חסרת תקנה

1

"פגשתי מישהי."

לא הרמתי את העיניים מהטלפון, הרגליים שלי היו מקופלות תחתי כשישבתי על הספה וגללתי מודעות נדל"ן. "אה! התכוונתי לספר לך, גם אני. זוכר את הבחורה ההיא עם הכלב המגעיל, שנובח המון? קוראים לה וָנֵסָה. האמת שהיא נחמדה. אני עוקבת אחריה עכשיו באינסטגרם."

"לא. אני..." בראד הפסיק לדבר, כחכח בגרונו וניסה שוב. "אני פגשתי מישהי, פגשתי מישהי."

הפעם הרמתי את המבט וצמצמתי את העיניים. "מה זאת אומרת?" הוא לא ענה. כתפיו היו כפופות, פניו התעוותו בכאב כאילו הוא מתכונן למתקפה. השפלתי מבט אל ידו השמאלית, ראיתי שאגודלו משפשף את צמיד הזהב הלבן שענד בארבע השנים האחרונות והרגשתי שהבטן שלי מתהפכת. "אה."

הוא שקע בכיסא מולי. "גֵ'נָה... אני... אני מצטער."

נשפתי בקול והנהנתי. "טוב. בסדר. מה שקרה קרה, נכון? נלך... נלך לטיפול, ואנחנו... אנחנו נתמודד עם זה. אנשים עושים... דברים... ומתגברים על זה."

עיניו נפערו. "לא."

"מה זאת אומרת לא? לא, זה לא נגמר... איתה? או לא, אתה לא רוצה...?"

"אני מצטער."

לא שמתי לב שהטלפון עדיין ביד שלי עד שהשלכתי אותו על הספה. "תפסיק להגיד את זה!" הוא נרתע, וגל של בחילה שטף אותי, אבל נאבקתי בו והשתלטתי על עצמי. "אבל חיפשנו בית."

"אני יודע."

"והתכוונו לנסות להיכנס להיריון ברגע שנגור בבית הזה."

"אני יודע."

"ואתה... אתה... שיקרת... כשאמרת שאתה רוצה את זה?"

"לא... לא בדיוק שיקרתי. אני רוצה ילדים. וחשבתי שאולי זה יעזור. תראי, לא ניסיתי למצוא מישהי אחרת. זה פשוט קרה. וזה גרם לי להבין שלא היינו מאושרים."

"אני הייתי מאושרת!"

הוא נראה כאילו הוא עומד להתווכח, והתקווה צמחה בתוכי. לא שרציתי לריב, אבל אם הוא מוכן להתווכח, עדיין יש סיכוי. אני אצליח לגרום לו לשנות את דעתו. אבל הוא שינה כיוון. "אוקיי. אני לא הייתי מאושר. אנחנו רבים כל הזמן. אנחנו כבר כמעט לא שוכבים. ונמאס לי להעמיד פנים שהכול מושלם כשזה לא."

נשמתי עמוק. הוא לא בדיוק טעה. רבנו המון. וסקס? לא יכול להיות שעבר כל כך הרבה זמן. לא, לא זכרתי את הפעם האחרונה ששכבנו, אבל לא יכול להיות שעבר יותר מ... עצרתי את עצמי. אם אני צריכה לחשב, זה לא סימן טוב. אבל... זה לא אומר שלא היינו מאושרים. ייתכן שיש סדקים ביסודות, אבל אלה דברים שאפשר לתקן.

"אנחנו יכולים לעבוד על זה. לדבר עם מישהו. אנחנו יכולים... לנסוע לאיזה מקום. לברוח מכאן. רק שנינו. להתחבר מחדש. לחכות קצת עם העניין של ילדים. זאת אומרת, לא לחכות יותר מדי. אנחנו לא נעשים צעירים יותר. אבל לחכות קצת. עד שנהיה יציבים. נחזור לאתר הנופש ההוא שהיינו בו בירח הדבש — שנים אנחנו אומרים שנחזור. היינו כל כך מאושרים שם. ניסע ופשוט... נסדר את זה."

