הימור גנטי 3 - אטלאנטידי: מות תומת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הימור גנטי 3 - אטלאנטידי: מות תומת

הימור גנטי 3 - אטלאנטידי: מות תומת

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

יפעת נבו

יפעת נבו (נולדה ב-21 בנובמבר 1940) היא חוקרת תרבות ותיאטרון, סופרת, משוררת, ועיתונאית ישראלית.

ב-1964 יצא לאור ספר שיריה "לך הים" בהוצאת מחברות לספרות.

 ב-1968 החלה לכתוב בעיתון "דבר", בראיונות עם סופרים ומשוררים, במוסף לספרות. בד בבד החלה לכתוב, כפרילנסרית, גם בעיתון "מעריב", במוסף ערב-ערב, בתחילה בתחומי התיאטרון, הבלט והמוזיקה, ובהמשך גם בנושאי חינוך ורווחה. בעקבות תחקיר שערכה על הפרלמנטים לנוער הופסקה עבודתה ב"מעריב".

הספר, "בטנגו עם אלוהים – דמות האישה כאישיות אוטונומית אי-אז ועכשיו" יצא לאור בהוצאת אוריון בשנת 2013. בהוצאת אוריון ראו אור גם ספרה "השמים של ליאולה" (2014) וקובץ מאמריה "קליידוסקופ תיאטרוני" (2015). בחודש אפריל שנת 2021 יצא לאור ספרה החמישי, בהוצאת צמרת, לטאן - בין שני חורים שחורים, ספר ראשון בטרילוגיה הימור גנטי.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yckcesn3

תקציר

הטרילוגיה הימור גנטי מתבססת על המיתולוגיה היוונית הקלאסית ומציגה ציוויליזציה בדיונית שבה משפחת האלים – הליטונים והאולימפים – היא חברה דמוית החברה האנושית, אבל בעלת תרבות מתירנית, המאפשרת סקס חופשי, נקי ממטענים מוסרניים או מוסריים.

בעלילת הספר השלישי, אטלאנטידי: מות תומת, פרופ' גיאם מצא בסריקת העומק במימי האוקיינוס חומרים המספרים על אודות קורותיהן של שתי נערות, אטאלאנטה ונאיס, המפתחות ידידות אמיצה במהלך שנות התבגרותן בממלכה עתיקה הקוראת לעצמה אטלאנטידי, ששקעה במימי האוקיינוס.

אטאלאנטה, המתגלה כבת מלך, היא ספורטאית מחוננת שגודלה על ידי דובה ביער לאחר שננטשה שם על ידי אביה המלך, שלא רצה בה מהיותה בת ולא בן. נאיס היא בת לאחד הציידים שמצאו את אטאלאנטה. בהתבגרותן הן מתמודדות עם תופעות של אפליה מהיותן בנות, ומצליחות למצוא דרכים להתגבר עליה באמצעות יכולות, כישורים ותבונה.

אטאלאנטה נאלצת להתמודד מול האתגר שמציב לה פוסידון, בהתנהגותו הנלוזה, ומוצא את מותו מידיה המיומנות. אתנה, גם היא, בהתנשאות הארוגנטית שלה, מאתגרת את אטאלאנטה, שמראה לה את נחת זרועה של "בת הדובה" שמקיזה את דמה של האלה למוות.

פרק ראשון

הערות העורך — 1

מאז העברת הדוח שלי למועצה הגדולה עברו כמה חודשים, במונחים של פלנטה אֶרְץ'. בינתיים קרו כמה דברים שאני מוצא לנכון לדווח עליהם.

ראשית, בתחום הפרטי, אבל להבנתי שייך לעניין. בבדיקות רפואיות שמעבירים אותי תדיר נמצאו סימנים ראשוניים של תהליך הזדקנות. מבחינתי זה אומר שהגוף שלי יוצא מהשפעת קרינת הסיאו שבה שרויה נפאן, וגופי חוזר לתהליך "הרגיל" שלו כפוף כל גוף חי בארץ'. זה אומר שזמן מותי קרוב. זה לא אומר שאני אדיש לחדשה הזאת. בהתייעצות עם מומחי הרפואה והמדע כאן בארץ' נשקלת האפשרות שאשוב לנפאן. החלטה סופית טרם התקבלה. ממתינים שדוריאז' תשוב מהמסע שלה ונתייעץ גם איתה.

בינתיים מדעני ארץ' החליטו לבצע סריקת אוויר חודרנית מעל לימים ולאוקיינוסים כדי לנסות ולזהות ציוויליזציות עתיקות, שייתכן כי יתגלו או ייחשפו פרטים על מוצאם של ההומאנים, תושבי ארץ' כיום. כזכור, כל שיכולתי לדלות מכמוסות החלל האחרונות היה שהיריאה קראה להם הומינידים. היום תושבי ארץ' קוראים לעצמם הומאנים. עמדתי המקצועית היא שכל קבוצה, בדומה לכל פרט, רשאית לקרוא לעצמה כרצונה. אבל השאלה היא, האם אלה צאצאים ישירים של אלה? ועוד יותר מסקרן: האם תושבי ארץ' הם אכן צאצאים ישירים שלי, כליטון? או שמוצאם מההומינים, אשר, כזכור, נוצרו במעבדה על ידי בתי היריאה מהחומר הגנטי של הליטונים והאולימפים, שמוצאם מלטאן? ואולי מוצאם שונה אף מאלה?

אני תוהה על פרופ' גיאם וחבורתו שטרם החלו בבדיקת הזיקה הגנטית שלי לשלהם, למרות שנטלו ממני כל "חומר" אפשרי. נכון, המעבדה האחת ששרדה להם מאסון התנגשות האסטרואיד בארץ' ששימשה לבדיקות גנטיות הוסבה לבדיקות תקינוּת האדמה והצומח לעניין אכלוס מחדש של הפלנטה. נושא דחוף יותר, ללא ספק. אבל גם בדיקות אלה כבר הושלמו ואישרו את השיקום הנדרש. אני מקווה, על כן, שגיאם יורה בקרוב על הסבת המעבדה מחדש, והבדיקה תוכיח שהאוכלוסייה הנפלאה כאן היא אכן מצאצאיי. אבל חזון למועד.

לאור כל אלה ביקשתי מגיאם לשקול לקחת לידיו את תפקיד העריכה, שכיום מוטל עליי. זאת, על בסיס הערכתי, שהוא כבר הוכשר לתרגם כראוי כמוסות חלל העוסקות בלטאן וניצוליה. וממילא אם יתגלו ממצאים רלוונטיים בסריקות האוויר של ארץ', כישוריי לגביהם אינם עולים על אלה של גיאם. כנראה להפך. הממצאים יהיו בשפת ארץ', שבקיאותי בה נופלת מזו של גיאם. וקיים גם השיקול הפרטי שלי: אני רוצה להמשיך לחיות, והסיכוי לכך קלוש אם אשאר בארץ' לעומת הסיכוי הטוב אם אשוב לנפאן.

גיאם טרם נענה לבקשתי. להצעתי להמשיך ולייעץ לו ממרחקים, מנפאן ליתר דיוק, גיאם הראה סימנים ראשוניים של היענות. סוכם שנמתין לדוריאז' ונשמע מה בפיה.

