מסכת לילה - חלק א

פרק א'

החלון המערבי
אלול תש"ף

בהן צדק, חשבה תוך בחישת הקפה השלישי לאותו אחר הצָהריים, היא לעולם לא תבין מדוע בחרו הוריה לקרוא לה כִּתְרָה. אור האפרסק של בין הערביים פילס דרך מעדנות לחלונה, דילג בין חזיתות הבניינים והמכנף הנאה וחמק בעצלתיים לתוך כוס הקפה, בקצה שורש כף ידה הממרֵס. היא בחנה בעיון את מפרק היד הבוחש; פרק יד חסר ייחוד אך נאה של אישה. אגלי זיעה דקיקים שזהרו עליו הזכירו לה שטרם הזמינה טכנאי מזגנים שיסדר את הטפטוף המטריד. מי יגיע אליה במחיר שפוי רגע לפני הסגר השני?

הערב היה חם ולח, 13 בספטמבר 2020, ערב הסגר. כיוון שהיה חם ולח היה גם שקט, שכן טבע החום והלחות להתיש כל מי שנשמה באפו. המומחה התורן עלה לשידור והסביר שהתוכנית לא נכשלה חלילה, היא פשוט לא עומדת בפני הגל החדש וצריך סגר שני.

העולם נדמה לה ברגע זה כאוסף עכברים תועה שרץ אל תוך חור שחור, נמשך אל אופק האֵרועים בלי אפשרות להתחרט או לחשב מסלול מחדש. המסלול חישב את עצמו ודהר קדימה. לאחר רגע של הרהור חלקה על עצמה. סגר הקורונה הוא לא חור שחור יותר מהנוזל המקציף בכוס. העולם בורח מפני הסגר, אך לה אין שום דחף לברוח מפניו. מה לה, לכתרה, לחשוש מפני סגר הקורונה? הרי כל הווייתה היא סגר. למה הגיעה לרמת גן אם לא כדי להסתגר?

כף ידה הממרסת הפסיקה לבחוש, אך לא להזיע. לא הייתה לה כל דרך להתרגל לחום הלח הזה שלא גדלה לתוכו, כמו רוב מי שגלה מארץ ההר קב ונקי למחוז גוש דן. אובך מהביל עלה מאַפה והצטרף לדוק שרחש מעל קְדֵרַת הבטון והזכוכית שניבטה מחלונה. הלחות הזו אינה ראויה למאכל אדם, ועם זאת החום הוא קורבן קטן, הזכירה לעצמה. היא הרי אסירת תודה לו שהכניס אותה תחת כנפיו. כתרה מיהרה לחדרה ובתנועה אחת סילקה את חולצת הסטן ולבשה גופיית כותנה לבנה פשוטה. היא חלצה את עצמה גם מהמכנסיים השחורים המחויטים ונכנסה לתוך ג'ינס קצר ששמרה בארון בדיוק לשעת בין ערביים כתומה ומהבילה מסוג זה. כורסת החרדל נמעכה ברכות תחתיה, והיא מתחה את שתי רגליה על ההדום מול המסך. הלחות זהרה על עורה החשוף כמו ציפוי פנינה. אילולי הדביקות ותחושת המחנק, זה אולי היה יפה. כתרה נאנחה, צופה בדממה במרבצי הבוץ השחור שנאבקו להתנתק מקסם התנועה המעגלית ופשוט לשקוע, לאפשר לה לגימה נקייה מהנוזל השחור. היא בחנה את הכוס בעיון. שניות ארוכות חלפו עד שהגרגירים חדלו לְהֵאָבֵק בתנועה הצנטריפוגלית ונכנעו לגרביטציה. עכשיו היה אפשר לשתות, והיא לגמה לגימה קצרה מהכוס. עונג צרוף. גל החום המריר חידד את חושיה.

מה גורם לאדם מן היישוב לעזוב את הבתרונות שהיו ביתו, להניח מאחוריו ארץ יין ושמן ושרף אורנים, שבה הגיח לאוויר העולם, להניח בקרן זווית את רוח הפרצים שעיצבה את קומתו ולהגר לקומה שלישית בבניין בטון מתקלף?

