

1
נֶלְסוֹר קימט את מצחו ואימץ את עיניו תחת האור הקלוש שנבע מלהבת הנר הדקיקה. הוא רכן מעט קדימה, ממקד את מבטו בשורות הצפופות של הספר, שבו אסור היה לו לקרוא, וכעת נח לפניו על השולחן.
'וַאלְקַאט – ציווי על יסוד להישבר, להינתץ, להיסדק, להתפרק לגורמיו הבסיסיים ביותר...'
דפיקה רמה נשמעה מהדלת ונֶלְסוֹר הזדקף בהפתעה. הוא מצמץ פעמיים, והסיט את ראשו מהספר אל הדלת ובחזרה. הוא קיווה לרגע שיניחו לו לנפשו אך הדפיקה חזרה על עצמה, רועמת ונחושה.
הוא קם מהכיסא, משפשף את ירכו הדואבת, ודידה בנוקשות אל הדלת. הוא פתח אותה בזהירות, אך נרגע כשראה אישה צעירה עומדת על המפתן, אוחזת סלסילת קש בידה.
"מֶלוֹרַה," אמר וחייך קלות, "מה את עושה כאן?"
הנערה השיבה לו בחיוך עדין משלה, גומות חן עמוקות מופיעות בלחייה, עיניה חומות ובורקות באור הירח הכסוף.
"אני בדרכי הביתה," אמרה והטתה את ראשה מעט הצידה, חיוכה מתרחב, "ומצאתי את הצמח הזה בצד הדרך. הוא נראה לי מוזר, ואני יודעת שאתה אוהב צמחים מוזרים." היא המציאה מהסלסילה אלומת עשבים ירוקים בעלי גבעולים ארוכים ומשוננים מעט.
נלסור בחן את הצמח שהחזיקה. "זה רק להבי מצוי, הם נמצאים בכל מקום. לבטח את מכירה..." הוא נשא אליה מבט תמה.
"תסגור את פיך, נֶלְסוֹר סֶטָנִיוּס, לפני שתבלע זבוב, ותזמין אותי להיכנס פנימה." חיוכה היה מתקתק, ושעשוע ריצד בעיניה. נלסור סגר את פיו כמצווה וסר הצידה, מפנה לה את הדרך, וסגר את הדלת אחריה.
היא הסתובבה לעברו, אמרת שמלתה האפורה מסתחררת מעט סביב רגליה, והניחה את הסלסילה על השולחן, על גבי הספר שאליו כה שש לשוב. הוא הזעיף פנים, אך שכח מכך מייד כשניערה את שערה הערמוני והזדקפה לפניו, חמוקיה הקטנים בולטים מעט מבעד לסוודר הצמר שלבשה.
"מה... אביך יאמר אם ישמע על הביקור הקטן שלך הלילה?" שאל, עיניו נוצצות בשמץ של שובבות.
"אבי לא צריך לשמוע כלל על כך." היא התקרבה אליו צעד אחד. "אתה בחור נחמד, נלסור, ושמתי לב למבטים שלך בכיכר ובשוק." היא הניפה אצבע כשהתחיל להכחיש. "אתה לא מרמה איש, אדון אלכימאי, אבל לכל הרוחות, אתה בהחלט מושך את הזמן!" היא התקרבה עוד, כעת עומדת מרחק של פחות ממטר ממנו. הוא הריח את ניחוח שערה סביבו, בושם פרחוני כלשהו – עדין, אך עם זאת מורגש. אולי גִילִיאָן מימי, או תוֹרְגִינַה... לא, כנראה שילוב של שניהם... הוא חייך, מרוצה מעצמו שהצליח לזהות את הבושם. "כמה זמן בחורה יכולה להמתין?"
הוא רכן לעברה, והיא התרוממה על קצות אצבעותיה, ושפתותיהם נפגשו באמצע. בשרה היה רך, חלק ועדין, בדיוק כמו שדמיין לעצמו. הוא נשק לה קלות, ואז היא קרסה לתוך זרועותיו, והנשיקה התעצמה. זרועותיו עטפו את כתפיה, וידיה אחזו במותניו. היא עצמה את עיניה, אך הוא הותיר את שלו פקוחות, צופה בה מתמסרת למגעו תוך כדי שנישק אותה בתאווה הולכת וגוברת.
