1.
בשבוע הראשון של אפריל 1990 אני נוחת ביפן. נאמר לי שזה החודש האידיאלי להגיע, בגלל עונת האביב ומזג האוויר הנעים, פריחת הדובדבן, והכי חשוב – עונת הפסטיבלים בפתח, ואיתה נפתחות גם הזדמנויות עסקיות. אין כוונה כאן למיזמים של השקת יחסי מסחר עם חברות רכבים או תקשורת יפניות שטרם הגיעו לישראל, מדובר בימים שבהם מכוניות סובארו שולטות בכבישי הארץ, והמותג הכי יפני הוא טלוויזיה של סוני. כולם שואפים להיות בעלים של מכשיר מבית סוני. מאז התיכון אני מסתובב בכל מקום עם ווקמן של סוני, “כי זה כל השוני“ – כך הדהדו הפרסומות. אבל העיקר הוא המוזיקה בקסטות, שדרכן אתה מאזין באמצעות אוזניות הספוג הכתומות.
הקסטה המועדפת עליי היא אוסף אקלקטי של מוזיקה ישראלית, שהכנתי מבעוד מועד לקראת הטיול במזרח, אוסף שנוצר בעקבות ביקור בדירה של עיתונאי מוזיקה שכתב בעיתון שבו התפרנסתי מעבודתי כגרפיקאי. לצד שירים כמו “עיר מקלט“ של אהוד בנאי בגרסה הבתולית שהופיעה רק על תקליט שדרים, וכבונוס גם “יידישע רסטמן“, “נדמה שישוב“ (או-הו-הו-הו-הה) ו“עדינה“ של להקת פונץ‘ (“חייל אמריקאי במיטה“), “אתמול“ של טובה גרטנר, מלכת האינדי שהייתי מאוהב בה – הופיע שיר, שבהאזנה ראשונה נשמע לא קשור לפלייליסט – “משמרת לילה“ של להקת בנזין. חצי שנה קודם לכן בטיסה לילית וממושכת מאתונה לבנגקוק במטוס החשוך, הרצתי קדימה ואחורה תוך סיכון שהסוללות ייגמרו או חמור יותר שסליל הקסטה יסתבך, רק כדי לשמוע פעם אחר פעם את השורה שכה הזדהיתי איתה: “אני נוסעעע רחוק מכאאאאןן!“
הכי רחוק שאפשר. מן ההיבט הגיאוגרפי, הנקודה הרחוקה ביותר מאימא שלי היא מקום שנקרא איי שלמה. 13,898 קילומטרים. רחוק, אבל לא ניתן לביצוע. עדיף טיול שייפתח בתאילנד וימשיך עם התנופה שיצבור מעצמו. אפשרות מעשית ומהנה יותר.
ההזדמנות העסקית שבה מדובר, נדונה בכובד ראש בישיבות אפופות עשן בחדר מהביל בגסט האוס, סי אייץ‘ 2, ברחוב קווסאן בבנגקוק: מכירת חפצי אומנות שנקנו בפרוטות בהודו ויימכרו ביוקר ליפנים הפראיירים בבסטה באחד מרחובות טוקיו.
בישיבה נוכחים מלבדי זוג חבריי הטובים – אלון וענת, שהם בעצמם זוג עוד מהארץ.
דותן, שותפי בחודשיים האחרונים למגורים בבונגלו על קו החוף כבר עשה סיבוב או שניים ביפן, וכל פעם חזר עם ערמות של כסף שהספיקו לו להמשיך לחיות בבטלה גמורה באותו חוף.
“ואני גם שם כסף בצד. לא נראה לי שאסתובב במזרח כל החיים“, מסכם את משנתו. הוא גם משתתף באותה ישיבה עסקית בסי אייץ‘ 2.
אני נמצא כבר חצי שנה במזרח על כל המשתמע מכך. זאת נוסף לשישה שבועות עם אלון וענת, שכללו מסע בערים שחלקן מאובקות ומטונפות וחלקן רק מטונפות בתת היבשת ההודית המרתקת ועם זאת לא קלה לעיתים, בטח לצפייה. הרזומה שלי מסתכם ברובו ברביצה וסביאה בבנגקוק ובחוף האדרין בקופנגן עם עוד מטיילים כמוני.
כעת אני ללא כסף. לחזור לארץ מבחינתי זו הודאה בכישלון, כישלון גדול יותר אפילו מכך שלא התקבלתי ללימודים בבצלאל.
אני עדיין לא מרגיש שקרה מה שרציתי שיקרה.
***
אלון מלווה לי 1,200 דולרים עד שאתחיל להרוויח כסף בעצמי, ואחזיר לו. הוא נשאר לצורך עסקים שעליהם הוא בונה בתאילנד. אני טס יומיים אחרי ענת. לשנינו תרמילים מלאים חפצי אומנות, שהבאנו מהמסע בהודו – חגורות, תיקים, צמידים ושרשראות, שכמובן נקנו בכסף שאלון וענת כבר הרוויחו, כשטיילו בפעם הקודמת ביפן.
