על פחדים וסטיות קלות

תקציר

הקובץ הזה, כהמשך לקודמו ״כשההר הזיז את הים״, מפגיש את הקוראים עם עולמן של נשים בצמתים משמעותיים בחייהן לנוכח תהפוכות הזמן והמקום. הספר מתאר אפיזודות העוסקות בקשיי הקיום על מאמצי ההסתגלות וההישרדות שלהן ועל חיפושיהן אחר זהות ושייכות, ודן במחיר האישי שעליהן לשלם.

הסיפורים נותנים ביטוי לפחדים ולדילמות שאִתם נשים מתמודדות במהלך חייהן, שרבה בהם העמימות ואין להם פתרון ממשי: מאבק עם דעות קדומות של אחרים ושל עצמן, התמודדות עם חיי הזוגיות, עם תחושות אשם, עם התשוקה לילד, עם שאיפות לשינוי, עם געגועים, בגידות, חשדות ואלימות. הסיפורים הסוריאליסטיים נותנים ביטוי לנטיות מוזרות, לסטיות ולמצבי משבר של הגיבורות – ומעל לכֹּל לאחיזה במילים ובשירה כמקור לחיים ולאהבת האדם.

המספרת, הלכודה בחיפושה המתמיד אחר זהותה, אינה חדלה מלתור אחר מקומה בתוך המציאות המשתנה. היא חווה את האירועים בחיי האחרות כחלק מאירועי חייה, ומתארת אחדים מהם כמצבים ריאליסטיים עד כאב, ואחרים כמצבים קיצוניים או סוריאליסטיים עד סטייה, כשהשירים הנלווים אליהם מתקשרים לרבדים עמוקים יותר של קיום אישי, אנושי ונשי.

ד״ר פנינה פרנקל

חלק ראשון
לו יכולתי לאחוז בחלומות שלי

לוּ יָכֹלְתִּי לֶאֱחֹז בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי שְׁנִיָּה נוֹסֶפֶת,

הָיִיתִי מַמְשִׁיכָה לְהַלֵּךְ בָּהֶם,

לִתְלוֹת אֶת כְּבִיסַת חַיַּי בַּאֲטָבִים

וְלִלְפֹּת אֶת אַהֲבוֹתַי עַל חֶבֶל גַּס וּמָתוּח.

לוּ יָכֹלְתִּי לֶאֱחֹז בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי שְׁנִיָּה נוֹסֶפֶת

הָיִיתִי מְנַסָּה לַעֲצֹר,

לְחַמֵּם בָּהֶם אֶת לֵילוֹתַי וּלְשַׁחְרֵר אוֹתָם

לִפְנֵי נְקֻדַּת אֵין חֲזוֹר.

לוּ יָכֹלְתִּי לֶאֱחֹז בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי שְׁנִיָּה נוֹסֶפֶת

הָיִיתִי מַגִּיעָה לִשְׁכֹּן בָּהֶם לָנוּעַ אִתָּם בֶּעָנָן

וּלְהֵעָלֵם.

בַּלֵּילוֹת הֵם מִתְנוֹפְפִים הֲלוֹךְ וַחֲזוֹר

אוֹחֲזִים קָצֶה שֶׁל קַו סָמוּי וּמְסָרְבִים לְהִנָּתֵק.

וּבַבֹּקֶר תָּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וּתְיַבֵּשׁ מִתּוֹכָם

אֶת הַכְּתָמִים.

1. מגדל דירות מזדקן

״שוב אני צועדת בחלום. שורת בתים ניצבת כחומה בצדי השדרה. אני עוברת מבית לבית ובודקת אם שמי מופיע על תיבת המכתבים, מחפשת את עקבות צעדַי ששחקו את אבני המרצפת, את הדרך למקומות שבהם הייתי לפני שנים, ומנסה לגעת ולגלות את הסימנים שנותרו ממני, אבל הזמנים מהתלים בי. רגע אני שם ורגע אני כאן. רצף העבר מתפתל בתוכי הלוך וחזור ללא שליטה. איך אני יכולה להיות בשני מקומות בו זמנית? אבל זה קורה ואני בתוך זה ואיני יכולה לעצור. גם הבתים מתנכרים. הם מסרבים להכיר בי. אני רצה לקראתם והם הופכים את פניהם כזרים וסוגרים בפני את כל הדלתות.