בראד נענע בראשו לשלילה. "אני לא רוצה לעבוד על זה יותר ולנסות לתקן. זה לא אמור להיות כל כך קשה. את ואני היינו תמיד טובים יותר על הנייר מאשר פנים אל פנים. ועם טיילור, זה פשוט... קל."

"טיילור? היא בת עשרים ושתיים, נכון? אתה עוזב אותי בשביל קלישאה."

בראד הטה את ראשו מצד לצד כדי לשחרר את הצוואר, וקול הפיצוח שהפיקה התנועה גרם לי להתכווץ. הוא ידע שאני לא סובלת שהוא עושה את זה, וככל הנראה כבר לא היה לו אכפת. "את לא מבינה? על זה בדיוק דיברתי. אפילו לא אכפת לך שאני לא מאושר. אכפת לך רק איך תיראי כשתספרי על זה לאנשים."

נתתי בו מבט חודר. איך הוא מעז להתנהג כאילו אני שטחית מפני שלא אכפת לי מהרגשות שלו, כשהוא עוזב אותי בשביל מישהי בת עשרים ושתיים?

רציתי להתווכח. להגיד לו שהוא זה שלא אכפת לו מהרגשות שלי. אבל מה שיצא היה לחישה.

"אבל אנחנו נשואים."

בראד רכן לפנים במרפקים שעונים על הברכיים והחל לדבר בטון רציני, אבל אני שמעתי רק חלקי משפטים מעל לשאגות שבאוזני. לא מאושר כבר זמן־מה... הבנתי שהרגשתי הקלה כשלא נכנסת להיריון... רבים כל כך הרבה... כבר לא מאוהבים... לשנינו מגיע משהו טוב יותר.

התפרצתי באמצע דבריו. אולי לא קלטתי הרבה ממה שהוא אמר, אבל שמעתי מספיק. "אתה אפילו לא מוכן לנסות?"

"אני מצטער."

"אבל — בדיוק הזמנו אופני כושר. הם אפילו עוד לא הגיעו!"

הוא נענע בראשו וגלגל עיניים. "את יכולה לקבל אותם."

"לא אכפת לי מהאופניים האידיוטיים!" הוא מצמץ. הרמתי אליו את המבט. "אז מה? אתה פשוט... עוזב?"

הוא שוב כחכח בגרונו, והפעם הרגשתי שהחזה שלי מתכווץ כשהבנתי את הבעיה הבאה. "כן, הערב. ואת יכולה להישאר כמה שאת צריכה עד שתחליטי מה את רוצה לעשות. אבל..." הרמתי יד, והוא הפסיק לדבר. ידעתי מה עומד להגיע. הדירה היתה שלו לפני שהתחתנו. אני אף פעם לא הייתי רשומה בחוזה. וכמורה בחטיבת ביניים, ידעתי שהיא הרבה מעל לתקציב שלי. "אני אעזור לך כמה שתצטרכי כדי לעמוד על הרגליים."

"אני חושבת שאני צריכה עורך דין כדי להבין איך זה עובד." ניסיתי להוציא ממנו תגובה. בראד היה עורך דין, וזה היה אמור להכאיב לו. אבל הוא הנהן.

"אני מתכוון למכור את הדירה. אתן לך חצי."

הפה שלי נפער שוב, הפעם כדי להגיד לו שאני לא רוצה את זה, אבל סגרתי אותו מיד. אם הוא מתכוון להרוס את כל מה שבנינו ולהשאיר אותי רווקה וחסרת בית בגיל שלושים וארבע, אני לא צריכה לצאת מזה רק עם אופני כושר יקרים בצורה מגוחכת. הנהנתי כמעט בלי להרגיש.

הוא קם, ניגש אל הדלת והרים תיק שהיה שם ולא הבחנתי שהוא ארז. "אני מצטער," הוא אמר פעם נוספת מהפתח, הסיר את טבעת הנישואים שלו והשאיר אותה על השולחן הקטן שעליו נהגנו להניח את הדואר. ואז הוא הלך.

שמטתי את ראשי אל בין ידי ודמעות של תסכול וחוסר אונים החלו לזלוג. איך זה קרה? שאלתי את עצמי. היינו יחד שש שנים. שש שנים! ואז לפתע פתאום...?