המטרה העיקרית של הכסף, שעכשיו נמצא אצלי בארנק, היא להציג אותו באימיגריישן בשדה התעופה נריטה. היפנים לא עושים חשבון – מי שמגיע בלי כסף פשוט עולה על המטוס הראשון שיוצא מהמדינה.
לי כמובן יש שם וכתובת של מלון, שאותם אכתוב בטופס האימיגריישן, ומובן שמטרת הביקור תהיה טוריזם. אף מילה על המטרה האמיתית של הביקור בארץ השמש העולה.
***
בטיסה ליפן, אחרי שאני מעביר תרחישי שיחה אפשריים עם פקיד ההגירה, אני מרגיע את עצמי – אני לא נראה טיפוס כזה שאין לו אגורה. אני לא מוזנח, השיער שלי מסופר, אני מגולח, אפילו הִזֵּיתִי קצת בושם. אומנם אני לא נראה איש עסקים, אבל בהחלט נראה נורמלי ושפוי. מטייל בן עשרים וארבע, שמגיע מתאילנד, שזוף, נטול דאגות ורגוע מחופשה ממושכת, סקרן לפגוש תרבות חדשה ולא מוכרת – יפן.
הדאגות שלי לא קשורות לעבודה בבסטה או לתחקיר שאעבור באימיגריישן.
אני נזכר בגיל ההתבגרות. כבר בכיתה ט‘ אימא חששה מהגיוס שלי לצבא, שיגיע רק בעוד ארבע שנים. לדעתה, החל מהימים הראשונים שלי בבית ספר יסודי, סבלתי מבעיות של ויסות רגשי שלא שככו, ומאז נשלחתי לטיפול אצל שורה של פסיכולוגים שניסו לעזור לי. אחרי שאחת הפסיכולוגיות עלבה בי במפגש הראשון, מה שגרם לי להתנגד להמשיך בטיפול – אימא מצאה פסיכולוג חדש בעקבות המלצות שקיבלה. היה מדובר באדם גס רוח, שקיבל מטופלים בקליניקה מבולגנת להחריד ולא נקייה (בשונה מהבית שלנו שהיה תמיד מופת לסדר וניקיון). הוא היה מומחה בטיפול בנערים בגיל ההתבגרות וצירף אותי לקבוצת מתבגרים, חלקם ממש על הספקטרום של פגועי נפש. כל אחד מאיתנו בתורו היה צריך לספר על הישגיו המיניים בשבוע שחלף מאז הפגישה האחרונה. הפסיכולוג בעדינות נפש השתמש במטפורה הלקוחה מתחום הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, ושאל כל אחד מהמשתתפים אם הגיע במגעיו עם בנות לגבעתיים או אפילו הצליח לחדור לפתח תקווה.
“נו, ערן, מה יש לך לספר לחברים בקבוצה?“
התכווצתי מבושה. כל הישגיי בשבוע החולף הסתכמו בעינוג עצמי לצלילי “אטום הארט מאד‘ר“ של פינק פלויד. “אין לי ממש מה לספר חוץ ממוזיקה שאני שומע וגורמת לי הנאה רבה“, אני ממלמל.
כל מה שרציתי היה לברוח משם מהר ככל האפשר, לעלות בתחנת תל השומר על אוטובוס 164 פתח תקווה–רחובות ולרדת, בתקווה שאיש לא יזהה אותי, בתחנה המרכזית של ראשון לציון. בבית, כדי להירגע מהחוויה, אעשה את מה שאני יודע הכי טוב, להרכיב דגם כלשהו של מטוס קרב.
***
“אני נוסע, אני נוסעעע רחוק מכאאאן“ למדינה, כך שמעתי, שהיא ה-פתרון לכל הבנים הביישנים. אח של חבר שאני מכיר, נער מופנם וביישן, מצא חברה יפנית ועוד בחור, מישהו כמוני, ממגמת מתימטיקה-פיזיקה גם חזר עטור תהילה. כנראה יש משהו שם ביפן, שממגנט את הבנות המקומיות לתיירים מישראל בפרט או לתיירים מערביים בכלל.
2.
הבוקר מגיע ואיתו הנחיתה. ביקורת הדרכונים ואיסוף התרמיל עוברים בשלום. אני מביט בסקרנות בשלטים ובכלל בכל הטקסטים שכתובים ביפנית. איך הם מצליחים לקרוא? אני עוד אברר את העניין. נראה כאילו יש אין סוף אותיות וסימנים! את השפה ההינדית הצלחתי קצת לפענח. זיהיתי אותיות מסוימות. תאילנדית – ממש-ממש לא, ועם זאת גם לא הייתי מרוכז כל כך. אבל יפנית? לא סתם הם כאלה גאונים! אנחנו בשדה תעופה, יש גם שילוט באנגלית ויש לי הוראות איך לנסוע לעיר, לטוקיו ועל איזה אוטובוס לעלות. הרבה יותר מסודר כאן מהודו זה בטוח וגם מתאילנד, ושם הסתדרתי לא רע.