בינתיים גיאם העביר אליי ממצאים ראשוניים של סריקות האוויר החודרניות מעל ארץ'. אלה גילו ארכיון של ממלכה גדולה, מנוהלת למופת, ששקעה מטרים לא רבים במימי האוקיינוס האטלנטי. הארכיון מלא בממצאים מצולמים בטכנולוגיה צבעונית תלת ממדית וטכנולוגיות שמע מתוחכמות. מה שהצלחתי להבין ממבט ראשוני זה שהמצגות בקבצים שם מאורגנות לא בדיווח "יבש" כמקובל כאן, אלא בקטעים דרמטיים של אירועים. והשאלה היא אם אלה דיווחים אותנטיים של אירועי אמת או קבצים דרמטיים, פרי הדמיון ההומאני. אני מביא כאן, לראשונה, את הפענוח של חלק מהקבצים הללו. האם זה יקדם את פענוח המוצא של ההומאנים? אינני יודע.

בשלב זה, לפני המראתי הקרובה חזרה לנפאן, כמקווה, אני רק משתעשע עם החומר.

וכדי שלא יהיו אי הבנות: החומר שבו מדובר הוא קבצים המתארים את החיים במדינת מופת שקוראת לעצמה אטלאנטידי. הקובץ הראשון פותח בכניסתה הדרמטית של אטאלאנטֶה, נסיכת הכתר, לאטלאנטידי, עיר הבירה של האי. אטאלאנטֶה, מהיותה בת, נושלה על ידי אביה ממעמדה מייד לאחר לידתה והונחה ביער כתינוקת בת יומה למאכל החיות. עכשיו היא נכנסה לזירה בצעד בוטח.

כרונוס טיטאן — עורך

פרק 1

אטאלאנטֶה

החצוצרות הריעו, ושילבו מנגינה מלאת הוד. הן הריעו במקצב הריצה של אטאלאנטֶה. כמו עדר מעריצים, עיני המתבוננים בה ליוו את רגליה מלמטה למעלה. נראה היה שרגלי האיילה האלה מסתיימות באינסוף, ומעליהן נישא גוף מעוצב להפליא: אגן קצר, המסתיים במותניים הדוקים בחגורת עור; בית חזה קצר ומעליו כתפיים שריריות המבליטות גמישות פנימית; חזה קטן ומוצק, השועט קדימה בחוצפה נועזת. ולעומת כל אלה נישא צוואר דק וענוג, נמתח אל־על, הנושא מעליו פרצופון בעל מבע חצוף: אפון זעיר, סולד; שפתיים מלאות ומעוצבות בסימטריה, וזוג עיניים מהפנטות, האחת בכחול שמיים עמוק והאחרת בגווני הענבר. שפתיה כאילו נמרחו בחיוך לא־חיוך חומקני, בעוד עיניה מיישירות מבט קדימה, הרחק־הרחק קדימה. וכל זה היה ממוסגר בשיער חלק, בצבע שחור־כחול בוהק, ובפוני קצר שלא אפשר לשיער להפריע לעיניה לראות את אשר לפניה.

אטאלאנטֶה אינה רצה. היא מנתרת באלגנטיות מרחפת, נוגעת לא־נוגעת בדרך. היא יודעת שהיא צועדת אל עתידה החדש: יורשת הכתר של אטלאנטידי, בתו של אייסוס. אבל לא את אייסוס היא רוצה לפגוש, אלא את אימה, קלימנה. אטאלאנטֶה רוצה לחבק אותה ולשאול אותה למה הרשתה לאביה לנתק אותה מהכול, ולהניח לה, כתינוקת, לגווע ביער או להיאכל על ידי החיות. הרי הוא, אייסוס, הניח אותה חסרת אונים ליד המעיין בקרבת המערה, הלא כן? הלא הוא — אביה מולידה — הדיח אותה לא רק ממעמדה, אלא מארץ החיים. ולמה? כן, למה? האם זה נכון — כפי שסיפרו לה הציידים שלקחו אותה מאימא־דובה — שכל זה נבע מהעובדה שהיא נולדה בת, ולא בן? ולמה אביה התרצה עכשיו, והשיב לה את מקומה? ובכלל, מהו "מקומה"? ולמה התרצה פתאום?

בעודה שואטת קדימה בצעדת הריחוף שלה, ידעה אטאלאנטֶה שהיא רוצה לחוש את החיבוק של אימא, ורק אחר כך לשאול שאלות. הרבה שאלות. בדמיונה היא העלתה את דמותם של שני אחיה הדובונים, שאיתם הרבתה לשחק ביער. היא למדה מהם כיצד לצוד וכיצד לארוב לציידים שבאו לצוד אותם. הכול משחק — אמרו לה. והם שיחקו את עצמם ואת הציידים. והיא למדה והייתה תלמידה מעולה. כשגדלה מעט היא הביאה את הציד הכי טוב ונתנה אותו לאימא דובה, זו שבעבר הניקה אותה. אימא דובה חיבקה אותה והניקה אותה ונתנה לה חיים ואהבה. אימא דובה הביאה את התינוקת למערה והציגה אותה בפני שני הדובונים שלה. באותם רגעים ראשונים היא הייתה עבורם ציד. אבל היא הסבירה לשני בניה הדובונים שהיא אחותם הקטנה, ושעליהם לשחק איתה, אבל חשוב יותר הוא לשמור עליה. והם אהבו לשחק בכל מיני משחקים. והיא אהבה לתפוס בפרוותם הרכה ולרכוב על גבם. לה לא הייתה פרווה. גם קולה היה צייצני ולא נוהם. אז הם נהמו לעברה בשחוק. לרגע הבזיק במוחה הרעיון להפגיש את אימא דובה עם אימא קלימנה. מה יאמרו זו לזו? היוכלו בכלל לתקשר האחת עם השנייה?

אטאלאנטֶה, שקועה בהגיגיה, לא שמה לב שהגיעה ליעדה. מקבלי פניה ביקשו שתעלה על הבמה הקטנה ותרכין ראשה לקבלת הכתר על ראשה. היא הייתה גבוהה מכולם, לרבות אביה. היא לא רצתה את הכתר, ולחשה למכתיר "אחר כך" קצר והחלטי. היא חזרה על כך באוזני אביה. אייסוס התבונן בה מלמטה למעלה. השאלה הראשונה שעלתה במוחו הייתה "האם היא יפה?" שערה, עטור הפוני הנערי, ורגלי האיילה האינסופיות שלה שיוו לה מראה מעולם אחר. היא נראתה אלה ולא הומינית. ארטמיס כזאת. אלת היער אוהבת החיות. אביה ניסה להביט לתוך עיניה כדי לקבע מצב סמכות, אבל גובהה לא אפשר לו. ואז ביקש שתשב. היא התיישבה והביטה היישר אליו. ראתה מולה זכר בגיל העמידה בעל פנים מכורכמות.

"איפה אימא?" שאלה, כשמבט הכימרה שלה שילח בו צמרמורת.