אבל האם זה היה באמת לפתע פתאום? שאל קול קטנטן בתוך ראשי. עכשיו, כשידעתי את ההקשר, הוא באמת חייך הרבה אל הטלפון שלו. בצורה שבה כבר לא חייך אלי — מתי הוא הפסיק להסתכל עלי ככה? אפילו לא שאלתי אותו למה הוא מחייך. אבל האמת שלא היה לי אכפת. הייתי צריכה לדאוג. הייתי צריכה לשאול. הייתי צריכה להבין שמשהו לא בסדר כשהוא הפסיק לרצות לשכב איתי. או שאולי הייתי צריכה לדאוג כשאני הפסקתי לרצות לעשות את זה, הרבה לפניו.

אבל לא דאגתי.

קיללתי והפרתי את הדממה שעמדה בחדר. היה שקט מדי. הסתכלתי על הבית שהיה שלי בחמש השנים האחרונות וכעת ראיתי אותו בעיניים חדשות.

הדירה... היא היתה תמיד תחנת ביניים. אפילו לפני שהתחתנו, התוכנית היתה לקנות בית ולהקים משפחה. הדירה הזאת אף פעם לא היתה בית לתמיד.

ואולי שם התחילה הבעיה. אני הייתי מוכנה לעבור לבית אחר ולנסות להיכנס להיריון כבר לפני ארבע שנים. אבל בראד מצא חיסרון בכל בית שראינו. או שהתזמון לא התאים לו בגלל העבודה. ובכל פעם שהעליתי את נושא הילדים, הוא אמר שהוא רוצה שקודם יהיה לנו בית.

מצד אחד, טוב שהוא החליט למכור את הדירה. כך לא אצטרך לדמיין אותו שם עם איזו בוגרת קולג' בלונדינית עם עיני עגל שצוחקת מכל שטות שהוא אומר. מצד שני, למה הוא לא היה מוכן לעשות את הצעד הבא יחד איתי?

נשמתי עמוק. אני יכולה לעשות את זה. נכון, נפגעתי, אבל שרדתי מאה אחוז מהמכשולים שנתקלתי בהם עד עתה. זה לא מה שיהרוס אותי. אני אצטרך ללקק את הפצעים במשך שבועיים ואז... אני אחשוב על תוכנית. מפני שאני חייבת.

אבל כדי לעשות את זה אני אצטרך לעזוב. מיד. אם אשאר בדירה אפילו עוד לילה אחד, זה עלול להיות קשה יותר.

"זה לא הבית שלי," אמרתי בקול והרמתי את הטלפון מקצה הספה, לשם השלכתי אותו קודם.

הרגשתי שהכתפיים שלי נשמטות כששחררתי את הנעילה וראיתי את הבית שבדקתי כשבראד הטיל את הפצצה. זה היה יכול להיות מקום מושלם להקים בו משפחה. הרגשתי שהילדים הדמיוניים שלי מתנפצים כמו בועות סבון ומתפוגגים באוויר.

סגרתי את האפליקציה באנחה ושוב נשמתי עמוק. הבטתי בפעם האחרונה בקו הרקיע של וושינגטון די־סי מבעד לדלת המרפסת. ואז פתחתי את רשימת אנשי הקשר שלי, לחצתי על כפתור החיוג והחזקתי את הטלפון ליד האוזן.

"הַיי, חמודה. מה קורה?"

הקול שלי נשבר כשהתחלתי לבכות באמת. "אמא, אני יכולה לבוא קצת הביתה?"

2

כעבור שישה חודשים

אמא שלי צעדה לתוך חדר המשפחה ושתלה את עצמה מול הטלוויזיה.

"הֵיי!" אבא ואני אמרנו בטון זהה.

"אמא, את מסתירה."

היא הרימה גבה והניחה יד על המותן. "אני מסתירה? בפעם האחרונה שבדקתי, זה היה הבית שלי." אבא לקח את השלט שהיה מונח על מושב הספה הריק שבינינו, כיבה את הטלוויזיה והזדרז להתרחק ממני טיפונת.

