סיטארה

אנואר

ויצרתי אותך עבורי 

קוראן, סורה 20, "ט.ה.", איה 41

עכשיו, כשאיננו נפגשים עוד, והמרחק הפיזי המשתרע בינינו ארוך יותר מכפי שנוכל אי־פעם לחצותו, הולך המרחק התודעתי בינינו ומתפוגג. אני רואָה אותך עכשיו. אתה יודע את זה כי זהו הרגע שמפניו חרדת, שומר על עצמך מפניי ושוב בא אליי, מבקש את קרבתי כגור חתולי רחוב, טופף באילמות דמומה ושלופת ציפורניים. אני רואה אותך לפרטי פרטים, כפי שלא היית רוצה שאראה אותך. אני רואה אותך עכשיו לאחר שעשית את מה שיכולת לעשות כדי להינתק ממני. הטלפון הנייד שהיה אמור להירכש בכסף שהשארתי בידיך, בזמן שעוד חשבתי שנוסיף להיות זה חלק מחייו של זה, לא נקנה מעולם, ושום מסר ממך לא נחת בתיבת המסרים שלי לאחר שאספת באדישות את השטרות שהותרתי בידיך, פולט ביובש כי מעולם לא ביקשת ממני דבר. לא היה זה השקר הראשון בינינו, וגם לא האחרון, ובמקום שבו מעטים הדברים שנותרו נסתרים מן העין, חמקת אל המרחב החבוי שלא ראיתי מעולם, דירת שלושת החדרים של משפחתך אי־שם ליד טורקמאן גייט בדלהי העתיקה. אני פותחת את המחשב, מתקרבת ככל שניתן למפת הסמטאות הצפופות בגוגל מאפס, אזור דלהי 6, ליד הג'אמע מסג'יד, ואז מחליפה לתמונת לוויין. קווי המתאר המופשטים של המפה מתחלפים במבנים שצולמו מזוויות גבוהות. אני מתקרבת אליהם, מטילה את עצמי על המפה, להיות בתוך המקום הזה שבו אולי אתקל בדמותך באקראי. הבתים מתקרבים ונעשים לבליל מפוקסל שממנו אתה נעדר, ואין עוד דבר בעולם שאוסיף לדעת על אודותיך. כנגד הקיר הבלתי נראה המפריד בינינו עתה, כנגד שתיקתך, כנגד הזמן והמרחב שהתגבהו מעלינו, אני אכתוב אותך. אני אכתוב את התעלומה הגדולה של חייך, סיפורו של הנער שגדל בשכונת העוני אל עתיד שלא בא, נסחף אל חיים באזורי דמדומים. מה קרה אז, כשהיית תינוק, ילד, נער. מה קרה אחר כך, אולי בעשורים אחרים, עד שנעשית נטול כול וחסר מעש, רזה כשלד, משוטט בסמטאות, מתגולל במרחבי דמדומים, מצמיד את גופך אל קברות קדושים, מקושש כקבצן את הערצת ההמונים. ומה קרה שהטלת את עצמך אליי. אני אכתוב אותך עכשיו, אטווה את חייך קורים־קורים. שגיאות נארגות למלאות שוקקת, עלים מתים מתפצפצים תחת צעדים חדשים. אני נכנסת אל המרחב שלך עכשיו. לא, אל תתקומם. שום סיכוי לא נותר לך לאחר שמסרת את עצמך לידיי ברגע של היסח הדעת. הסודות שנכחו בינינו כשומרי סף שותקים ייחשפו לפרטיהם עד שתונח שוב לפניי, עירום וצמא ורעב.

עשרה בפברואר 1964. מטח גשם פתאומי הרעיד את העיר בדיוק בקו התפר שבין העונה הקרה לעונה החמה ויריעות הפלסטיק שמעל לחנויות הגירו סילוני מים מאובקים אל הקרקע. עיזים נעטפו ביריעות שקי יוטה, לגונן עליהן מפני משבי קור, וקונים הצטנפו בפינות הבזאר, ממששים כריות ושמיכות, בוררים בדי סיטארה מעוטרים שיפארו בגדי חג לשמחות ולימים טובים, ולבסוף מותירים אותם בידי המוכרים. איפה היא היתה באותו הזמן, אמא שלך? בדירה בסמטה סמוכה שגרם מדרגות תלול הוביל אליה, כורעת מאחורי וילון, נושכת את שפתיה, מתבוננת בעננים הנעים למול הירח. לא היה רגע בחייה שבו רצתה מוּנָאוָור גָ'הָאן להיות לבד כמו ברגע הזה, ואף שכבר עברה לידה קודמת, לא נסך בה מהלכו הסדור של הבשר אמון. אחת היתה לה אם תיוולד ואם לאו, אם ישתבש משהו והיא תאחז רפות גופת תינוק שנשימתו לא באה ופניו הכחילו, תופחים ממאמץ ללכוד אוויר, או אם יהיה זה תינוק בריא ותובעני שיטפס על גופה והיא תיאלץ להרוות את צמאונו עוד ועוד, עד שלא ייוותר בה עוד חדר אחד שלא נפלש, נבזז והתרוקן. זה הרגע האחרון שבו תשהה אתה במלאות בלתי מובחנת, פנים וחוץ לא יתקיימו עוד עבורך, ואינך מתרוצץ עוד בינם באי־נחת.