כתרה לא אהבה להודות שהעדיפה קומה גבוהה ללא מעלית כדי לדלג על פני המדרגות בזוגות, כפי שעשתה על טראסות ההר שהיה ביתה. מאז עזבה את דרום ההר החלה לעשן סיגרלות מרוב געגוע לאוויר החברוני היבש, החרוך והמתוק. ריח הטבק הנקי הבוער לאיטו היה הדבר הכי קרוב לניחוח הבית שעלה באפה והשיא אותה שמה.

והיא עזבה אותו. עזבה הכל. עזבה כל מה שזכרה יותר או פחות לטובת העיר והמקלט שמצאה ברמת גן. זה היה לפני שנתיים, אולי קצת יותר. מי זוכר. היכן שהוא בגיל עשרים ושמונה התבקע ההר בתוכה ונשבר. לא נותרה לה ברירה כי אם להגר לדירת שלושה חדרים בקומה השלישית בבניין ללא מעלית ברמת גן. עיר נאה בצפיפותה. בני אדם רבים מרוכזים זה בזה וזה בתוך זה, וכל אחד מהם חותר אל תוך עצמו. היא לא הייתה רגילה למסה צפופה כזו של בני אדם. ככה זה היה ברחוב ובכביש, במשרד, במועדון ובבית הקפה. הסגר החזיר אותה לתוך דירה. ארבעה קירות ובתוכם אדם אחד. הוא לא היה גרוע כל כך, הסגר הזה. הוא לא איים עליה. היא אפילו נהנתה.

סימטרייה הייתה חביבה עליה באופן מהותי, לכן העתיקה את מגוריה מצלע הוואדי שעליו נבנה בית הוריה לצלע בניין ישן וצר. הקומה השלישית אפשרה לה לדמיין שרחוב הירדן הוא סוג של ואדי, כמו זה שהיה למרגלות בית ילדותה. הירדן היה רחוב של קסמים. צרכנייה, מרכז מסחרי קטן, בנק, חניה בתחתית הבניין. חניה אמיתית. מלבן מצויר על אספלט ישן שעמד כולו לרשותה. כל מה שאדם פשוט צריך כדי להיות מאושר. הנוזל השחור נכנע לאוויר הלח ונותר חם. אד עלה מכוס הזכוכית שבידה והזמין אותה אליו. היא לגמה ממנו שוב, וככל שתכפו הטיפות המרות בפיה — גבר סיפוקה.

הקפה סֵרב להתקרר בפיה, והיא גלגלה אותו עוד פעם או פעמיים עד שהתפשר על לשונה. מעלה אחת פחות עדיפה ממעלה אחת יותר. הנוזל המריר היה חלק מטקס "כמעט סוף יום" שסימן עבורה את המעבר לגופיה ומכנסיים קצרים. בתוך ביתה היא הייתה המלכה, גם כשהייתה חשופה ומשוחררת כפי שלא הרשתה לעצמה בדרך כלל לְהֵראות. אי אפשר היה למעט בחשיבותו של טקס שתיית הקפה בבין הערביים. הוא היה אות הפתיחה למוצאי היום. הפלייליסט שלה התנגן ברקע מפינה שבה הונח המחשב. בלי שום אזהרה הופיעו החמציצים בפינות שונות בסלון ושרו ברכּוּת על דוד שמש ואנטנה. כתרה התענגה על כל צליל וטעם, עצמה עיניים וּבֵרכה את קונָהּ על טיפות החיים.

ערב הכרזת הסגר השני, וכתרה לא זכרה אם אי פעם היו לה חיים אחרים. הוא נשא חן בעיניה. לא היה לה צורך להודות בפרהסיה עד כמה הסגר מיטיב עימה, הודאה מאוד לא אופנתית, ובכל זאת עובדה. הוא הפך את החיים של כל כך הרבה אנשים, והמהפכה הזו הסתירה אותה היטב. כעת היא הייתה הפוכה בין הפוכים, כלומר נורמלית. ההבדל היחיד שמצאה בינה ובין שאר ההפוכים היה שהיא בחרה לעקור את עצמה ולנטוע הפוך, בעוד שרוב בני האדם סביבה ראו במצב גזרת גורל. לא נורא, ניחמה אותם בלגימה מרירה נוספת. הם ילמדו לתפקד עם הצמרת תקועה באדמה ושורשים שנעים באוויר הפתוח. עם לחות כמו זו ברמת גן, גם עץ שנטוע הפוך לא יצליח להתייבש. זה היתרון המובהק של המקום הנוזלי הזה.