אך לפתע התנתקה משפתיו ודחפה את חזהו כנגדה עד שהשתחררה מאחיזתו. מבטה היה מתרה. "שלא תחשוב שיקרה כאן משהו שלא אמור לקרות." היא נענעה את ראשה, שערה מתחכך בכתפיה. "אני בחורה הגונה, אחרי הכול. פשוט נמאס לי להמתין לך, אדון אלכימאי, אז עשיתי את הצעד הראשון."
"זה אפילו לא עלה על דעתי, מלורה," אמר, "ואכן, משכתי את הזמן. את... מוצאת חן בעיניי כבר זמן רב. אבל... אביך..."
"תשכח מאבי." היא הניחה יד על זרועו. "כמו שאמרתי, הוא לא צריך לדעת. זה בינינו, רק אתה ואני. ועכשיו אני באמת צריכה ללכת." היא קרצה לו, אספה את הסלסילה, עקפה אותו ופתחה את הדלת. "אם תרצה, אתה יכול לקחת אותי מחר אל המפל הגדול." היא הבזיקה חיוך לעברו, הסתובבה במהירות, שערה ושמלתה מסתחררים, וצעדה בנחישות אל תוך הלילה.
נלסור הנהן לעצמו באיטיות, יד אחת על הדלת, ידו השנייה בוחשת בתלתליו השחורים, עוקב במבטו אחר הנערה שהפכה את חייו על פיהם ברגע אחד. היא המשיכה להתרחק עד שנעלמה מעבר לפינת בית והוא החל לסגור באיטיות את הדלת, מחשבותיו מתרוצצות לכל עבר. הוא כבר דמיין בראשו את יום המחר. הוא ייקח אותה לפיקניק, הוא יכין כריכים ופירות. הוא יביא לה פרחים. ליד ביתו של המושל יש כמה שיחי שושנים מטופחים. אף אחד לא ישים לב אם יקטוף כמה מהם...
צרחה הדהדה בלילה.
נלסור נדרך באחת, פתח בסערה את הדלת וזינק החוצה. הוא רץ מעבר לפינת הבית, היכן שראה את מלורה לפני רגע קט, אך כשחלף על פני הפינה לא מצא לה זכר. רעד חלף בגופו כשקור עז הכה בו.
"מלורה!" צעק, מחריד את דממת הלילה.
חלון נפתח בבית הסמוך. דמויות הופיעו בקצה הרחוב הארוך, ממהרות לעברו בקרקוש שריון ומתכת, ללא ספק אנשי המשמר שנזעקו למקום.
"מלורה!" צרחתו הפכה לשאגה שהדהדה באוויר. הוא הביט סביבו, על הקרקע, ולאחר מכן מעלה אל השמיים הצבועים בכסף הירח, אך לא היה סימן ולא נותר דבר מהנערה הצעירה.
צינה מקפיאה אחזה בעצמותיו.
"לא," הוא מלמל, "לא שוב... לא את מלורה..."
2
השמש הציצה בביישנות מעל לפסגות ההרים, שולחת קרני אור זהובות לגרש את חשכת הליל. עורב קשקשני נעמד על ענף עץ חשוף ושילח קרקור צורם אל אוויר הבוקר הצונן. העורב קבר את מקורו בנוצותיו, מגרד נקודה כלשהי, ופתאום הזדקף וצווח שנית.
טָנָלְיַה אָמוֹן פקחה עיניה באיטיות, בוחנת את העורב. העץ שעליו עמד היה עירום לחלוטין מעלים, ומתחתיו שכבה נדיבה של שלג צחור וטרי. היא הרימה את ראשה, מעבירה מבט על פני המחנה העלוב, והתיישבה במקומה. גבה כאב מהשינה על סלע חשוף והיא מתחה זרועותיה לצדדים, חזק הצידה ואחורה, מאמצת את שריריה הדואבים, עד ששמעה פקיקה משביעת רצון.
היא שמטה את זרועותיה לצדי גופה, עיגנה קווצה סוררת של שיער אדמוני מאחורי אוזנה וקמה על רגליה. הקור היה עז, חדר דרך שכבות הבדים העבות, ונשך ברעבתנות את עורה. היא שפשפה במהירות את כפות ידיה מעל הרמצים הלוחשים של מדורת אמש, אולם הייתה בכך רק נחמה מועטה. החורף שלט ביד ברזל בהרים הללו.