מתחת לחלון עוברת עדת אנשים בדרך אל הקבר של הקדוש הָזְרַת שאה טוּרְקְמאן בּיָאבּאני, מבקשי נחמות בפרוטה, הומים כמו נחיל זבובים, עיניהם תחינה, בידיהם מנחות אריגי צ'אדר נוצצים לכסות בהם מצבות מזדקרות בלילה. הם מקווים לעטוף ולהתעטף, לזכות בחסד ובברכה, למצוא פרנסה, לרפא ילד פגוע שהרופאים נואשו ממנו, להצמיח איברים קטועים. אלה הנופים שבתוכם תגדל, אלה מרחבי הישימון של הנפשות שבהן תיאחז בציפורניים שלופות כטפרים. בינתיים, אמך כלואה בתוך הגוף שממנו ביקשת להיחלץ. זה לא אתה, עוד לא אתה, אתה אינך עדיין ובכל זאת כאן, בשקט האצור, באנחות שהושתקו. שרוע במי השפיר החמימים ועדיין נטול תודעה, ברגעים של טרם היותך. בטרם תבין מהם הקור היבש של החורף, חומו העז של הקיץ, כובדה של הלחות. בטרם תבין מהו רעב, מהו הצמא הגדול, זה שבחיקו תלהטט כאורח של קבע, בוטש בזרועותיה של אמך. אני רואה אותך ברגע שבו אתה מגיח אל העולם.

מונאוור ג'האן, ילדה גרומת ברכיים בת שלוש. במגרש חול בפאתי העיר מולטאן, היום פקיסטן. נסעה עם ההורים לביקור קרובים בחג. עיר שדה, שום מקום, פעם נקודת ציון היסטורית, קרבות גדולים שהדיהם שככו ועתה פיסת היסטוריה דוממת, מתהפכת מעל עפרה. עוד מעט החלוקה. בני דודיה משחקים מולה והיא עומדת, ממוללת בידיה את אריג שמלתה, מתבוננת אל נקודה לא מוגדרת במרחק. רחוקה מאוד מן הרגע שבו כבר לא תוכל לשוב לכאן, רחוקה מן הבן שייוולד לה וישתרג שתי וערב כמו צמח מטפס, פראי וסרבן, לפיתתו מפוררת את המרקם המשפחתי מבפנים. היא בוטשת בקרקע, אדישה להיסטוריה שטרם באה, רצונות גדולים ממנה והלאה. חלוקת הודו הבריטית לשתי מדינות בלבה הרותח של המאה העשרים, הודו להינדואים ופקיסטן למוסלמים, יעיפו אותה ואת אמה, באבחת ג'ריקן נפט שזרנוק ממנו ניתז אל תוך הבית והובער, אל דירת חדר בתוך עיר החומה של דלהי העתיקה. במהלך שכמו קרא תיגר על ההיסטוריה מצאה משפחתךָ המוסלמית את ביתה דווקא בהודו ההינדואית, מצטופפת ונחבאת בגטו המוסלמי של עיר החומה. מסביב בניינים דחוסי חדרים, מזרנים רחבים, גופים מהבילים מתגוללים בלילות, איש איש וביעותיו. אזור הגבול הטרי. הרים נישאים בחושך, צללי אדם שצעיפים רחבים כרוכים סביב כתפיהם בורחים ממהומות, מלכודות מוות בתוך רכבות, כנופיות בעמקים. בערים מנסות זרועות משטר ללפות אזרחים בצבת צורבת שממנה נשבעת להתעלם בחייך הקיצוניים. אין מי שיכבול אותך.