כתרה הביטה בכף ידה הארוכה, בזרוע שהתעגלה מעט, בחזה שעלה וירד קצובות, במותניה, ברגליה הקלות. כיוון שהייתה יחפה הביטה בכפותיה, בציפורניה הבריאות — הכל היה נאה ובמקומו, יפה להפליא וללא פגם משמעותי נראה לעין. אולי צלקות בהירות משריטות ישנות ברגליים. היו תקופות שבהן טיילה יותר. שום סימן מסגיר למה שגרם לה לרדת מביתה בהר לטובת דירה בבניין מתקלף ברחוב הירדן. מה הפלא שהיא בשום אופן לא הצליחה להיזכר. כתרה אחת טענה שאדם אינו עוקר שורשים ומרחף לו הלאה בלי לשאול שאלות. כתרה אחרת ענתה שדווקא כן. עובדה. היא עשתה את זה. עקרה שורשים והמשיכה הלאה בלי לשאול שאלות. עכשיו נותר לה להחליט מה גרוע יותר, לא להבין מה עשתה או לא לזכור מדוע.

החלון המערבי הקטן במטבח גילה לעיניה בבין הערביים את ריקוד המלחמה המהפנט. אלה היו טיפות דמדומי היום, השעה האהובה עליה ביותר. תכלית היופי. השמש שלח קווים אחרונים של ורוד חיוור, כתום ואפילו סגול לפני שמתח את עצמו קדימה ובתנועה אחת איטית וארוכה כינס את הגוונים כולם אל תוך עצמו. היכן שהוא, בסוף העולם, תכף ייגוז ויֵעלם.

שוקעת לתוך הכורסה בעיניים עצומות, היא עיסתה ביד אחת את צווארה. אור הקטיפה הענוג הציף את סלון ביתה וליטף את עפעפיה המוגפים, מרפה ומעלה בהם צבע ארגמן. מפתיע עד כמה היא מסוגלת לקלוט את הצבע הבוער הזה גם כשעיניה עצומות. הצבע האדום ההוא, שראתה מבעד לעפעפיה, היה קרוב לוודאי צבע דמה שלה. דם שזורם בתוך הגוף יוצר מראה בהיר, מטושטש ונהדר, הרהרה בפיזור דעת. כמה טוב שהדם זורם בתוך הגוף. היא ראתה גם מראות אחרים. הדם הנשפך היה נוטה להסתגל ולהתכהות ועמד בניגוד צורם לבהירות החמימה של זה הזורם בעורקים ובנימים. מוחה פטפט במרץ. כתרה לגמה שוב מהנוזל השחור המקציף. המרירות שלו עינגה אותה.

בנוזל השחור נותרו כמה גרגירי קפה סוררים שטרם נרמזו ובוששו למצוא את דרכם לקרקעית, לכן היא מיהרה לבחוש שוב את הקפה והמתינה בסבלנות שיבינו את המצופה מהם. היא לא יכולה לשתות קפה עם גרגירים. כתרה משכה את הסרט השחור שאחז באלומת המהגוני הכהה של שערה, והשיער נפוץ לכל עבר. אולי תחליק את הרעמה הזו אחת ולתמיד, אולי תניח לה להשתחרר ולהתפתל כפי שהיא. כף ידה השמאלית נכנסה אל תוך הסבך הנחושתי ובחשה בו בהנאה עד שהגיעה לקרקפת. כתרה עצמה עיניים והתמכרה למגע. כשפקחה אותן לאיטה התפלאה. הגרגירים העקשנים עדיין צפו. מה כל כך מורכב בלשקוע?

היא נכנעה ולגמה מהקפה כפי שהוא. תוך כדי פטפוט הזכיר לה מוחה שהיא עסוקה בשטויות. שטויות מביכות. היא הרי יכולה לעשות דברים הרבה יותר מורכבים, למשל לעקור שורשים מבן־יפונה ולרחף בעצמה עד לקומה השלישית בבניין ללא מעלית ברחוב הירדן, רמת גן. לשתות קפה מתגרגר זה לא מורכב, זה מתפנק ומתעצל. וכך היא שבה ולגמה. הגרגירים התרוצצו בפיה, וטעם הקפה היה נפלא. פשוט נפלא.