"אה. בסדר. סליחה?" הסתכלתי על אבא ושאלתי אותו בלי מילים מה קורה עם אמא. הוא לא ענה. כנראה הציפורניים שלו היו מרתקות ממש.

"ג'נה, שבת בערב עכשיו."

"רצית לצפות בסרט איתנו?"

אמא שלי מצמצה כמה פעמים ונשפה. "אני רוצה שתצאי."

הבטן שלי התהפכה. היא אמא שלי. היא לא אמורה לזרוק אותי החוצה, אפילו אם אני כמעט בת שלושים וחמש ומתנחלת לזמן בלתי מוגבל בחדר ילדותי. "לאן אני אמורה ללכת? אני לא מקבלת משכורת בקיץ."

"לא התכוונתי שאת צריכה לעזוב. זאת אומרת, כן. את צריכה לצאת מכאן. אבל לא הערב. אני מתכוונת שאת צריכה להתחיל לצאת ולראות אנשים. לעשות כל מיני דברים. לא לצפות עם אבא שלך ב'מהומה במועדון' בשבת בערב. אחרת תמשיכי לגור כאן עד שתהיי בגילנו."

"זה 'לקום אתמול בבוקר'," נידב אבא שלי. "ראינו את 'מהומה במועדון' אתמול בערב. יש מרתון ביל מארי." אמא נתנה בו מבט חודר, והוא הפסיק לדבר.

"אני יוצאת," רטנתי.

"הפי האוור ביום האחרון של הלימודים לא נחשב."

"לאן את רוצה שאני אצא, אמא? כל החברות שלי נשואות. זה לא שהן יוצאות לברים. הן בבית. רובן עם הילדים שלהן."

"ואם לא תתחילי לצאת, את אף פעם לא תהיי במצב שלהן."

הרגשתי שדמעות של זעם צדקני דוקרות לי בעיניים. "אני הייתי במצב הזה. אני עדיין לא גרושה אפילו."

"מבחירה. אם היית חותמת על הסכם הפרידה ההוא ונותנת לו להגיש אותו, היית יכולה להיות חופשייה בתוך כמה חודשים במקום לגרור את זה שנה שלמה. ואם היית משחררת אותו קודם, הוא היה מוכר את הדירה ואז היה לך כסף לצאת מכאן, אפילו בקיץ."

שילבתי את זרועותי בזעם. בהחלט מגיע לבראד לחכות שנה שלמה של פירוד עד שיגיש בקשה לגירושים. לא התכוונתי להקל עליו ולהגיד שהפרידה שלנו היתה הדדית כדי שהוא וטיילור יוכלו להיות יחד ללא רגשות אשמה מהר יותר. אמנם המעקב אחריה ברשתות החברתיות העלה שהיא לא בלונדינית בת עשרים ושתיים, אבל זה לא גרם לי לגלות נדיבות כלפי ממלאת מקומי.

אמא שלי לא נרתעה. "ואל תשכחי שלחברות הנשואות האלה יש חברים רווקים. ואת צריכה להיכנס לאתרי היכרויות. תפתחי חשבון בטינדר."

"איכס! אמא! זה בעיקר בשביל סקס!" אבא ניסה לחנוק את עצמו בכרית.

"אז במאץ'."

"זה בשביל אנשים הרבה יותר מבוגרים."

"ג'יי דייט."

"אנשים שנואשים להתחתן."

"תראי, לא אכפת לי לאיזה אתר תיכנסי, אבל הגיע הזמן לצאת ולפגוש אנשים. בכלל התאפרת או לבשת חזייה מאז שנגמרו הלימודים?" אבא שלי מצא על הספה פיסת מוך שריתקה אותו לגמרי. "אני לא אומרת שאת צריכה להתחתן מיד, אבל את צריכה לעשות משהו. אני מבינה שהיית צריכה להסתתר קצת, אבל מספיק עם זה. את לא יכולה לגור לנצח בחדר שלך כאן. את לא בתיכון. בעוד כמה שבועות תהיי בת שלושים וחמש. הגיע הזמן שתתארגני על החיים."