״מגדל דירות מזדקן מחייך אלי פתאום. חזיתו מתקלפת מיושן. הוא מזהה אותי ומזמין אותי לעלות. המעלית הישנה עוצרת בקומה העשירית. אני נכנסת בדלת שפעם חרטתי את שמי עליה, מתרוצצת בין החדרים, בין דלתות שנפתחות ונסגרות מול פָּנַי, מחפשת חפצים שאבדו. אני הולכת לאיבוד ולא מוצאת את הסיפורים שהשארתי כאן. ״צריך היה לרשום אותם, את הסיפורים״, אני חושבת. ״להוציא לאור את הסודות שנאגרו בין החומות, לגלות את מה שהצטבר מאחורי הטיח ובין הסדקים שהלכו והתרבו עם השנים״.

פעם היה זה מגדל הדירות הראשון ברחוב. הוא השקיף מלמעלה על בתים בני קומה אחת או שתיים שהיו מפוזרים סביבו, כמו גננת גבוהה מדי המתאמצת להשגיח על ילדי הגן הזאטוטים. דיירי הבית נכנסו לגור בו, מלאי תקוות לפתוח כאן דף חדש. הם לא ידעו שמרגע שחצתה כף רגלם את המפתן, הפכו להיות דמויות צללים בסיפור שנכתב על ידי ״שֵדוני־הכתלים״, שקבעו את משכנם בחריצים שנוצרו בין הקירות.

השדונים כתבו את סיפורו של כל דייר. את הסיפורים שמרו בתוך החריצים, הסדקים והחללים הזעירים שבמסדרונות ובמרפסות, שהלכו והתרחבו עם הזמן, וסיפורי החיים נדחסו מאחורי הטיח שהתקלף.

לכאורה, לא היה שום קשר בין סיפורי הדיירים השונים. אך אט־אט נטמעו הסיפורים זה בזה. סיפור של דייר מדירה אחת התחבר לסיפור של דייר מדירה אחרת, והסיפורים של כל קומה התחברו לסיפורו של הבניין כולו, על כל קומותיו.

עברנו לשם בהמלצתה של אמי בהיותנו זוג צעיר. ״מצאתי לכם, דירה נהדרת!״ אמרה, ״בקומה העשירית של בניין רב קומות, שלושה כיווני אויר, עם מרפסת חזיתית לרחוב סואן מלא חנויות״, הודיעה לנו יום אחד בהפתעה. ״די גאנצע וֶועלט... כל העולם פרוש כאן לפניכם״ קראה, כשהציגה בפנינו את הנוף הנשקף מהמרפסת ואת הים הרחב הנראה באופק, מתעלמת מהרחוב הרועש ומארובת העשן של המאפיה שמאחורינו. ״בשבת תוכלו לשבת כאן, במרפסת, ולהתבונן בעוברים ושבים״. ומיד הוסיפה: ״אפילו לבן דודי העשיר מוורשה לא הייתה דירה עם מרפסת גדולה כל־כך״, והגעגועים נשמעו בקולה. ואני מזמן הבנתי שלא מתווכחים עם זיכרונות ״משם״.

בימים הראשונים צעדנו, בעלי ואני, הלוך ושוב בין החדרים, מודדים ברגלינו את המרחבים, סופגים את הנוף המשתקף מבעד לחלונות, נוגעים בקירות ומלטפים את הדלתות ואת המשקופים, כדי להתאים את ממדי הדירה הגדולה למידות גופינו הממשיים והדמיוניים. בעלי עבר במהרה לשיגרה אחרת – עבודה, אוכל, מיטה וחזור חלילה. אבל אני המשכתי להסתובב בין החדרים ימים רבים לאחר מכן. כך גיליתי את השדונים והתחלתי להאזין להם ולרשום פרקים מסיפוריהם. כך נאגרו בי פרקי חיים, של עצמי, של בני ביתי ושל שכנַי, קומה אחר קומה. בין הקומות גדלה גם ״ההיא״ שגרה בתוכי תמיד. אחזתי בה כדי להבטיח את קיומי והיא הייתה בי ולא ידעה מנוח.

״אני נושאת את כל חיי בקרבי: את הבתים שבהם גרתי, את השׂמחות, את הפחדים ואת הסטיות הקטנות והגדולות שדחקתי לתוך החושך. הנה הם כולם, שם בפנים. משתקפים בתוכי, מתרוצצים בין שדַי לבטני, נאבקים ומתפייסים בין איברַי. גופי נע, נמתח ותופח עם תנועתם. וכך אני מתהלכת, חובקת את כולם: את המקומות, את האנשים, את הקולות, את הסיפורים ואת השירים. ולפני שהכל מתפרק אל השכחה, אני מתחילה לכתוב...