"אימא שלך מתה. את לא נעימה. צריך לרסן אותך!" ענה לה.

"ואיך תעשה זאת?" שילחה שאלה מבין שיניה.

"נשיא אותך לבעל", נהם כלפיה, בעודו מחייך חיוך מלכותי אל נתיניו, המריעים אוטומטית לאות הציווי של משרתו.

"היא חיה. יושבת לידך. איך מתה?" שאלה בקול שכל אחד יכול היה לשמוע.

"מי שלא מספקת לבעלה בן זכר היא נקבה מתה. כך מתה", ענה בקול לוחש, כאילו בלע את דבריו פנימה במקום לפלוט אותם החוצה. "טוב לך?" שאל בציניות.

"הבנתי", לחשה לו, "אתה מכריז עליי מלחמה. אז מלחמה תקבל!"

"הירגעי, את במלכותי עכשיו", לחש לה.

"אכן", ענתה, וידעה שהיא בפרק ההקדמה למלחמה בשטח אויב, כפי שכינה זאת אחיה הדובון הגדול.

אטאלאנטֶה חייכה לעבר כל המריעים, ובעודה יושבת היא הניחה את הכתר על הרצפה, בין רגלי השרפרף שעליו ישבה. ואז התרוממה מלוא גובהה, נופפה בידה האחת אל קהל המריעים ואת האחרת הניחה על ראשו של אביה, כמברכת. ואולי כמי שמציינת לכל המתבוננים את פערי הגובה בינו לבינה. היא הייתה מודעת לעובדה, שלא ניתנת להתכחשות, שראשה קרוב יותר לאלי השמים מזה של אביה, גם כשהוא נשא את הכתר על ראשו. אבל היא לא הרגישה אולימפית. גם לא הרגישה הומינית. גם לא הרגישה את שבע־עשרה שנותיה. היא הרגישה בתה של הדובה, אימם של בוּ ופוּ. כך קראה להם. לאימא דובה לא העניקה שם. קראה לה אימא. הכול היה חמים וטוב עד שבאו הציידים, לפני כעשר שנים. הם ירו חץ לעבר אימא דובה, במטרה לחלץ את הילדה. אבל אטאלאנטֶה תפסה את החץ בידה הקטנה ונעמדה חוצץ בינם לבינה. היא השמיעה צווחה שהביעה נחרצות את התנגדותה להתנהגותם. הם, הציידים, התבוננו זה בזה וחייכו. "נסיכה. נסיכה של ממש", אמרו. הם הושיטו ידם לעברה. היא סבה על עקביה בעמדת הגנה על אחיה הדובונים, ונכנסה למערה. היא נכנסה בריצה היישר לחיקה של אימא דובה. עיניה זלגו דמעות. "אני לא אתן שיפגעו בך או באחים שלי", לחשה בין הדמעות.

"אני יודעת", ניחמה אותה אימא דובה, "אבל כך הם בני מינך. קודם כל יורים".

אטאלאנטֶה ידעה שהיורים ישובו לקחת אותה. ואיך תסביר להם שהיא לא מרשה לפגוע בדובונים ובאימא דובה, כשכל מה שהיא יודעת זה לצייץ ולא לדבר. "אז תלמדי מהם לדבר", הציעה אימא דובה. והיא למדה, ומהר. אטאלאנטֶה הבינה שאימא דובה מתכוונת לשלח אותה חזרה לבני מינה. "אתם תבואו איתי", סיכמה אטאלאנטֶה. לציידים היא הציגה את הצטרפות הדובים אליהם כתנאי, והם קיבלו את התנאי. אבל הדובונים בחרו להישאר ביער, והיא כיבדה את רצונם. הציידים גידלו אותה כאחת משלהם. אבל הפירוד מהדובונים היה לה קשה. אטאלאנטֶה הייתה נעלמת מדי פעם ממשפחת הציידים המאמצת ובורחת ליער, ושבה וחוזרת אל שוביה, מחייכת ושמחה.

הציידים תהו מי הילדה ומי אימה ומי אביה. הם חקרו ככל שיכלו, ולבסוף השלימו עם אי הידיעה. אטאלאנטֶה התגלתה כילדה נבונה להפליא, ובד בבד התגלתה כספורטאית מחוננת. ללא כל מאמץ היא גברה על בנים בני גילה ואף מבוגרים ממנה. היא גברה עליהם בריצה, באגרוף, בקפיצה לגובה ולרוחק, בשחייה, ורק לרחף לא ידעה. גם הם לא ידעו. גם במוזיקה התקשתה. קולה לא היה צלול וגבוה. הוא היה קול רגיל. לא אהבה במיוחד לשיר. אבל הייתה בת שיח מרתקת. הייתה לה השקפת עולם מוצקה "כמו של דוב", צחקו הציידים. היא סירבה לצאת לצייד, למרות שיכלה לתפוס בידה כל חץ שנורה לעברה ולירות למטרה ממרחקים ניכרים. תמיד מקום ראשון בקליעה למטרה, כספורט. "לא יורים בחברים!" נהגה לומר בקריצה. ובעלי החיים היו הכי־חברים שלה. העדיפה לשחק איתם על פני משחקי הילדות, בנות הציידים, שנראו לה מטופשים.

"את לא אשמה שאת טיפשה", אמרה פעם לילדה שניסתה להתחבר אליה.

"אני לא טיפשה. זו את שגועלית", השיבה הילדה, ורצה בוכה אל חברותיה.

"את צודקת", ענתה אטאלאנטֶה, והישירה מבט אל חבורת הבנות שהסתודדה. ניסתה להתקבל, אבל נדחתה.

"מה יש לה, לזאתי? שחושבת את עצמה למי יודע מה? בסך הכול פראית מהיער שאבא שלי ריחם עליה", אמרה אחת הילדות. ואחרת לחשה על אוזנה, "אולי היא באמת נסיכה, כמו שמספרים? מי יודע?"

"היא גבוהה כמו בן. יש לה קול של בן. היא מנצחת את כולם בסייף ובהדיפת כדור ברזל. אולי היא באמת בן?" צייצה ילדה אחרת.

"אבל היא יפה כמו בת. יפה־יפה, כמו אלה, ותופסת גובה כל יום. משונה כזאת", אמרה הילדה הקטנה, ומשכה בכתפיה כאומרת שזאת מנת הגורל.

אטאלאנטֶה נואשה מלרצות אותן. "תראו, אני חושבת שזאת לא חוכמה גדולה לנצח. זה בא לי בקלות, זה שאחרים מתאמנים בשבילו חודשים רבים, זו לא אשמתי. אני יודעת לירות חץ למטרה, בלי בעיות, ואני גם יודעת לתפוס את החץ במעופו. בקלות. בלי להתאמן. אז אני לא משוויצה. יש לי טריק. אני לא בדיוק תופסת את החץ אלא נוגעת בו ומטה אותו ממסלולו כדי שלא יפגע במטרה. זה גם מאט אותו, ואז, כשהוא נופל, אני מרימה אותו והוא בידי. זה כל הסיפור. אבל אני שונאת תחרויות, כי זה לא הוגן. קודם כול, כי בתחרות מנצח אחד, או אחת, והשאר מפסידים. מה כיף לחיות בין מפסידים, ממורמרים כאלה? נכון? ושנית, מחלקים אותנו לפי מעמדות. אבל אין מעמדות על באמת. ממציאים אותם על ידי תחרויות. אז כל היום יש תחרויות. ואני משתתפת כדי להוכיח להם — לכווווולם — שאני מנצחת ושהניצחון לא מעניין אותי. זאת אני. אז מה רע בי? למה אתן לא רוצות לשחק איתי?"