קמתי, פגועה, יצאתי בסערה מהחדר ועליתי במדרגות בלי להוציא מילה. כמעט טרקתי את הדלת, אבל זה רק היה מוכיח שהיא צודקת, ולכן סגרתי אותה בשקט והלכתי סביב אופני הכושר, שהתעקשתי לשמור אפילו שהם תפסו יותר מדי מקום בחדר. מצאתי את טיילור באפליקציה של האופניים, והיא התאמנה בהם מדי יום. זה לא הוכיח שהם גרים יחד, אבל או שהם כן או שבראד קנה עוד זוג, מפני שגם הוא היה באפליקציה ברצף כבר ארבעה חודשים.

צנחתי על המיטה הכפולה, שנראתה לי גדולה כשעברתי אליה ממיטת היחיד בגיל חמש־עשרה, אבל עכשיו הכאיבה לי בגב כי המזרן היה בן עשרים, ועמוד השדרה שלי עמד להיכנס למחצית השנייה של שנות השלושים שלו. מה אני אעשה?

למען האמת, לא היה לי שום רצון לצאת עם מישהו. לא שהתגעגעתי כל כך לבראד. למען האמת, לא התגעגעתי אליו. הוא נחר. הוא התנהג בהתנשאות לעתים קרובות. הוא זלזל בעבודה שלי וחשב שהיא פחות חשובה משלו. והיה לו טעם נורא במוזיקה ובסרטים.

אבל הרגשתי מרוקנת. כאילו מישהו לקח כף גלידה, חפר בי והוציא ממני את כל מה שהייתי. נכון, עדיין נראיתי כמו ג'נה. אבל ההבנה שחיי היו שקר מוחלט גבתה ממני מחיר. עוד לא הייתי מוכנה להגיח שוב, להודות שהובסתי ולהתחיל מחדש. פשוט לא היה לי מה לתת למישהו חדש. הבאר היתה ריקה.

מגיע לה שאני אכנס לטינדר ואביא בחור הביתה, חשבתי ודמיינתי את המבט על פניה של אמי כשאיזה בחור ייכנס למטבח בבוקר, בלי חולצה, וישתה חלב ישר מהקרטון. אמרת לי לנסות את טינדר, אני אגיד לה ואמשוך בכתפיים. לא שלהורים שלי היה חלב בבית. אמא השתמשה באבקת חלב ואבא היה רגיש ללקטוז. אבל סטוצים של לילה אחד צריכים לשתות חלב מהקרטון כשהם חצי עירומים. כולם יודעים את זה.

החברה הכי טובה שלי בעבודה רצתה לסדר לי מישהו. המחשבה מילאה אותי באימה, אבל אולי אם אצא לדייט, אמא שלי תרד ממני לחודש. וזה כל מה שהייתי צריכה. עוד חודש. אולי חודשיים. עד אז אני אחזור שוב לעצמי.

אני מקווה.

3

בימים הבאים חמקתי מאמא שלי כמיטב יכולתי, מה שדרש הקשבה לדלתות והתגנבות למטבח בשעות מוזרות כדי לאכול. אם היא לא תראה אותי, אולי היא תשכח שאני שם. כמו האישה ההיא שחיה בקירות של מישהו במשך שנים עד שהבחינו שהיא קיימת.

אבל ביום חמישי בערב שמעתי את סבתא שלי מגיעה, לא היה ספק בכך. מיד אחר כך אבא נקש על דלת חדרי. "לסבתא שלך יש מבט מטורף בעיניים," הוא אמר כשפתחתי. "כשהיא מגיעה ככה, ברור שהיא ואמא שלך יריבו. את לא יכולה להשאיר אותי לבד עם שתיהן."

נאנחתי אבל הסכמתי לרדת. היה סיכוי טוב שסבתא תהיה לצדי. צורת הבידור העיקרית של אוולין גולד היתה להרגיז את שתי בנותיה, מה שלעתים קרובות עבד לטובת הנכדים שלה. באותה מהירות היא היתה עלולה להתנפל גם עלינו, אבל בדרך כלל היא לא עשתה את זה בנוכחות האמהות שלנו. אילו עינוי בנותיה היה אמנות, העבודות של סבתא שלי היו מוצגות בלובר.