הסוסים הצטופפו יחדיו מסביב לעץ אחר, קרוב יותר למדף הסלע שעליו ישנה, מאמצים זה את חום גופו של זה, למרות שמיכות הצמר שהונחו על גבם. לא רחוק ממנה שכב שֶיְיל, מכורבל היטב בשמיכותיו, כך שרק כרבולת שערו המקורזל הציצה החוצה.
העורב קרקר פעם נוספת, מפר את שלוות הבוקר החורפי. היא שאפה מלוא ריאותיה אוויר נקי ורענן, תוהה לעצמה לאן נעלם לוֹתַ'אר. הוא היה אמור לעמוד משמר עד השחר, אך לא הצליחה לראותו בשום מקום.
היא פיזרה מעט קש יבש משק הצידה שלהם על גחלי המדורה, וחפרה בהם עם מקל ארוך עד שהצליחה לעורר מחדש להבה עייפה. היא החלה לפשפש בשקים אחר דבר מה לאכול כאשר רחש קל הטריד את אוזניה. היא סבה במהירות, שפופה ודרוכה, פגיון נשמט משרוולה אל כף ידה הממתינה, וסקרה בזהירות את האופק המושלג.
מדף הסלע שעליו הקימו את המחנה היה מוסתר בעיקול של צלע ההר, כך שהגן היטב כנגד רוחות, והסלעים שהזדקרו מעליהם חסמו את השלג שנפל אמש. מעבר לעיקול הופיע לות'אר, צועד בכבדות בשלג, שריון הקשקשים שלו משקשק עם כל צעד שצעד. לפחות היה חכם דיו להשאיר את לוח החזה המתכתי שלו לצד הסוסים, אחרת היה שוקע לחלוטין.
"ארוחת בוקר!" הוא הצהיר והניף בגאווה צמד ארנבים מעל ראשו.
טנליה השיבה את הפגיון לשרוולה והנהנה לעברו לשלום.
הוא דשדש בשלג אל המחנה וזרק את הארנבים לצד משכבו של שייל, שהרים ראש בהפתעה. "התעורר, נער!" קרא לות'אר, "הגיע הזמן להתחיל לעבוד. האביר הולך לצוד ארוחת בוקר בזמן שנושא הכלים נוחר במיטתו!"
שייל הסיר במהירות את שמיכתו, התגלגל ממשכבו וזינק על רגליו, מנער את השינה בתנועותיו הזריזות. עד מהרה התיישב עם צמד הארנבים על קצה מדף הסלע והחל פושט את עורם עם סכינו.
"בימיי נושאי הכלים דאגו להתעורר עם אור ראשון, לצחצח את שריונם וכלי נשקם של האבירים, להכין ארוחת בוקר, לדאוג לסוסים." לות'אר נחר והתיישב לצד טנליה.
"הנח לו, הוא עבד קשה אמש," אמרה טנליה ומייד ספגה מבט זועם מהאביר.
"גברתי, עם כל הכבוד, אל תאמרי לי כיצד לחנך את נושא הכלים שלי. הוא צריך להוכיח את עצמו אם ברצונו להימשח אי פעם לאביר, ויד רכה לא תועיל לו במאומה."
"אינני גבירה, אל תקרא לי כך."
"הינך גברתי, ואני משרת אותך."
"לא, לות'אר, אינך משרת אותי."
"צו המלך פוקד עליי."
טנליה נאנחה, נוטשת את הוויכוח שחזר על עצמו אין־ספור פעמים מאז עזבו את טירת המלך בסָנְסוֹבָּר, עיר הבירה של ממלכת אָלְדָרְלוֹס. "נגיע לאַלַאסְטַה בהמשך היום, אם לא יהיו מכשולים נוספים בדרך," ציינה.
"גברתי..."
"אל תתחיל עם זה שוב." היא עצמה את עיניה בחוסר סבלנות.
"מה אנחנו עושים כאן?" התעקש האביר.
"מחפשים את בעלי, כפי שאתה יודע היטב, כפי שהסברתי כמה וכמה פעמים, בכל פעם שניהלנו את הוויכוח הזה."