"כי את תמיד מנצחת, זה למה", לחשה הקטנה.

"ואם אלמד אתכן לשחק בלי תחרויות? למשל, לשחק בלהיות מישהו אחר וצריך לנחש מי?" הילדות נותרו המומות. יש משחק שהוא לא תחרות? זה היה חדש להן. אבל כן, הן שמחו לנסות. בהתחלה, הן רצו להיות היא, בגובה. "תהיו שתיים, אחת על הכתפיים של השנייה. נו?" שאלה. והתכוונה: מה הכיף בזה? הן לא ענו. רצו לדעת איך לתפוס חץ במעופו. "לתאם עין־מרחב־מהירות", ענתה. את זה הן לא יכלו. לא ידעו בכלל על מה היא מדברת. "ואיך אתן חושבות שהציפור יודעת, בזמן שעפה למעלה, לתפוס את הדג השוחה עמוק במים? זה פשוט לתאם עין־מהירות־מרחב עומק". לה היה קל להגיד. להן לא היה מושג על מה היא מקשקשת. "אני לא מקשקשת. אני מבצעת", אמרה, ומשכה בכתפיה.

"המשחק לא מעניין", פסקה הגבוהה בבנות. אטאלאנטֶה ביקשה לדעת מה מעניין אותן. "אנחנו לא צדות. את זה עושים הבנים", ענתה הקטנה.

"איך קוראים לך?" שאלה אטאלאנטֶה בקול שקט־שקט. קול קטיפה נמוך.

"נאיס", ענתה הקטנה.

"אה!" אמרה אטאלאנטֶה, "את סיבילה. זה הקול שלך שמספר מה את קוראת אצל זה שמדבר איתך. ואולי שותק איתך".

נאיס חייכה. שמחה שאטאלאנטֶה זיהתה אותה כנביאה, כקוראת את העתיד. אבל לחשה בשקט "אל תגלי, בבקשה. ילעגו לי".

"לא אגלה", הבטיחה אטאלאנטֶה, ולחצה בחום את ידה של הקטנה. היא הבטיחה לה להקשיב לנבואותיה, וידעה שהן יהיו חברות טובות, שיוכלו לסמוך זו על עזרתה של זו, בעתות מצוקה. שהרי מה זאת חברות אם לא שיתוף פעולה בעת מצוקה?

רגע המבחן הגיע כמה ימים לאחר מכן. כמקובל בקרב נערות בנות גילן בכפר הציידים, הן קבעו להיפגש, ללא כל האחרות, בפתח המערה הגדולה. הן עברו את גיל שש־עשרה ומותר היה להן כבר לשוטט לבד בתוך העיירה. נאיס ביקשה להכיר את הקנטאור שגר שם. "בעצם", אמרה "הם שניים". אטאלאנטֶה לא קלטה את כוונת חברתה. "שמעתי שהם משהו־משהו בעניין", לחשה הקטנה.

"אם זאת הכוונה, אז בסדר. מקווה שאת לא מפחדת מהם. הם אלימים".

נאיס חייכה. ידעה שזו רכילות, והרכילות יכולה להיות לא פחות גרועה. "אם יהיו אלימים, אני יודעת שאת תגני עליי. נכון?" אטאלאנטֶה תהתה אם חברתה הקטנה מתגרה בגורל או סומכת על חוש הנבואה שלה. אבל נאיס הסבירה לה שחוש הנבואה שלה לא חל על עצמה. הן משכו בכתפיים, כאומרות שמה כבר יכול להיות. יהיה נחמד לשחק עם המה־שמו של קנטאור, שהוא בטח גדול וכבד וחמים ונעים. הן הגניבו מבט זו לזו, לחיזוק האומץ.

קול מחוספס משהו שאל את נאיס "את רוצה לרכוב עליי?" נאיס נחרדה, אבל התעשתה מהר.

"ומה דעתך לרכוב עליי?" שאלה, משועשעת.

"מעדיף לרכוב עליה", ענה לה תוך שהוא מצביע על אטאלאנטֶה. נאיס חשה נעלבת. אבל אטאלאנטֶה לא הייתה במשחק. הקנטאור נשמע לה חצוף, מנותק. "אני קובע את מי אני משחיל" אמר בקולו הגס, ופנה לכיוון אטאלאנטֶה בנחישות. היא הבהירה לו בקול רגוע שאין לה עניין ב"השחלה" שלו, וביקשה שיִזהֵר. "ממה?" שאל.

"מלהיות קרוב אליי יותר ממה שאני מרשה", אמרה, וסימנה ברגלה פס על הקרקע כדי שיהיה ברור לו מהו הגבול. הקנטאור פרץ בצחוק סוסי, והרים את רגליו הקדמיות בתנועת זינוק. אטאלאנטֶה, במהירות הבזק, שלפה את הסכין הקטנה, שהייתה מושחלת בצמיד ידה, בדיוק לכיוון עורק הצוואר שלו. הוא נחת על חוד הסכין במלוא כובדו. הסכין חדרה לעורק, והדם ניתך בזרם אדיר. "אני מזהירה רק פעם אחת", הסבירה לו, כאילו היה תלמיד פורע סדר. אבל הוא כבר לא שמע. הקנטאור צנח לאדמה, ממש בפתח המערה.

נאיס נותרה המומה. "הרגת אותו", פלטה באנחה.

"הבטחתי להגן עלייך", אמרה אטאלאנטֶה בשוויון נפש. "למעשה, ברגע שגילה אלימות, הוא הרג את עצמו. אין לי ייסורי מצפון. רוצה להתעסק גם עם השני? הם לא מנומסים". אימא דובה לימדה את אטאלאנטֶה שחיה תוקפת כשהיא רעבה או כשהיא מאוימת על חייה. "זה לא היה המצב", פלטה אטאלאנטֶה קצרות, כאילו נאיס קוראת את מחשבותיה. אבל נאיס לא הבינה על איזה מצב חברתה מדברת.

"אולי השני הוא אחרת?" שאלה בקול. היא קיוותה, עדיין, להרפתקה מינית.

שום קנטאור לא הופיע. נאיס חשה מאוכזבת. אטאלאנטֶה ניסתה לנחם אותה. הציעה לגשת לקבוצת הבנים שהתאמנה במגרש בהרמת כדור ברזל. "אני לא מעניינת אותם", הצהירה נאיס בקול נכאים. "הם מתאמנים לאולימפיאדה, כאילו ניצחון אחד קובע את כל החיים. אבל אין להם חיים. ואחרי הניצחון גם המנצח מתחיל לגווע. בחיים — אין להם חיים. תעזבי".