היא הפנתה את מבטה החד, שלא התעמעם אף על פי שהיתה כמעט בת שמונים ותשע, אלי, נכדתה הבכורה. החלקתי למושבי ליד שולחן האוכל. "המתבודדת חיה," היא אמרה, וזוויות שפתיה התעוותו בחצי חיוך. "לפי מה שאנה מספרת, הייתי בטוחה שאני אצטרך לשרוף את הבית כדי לגרום לך לרדת לראות אותי."

הפה של אמא התהדק לקו דק. "היא יורדת למטה. היא רק לא יוצאת מהבית."

"מי רוצה לצאת מהבית בימינו? יש לך הכול בתוכו עם הגוגל והפייסבוק. חוץ מזה, לח מדי." היא קרצה אלי. "תישארי בפקעת שלך עד שתהיי מוכנה לצאת."

"את לא עוזרת, אמא."

"אולי לך אני לא עוזרת. ג'נה, חומד, לך אני עוזרת?" אבא שלי התחיל לצחוק וניסה להסתיר זאת מאחורי התקף שיעול כשאמא נעצה בו מבט. סבתא הידקה את שפתיה. "במחשבה שנייה, אל תעני. אני לא רוצה לסבך אותך."

אמא נענעה בראשה ושינתה את הנושא. "הם כבר קבעו תאריך לחתונה?"

"מי מתחתן?" שאלתי.

"בת דודה שלך, לילי. היא מתחתנת עם הבחור ההוא מהבּוֹג,"1 אמרה סבתא.

היא התכוונה לבלוג של בת דודתי. הרמתי גבה. "והיא ממש עושה חתונה?"

"ככה נראה."

"הבנתי. שיהיה לה בהצלחה למצוא מישהי שתסכים להיות השושבינה שלה."

סבתא נופפה בידה באוויר. "זה כבר מאחורינו. קרה לפני יובלות."

פתחתי את הפה כדי להגיד, זה קרה רק לפני כמה חודשים, אבל עצרתי את עצמי. זה לא. זה קרה לפני שנה. בת דודתי היתה שושבינה חמש פעמים בקיץ אחד והצליחה בגדול כשכתבה בלוג שבו לכלכה על הכלות והוא כמובן נעשה ויראלי. ללילי היתה תמיד נטייה לדרמה, שלמען האמת אפיינה את כל המשפחה. אי־אפשר אחרת כשבראש השושלת עומדת סבתא שלנו. אבל באמת חלפה שנה, מה? זאת אומרת שאני גרה בחדר שלי אצל ההורים כבר... אוי לא.

"יופי לה," לחשתי בלי התלהבות.

סבתא הביטה בי שוב במבט חודר ואחר כך הושיטה יד וטפחה על ידי. "בראד לא היה האחד," היא אמרה. "עוד תראי. אף פעם לא אהבתי אותו."

לא יכולת להגיד לי את זה לפני שש שנים? חשבתי. אבל סבתא הפנתה את תשומת לבה בחזרה אל אמי.

"מתישהו באביב, אני חושבת. אירוע מקומי. לא משהו גדול או מפואר."

"אני שמחה שהצליח לה," אמרה אמא. "ג'ואן בטח בעננים."

סבתא גלגלה עיניים, אבל הן נצצו בשעשוע. "ג'ואן מנסה לתכנן חתונה ענקית. זאת הרי האחרונה שלה. היא רוצה לסיים בגדול."

שריר התכווץ בלסת של אמא. הייתי הבכורה מבין שלוש הבנות שלה. בֵּת היתה בת שלושים ואחת ובדיוק נולד לה תינוק מספר שתיים. אבל לינדזי, שהיתה בת עשרים ותשע, לא גילתה שום סימן שהיא עומדת להתמסד. וצאצאית אחת כמעט בת שלושים ורווקה יחד עם צאצאית כמעט בת שלושים וחמש שעומדת להתגרש העמידו אותה בפיגור עצום בתחרות עם אחותה, שנמשכה כל חייהן.