"אבל למה כאן, גברתי?"
"די, מספיק!" היא קמה על רגליה וניערה שלג ממכנסיה. "אתה יודע למה, אתה יודע הכול."
"סיפור מעשיות מפיו של שיכור? את באמת מאמינה לדברים שאמר?"
"זה קצה החוט היחיד שנותר לי."
"זה טירוף. להיגרר כך אל הפינה הצפונית הנידחת ביותר באלדרלוס –"
"איש לא גרר אותך לכאן," היא קטעה אותו, "הינך חופשי לקום וללכת לאן שנפשך חושקת."
"צו המלך פוקד עליי." הוא חשק שיניו.
"אז לך אל מלכך ותתלונן בפניו, ותעזוב אותי בשקט. אינך רוצה להיות כאן, זה ברור לי. אז תפסיק לעקוב אחריי ולהטריד אותי. אני הולכת לאן שאני רוצה, אינני חייבת להישמע לצו כלשהו, ואני רוצה למצוא את בעלי."
היא התבוננה בלות'אר מעוות פניו בתסכול. הוויכוח הזה כבר נמאס עליה, אבל היא הבינה אותו. הוא היה אביר משוח בחצר המלך, ולפניו עתיד מזהיר ומכובד. וכל זאת נקטע בחדות כשטִירִיוּס דוֹנְדַארִיוֹן, מלך אלדרלוס, הטיל עליו משימה, ללוות אותה ולשמור עליה בדרכה צפונה.
היא ידעה מדוע עשה זאת טיריוס. המלך התבייש בכך שכל מאמציו למצוא את אָטְרִיאָן, בעלה, העלו חרס וחש אשמה בשל כך, משום שאטריאן הציל את חייו, והוא, עם כל כוחו והשפעתו האדירים, לא הצליח להעלות אפילו שביב מידע בודד לגבי גורלו של בעלה.
ופתאום הופיע בסנסובר אותו סוחר נודד, נמשך אל עיר הבירה על ידי כרוזיו והצהרותיו של המלך, שפרסמו ברבים את דבר חיפושיו אחר אטריאן, אחר כל פרט מידע שיוכל לשפוך אור על גורלו ומקום הימצאותו. הסוחר כנראה ניסה להרוויח כמה פרוטות, ולא באמת חשב שמישהו יאמין לסיפורו המטורף. אך לטנליה לא נותרה עוד ברירה, ומאסה בהמתנה חסרת משמעות בסנסובר. הסיפור, מגוחך ודמיוני ככל שנשמע, היה הדבר היחיד שנותר בידיה.
ועל כן הודיעה למלך שהיא עוזבת את סנסובר ויוצאת לאלאסטה הקפואה, בלב רכס אָרוֹדַאש הצפוני. טיריוס נראה מופתע לשמע ההצהרה, אך לא ניסה לשכנעה אחרת. ודאי נמאס לו לראותה מסתובבת בחוסר מעש בטירה. נוכחותה גרמה לו אי־נוחות והזכירה לו את כישלונו. הוא סיפק לה את כל הציוד הנדרש, וציוות אליה את אחד האבירים המוערכים ביותר בחצרו, לות'אר הייל, ואת נושא כליו, למורת רוחו של לות'אר.
פקודתו של המלך ללות'אר הייתה ברורה ופשוטה – שמור על טנליה, הגן עליה בכל מחיר, דאג לה ושרת אותה כאילו הייתה בת משפחתי.
לות'אר קיבל את המשימה בגאווה ובצייתנות, כיאה לאביר המשרת את מלכו. אך כשפגשה בו לראשונה ידעה מייד שהוא אינו מרוצה מכך כלל. הוא יגן וישמור עליה, הוא יבצע את משימתו על הצד הטוב ביותר, כיאה לאביר, אך הוא לא חייב לאהוב את זה. לאורך כל המסע ניסה לשכנע אותה לוותר על החיפוש המיותר הזה, לשוב על עקבותיה ואף להשלים עם העובדה שאטריאן איננו עוד.
אך היא לא תניח לכך לעולם. היא אינה מסוגלת. לא אחרי מה שעוללה לאטריאן. היא חייבת למצוא אותו, לפחות לדעת מה עלה בגורלו.