מאז המעבר החפוז ההוא, שאיש אינו מדבר בו עוד, לא השתוקקה עוד אמך לצאת אל המרחב הפתוח. כל חייה עברו בין קירות וגדרות ברדיוס המצומצם של מבוך הסמטאות, מסתפקת בעצמה ולא דורשת דבר, מקפידה לנהל קיום נחבא, מייחלת שחייה יעברו מאליהם והיא תיוותר בהם לא נראית ולא יודעת, ניגוד גמור למה שאתה היית אמור להיות —תשוקת ההמונים, רוח סחף פרועה, מעיין נובע של ידע, בן בית בעולם הנסתר. היא הושאה לנער מבוגר ממנה מהסמטה הסמוכה, עברה לגור בדירת שלושת החדרים של הוריו וחייתה חיים של דוחק: אביך אישְטִיָאק, עסק קטן של בדי סיטארה מעוטרים, הבזקי נגוהות בוהקים בלב המבוך האפלולי של השוק, ואז סעדיה, ואז אתה, בהשלמה אילמת עם המהלך הידוע מראש.

העננים ממשיכים לרוץ על פני הירח, וסעדיה, אחותך, בוגרת בטרם עת שלא בטובתה, מליטה פניה בידיה שלא לשמוע את כאב קריעת הבשר, אך רמז לקולן הסמוי של רקמות נמתחות עד מעבר לגבול היכולת מגיע לאוזניה. באצבעותיה בנות השנתיים היא מנסה לסכוך על תנוכי האוזניים, אבל אתה כבר באת לעולם. וכאשר תראה אותך, עטוף במטליות נקיות, מבטה הלאה של אמך מופנה ממנה והלאה, כבר תגאה בה תחושת ההגליה, וטינתה תאפוף אותך, אילמת, בעודה מנענעת עריסה מאולתרת, מאכילה, פוקחת עליך עין, קולות האנשים עולים באוזניה שוב ושוב, צריך להשגיח על אנואר. צריך להשגיח עליך, פרא אדם. צומח כמו מאליו, מתבודד במרחבים לא ידועים, מסרב לענות על שאלות, רוקח בסתר תערובות שיכולות לגרום ליקום לבהוק בבת אחת, מעביר שברי זכוכית על לשונך, עיניך מרחפות הלאה. יש שאמרו שתגיע רחוק, משהו בהלכותיך מסגיר בעירה פנימית שאולי תחלץ אותך משכונת העוני. היא תשמור עליך, ילד פרא, נער לא מפוענח. אני אשמור עליך. אבל אתה פונה עורף, מסלול פנימי עיקש נחצב בך, מתפתל לתוך עצמו, נחבט הנה ושמה. כמו שראיתי ביום האחרון כשהבלחת מולי בתחנת המטרו וקראתי לך. מהר קראתי, לבודד את קולי בין נחילי האדם, מבוהלת מכך שלא אבחין בך, מן המחשבה על הימים שבהם לא אראה אותך עוד. אתה מפנה אליי את פניך והנה אתה מזהה, כל גופך פונה אליי בכמיהה שאתה בולם, כולא בזריזות את תחושת ההישג, שלא אבחין בסיפוק שמשתלט עליך מכך שבאתי לחפש אותך. ואז נעלם. אתה הולך ממני וחוזר אליי, הולך וחוזר. מהו הדבר ששובה אותך לחזור אליי, משהו שכנגדו אתה מתמרד, תודעתך מתפוררת לרגע, נכנעת וקמה עליך שוב.

הלובן שלי מעביר פראות ורגשה לאורך עמוד השדרה שלך. בידיים מיומנות אתה פורש את רשתך, חמוש במראה הסגפן, במסכה שיצרת לעצמך, מפגין לעיניי את מופע להטוטי השליטה שלך בקהל העולים לרגל, במבקשי הנחמות והניסים של קברי הקדושים. אבחת מבט והם יפרשו בפניך את תחלואיהם, יחשפו שיניים נגועות, גופים חבולים, נפשות שמהלכן סטה. הם יצפו למוצא פיך, יהנהנו למשמע דבריך, ימהרו לעשות כדברך. אבל היום ובימים האחרים כבר לא תשגר להם הזמנה במבטך הצורב. היום אני הטרף שלך. תכשיט להתקשט בו, צעצוע להתרברב בו, להניף כמראה בוהקת מול הקהל. זרים נוהרים אליך מקצות עולם. אני כורכת את עצמי בצעדיך, מבחינה במהירות שבה אתה ממיר את המתחמים הגלויים של עולי הרגל ומבקשי הנחמות במרחבים מסוגרים, סמטאות צרות, נתיבי עפר ותעלות ניקוז פתוחות שמימיהן הכבדים אינם נעים ואד צורב וחמוץ נודף מהן. תרנגולות מנקרות מים מצלוחיות שמתערבלות לרגע, עיזים ממתינות לשחיטה בפינות חבויות. אתה לוקח אותי אל המרחבים הכמוסים של תשוקותיך, מבטיח להראות לי אלמוות בתוך השאול.