אטאלאנטֶה קלטה במבטה עוד קנטאור. הליכתו הסוסית הייתה משועשעת, כאילו היה שיכור. "לשתות אלכוהול הם לא יודעים, אבל הם שותים, הטמבלים האלה, ומאבדים את הצפון. נקווה שיתנהג כיאות", אמרה לנאיס, ורק אז קלטה הקטנה שחברתה מדברת על הקנטאור שהתקרב אליהן. הוא ניגש ישר לאטאלאנטֶה. היא נפנפה בידה כאומרת לו לבחור דרך אחרת. אבל הוא המשיך, מתנודד מצד לצד. אטאלאנטֶה אמרה לחברתה בקול רם למדי שהיא חושבת שהוא טיפש.

"למה את מתגרה בו?" שאלה נאיס. אטאלאנטֶה משכה בכתפיה באדישות. "בסוף הוא יהרוג אותך, את תראי", אמרה הקטנה בקול דואג.

המשך הפרק בספר המלא

יפעת נבו

יפעת נבו (נולדה ב-21 בנובמבר 1940) היא חוקרת תרבות ותיאטרון, סופרת, משוררת, ועיתונאית ישראלית.

ב-1964 יצא לאור ספר שיריה "לך הים" בהוצאת מחברות לספרות.

 ב-1968 החלה לכתוב בעיתון "דבר", בראיונות עם סופרים ומשוררים, במוסף לספרות. בד בבד החלה לכתוב, כפרילנסרית, גם בעיתון "מעריב", במוסף ערב-ערב, בתחילה בתחומי התיאטרון, הבלט והמוזיקה, ובהמשך גם בנושאי חינוך ורווחה. בעקבות תחקיר שערכה על הפרלמנטים לנוער הופסקה עבודתה ב"מעריב".

הספר, "בטנגו עם אלוהים – דמות האישה כאישיות אוטונומית אי-אז ועכשיו" יצא לאור בהוצאת אוריון בשנת 2013. בהוצאת אוריון ראו אור גם ספרה "השמים של ליאולה" (2014) וקובץ מאמריה "קליידוסקופ תיאטרוני" (2015). בחודש אפריל שנת 2021 יצא לאור ספרה החמישי, בהוצאת צמרת, לטאן - בין שני חורים שחורים, ספר ראשון בטרילוגיה הימור גנטי.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/yckcesn3

עוד על הספר

הימור גנטי 3 - אטלאנטידי: מות תומת יפעת נבו

הערות העורך — 1

מאז העברת הדוח שלי למועצה הגדולה עברו כמה חודשים, במונחים של פלנטה אֶרְץ'. בינתיים קרו כמה דברים שאני מוצא לנכון לדווח עליהם.

ראשית, בתחום הפרטי, אבל להבנתי שייך לעניין. בבדיקות רפואיות שמעבירים אותי תדיר נמצאו סימנים ראשוניים של תהליך הזדקנות. מבחינתי זה אומר שהגוף שלי יוצא מהשפעת קרינת הסיאו שבה שרויה נפאן, וגופי חוזר לתהליך "הרגיל" שלו כפוף כל גוף חי בארץ'. זה אומר שזמן מותי קרוב. זה לא אומר שאני אדיש לחדשה הזאת. בהתייעצות עם מומחי הרפואה והמדע כאן בארץ' נשקלת האפשרות שאשוב לנפאן. החלטה סופית טרם התקבלה. ממתינים שדוריאז' תשוב מהמסע שלה ונתייעץ גם איתה.

בינתיים מדעני ארץ' החליטו לבצע סריקת אוויר חודרנית מעל לימים ולאוקיינוסים כדי לנסות ולזהות ציוויליזציות עתיקות, שייתכן כי יתגלו או ייחשפו פרטים על מוצאם של ההומאנים, תושבי ארץ' כיום. כזכור, כל שיכולתי לדלות מכמוסות החלל האחרונות היה שהיריאה קראה להם הומינידים. היום תושבי ארץ' קוראים לעצמם הומאנים. עמדתי המקצועית היא שכל קבוצה, בדומה לכל פרט, רשאית לקרוא לעצמה כרצונה. אבל השאלה היא, האם אלה צאצאים ישירים של אלה? ועוד יותר מסקרן: האם תושבי ארץ' הם אכן צאצאים ישירים שלי, כליטון? או שמוצאם מההומינים, אשר, כזכור, נוצרו במעבדה על ידי בתי היריאה מהחומר הגנטי של הליטונים והאולימפים, שמוצאם מלטאן? ואולי מוצאם שונה אף מאלה?

אני תוהה על פרופ' גיאם וחבורתו שטרם החלו בבדיקת הזיקה הגנטית שלי לשלהם, למרות שנטלו ממני כל "חומר" אפשרי. נכון, המעבדה האחת ששרדה להם מאסון התנגשות האסטרואיד בארץ' ששימשה לבדיקות גנטיות הוסבה לבדיקות תקינוּת האדמה והצומח לעניין אכלוס מחדש של הפלנטה. נושא דחוף יותר, ללא ספק. אבל גם בדיקות אלה כבר הושלמו ואישרו את השיקום הנדרש. אני מקווה, על כן, שגיאם יורה בקרוב על הסבת המעבדה מחדש, והבדיקה תוכיח שהאוכלוסייה הנפלאה כאן היא אכן מצאצאיי. אבל חזון למועד.

לאור כל אלה ביקשתי מגיאם לשקול לקחת לידיו את תפקיד העריכה, שכיום מוטל עליי. זאת, על בסיס הערכתי, שהוא כבר הוכשר לתרגם כראוי כמוסות חלל העוסקות בלטאן וניצוליה. וממילא אם יתגלו ממצאים רלוונטיים בסריקות האוויר של ארץ', כישוריי לגביהם אינם עולים על אלה של גיאם. כנראה להפך. הממצאים יהיו בשפת ארץ', שבקיאותי בה נופלת מזו של גיאם. וקיים גם השיקול הפרטי שלי: אני רוצה להמשיך לחיות, והסיכוי לכך קלוש אם אשאר בארץ' לעומת הסיכוי הטוב אם אשוב לנפאן.

גיאם טרם נענה לבקשתי. להצעתי להמשיך ולייעץ לו ממרחקים, מנפאן ליתר דיוק, גיאם הראה סימנים ראשוניים של היענות. סוכם שנמתין לדוריאז' ונשמע מה בפיה.

בינתיים גיאם העביר אליי ממצאים ראשוניים של סריקות האוויר החודרניות מעל ארץ'. אלה גילו ארכיון של ממלכה גדולה, מנוהלת למופת, ששקעה מטרים לא רבים במימי האוקיינוס האטלנטי. הארכיון מלא בממצאים מצולמים בטכנולוגיה צבעונית תלת ממדית וטכנולוגיות שמע מתוחכמות. מה שהצלחתי להבין ממבט ראשוני זה שהמצגות בקבצים שם מאורגנות לא בדיווח "יבש" כמקובל כאן, אלא בקטעים דרמטיים של אירועים. והשאלה היא אם אלה דיווחים אותנטיים של אירועי אמת או קבצים דרמטיים, פרי הדמיון ההומאני. אני מביא כאן, לראשונה, את הפענוח של חלק מהקבצים הללו. האם זה יקדם את פענוח המוצא של ההומאנים? אינני יודע.