הרוגע השיב אליה את חברתו של הפטפוט הנעים. נניח שישב שם מישהו מולה על מסך הפלסמה החשוך ושאל אותה שאלה. היא נמתחה לאחור, לגמה וענתה לו בקיצור כתרה. זה לא הסתיים שם. החפץ הכהה על הקיר הרים גבה ושאל מה הסיבה לשֵם. כיוון שהוא לא היה הראשון, ובוודאי לא האחרון, העיון היה מוכן עוד לפני ששאל.

"נולדתי בשבת בבוקר, בדיוק בזמן שבו ברוב בתי הכנסת האשכנזיים פותחים את ההיכל ואומרים את שיר הכבוד. וכשאומתו לו עיטרה עטרה קיבלתי את השם כתרה. קרוב לוודאי שאִמי, חמדה, הייתה עדיין תחת השפעת אפידורל כשרוח הקודש לחשה על אָזנהּ שכתרה זה הדבר הכי קרוב לעטרה."

"זה לא שם קצת מתנשא?" סנט בה מסך הפלסמה החשוך.

"אולי," ענתה בהרהור, "השם לא מאוד מקובל. מהצד השני, תראה, אני רגילה לתקן או להסביר אותו מאז שאני קטנה. זה לא מאפשר יותר מדי מרחב התנשאות."

"דוביק הוא איש די שמרן ונוטה לא להתבלט," המשיך המסך התלוי בגומחת הקיר, "איך הוא קיבל את השם שלך?"

כתרה צחקה. "אתה יוצא מתוך נקודת הנחה שאבא שלי קיבל את השם כגזרה ולא בחר אותו עבורי... אולי אתה לא כל כך טועה. הגיוני שהוא הרים גבה, אבל נאלץ להסכים עם רוח הקודש. הוא מספר שנתתי לו רושם ראשון קצת בריוני עם רעמת מוהק כהה ואגרוף קפוץ שנופפתי בו לכל עבר. הוא חשב ששם אצילי כמו שהציעה אִמי עשוי לעדן את הלוחמנות הטבעית הזאת."

"את עובדת עליי..." גִּחך המסך, וכתרה הצטרפה אליו במבוכה, "את ולוחמת... מה הקשר?"

"נכון, אתה צודק," התרווחה ונשענה לאחור, "הוא הסיק מסקנות נמהרות. הייתי אחות קטנה לאליעזר הגדול שכבר היה בן שלוש. הוא היה הפייטר, המפקד, ילד הסערות... לי נשארו הקוקיות, המלמלות בקצה השמלה והצביטות בלחי. ותביא בחשבון שאחריי הם לא הצליחו להביא עוד, ככה שהתפקידים במשפחה התקבעו די מהר. ההורים שלי נשארו נשואים פלוס שניים בחמולה יישובית מרובת ילדים."

"לא ממש כוס התה המקומית, ואם אני לא טועה היו עוד כמה אי־דיוקים בהתאמה..." העיר המסך.

"אולי," הרהרה בקול, "מהצד השני בבן־יפונה לכל אחד היה הטוויסט שלו. התקיים הסכם ג'נטלמני לא כתוב שעל פיו אחד אינו נובר בטיקים של האחר, ככה שההורים שלי לא היו שונים בהרבה משאר הקהילה." כתרה הישירה מבט למסך הכבוי. "זאת קהילה שהקפידה לחיות יחד חיי אמונה אינדיבידואליסטיים. תחת ההגדרה הזאת, אינטלקטואל ירא שמיים עובד כפיים ואומנית דתייה עם נטיות אקסצנטריות שעושה סדנאות תפילה תוך כדי שיעור ציור, זה לא שילוב אנושי יוצא דופן. לא במקום שלתוכו נולדתי."

"תארי לי את אבא שלך."

"יהודי חסון בעל רעמה מאפירה ומעט כפוף. בזיכרון הראשון שלי הוא רוכן על המחשב וכותב; כותב מאמרי דעה בכתב העת החברוני המכפלה או משלים שורה לעבודת המחקר. כדי לממן את התחביבים האינטלקטואליים היקרים שלו הוא שכר מיניבוס והסיע בו תלמידים לבתי הספר בכל דרום ההר. כשההיא עם הריר הופיעה גם על הכבישים, התחלנו להבין מה משמעות העיסוק שבו בחר לפרנס אותנו. אמא שלי טענה שהתמכר למחקר עד כדי הפקרת חייו. היא שנאה כל רגע שבו נהג ברכב אזרחי, ועם זאת היא מעריצה אותו על זה עד היום, ככה בלי בושה, כמו נערה מתבגרת. הוא בשבילה יותר משלוש יחידות קומנדו יחד."