בתוך הקבר שנכרה לפני שנים בחצר ביתו רחב הידיים, הזרת איוּבּ אַנְסארי, שמש המלומדים, עודו מתהפך באי־נחת, מתגעגע — במותו כבחייו — לזרם השוצף של דבקים ומורים שהיו נוהרים אליו לפני שמהלכו של הזמן פקע והשתבש. כמה עשורים כבר חלפו מאז נטמן באדמה, אבל בחצר הפנימית רחבת המידות שאת שעריה הירוקים אתה דוחק, צעדיי מהססים בעקבותיך, ניצבים ספסלי עץ כהים וכבדים זה מול זה, ממתינים לתלמידיו. אתה מורה לי לשבת מולך. החצר נפרשת, חולית ודוממת. קירות הבית נעטפים בזרועותיהם החיות של עצים המשתרגים ומתלפפים בהם, חלונות אפלים נבקעים בקירות, דבר לא נשקף בעדם, חיים לא מתנהלים מאחוריהם. לאן לקחת אותי, סוגר עליי בחצר. עיניי חודרות את בגדיך הלבנים הדקים, מתעכבות על הרפיון שבו הם שמוטים על גופך, נערי למרות חמישים ומשהו שנותיך, על שערך היפה המתעגל אל מתחת לכתפיך. ידיך מתהדקות פתאום סביב בטנך השקועה, תחתיות צלעותיך מתכווצות, משהו פילח אותך. טיפות זיעה נקוות על מצחך. שפתיך קפוצות, פניך ספוגים מאמץ. איזה כאב אתה מסווה, מה אתה מסתיר. אתה מעלה כף יד לתמוך בראשך שהורכן, מסוכך על פיך, חושף אצבעות ארוכות שעורן רך וצעיר במפתיע. שנים אחר כך תאמר לי מה יש בידיים אלה, ידיים שלא ביצעו כל עבודה. את העסק המשפחתי סירבת להמשיך, עבודה זמנית באחת מחברות האוטובוסים התפוגגה בתוך שבועות. מה יש בידיים אלה שלא התקינו ארוחה, לא הקימו בית, לא חבקו ילדים. מישהו פוער דלת בעבר השני של החצר. הוא מזהה אותך, משתהה על דמותך אך אינו מברך אותך לשלום. אתה נלחם בעצמך ומתעשת, קם וממהר אליו, משאיר אותי לבדי. משב אבק מתרומם, החצר מתנשמת. אתה נעלם. אני שולחת מבט לאחור, לוודא שהשער שמאחוריי עודו פתוח.

אתה פוקד שוב את הבית, עשרות שנים לאחר שהתרוקן מיושביו. למה אתה מתאווה במרחבים הכלואים של בית הנשייה, מה אתה מנסה להסדיר כשאתה מבקש ללכוד את תשומת לבה של הדמות שיצאה לרגע, מפנה לך גב, ממהרת להיבלע במבנה ששקק חיים רחוקים כל כך מהשגה. איזה וידוי אתה מתוודה בפניי כשאתה מוליך אותי לכאן. אתה חוזר, פניך אסופים, קולך מיוצב ואתה בורר את מילותיך בקפידה, מקבל על עצמך את תפקיד המורה. זעם דוהר בעורקיך על כך שלא תכליות נעלות הן המניעות את המוני העולים לרגל הפוקדים את קברי הקדושים, אלא משאלות קטנות של יומיום, תועלתנות זעירה, תגרנות של מכאובים. הבוז עולה ומהדהד בקולך. אלה האנשים שבאים אליך, שקועים בקטנות, חרושי חרדות, נכנעים לסמכויות, נטולי תשוקה אל הטמיר. גופך מזדקף בהתנגדות, כלוב צלעותיך מתרומם, נשימתך מתמלאת, אתה ניצת. תודעות נכרכות בך, מסחררות את תשוקתך לפרוע סדרים, לנסוק מעל לגדרות, להתמוסס ללא מורא בעמקי החידלון. אותה התשוקה שהביאה מלומדים ותלמידים לנהור אל איוּבּ אנסארי, לגדוש את הספסלים ולמלא את החצר בלילות הירח המלא. תופים נותנים בהם קצב, תחילה איטי ומרוכז, מתדפק על דפנות התודעה, לוחך את קרביה הנפערים של ההכרה, ואז הולך ומתגבר. ראשים מיטלטלים מצד לצד, מחלפות שיער מתערבלות ועולות מעלה, מוטחות כמכחולים למשוח את שולי העננים המכסיפים ברקיע הפתוח. שירת הקוואלי הטקסית, המתעצמת, מלווה במחיאות כף, קוצבת את הערגה אל הצימאון שאין לו רוויה.

המשך בספר המלא