היא קיפלה באיטיות את מצעה ושמיכותיה, נמנעת מלהביט בלות'אר שרטן לעצמו על מדף הסלע, וארזה את חפציה המועטים בתוך התרמיל, כך שתהיה מוכנה לתזוזה מייד עם סיום ארוחת הבוקר.
שייל סיים לפשוט ולנקות את הארנבים ונעץ אותם על שיפודי עץ, והתפנה ללבות ולחזק את הלהבה האומללה שטנליה העירה.
היא התקרבה וכרעה לצידו, והוא נשא אליה מבט שואל. "מה אתה חושב?" שאלה.
"גברתי?" זקר את גבתו.
"אתה חושב שאני משוגעת? שאני רודפת אחרי מעשיות כי אינני מסוגלת לקבל את העובדה שאטריאן מת? שסתם גררתי את כולנו אל השממה הקפואה הזו?"
שייל המשיך לבהות בה לרגע ארוך, על פניו ארשת תימהון והפתעה, עד שטנליה נאנחה וקמה על רגליה. אך כשהסתובבה ללכת הוא דיבר לבסוף. "גברתי... אני חושב שאת אומללה, ומחפשת תשובות. אני חושב שאת צריכה תשובות... ואנחנו נעזור לך למצוא אותן, ככל שנוכל."
היא הנהנה לאות תודה, והתיישבה על הסלע עד שהארנבות סיימו להיצלות מעל המדורה. הם אכלו בדממה, כל אחד שקוע במחשבותיו, ושייל נחפז לקרצף את הכלים בשלג ולארוז את המחנה ברגע שסיימו.
הם התרחקו באיטיות מאתר המחנה שלהם, בקושי מותירים אחריהם סימן לכך שהעבירו שם את הלילה, ורכבו ברוגע על גבי הסוסים בחזרה אל הדרך המרוצפת שהתעקלה ממערב להם, חבויה בחלקה תחת מעטה עבה של שלג.
"קשה להאמין שמישהו אכן גר כאן, צפונה כל כך, עמוק כל כך בתוך ההרים," ציין שייל בתמיהה.
"באלאסטה יש כאלף תושבים," העיר לות'אר, "העיירה האחרונה כה צפונה באלדרלוס. ומעבר לה אין כלום."
"יש את ההרים, ואת שממות הצפון. אנשים חיים גם בשממות," אמרה טנליה.
"סירִיאָנִים ארורים," לות'אר ירק על הקרקע, מבטא בבוז את השם, "ברברים, פראים, בהמות אדם. הם לא אנשים."
"הם אנשים בדיוק כמוך וכמוני," אמרה טנליה. "הם סוגדים לאלים אחרים, ומאמינים בדברים אחרים, אך הם בני אדם."
"גברתי," לות'אר התעקש, "אני פגשתי בסיריאנים, נלחמתי בהם כמה וכמה פעמים. הם אולי נראים כמו בני אדם, אך הם חיות. כל מעיינם הוא לפשוט על כפרים ועיירות באלדרלוס, לבזוז ככל שיוכלו, לאנוס נשים ולחטוף ילדים."
"גם אני פגשתי סיריאנים, לות'אר," השיבה טנליה. "הם רוצים לחיות, ולגדל את ילדיהם, ולשגשג. לא כולם כמו שתיארת."
לות'אר חרק שיניים. "זכור לי היטב מקרה אחד, גברתי. אולי הסיפור הזה יעזור לך להבין. נשלחתי עם פלוגה של אבירים וחיילים אל נהר דובי השלג. קיבלנו דיווחים רבים על קבוצה של סיריאנים שהגיחה מבין ההרים ופשטה על כפרים וחוות לאורך הנהר. היישובים הדרומיים יותר היו שקטים יחסית, פה ושם נתקלו בחבורות קטנות של פראים, אך לא משהו מיוחד. אולם ככל שהצפנו לאורך הנהר, כך המחזות הפכו גרועים יותר. ולבסוף הגענו לכפר קטן, ממש דרומית לאגם הקרחונים. ראינו את העשן עוד ממרחק, אך כשהגענו כבר לא נותר זכר לסיריאנים. הם השמידו את הכפר, שרפו אותו עד היסוד, לא נותר מבנה אחד על תילו. פיח ואפר ועשן מילאו את האוויר. במרכז הכפר הסיריאנים נטעו יתדות עץ גדולות בקרקע, ועל כל אחת מהן שיפדו את קורבנותיהם. עשרות גברים היו משופדים על היתדות הללו, רובם מתים, אך חלקם עדיין מייללים מכאב, כשמעיהם מדלדלים החוצה מבטניהם, רוחשים זבובים."