"על מה הוא משרבט כל כך הרבה?"

"הוא מאוהב בבית שני... חוקר את היישוב היהודי בבית שני בין חברון לבאר שבע. הקשרים שיש לו עם השויוח' בדרום ההר מאפשרים לו גישה לאוצרות. לפעמים נותנים לו לצלם, לפעמים נכנסים איתו למערה וחופרים. והוא לעולם אינו שבע. אני לא יודעת לְמה הוא התמכר יותר, למחקר או לסיכון שבו. אני חושדת שלשניהם באותה המידה."

"אז הוא דוקטורנט או נהג מונית?"

היא חייכה בסלחנות אל המסך החשוך שניצב תלוי מעל המזנון הישר. "כאן אתה יכול להיות אינטלקטואל ואתה יכול להיות נהג הסעות, אינך יכול להיות שניהם. אצלנו בהר חברון זה עובד אחרת. צריך להיות איש רוח כדי לנווט בדרכים. התוואי מלא הוד קדומים ויפהפה ובאותה המידה עקלקל ולא צפוי, שום דבר אינו מובן מאליו. לא כל אדם מתאים להיות נהג הסעות בהר."

"את מגזימה, כתרה. היום זה כבר לא ככה."

"אם אתה אומר. בכל אופן, חמדה, אמא שלי, יותר פשוטה לעיכול. היא ציירת. היא למדה לעומק טכניקות איטלקיות מסורתיות של פְרֶסקו וסֵקו. תמיד הייתה לה חולשה לטיח פיגמנטים ולציורי קיר. יום אחד היא תנהל פרויקט ענק של עיטור הקירות בבית הכנסת הגדול. כשיבנו אולם קונצרטים ענק על ההר הבודד מעבר לוואדי הדרומי, היא תעטר את אולם המבואה שלו. יום אחד זה יקרה, ועד אז יש לה חיים שלמים לצייר טבע דומם על קנבס. אמא שלי אומרת שהנוף החברוני מספק צבעים וצורות שלא רואים ולא מריחים בשום מקום אחר."

"היא ציירה רק נופים וטבע דומם?"

"היא ציירה כמעט הכל, אבל לא תמיד שיתפה. אני מודה שלפעמים כשחיפשתי משהו בסטודיו מצאתי רישום שגרם לי להסמיק או להזדעזע, אבל מייד החזרתי אותו למקום. זה לא שייך לחטט למישהו בחיים הפרטיים שלו, גם אם זאת אמא שלך.

חוץ מזה עד היום היא ממש משתדלת להיות עקרת בית. נראה לי שחלום חייה הוא להיות עקרת בית ולבשל בלי סוף. אבל זה לא חלום שמגשימים כל כך בקלות עם שני ילדים שהתבגרו ועפו מהקן. אם להודות על האמת, היא הבינה בפלטת הצבעים של הבצל יותר מאשר בבצל עצמו. תמיד היה קשה לה לעבור מהחלק הפלסטי לחלק האמיתי..."

כתרה שתקה וחקרה בעיניה את המסך הדומם. הוא לא הוסיף לשאול שאלות ובחן אותה בתוך אותה השתיקה. מה גרם לו לשאול כל כך הרבה שאלות היום? למה הוא חוקר אותה? הרהורים על אִמהּ הציפו את ליבה באדוות רכות. כמה טוב היה לזחול חזרה הביתה מתחת לגדר בגן או לחמוק שעה לפני הזמן ממעגל הקרוונים של בית הספר היסודי תכלת ולמצוא אותה רכונה על כַּן הציור בסטודיו שנדרך אור מקשתות החלונות. לפעמים מצאה את אִמהּ בירכתי הבית, ניצבת ליד הקרוסלה הגדולה של מתקן החבלים. המראה היה מרהיב; אִמהּ עומדת עטופה בבדי הכבסים שהתנופפו לקצב הרוח הסוער בלב הבוסתן שטיפחה.