יוֹם יוֹם עָטַפְתִּי נְמֵרִים בְּשַׂקִּיּוֹת נְיָר חוּמוֹת

וּמִלֵּאתִי מָנוֹת שֶׁל מָרָק בְּצִנְצְנוֹת זְכוּכִית לְהַקְפָּאָה.

יָשַׁנְתִּי, קַמְתִּי, אָכַלְתִּי, שָׁתִיתִי וְהֵכַנְתִּי סֶנְדְוִיצִ’ים

אַךְ נָמֵר זוֹעֵם הָיָה שָׁם תָּמִיד וַאֲנִי לֹא יְדַעְתִּיו.

לַיְלָה לַיְלָה שָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ מְגָרֵד סוֹרְגֵי כְּלוּבִים

מְצַחְצֵחַ נִיבִים וְנָמֵק בִּבְדִידוּתוֹ הַזּוֹעֶמֶת.

וַאֲנִי מְשַׁחְזֶרֶת אֶת צֵל חִיּוּכוֹ הַמְּפַתֶּה

נוֹעֶצֶת צִפָּרְנַי לְהַמְרִיא עַל גַּבּוֹ

וּלְהַפְרִיחַ צְבָעִים מְדֻמִּים

עַל פְּנֵי הַשְּׁבִילִים שֶׁבָּחַרְתִּי.

וַאֲנִי עֲדַיִן מְזַהָה עֲקֵבוֹת שֶׁל נְמֵרִים

פְּרוּסִים עַל פְּנֵי אֲדָמָה.

אֶתְמוֹל דָּרַס אוֹתָם צָמִיג יָשָׁן,

אָטַם אֶת כָּל שְׂרִידֵי הַפֶּרֶא וְהִטְבִּיעַ בָּהֶם

תַּבְנִיּוֹת חוֹתָמוֹת צְרוּבוֹת בָּעוֹר.

אַחַר כָּךְ, מִישֶׁהוּ עָטַף אוֹתָם בִּגְלָמִים שֶׁל פַּרְפָּרֵי מֶשִׁי

כְּדֵי שֶׁיִּתְפְּחוּ בַּלֵּילוֹת וְיִשְׁקְעוּ עָמֹק לְתוֹךְ תַּרְדֵּמָתָם.

אֲבָל הַיּוֹם אֲנִי יְכוֹלָה כְּבָר לִכְתֹּב עַל הַנְּמֵרִים

לְהַזְכִּיר אֶת אֵלֶּה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי

לִרְשֹׁם אוֹתָם מוּל לוּחוֹת עֵינַי

טְבוּלִים בְּגַעְגּוּעִים נְבוּלִים.

אֲנִי שָׁטָה עַל גַּב דָּג שׁוֹתֵק בִּבְדִידוּתוֹ

לְתוֹךְ אֲרֻבּוֹת זוֹעֲפוֹת דְּחוּסוֹת מֵחֲמַת הָרוּחַ.

אַלְפֵי עֵינַיִם מְעֻוָּתוֹת דְּרוּכוֹת לִצְבֹּט חוֹלְפוֹת עַל פָּנַי

אֲנִי מְכַסָּה פָּנַי בִּדְבַשׁ לְפַתּוֹת נִימֵי רִשְׁעוּתָם

אַךְ מַשְׁאִירָה אוֹתָם מֵאָחוֹר.

2. הכפתור

״נו, תפרת לי כבר את הכפתור?״ שמעה את קולו הכועס של בעלה. זה עתה חזר מעבודתו ועלה בצעדים כבדים הביתה, לדירתם שבקומה הראשונה, וכבר החל בטענותיו. ההטרדה המתמדת שלו, כשהיא עוסקת בעבודה דחופה מול המחשב, הרגיזה אותה. ״למה שלא תתפור אותו בעצמך״, חשבה בלִבה, אבל ויתרה ולא הגיבה. היא קמה ממקומה, פתחה את המגירה והוציאה ממנה את קופסת המחטים. לשמחתה, מצאה את המחט העבה ובה שאריות של חוט מושחל מהפעם הקודמת. אמנם נחוץ היה כאן חוט כחול, ובמחט נותרו שאריות של חוט שחור, אך לא ירגישו בהבדל, חשבה בלִבה והכינה אותה לתפירה.