"והשאר?" שאל שייל, מהופנט לסיפורו של האביר.
"השאר, כן..." לות'אר קימט את מצחו. "לא מצאנו נשים או ילדים בכפר, אבל איתרנו הרבה עקבות שהובילו צפונה ומזרחה, עמוק לתוך נקיקי ההרים. הגששים שלנו לא התקשו לעקוב אחרי אנשים כה רבים. לבסוף הצלחנו להדביק את הסיריאנים, וכיתרנו אותם בחשאי בתוך העמק הקטן שבו חנו, כך שהייתה לנו תצפית טובה עליהם. אך מה שראינו היה מזעזע יותר מגורלם של הגברים המשופדים בכפר." הוא עצר לרגע, בעודם עוקפים פינה של צלע ההר שהדרך התעקלה מסביבה.
השלוחה מימינם נקטעה בחדות בצוק שצנח מטה אל עמק רחב ידיים. במרכזו היה אגם רחב, מימיו הקפואים נוצצים תחת שמי הבוקר הרענן. המראה היה עוצר נשימה, ושלושתם התבוננו בו כגוף אחד, שוכחים לרגע את סיפורו של לות'אר ואת המתיחות ביניהם.
"האגם הזה..." החלה טנליה לשאול.
"לב ארודאש," אמר שייל, "האגם הגדול ביותר באלדרלוס. יש האומרים הגדול ביותר בכל יבשת וְוַאלַאנְדִיר."
"היית בכל יבשת וואלנדיר?" טנליה הרימה גבה.
"לא..." שייל נראה נבוך, "אבל כך שמעתי."
"שקט!" לות'אר הניף את ידו. "אתם שומעים את זה?"
הם השתתקו. טנליה אימצה את אוזניה, ואכן שמעה כעבור רגע צליל כלשהו. תרועה עמוקה, כבדה וארוכה. מהדהדת בינות נקיקי ההרים, מרחפת מעל לרכסים המושלגים. היא נדמה לרגע, ואז התחדשה ביתר עוצמה, הפעם מקוטעת, שבורה, רצף של תקיעות קצרות וחזקות, ושוב תרועה ארוכה. וכך חוזר חלילה, עד שצליל נוסף הצטרף אליה. צליל עמוק, כבד, רועם ומתגלגל.
היא פגשה את מבטו של לות'אר, עיניו פעורות באימה.
"דהרו!" שאג, והצליף במושכות סוסו.
טנליה דקרה את סוסה בצלעותיו והזניקה אותו אחרי לות'אר. שייל היה מייד אחריה. הרעם המתגלגל התגבר, והיא הסתכנה בהצצה חטופה מעבר לכתפה. צלע ההר שהתנשאה לשמאלם רעדה, כשמשטח שלם של שלג התנתק ממקומו וגלש במורד השלוחה. נדמה שההר כולו שועט מטה, חומה אדירה של שלג לבן ומתערבל. הם דהרו במעלה הדרך במשך דקות ארוכות, עוצרים רק לאחר שהרעם המתגלגל נדם. הם פנו להתבונן במשעול מאחוריהם.
ההר והדרך הפכו לאחד. צלע ההר שנקטעה נעלמה לחלוטין, וגם הדרך המרוצפת מתחתיה. הכול כוסה בשלג הלבן, לא היה ניתן להבחין כלל היכן עברה הדרך קודם לכן. המפולת גם צנחה אל העמק מעבר לדרך, עד שנעצרה בתחתיתו, קרוב מאוד לאגם הקפוא.
לות'אר צד את מבטה, והיא הנהנה לאות שהבינה את חומרת מצבם. הייתה זו הדרך היחידה שחיברה את אלאסטה לשאר הממלכה. הם היו לכודים כאן.