רגליה השתלבו על ההדום כשעצמה את עיניה, מתמכרת לדמיונות שקיפלו אותה בתוכם, לצבעים ולריחות משם. בעין חצי פקוחה גיששה אל כוס הקפה ולגמה משאריות הנוזל המריר. אנחה נפלטה מקרבה כשעצמה שוב עיניים ונשמה את מרחבי ביתה, מחפשת את אִמהּ בין החדרים. היא רצתה לשוב אל הבוסתן, אל הרימון, הגפן והזית, אל התאנה הזקנה, התפוח והדובדבן, אך זיכרונה עצר דווקא במטבח התכול. אִמהּ שלטה היטב בציור ובכביסה. מרוב ציורים וכביסות לא נשאר לחמדה זמן למטבח. האוכל תמיד נשלף קר מהמקרר או מהמקפיא. חמדה השתדלה מאוד להיות אמא טובה, כמו שכתוב במדריכי ההורים שגדשו את מדף העיון הצנוע שלה בסלון הבית הכפרי. גם בסטודיו שלה היו ספרים, אך מסוג אחר לגמרי. חלק מההשתדלות היה ללמד את שני ילדיה עצמאות. הם ידעו לחמם בעצמם אוכל מהמקרר. כתרה חייכה לעצמה כשטעם האוכל הנהדר, הקר, בפיה והמשיכה לעוף אל מחוזות ביתה.

קיר הסלון היה מחופה אבן חברונית מדובקת בטיט עשוי אבקת חול מקומית. חלון הפתח פנה למרפסת שגפן פראית הלבישה אותה בקיץ ושלג דומם חנט אותה ואת הבוסתן העֵרום סביבה בקור הצורב של החורף. כשהבוסתן התעורר באביב, שלל ציפורי השיר צייצו בתוך העלווה המצמחת, וליבה של כתרה עלץ ועלה על גדותיו. לא נמצא קול שהתחרה בציוץ הפשוש, השחרור ומיני הפרושים הצבעוניים, העפרונים והתפוחיות היפהפיות. לעיתים הגיח עיט זהוב מהמדבר וחג על זרמי הרוח מעליהם, מניס בנוכחותו את בנות השיר. בימות האביב התקבצו דבורים ובקיעי פרפרים לבנים וכתומים ובאו לרחוש בין העצים ובתוך גביעי הפרחים. לכולם היה מקום בבוסתן של חמדה אברמזון, וכדי להביע את אהבתה העַתיקה אִמהּ הֶעתיקה את כן הציור מהסטודיו אליו. הטבע הדומם קם לתחייה סביב אִמהּ, צולל אל תוך הקנבס וצולח את גלי הגוונים. בעיניה העצומות של כתרה, אִמהּ הייתה חלק מהציור עצמו.

גם ברמת גן היו ציפורים. על הבניינים, בין המרפסות ועצי הסיסם, רחשו המיינות, אוסף זרזירים רעשן ושתלטן. הכנופיות המזדמנות צווחו בחדווה מופרעת מהקומה הרביעית ולשלשו בדרך אגב על הכביסה שלה. פעם נפל על רצפת המסתור שלה גוזל עכרורי למראה, והן התקבצו סביבו, מאיימות עליה ועל החתולים שלא יעזו להתקרב. ולא שהיא תכננה לעשות זאת. החמולות שלהן נראו לה ששות מדי אלי קרב. היחידות שהצליחו להתמודד עם השאון שהקימו המיינות היו כנופיות הרחוב של הדררות. הן השתלטו כמעט לגמרי על העצים בפארק הלאומי ויצאו ממנו לפשיטות קולניות במיוחד. בעלי הכנף הירוקים הללו משכו את העין, אך התגלו כגסי רוח על גבול הפראות. היה קשה להאמין שהמקור הקטן והעקלולי שלהם מסוגל להפיק צווחות קרב שהניסו גם את המיינות.

מוחה פטפט וליהג ללא הרף, החל בהרהור על אודות שמה וכלה בירידת הדורות של ציפורי העיר. היא חיה בקומה שלישית וניהלה איתן יחסי שכנות שידעו עליות ומורדות. ידה התאגרפה בניסיון לכפות מעט סדר על הפטפוט הבלתי־פוסק. האגרוף הזכיר לה שוב כיצד תֵּאר אותה אביה כשנולדה, לכן הרפתה אותו מייד. היא לא נלחמה בשום דבר ובשום אדם. כף ידה נפרשה, וכתרה הרימה אותה אל מול האור ובחנה את האצבעות בעניין. אצבעות חלקות ארוכות ופרושות כמו כנף, שום סימן לאגרוף הקפוץ שתֵּאר אביה. היו אגדות שהכירה בעל פה, אף על פי שלא נמצא הטעם לזכור.