בכל פעם שבחרה את המחט עם הקוף הגדול, נזכרה בתמונת אמא הנאבקת בחוט ובמחט ללא הצלחה ומתחננת לעזרתה. ״אוף אמא! שוב את עם המחט הזאת!״ ניסתה להיפטר מהמשימה שנראתה לה כמכוּונת להטריד. לא, היא לא האמינה אז שמישהו יכול להתקשות בדבר פשוט כזה. גם לא הבינה את ההגזמה ואסירוּת התודה שנשמעו בקולה של אמהּ כשקיבלה מידיה את המחט המושחלת.

את החולצה מצאה על המיטה. רק כשאחזה בה, נזכרה שאין בידיה הכפתור המתאים. היא חזרה ופנתה למכונת התפירה הישנה והוציאה את שקית הכפתורים. תוך כדי חיפוש כפתור מתאים שמעה את אמא מזהירה אותה: ״כפתורים לא זורקים״. עד היום נותר בה ההרגל הזה. כשהיא אורזת בגדים ישנים למסירה או לזריקה היא בודקת אותם, מסירה מהם את הכפתורים ומוסיפה לשקית. שיישמרו שם לעת מחסור. אולי שוב תהיה ילדה של פליטים, וכמו בסיפורים של אמא תזדקק לכפתורים לבגד של תינוק, או לכפתור גדול וחזק כדי להצמיד לגופה הרזה את המכנסיים לפני שיפלו. ש״לא ניתן לנוע בדרכים ולרוץ במכנסים ללא כפתורים״, הסבירה לה אמא, ״זו יכולה להיות שאלה של חיים ומוות״, ומיד לאחר מכן הוסיפה סיפור כדי להצדיק את שאמרה.

היא הסירה את הכפתורים מבגדים ישנים, אפילו מאלה שנתנה לעוזרת, לפני מסירתם. ״איך את יכולה לתת לאנשים בגדים ישנים בלי כפתורים?״ גער בה בעלה. ״לשם מה את צריכה אותם? מה קורה לך? בשביל מי את אוספת את הכפתורים האלה?״

היא חייכה לעצמה והמשיכה לגזור כפתורים ולשמור אותם באותה שקית שקיבלה בירושה מאמהּ. היא חשבה על בנותיה. כשכפתור נושר מחולצתן והולך לאיבוד, הן קונות לעצמן חולצה חדשה במקום לחפש אחר כפתור תואם לזה שנעלם. הן אינן מתבוננות בכפתורים שעל הבגד שהן מודדות ואינן בוחנות את צורתם, את המרקם המיוחד שלהם ובעיקר את התאמתם לאופי הבגד שהן קונות. אבל היא רוחשת להם כבוד, לכפתורים, ממהרת להחזיר למקומו כל כפתור שנקרע, כמו החזירה הביתה ילד שהלך לאיבוד.

מילדות למדה לזכור באצבעותיה את תחושת המגע של כל כפתור וכפתור שבשקית. בכל פעם שנגעה בכפתורים ה״מיוחדים״, כמו כפתורי הלבבות הכחולים או כפתורי העור האלגנטיים, נצנץ לנגד עיניה הבגד שתתפור להם. כולם יתפעלו מהאיכות ומהמקוריות, וישאלו ״מהיכן הישגת את הכפתורים המיוחדים האלה?״ דמיינה. היא שמרה על הסוד הצפון בהם, וידעה שעוד תפתיע.

הכפתורים שבשקית הלכו והתרבו מיום ליום. על אלה שירשה נוספו כפתורים חדשים. כמו גלעֵד, המזכיר את כל מה שלבשה או מי שהייתה פעם. איש לא ידע שמפעם לפעם שלפה אותם בהסתר, בחנה אותם, נגעה בהם ומיששה כל אחד מהם, וציירה בדמיונה את הבגדים שתתפור. לפעמים אספה מהם מלוא חופניים ופיזרה אותם מבין אצבעותיה.

לאחר שאבא נפטר, לא ידעה אמא מה לעשות בחייה. במשך חודשים סירבה לקום ומיאנה לאכול ולהתלבש. אבל אט־אט התחילה לברוא את עצמה מחדש. למדה ללכת לבנק לבדה, להזמין חברות לביתהּ ואפילו למצוא לה מאהב ולסרב להצעת הנישואין שלו.