בשלב זה, לפני המראתי הקרובה חזרה לנפאן, כמקווה, אני רק משתעשע עם החומר.

וכדי שלא יהיו אי הבנות: החומר שבו מדובר הוא קבצים המתארים את החיים במדינת מופת שקוראת לעצמה אטלאנטידי. הקובץ הראשון פותח בכניסתה הדרמטית של אטאלאנטֶה, נסיכת הכתר, לאטלאנטידי, עיר הבירה של האי. אטאלאנטֶה, מהיותה בת, נושלה על ידי אביה ממעמדה מייד לאחר לידתה והונחה ביער כתינוקת בת יומה למאכל החיות. עכשיו היא נכנסה לזירה בצעד בוטח.

כרונוס טיטאן — עורך

פרק 1

אטאלאנטֶה

החצוצרות הריעו, ושילבו מנגינה מלאת הוד. הן הריעו במקצב הריצה של אטאלאנטֶה. כמו עדר מעריצים, עיני המתבוננים בה ליוו את רגליה מלמטה למעלה. נראה היה שרגלי האיילה האלה מסתיימות באינסוף, ומעליהן נישא גוף מעוצב להפליא: אגן קצר, המסתיים במותניים הדוקים בחגורת עור; בית חזה קצר ומעליו כתפיים שריריות המבליטות גמישות פנימית; חזה קטן ומוצק, השועט קדימה בחוצפה נועזת. ולעומת כל אלה נישא צוואר דק וענוג, נמתח אל־על, הנושא מעליו פרצופון בעל מבע חצוף: אפון זעיר, סולד; שפתיים מלאות ומעוצבות בסימטריה, וזוג עיניים מהפנטות, האחת בכחול שמיים עמוק והאחרת בגווני הענבר. שפתיה כאילו נמרחו בחיוך לא־חיוך חומקני, בעוד עיניה מיישירות מבט קדימה, הרחק־הרחק קדימה. וכל זה היה ממוסגר בשיער חלק, בצבע שחור־כחול בוהק, ובפוני קצר שלא אפשר לשיער להפריע לעיניה לראות את אשר לפניה.

אטאלאנטֶה אינה רצה. היא מנתרת באלגנטיות מרחפת, נוגעת לא־נוגעת בדרך. היא יודעת שהיא צועדת אל עתידה החדש: יורשת הכתר של אטלאנטידי, בתו של אייסוס. אבל לא את אייסוס היא רוצה לפגוש, אלא את אימה, קלימנה. אטאלאנטֶה רוצה לחבק אותה ולשאול אותה למה הרשתה לאביה לנתק אותה מהכול, ולהניח לה, כתינוקת, לגווע ביער או להיאכל על ידי החיות. הרי הוא, אייסוס, הניח אותה חסרת אונים ליד המעיין בקרבת המערה, הלא כן? הלא הוא — אביה מולידה — הדיח אותה לא רק ממעמדה, אלא מארץ החיים. ולמה? כן, למה? האם זה נכון — כפי שסיפרו לה הציידים שלקחו אותה מאימא־דובה — שכל זה נבע מהעובדה שהיא נולדה בת, ולא בן? ולמה אביה התרצה עכשיו, והשיב לה את מקומה? ובכלל, מהו "מקומה"? ולמה התרצה פתאום?

בעודה שואטת קדימה בצעדת הריחוף שלה, ידעה אטאלאנטֶה שהיא רוצה לחוש את החיבוק של אימא, ורק אחר כך לשאול שאלות. הרבה שאלות. בדמיונה היא העלתה את דמותם של שני אחיה הדובונים, שאיתם הרבתה לשחק ביער. היא למדה מהם כיצד לצוד וכיצד לארוב לציידים שבאו לצוד אותם. הכול משחק — אמרו לה. והם שיחקו את עצמם ואת הציידים. והיא למדה והייתה תלמידה מעולה. כשגדלה מעט היא הביאה את הציד הכי טוב ונתנה אותו לאימא דובה, זו שבעבר הניקה אותה. אימא דובה חיבקה אותה והניקה אותה ונתנה לה חיים ואהבה. אימא דובה הביאה את התינוקת למערה והציגה אותה בפני שני הדובונים שלה. באותם רגעים ראשונים היא הייתה עבורם ציד. אבל היא הסבירה לשני בניה הדובונים שהיא אחותם הקטנה, ושעליהם לשחק איתה, אבל חשוב יותר הוא לשמור עליה. והם אהבו לשחק בכל מיני משחקים. והיא אהבה לתפוס בפרוותם הרכה ולרכוב על גבם. לה לא הייתה פרווה. גם קולה היה צייצני ולא נוהם. אז הם נהמו לעברה בשחוק. לרגע הבזיק במוחה הרעיון להפגיש את אימא דובה עם אימא קלימנה. מה יאמרו זו לזו? היוכלו בכלל לתקשר האחת עם השנייה?

אטאלאנטֶה, שקועה בהגיגיה, לא שמה לב שהגיעה ליעדה. מקבלי פניה ביקשו שתעלה על הבמה הקטנה ותרכין ראשה לקבלת הכתר על ראשה. היא הייתה גבוהה מכולם, לרבות אביה. היא לא רצתה את הכתר, ולחשה למכתיר "אחר כך" קצר והחלטי. היא חזרה על כך באוזני אביה. אייסוס התבונן בה מלמטה למעלה. השאלה הראשונה שעלתה במוחו הייתה "האם היא יפה?" שערה, עטור הפוני הנערי, ורגלי האיילה האינסופיות שלה שיוו לה מראה מעולם אחר. היא נראתה אלה ולא הומינית. ארטמיס כזאת. אלת היער אוהבת החיות. אביה ניסה להביט לתוך עיניה כדי לקבע מצב סמכות, אבל גובהה לא אפשר לו. ואז ביקש שתשב. היא התיישבה והביטה היישר אליו. ראתה מולה זכר בגיל העמידה בעל פנים מכורכמות.

"איפה אימא?" שאלה, כשמבט הכימרה שלה שילח בו צמרמורת.

"אימא שלך מתה. את לא נעימה. צריך לרסן אותך!" ענה לה.

"ואיך תעשה זאת?" שילחה שאלה מבין שיניה.

"נשיא אותך לבעל", נהם כלפיה, בעודו מחייך חיוך מלכותי אל נתיניו, המריעים אוטומטית לאות הציווי של משרתו.

"היא חיה. יושבת לידך. איך מתה?" שאלה בקול שכל אחד יכול היה לשמוע.

"מי שלא מספקת לבעלה בן זכר היא נקבה מתה. כך מתה", ענה בקול לוחש, כאילו בלע את דבריו פנימה במקום לפלוט אותם החוצה. "טוב לך?" שאל בציניות.

"הבנתי", לחשה לו, "אתה מכריז עליי מלחמה. אז מלחמה תקבל!"

"הירגעי, את במלכותי עכשיו", לחש לה.