"אבל," המשיכה סבתא בעודה חותכת את העוף ברוטב פיקאטה שעל הצלחת שלה, "לא באתי לכאן הערב כדי לדבר על לילי." היא שיפדה חתיכה קטנה במזלג. "באתי להיפרד."

הרגשתי שהדם שלי קופא בעורקי. סרטן. זה חייב להיות סרטן. היא לא נראתה חולה. אבל היא תמיד נראתה אותו הדבר. הנשימה שלי נעשתה שטוחה ושמעתי צליל לא מוכר מעבר לשולחן. הבטתי לשם וראיתי את אמא שלי, חיוורת כמו המוות, מכסה את פיה בידה. "אוי, אמא," היא נחנקה.

סבתא הניחה מידה את המזלג וטפחה ברוגע במפית על פיה, מתבוננת בהשפעה של דבריה עלינו. "איזו מהומה. אני אחזור בעוד שבוע־שבועיים. ויהיה איתי הטלפון הזה של אפּל שלי."

"מה — על מה את מדברת?"

"אני נוסעת הביתה. להֵרֵפורד. מחר."

"את... מה?"

היא הנהנה.

"למה?"

"אני צריכה לטפל באיזה עניין."

"איזה עניין?"

"עניין שלי." היא שילבה את זרועותיה.

אמא שלי הביטה בדאגה באמא שלה. "איך תגיעי לשם?"

"מה, אני אנהג כמובן."

"בהחלט לא."

סבתא הזדקפה באופן ניכר לשמע הכרזת המלחמה של בתה. "בהחלט כן. נהגתי לשם אלף פעמים."

"לא בשלושים השנים האחרונות!"

"את לא יודעת על כל מה שעשיתי. ונראה אותך מנסה לעצור אותי."

"אמא. את כמעט בת תשעים. את לא יכולה לנהוג ממרילנד למסצ'וסטס."

"חכי ותראי."

אמא פתחה את הפה כדי להתווכח, אבל קול עצר אותה. "אני אסיע אותה."

זה היה הקול שלי.

"את?" שאלה אמא.

מצאתי את עצמי מהנהנת.

סבתא נשענה לאחור בכיסאה ובחנה אותי במבטה. "למה?"

"אני..." לא ידעתי את התשובה. פניתי אל אמא שלי. "אמרת שאני צריכה לצאת..."

"התכוונתי לדייט!"

"ו... טוב... אף פעם לא הייתי בהרפורד."

"כן היית," הן אמרו יחד.

"אני... הייתי?"

"לקחנו אתכן כשאת ובֵּת הייתן ילדות," אמרה אמא. "אהבת את החוף שם."

לפתע ראיתי את עצמי עומדת על מזח עשוי סלעים ומתבוננת בחילזון קטנטן שזוחל סביב שלולית שיצרו מי הגאות. "הסלעים?"

סבתא הנהנה. "את תזהי כשתראי את זה. זה אצלך בדם."

לא הייתי בטוחה, אבל המשכתי. "ו... זה יעזור לכולם. וזה לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות."

סבתא הטתה את ראשה אלי. "לכי לארוז. אנחנו יוצאות בשמונה. אני רוצה להגיע לשם בזמן לארוחת ערב."

⟡ ⟡ ⟡

אמא הקישה על הדלת בזמן שארזתי, נכנסה והתיישבה על קצה המיטה. "סבתא הלכה הביתה?" שאלתי.

"כן. הלוואי שהיא לא היתה נוהגת בערב, אבל היא מסרבת להשתמש באוּבֶּר."

"היא יודעת בכלל להשתמש באפליקציה?"

"אני חושבת שהיא יודעת הרבה יותר ממה שהיא מגלה לנו." אמא היססה. "אבל היא כבר לא יכולה לעשות הרבה כמו שהיא חושבת. אל תיתני לה להתאמץ יותר מדי."

קימטתי את המצח. "מישהו הצליח פעם למנוע מסבתא לעשות משהו?"

