער

"היום שבו אתה מפסיק להתחרות

הוא היום שבו אתה מנצח במרוץ."

-בוב מארלי

מדידת עצמך כנגד אידיאל היא מרוץ בלתי נגמר לשום מקום. ה"אידיאל" יכול להיות בצורת תקווה או ציפייה. זה יכול להיות השוואה עם משהו, או מישהו: "ההעלאה שלה במשכורת גדולה משלי."

הימצאות בפער מונעת אותך מלחיות בתוך החוויה שלך. זה עוצר בעדך מלהעריך את המקום שבו אתה נמצא. זה מונע אותך מלהיות מאושר.

כפי שניסח את זה גרג מקיואן:

"אם אתה מתמקד במה שחסר לך, אתה מאבד את מה שיש לך. אם אתה מתמקד במה שיש לך, אתה מרוויח את מה שחסר לך."

כשאתה בפער, אתה מאבד את מה שיש לך.

הפער הופך כל התנסות לשלילית, באופן שאתה יוצא ממנה במצב גרוע מכפי שהיית לפניה.

הפער הופך כל צורה של התקדמות לאכזבה. מה שלא עשית לא מספיק מפני ש"אמת המידה להצלחה" לא עומדת במקום — היא כל הזמן נעה קדימה.

הפער הופך אותך לרודן. כל מה שאתה יכול לראות זה היכן אחרים אינם עומדים בדרישות או בציפיות.

אידיאלים הם כמו קו האופק במדבר. לא משנה כמה צעדים אתה פוסע לעברו, האופק ממשיך להתרחק אל מעבר להשגתך.

לפסיכולוגיה יש מונח בשביל האופק המתרחק הזה: הסתגלות הדונית. זאת הנטייה של בני אדם להתאים את עצמם במהירות למקום שבו הם נמצאים ולמה שיש להם. זה מוביל למצב שהם לעולם אינם מסופקים, ותרים בהתמדה אחר הדבר הבא.⁷

הסתגלות הדונית היא נטייה חזקה כל כך שלא משנה כמה גדול השינוי — אתה נושא לאישה את נערת חלומותיך, מכפיל את הכנסתך או משיג את כל יעדיך — הריגוש נשחק, ועד מהרה אתה חוזר להרגיש "נורמלי" ובלתי מסופק.⁸

התקדמת לפנים, והאופק התקדם יחד איתך.

הפסיכולוג דוקטור מייקל אייסנק טבע מונח אחר לתיאור התופעה הזאת: מסילת הכושר ההדונית.9 כשאתה על המסילה הזאת אתה עושה מאמצים הולכים וגדלים להיות מאושר, אך נשאר בדיוק באותה נקודה שממנה התחלת.

הסיבה לקיומה של המסילה ההדונית היא שלא מלמדים אנשים כיצד להיות מאושרים. אידיאלים נועדו לספק כיוון, מוטיבציה ומשמעות לחיינו.

הם לא סרגל המדידה.

החברה שלנו הכשירה אותנו למדוד את עצמנו כנגד האידיאלים שלנו, שמעצם הגדרתם אינם בני השגה.

יעדים, לעומת זאת, הם בני השגה.

אולם החברה שלנו מונעת על ידי אידיאלים מנופחים שאינם בני השגה. וזאת הסיבה שאנחנו חיים בתרבות צרכנית. זאת הסיבה שאנחנו מנסים כל הזמן ליישר קו עם השכנים.