"אכן", ענתה, וידעה שהיא בפרק ההקדמה למלחמה בשטח אויב, כפי שכינה זאת אחיה הדובון הגדול.

אטאלאנטֶה חייכה לעבר כל המריעים, ובעודה יושבת היא הניחה את הכתר על הרצפה, בין רגלי השרפרף שעליו ישבה. ואז התרוממה מלוא גובהה, נופפה בידה האחת אל קהל המריעים ואת האחרת הניחה על ראשו של אביה, כמברכת. ואולי כמי שמציינת לכל המתבוננים את פערי הגובה בינו לבינה. היא הייתה מודעת לעובדה, שלא ניתנת להתכחשות, שראשה קרוב יותר לאלי השמים מזה של אביה, גם כשהוא נשא את הכתר על ראשו. אבל היא לא הרגישה אולימפית. גם לא הרגישה הומינית. גם לא הרגישה את שבע־עשרה שנותיה. היא הרגישה בתה של הדובה, אימם של בוּ ופוּ. כך קראה להם. לאימא דובה לא העניקה שם. קראה לה אימא. הכול היה חמים וטוב עד שבאו הציידים, לפני כעשר שנים. הם ירו חץ לעבר אימא דובה, במטרה לחלץ את הילדה. אבל אטאלאנטֶה תפסה את החץ בידה הקטנה ונעמדה חוצץ בינם לבינה. היא השמיעה צווחה שהביעה נחרצות את התנגדותה להתנהגותם. הם, הציידים, התבוננו זה בזה וחייכו. "נסיכה. נסיכה של ממש", אמרו. הם הושיטו ידם לעברה. היא סבה על עקביה בעמדת הגנה על אחיה הדובונים, ונכנסה למערה. היא נכנסה בריצה היישר לחיקה של אימא דובה. עיניה זלגו דמעות. "אני לא אתן שיפגעו בך או באחים שלי", לחשה בין הדמעות.

"אני יודעת", ניחמה אותה אימא דובה, "אבל כך הם בני מינך. קודם כל יורים".

אטאלאנטֶה ידעה שהיורים ישובו לקחת אותה. ואיך תסביר להם שהיא לא מרשה לפגוע בדובונים ובאימא דובה, כשכל מה שהיא יודעת זה לצייץ ולא לדבר. "אז תלמדי מהם לדבר", הציעה אימא דובה. והיא למדה, ומהר. אטאלאנטֶה הבינה שאימא דובה מתכוונת לשלח אותה חזרה לבני מינה. "אתם תבואו איתי", סיכמה אטאלאנטֶה. לציידים היא הציגה את הצטרפות הדובים אליהם כתנאי, והם קיבלו את התנאי. אבל הדובונים בחרו להישאר ביער, והיא כיבדה את רצונם. הציידים גידלו אותה כאחת משלהם. אבל הפירוד מהדובונים היה לה קשה. אטאלאנטֶה הייתה נעלמת מדי פעם ממשפחת הציידים המאמצת ובורחת ליער, ושבה וחוזרת אל שוביה, מחייכת ושמחה.

הציידים תהו מי הילדה ומי אימה ומי אביה. הם חקרו ככל שיכלו, ולבסוף השלימו עם אי הידיעה. אטאלאנטֶה התגלתה כילדה נבונה להפליא, ובד בבד התגלתה כספורטאית מחוננת. ללא כל מאמץ היא גברה על בנים בני גילה ואף מבוגרים ממנה. היא גברה עליהם בריצה, באגרוף, בקפיצה לגובה ולרוחק, בשחייה, ורק לרחף לא ידעה. גם הם לא ידעו. גם במוזיקה התקשתה. קולה לא היה צלול וגבוה. הוא היה קול רגיל. לא אהבה במיוחד לשיר. אבל הייתה בת שיח מרתקת. הייתה לה השקפת עולם מוצקה "כמו של דוב", צחקו הציידים. היא סירבה לצאת לצייד, למרות שיכלה לתפוס בידה כל חץ שנורה לעברה ולירות למטרה ממרחקים ניכרים. תמיד מקום ראשון בקליעה למטרה, כספורט. "לא יורים בחברים!" נהגה לומר בקריצה. ובעלי החיים היו הכי־חברים שלה. העדיפה לשחק איתם על פני משחקי הילדות, בנות הציידים, שנראו לה מטופשים.

"את לא אשמה שאת טיפשה", אמרה פעם לילדה שניסתה להתחבר אליה.

"אני לא טיפשה. זו את שגועלית", השיבה הילדה, ורצה בוכה אל חברותיה.

"את צודקת", ענתה אטאלאנטֶה, והישירה מבט אל חבורת הבנות שהסתודדה. ניסתה להתקבל, אבל נדחתה.

"מה יש לה, לזאתי? שחושבת את עצמה למי יודע מה? בסך הכול פראית מהיער שאבא שלי ריחם עליה", אמרה אחת הילדות. ואחרת לחשה על אוזנה, "אולי היא באמת נסיכה, כמו שמספרים? מי יודע?"

"היא גבוהה כמו בן. יש לה קול של בן. היא מנצחת את כולם בסייף ובהדיפת כדור ברזל. אולי היא באמת בן?" צייצה ילדה אחרת.

"אבל היא יפה כמו בת. יפה־יפה, כמו אלה, ותופסת גובה כל יום. משונה כזאת", אמרה הילדה הקטנה, ומשכה בכתפיה כאומרת שזאת מנת הגורל.

אטאלאנטֶה נואשה מלרצות אותן. "תראו, אני חושבת שזאת לא חוכמה גדולה לנצח. זה בא לי בקלות, זה שאחרים מתאמנים בשבילו חודשים רבים, זו לא אשמתי. אני יודעת לירות חץ למטרה, בלי בעיות, ואני גם יודעת לתפוס את החץ במעופו. בקלות. בלי להתאמן. אז אני לא משוויצה. יש לי טריק. אני לא בדיוק תופסת את החץ אלא נוגעת בו ומטה אותו ממסלולו כדי שלא יפגע במטרה. זה גם מאט אותו, ואז, כשהוא נופל, אני מרימה אותו והוא בידי. זה כל הסיפור. אבל אני שונאת תחרויות, כי זה לא הוגן. קודם כול, כי בתחרות מנצח אחד, או אחת, והשאר מפסידים. מה כיף לחיות בין מפסידים, ממורמרים כאלה? נכון? ושנית, מחלקים אותנו לפי מעמדות. אבל אין מעמדות על באמת. ממציאים אותם על ידי תחרויות. אז כל היום יש תחרויות. ואני משתתפת כדי להוכיח להם — לכווווולם — שאני מנצחת ושהניצחון לא מעניין אותי. זאת אני. אז מה רע בי? למה אתן לא רוצות לשחק איתי?"

"כי את תמיד מנצחת, זה למה", לחשה הקטנה.