תחילה נדהמה מן השינוי שחל באמא אבל בהמשך, כשראתה אותה מתחזקת, השתנו גם היחסים ביניהן. היא לא פחדה עוד לריב אִתהּ. נעלמה החרדה פן כל מילה קשה תגרום לה להתנפץ. רק לאחר מותו של אבא הרשתה לעצמה לומר לה כל מה שהיה על לבהּ. כמו שתי תרנגולות מוסתות זו כנגד זו כך צרחו זו על זו, ובגלל דברים של מה בכך: הן רבו על צו הירושה, על חשבונות הבנק, על דוּד השמש ועל השכרת החדר לדיירת. בהתמסרות מרושעת ומענגת הִכו זו בזו במילים ובצריחות, באותם מקומות חשופים וכואבים שרק אם ובת יודעות ויכולות להגיע אליהם. הדמעות שפרצו וזלגו ללא שליטה פרעו חשבונות של זעם ארוך ומתמשך שרבץ אצל כל אחת מהן. סוף סוף לא הרגישה שעליה להיזהר באמהּ בשל הסבל שסבלה כל חייה. אולי הייתה זו דרכן להתאבל על האיש החסר. עכשיו, כשהוא כבר איננו.

״נו מה קורה? יש לי כבר כפתור בחולצה?״ שמעה שוב את קולו מחדר האמבטיה. אותה תחושה של חיים חדשים שהפיחו בה הכפתורים כבתה מיד. היא מיהרה לחפש לו כפתור מתאים. בדקה כל אחד מהכפתורים הכחולים והשוותה אותם לאלה שעל החולצה. האחד היה קטן, השני גדול, השלישי בהיר והרביעי כהה. מכיוון שלא נמצא כפתור זהה, התפשרה על מה שנראה לה מתאים ביותר מבחינת הגודל וקרוב ביותר לצבע ולגוון.

״כשצריך, אף פעם לא מוצאים את הכפתור המתאים״. במילים אלה, סיכמה אמה כל כישלון או אכזבה בחייה ובחיי האחרים: בין אם מדובר היה בבחירה לא מוצלחת של בן זוג, ובין אם מדובר היה בחיפושיה אחר דירה או נעליים מתאימות. כך הכינה אותה לחיים: להשלים. לוותר. אבל היא לא האמינה בכך. היא חשבה שלא נחוץ לה ניסיון החיים המיושן שלה. ״רק לא להיות כמו אמא שלה״. זו הייתה תורת החיים שאימצה לעצמה.

היא אספה את הכפתורים, החזירה אותם לשקית והחביאה אותם, כמו מטמון, בפינת מכונת התפירה. אחר כך התיישבה בנוחות בפינה מוארת כשהכפתור הנבחר, המחט והחולצה בידיה. היא הצמידה את השרוולים הארוכים זה אל זה, לולאה מול לולאה, כדי למצוא את המקום המדויק לתפירה, קשרה את קצה החוט במיומנות מקצועית בעזרת שלוש אצבעות, והתחילה בתפירת הכפתור לחולצה. היא החדירה את המחט פעם מלמעלה פנימה ופעם, תוך כדי גישוש, מלמטה כלפי מעלה, מקפידה להגיע לחור המקביל ולא לחזור לחור שממנו יצא החוט זה עתה. ביד מאומנת העבירה את החוט הכפול בין החורים של הכפתור, מתחה את החוט ישר ובאלכסון, גילגלה סביב וחיזקה, עד שהרגישה שהשלימה את האיחוד.

אצבעותיה החכמות ידעו מעצמן את הדרך. אפשר היה לסמוך עליהן. היא סיימה בליפוף מקצועי של החוט כדי להגביה את הכפתור ולאפשר סגירה טובה יותר, קשרה מאחור ו... הטלפון צילצל. היא הספיקה עוד לפרוש את החולצה המוכנה על המיטה לפני שפנתה לענות. היה זה חבר מהעבודה. הוא ביקש את עזרתה בבעיה שהתעוררה בעיבוד הנתונים של מחקר משותף.

חיוך קל, והיא עוברת לעולמה האחר, שואלת ומזהה את מקור הבעיה: ״תשמע, אהוד, המחשב שלכם כנראה טעה בכיוון של הגדרת המשתנים. נסו להפוך את הסדר ואז תקבלו את ההקשרים המובהקים ששיערתם״.

״זה נראה ממש מסובך. אולי תגיעי לכאן כדי לעזור?״

״אני לא יכולה, אני צריכה לגמור כאן משהו. אבל זה הרבה יותר פשוט משאתה חושב. צריך רק לזהות את המספרים וללחוץ על הכפתורים הנכונים והכל מתחיל לעבוד״.

היא התעלמה מקולו של בעלה שנשמע ברקע, ספק מלגלג ספק מחייך בהשלמה, ״מה אִתך? מה עשית? שוב תפרת לי את הכפתור בצד ההפוך!״