"פעם או פעמיים." צל של חיוך חלף על פניה. "אבל את צריכה להשגיח עליה. הלב שלה כבר לא כמו פעם. היא מתבלבלת לפעמים עם התרופות. ואסור לה בכלל לשתות. הרופא שלה היה נחרץ בקשר לזה." אמא התעקשה עכשיו ללוות את סבתא לרופא, גם בגלל הבלבול שקרה עם הכדורים, אבל בעיקר מפני שסבתא היתה שקרנית מוּעדת. אם אמא לא היתה נוכחת בחדר, סבתא היתה מספרת לרופא סיפורים שונים ומשונים, ואמא גם אף פעם לא היתה מקבלת תשובה ישירה לגבי מצב בריאותה. התפלאתי שסבתא התירה חדירה כזאת לפרטיותה. זה למעשה היה הסימן היחיד לכך שהיא מאטה את הקצב. היא לא תודה בכך, אבל נטילת הכדורים הלא נכונים והבלבול שלאחר מכן הפחידו אותה.

"היא מסוגלת לעשות את זה?"

"אני חושבת שהיא תהיה בסדר אם את תהיי שם. לבד? לא."

"אוקיי." הנהנתי והבטתי בבגדים שהיו מפוזרים על המיטה ותלויים על אופני הכושר. "איך מזג האוויר שם? אני לא יודעת מה לארוז."

השאלה חילצה ממנה חיוך אמיתי. "קריר יותר מאשר כאן. את בטח צריכה לקחת כמה סווטשרטים. מכנסיים ארוכים. יכול להיות קר בלילה. את תרצי נעלי ספורט. יש גבעות בעיירה והרבה שבילים הם סלעיים למדי." היא השתתקה לרגע. "ככה לפחות היה. לא הייתי שם המון זמן. אני בטוחה שהרבה השתנה."

"למה הפסקת לנסוע?"

"אשתו של סאם מכרה את בית החוף. נהגנו לבלות שם כל קיץ כשג'ואן, ריצ'י ואני היינו ילדים. אבל כשסבא מת, הוא השאיר את הבית לסאם, וכשסאם מת, לואיז מכרה אותו. ובלי מקום להתארח בו ובלי סבא וסבתא..." קולה הלך ונמוג, והיא משכה בכתפיה. "בפעם ההיא, כשלקחנו אותך ואת בֵּת, ההרגשה לא היתה אותו הדבר. סבתא שלך היתה... הכול היה שונה. ו... אני לא יודעת. זאת היתה נסיעה ארוכה מאוד כשהייתן קטנות, והיה קל יותר לקחת אתכן לאושן סיטי."

"אז בגד ים, הדברים הרגילים לחוף, אבל גם קצת בגדים חמים יותר?"

"בגד ים, כן, אם את רוצה לשכב על החוף. את לא תיכנסי למים."

"הם מזוהמים?"

"מה? לא! המים נפלאים. הם פשוט קרים."

הוספתי לערימה שני בגדי ים וגם בגדי חוף. לא ידעתי אם יהיה לי זמן ללכת לים, אבל אם כן, כל התוכנית המטורפת הזאת תשתלם.

"תביאי גם בגדים אמיתיים. אני לא יודעת אם היא מתכננת להתאכסן ליד החוף. אולי תתארחו בעיירה, שהיא במרחק של שמונה קילומטרים ממנו." הוספתי כמה שמלות, קרדיגן, כמה ג'ינסים וכמה חולצות. "את צריכה ללכת לישון," אמא אמרה. "קשה לנהוג את כל הדרך בעצמך."

גלגלתי עיניים. נהגתי מדייטונה לוושינגטון בחופשת האביב, בשנה האחרונה ללימודים, כשהחברות האידיוטיות שלי החליטו לשתות קוקטיילים מלאים רום שעה לפני שהיינו צריכות לעזוב את המלון. אבל מישהו היה צריך להחזיר אותנו הביתה, ואני הייתי האחראית.

נכון שבחמש השנים האחרונות בראד בדרך כלל נהג כשנסענו לכל מיני מקומות, אבל ידעתי שאני יכולה לעשות את זה. חוץ מזה, סבתא בוודאי לא יכולה להיות יותר בעייתית משלוש סטודנטיות שיכורות. ולצאת מהבית של ההורים לכמה ימים, אפילו אם זה לנסיעה עם סבתא, יהיה בגדר הפוגה מבורכת.