"ואם אלמד אתכן לשחק בלי תחרויות? למשל, לשחק בלהיות מישהו אחר וצריך לנחש מי?" הילדות נותרו המומות. יש משחק שהוא לא תחרות? זה היה חדש להן. אבל כן, הן שמחו לנסות. בהתחלה, הן רצו להיות היא, בגובה. "תהיו שתיים, אחת על הכתפיים של השנייה. נו?" שאלה. והתכוונה: מה הכיף בזה? הן לא ענו. רצו לדעת איך לתפוס חץ במעופו. "לתאם עין־מרחב־מהירות", ענתה. את זה הן לא יכלו. לא ידעו בכלל על מה היא מדברת. "ואיך אתן חושבות שהציפור יודעת, בזמן שעפה למעלה, לתפוס את הדג השוחה עמוק במים? זה פשוט לתאם עין־מהירות־מרחב עומק". לה היה קל להגיד. להן לא היה מושג על מה היא מקשקשת. "אני לא מקשקשת. אני מבצעת", אמרה, ומשכה בכתפיה.

"המשחק לא מעניין", פסקה הגבוהה בבנות. אטאלאנטֶה ביקשה לדעת מה מעניין אותן. "אנחנו לא צדות. את זה עושים הבנים", ענתה הקטנה.

"איך קוראים לך?" שאלה אטאלאנטֶה בקול שקט־שקט. קול קטיפה נמוך.

"נאיס", ענתה הקטנה.

"אה!" אמרה אטאלאנטֶה, "את סיבילה. זה הקול שלך שמספר מה את קוראת אצל זה שמדבר איתך. ואולי שותק איתך".

נאיס חייכה. שמחה שאטאלאנטֶה זיהתה אותה כנביאה, כקוראת את העתיד. אבל לחשה בשקט "אל תגלי, בבקשה. ילעגו לי".

"לא אגלה", הבטיחה אטאלאנטֶה, ולחצה בחום את ידה של הקטנה. היא הבטיחה לה להקשיב לנבואותיה, וידעה שהן יהיו חברות טובות, שיוכלו לסמוך זו על עזרתה של זו, בעתות מצוקה. שהרי מה זאת חברות אם לא שיתוף פעולה בעת מצוקה?

רגע המבחן הגיע כמה ימים לאחר מכן. כמקובל בקרב נערות בנות גילן בכפר הציידים, הן קבעו להיפגש, ללא כל האחרות, בפתח המערה הגדולה. הן עברו את גיל שש־עשרה ומותר היה להן כבר לשוטט לבד בתוך העיירה. נאיס ביקשה להכיר את הקנטאור שגר שם. "בעצם", אמרה "הם שניים". אטאלאנטֶה לא קלטה את כוונת חברתה. "שמעתי שהם משהו־משהו בעניין", לחשה הקטנה.

"אם זאת הכוונה, אז בסדר. מקווה שאת לא מפחדת מהם. הם אלימים".

נאיס חייכה. ידעה שזו רכילות, והרכילות יכולה להיות לא פחות גרועה. "אם יהיו אלימים, אני יודעת שאת תגני עליי. נכון?" אטאלאנטֶה תהתה אם חברתה הקטנה מתגרה בגורל או סומכת על חוש הנבואה שלה. אבל נאיס הסבירה לה שחוש הנבואה שלה לא חל על עצמה. הן משכו בכתפיים, כאומרות שמה כבר יכול להיות. יהיה נחמד לשחק עם המה־שמו של קנטאור, שהוא בטח גדול וכבד וחמים ונעים. הן הגניבו מבט זו לזו, לחיזוק האומץ.

קול מחוספס משהו שאל את נאיס "את רוצה לרכוב עליי?" נאיס נחרדה, אבל התעשתה מהר.

"ומה דעתך לרכוב עליי?" שאלה, משועשעת.

"מעדיף לרכוב עליה", ענה לה תוך שהוא מצביע על אטאלאנטֶה. נאיס חשה נעלבת. אבל אטאלאנטֶה לא הייתה במשחק. הקנטאור נשמע לה חצוף, מנותק. "אני קובע את מי אני משחיל" אמר בקולו הגס, ופנה לכיוון אטאלאנטֶה בנחישות. היא הבהירה לו בקול רגוע שאין לה עניין ב"השחלה" שלו, וביקשה שיִזהֵר. "ממה?" שאל.

"מלהיות קרוב אליי יותר ממה שאני מרשה", אמרה, וסימנה ברגלה פס על הקרקע כדי שיהיה ברור לו מהו הגבול. הקנטאור פרץ בצחוק סוסי, והרים את רגליו הקדמיות בתנועת זינוק. אטאלאנטֶה, במהירות הבזק, שלפה את הסכין הקטנה, שהייתה מושחלת בצמיד ידה, בדיוק לכיוון עורק הצוואר שלו. הוא נחת על חוד הסכין במלוא כובדו. הסכין חדרה לעורק, והדם ניתך בזרם אדיר. "אני מזהירה רק פעם אחת", הסבירה לו, כאילו היה תלמיד פורע סדר. אבל הוא כבר לא שמע. הקנטאור צנח לאדמה, ממש בפתח המערה.

נאיס נותרה המומה. "הרגת אותו", פלטה באנחה.

"הבטחתי להגן עלייך", אמרה אטאלאנטֶה בשוויון נפש. "למעשה, ברגע שגילה אלימות, הוא הרג את עצמו. אין לי ייסורי מצפון. רוצה להתעסק גם עם השני? הם לא מנומסים". אימא דובה לימדה את אטאלאנטֶה שחיה תוקפת כשהיא רעבה או כשהיא מאוימת על חייה. "זה לא היה המצב", פלטה אטאלאנטֶה קצרות, כאילו נאיס קוראת את מחשבותיה. אבל נאיס לא הבינה על איזה מצב חברתה מדברת.

"אולי השני הוא אחרת?" שאלה בקול. היא קיוותה, עדיין, להרפתקה מינית.

שום קנטאור לא הופיע. נאיס חשה מאוכזבת. אטאלאנטֶה ניסתה לנחם אותה. הציעה לגשת לקבוצת הבנים שהתאמנה במגרש בהרמת כדור ברזל. "אני לא מעניינת אותם", הצהירה נאיס בקול נכאים. "הם מתאמנים לאולימפיאדה, כאילו ניצחון אחד קובע את כל החיים. אבל אין להם חיים. ואחרי הניצחון גם המנצח מתחיל לגווע. בחיים — אין להם חיים. תעזבי".

אטאלאנטֶה קלטה במבטה עוד קנטאור. הליכתו הסוסית הייתה משועשעת, כאילו היה שיכור. "לשתות אלכוהול הם לא יודעים, אבל הם שותים, הטמבלים האלה, ומאבדים את הצפון. נקווה שיתנהג כיאות", אמרה לנאיס, ורק אז קלטה הקטנה שחברתה מדברת על הקנטאור שהתקרב אליהן. הוא ניגש ישר לאטאלאנטֶה. היא נפנפה בידה כאומרת לו לבחור דרך אחרת. אבל הוא המשיך, מתנודד מצד לצד. אטאלאנטֶה אמרה לחברתה בקול רם למדי שהיא חושבת שהוא טיפש.

"למה את מתגרה בו?" שאלה נאיס. אטאלאנטֶה משכה בכתפיה באדישות. "בסוף הוא יהרוג אותך, את תראי", אמרה הקטנה בקול דואג.

המשך הפרק בספר המלא