אחרי שאני ממיר חלק מהדולרים ליֶנים יפנים, אני מוצא את הרציף הנכון ואת האוטובוס, עולה עליו ומתיישב באחד המושבים. בחורה מקומית מתיישבת לידי. לבושהּ אלגנטי מאוד, חצאית וז‘קט בגוונים תואמים של אפור, חולצה מכופתרת לבנה, נעלי עקב שחורות, סגנון רחוק מאוד ממה שיצא לי לראות בחצי השנה החולפת. השיער שלה, כמו חלק גדול מהבנות שאראה כאן, שחור, חלק ואסוף (למען האמת, זה כך גם בתאילנד). היא מוציאה מתיקה נרתיק קטן של כלי איפור, מראה קטנה ומתחילה להתאפר. על כל חלק ופרט בפניה החלקות והבהירות, שפתיה, ריסיה וגבותיה היא תעבוד מעכשיו בסבלנות ובשקט עד שנגיע בעוד כשעה לתחנה שבה אני אמור לרדת – תחנת אוּאֶנוֹ.
היא בטח חושבת שלידה יושב קוף, אני מהרהר. עור פניי, שהיה עטור פצעונים ברמות שונות של התפתחות, מצולק עכשיו וכנראה לעולמים. בטח אני נראה דוחה, אני ממשיך בהלקאה עצמית.
הרחמים העצמיים מסתיימים ברגע שהאוטובוס מתחיל לזוז מהרציף. אני מתבונן בהשתאות בכל שלטי הפרסומות, בגרפיקה, בשלטי ההכוונה – בסימנים, שלימים אלמד ששמם הוא קנג‘י, ולמעשה, הם סימניות שלכל אחת מהן יש גם משמעות בנוסף לצליל שאותו הוגים. בשבועות ובחודשים שיגיעו אלמד לקרוא חלק מאותן סימניות, נוסף לשני סטים של אותיות פונטיות, שבדומה לאלפבית שלנו יש להן רק צליל ואין משמעות.
לפני שעליתי על האוטובוס מנריטה, התקשרתי לענת. הודעתי לה על מועד יציאת האוטובוס, לאחר שווידאתי שזה הקו הנכון, וקבענו שתמתין לי בתחנת היעד. האוטובוס עוצר ושכנתי לנסיעה שכבר נראית טיפ-טופ, אפילו פונה אליי ואומרת במבטא כבד: “היר איז אוּאֶנוֹ סטיישן. לסט סטופ“.
אני מעמיס את התרמיל ויורד – אני ליד פארק.
“היי ערן, הגעת, איזה כיף“, אני שומע קול מוכר. ענת פשוט עומדת על המדרכה בין המוני בני אדם, רובם הגדול יפנים. חיבוקים ונשיקות ומייד עוברים לפן המעשי. לענת יש זאת אני יודע, קשיים בלא לעשות דבר.
“בוא, הדירה שנישן בה הלילה ממש שני מטרים מכאן“. אנחנו הולכים, עוברים מתחת לגשר ברזל בעוד רעש של רכבות חולפות מעלינו, ונכנסים למבואה של בניין לבן. אנחנו עולים במעלית לקומה שלוש, ענת פותחת את הדלת ואנחנו בתוך דירה. די קטנה וממש ריקה מפריטים מיותרים. הרצפה היא מין מחצלת קש, דבר שנראה לי מיוחד.
כיוון שאני מכיר את הנוהל במזרח, אני מוריד את נעלי ההתעמלות שטסתי איתן.
הדירה, וזה גם משהו שאי אפשר להתעלם ממנו, נקייה מאוד. רמת ניקיון רחוקה שנות אור מהחדר שבו נתקעתי בסי אייץ‘ 2, שם לא הוחלפו המצעים במשך שלושה שבועות, או למשל באבר גרין, הגסט האוס שבו ישנו שלושתנו, בעיר ג‘ייפּוּר שבהודו. הכינוי שנתנו לו המטיילים היה נבר קלין.
ענת קוראת את מחשבותיי. “רואים שגרה כאן בחורה. הדירה הזאת שייכת לזוג חברים של אלון ושלי, הוא אמריקאי והיא קנדית, מארק והחברה שלו אן מארי. הם עובדים כאן לא רחוק בפארק“.
“שים עליך כפכפים ובוא נלך, אני אקח אותך למקום מדהים. ברמות!“ ענת מתלהבת, “תשאיר את התרמיל, אף אחד לא ייגע בו. זאת יפן. אתה עוד תראה. אתה גם יכול להשאיר את הכסף שהבאת מאלון ואת הדרכון“.
“כמה כסף לקחת איתי?“ אני עדיין לא מתמצא במטבע המקומי.
בארנק יש לי בהטים תאילנדים, דולרים, כמה שטרות מהוהים של רופים הודים וכמובן – יֶנים חדשים מהתנור.
“קח איתך 5,000 ין זה די והותר. ממש לא תצטרך עוד. טוב, קח 10,000. בכל זאת זה היום הראשון שלך כאן. וולקאם טו ג‘פאן!“
