יוליסס בשוודיה

פרק ראשון

אני שוכבת על המזח, במרכזו של האגם. קרני השמש החמות זורחות על עורי החשוף המרוח בשמן שיזוף, שומעת את הזמרה של הטוקנים מבעד לעצים ומתבוננת בתנועה הקלילה של העננים הלבנים הנעים בחופשיות בשמיים. אט אט צורתם משתנה, מצורת סוסים לזו של מטרייה וממנה לדמויות אחרות, חלק מהן ללא דמויות מוגדרות.

מנומנמת אחרי שחיית הבוקר וקרני השמש החמות מלטפות את עורי החשוף, מכסה את עיניי בזרועי, מכניסה את האוזניות לאוזניי ומקשיבה לשיר של בוב דילן:

"כמה אדם צריך לנסוע עד שתקרא לו אדם?

לאורך כמה ימים יונה צחורה צריכה לעוף כדי שתמצא את מנוחתה על החוף"?

הרגשתי שנרדמתי לכמה דקות כי לא שמעתי שום צליל, כאילו אני מרחפת בוואקום נעים. מרגישה שצל נופל על פניי ופותחת את עיניי. זה הבן שלי שנעמד מעליי. מוציאה את האוזניות מהאוזניים. הוא מתנשף ומתלונן, "קראתי לך אלף פעם, אימא, אני רעב"! מושיטה אליו את ידיי שיעזור לי לקום. אף על פי שהוא רק ילד בן תשע, יש לו גוף מפותח וחזק. עיניו נוצצות מבעד לפוני החום הנופל על פניו. הוא מקים אותי. אני מותחת את הגוף שלי וקושרת את השיער בגומייה מאחורי ראשי. שערי נהיה שמנוני משמן השיזוף שמרחתי על הגוף.

אני הולכת אחריו. הוא מדבר פרסית במבטא שוודי! כבר הרבה זמן שהוא הוגה את האותיות s ו-kh בצורה כזו שאני לעולם לא אדע להגות. אני בטוחה שכישרון לשפות הוא מולד ולא נרכש, בדיוק כמו כישרון מוזיקלי או מתמטי.

ליד הבריכה אנחנו חולפים על פני השחפים והברווזים אשר מתחממים תחת השמש הלוהטת ולא נותנים תשומת לב יתרה לקול החריקה של גשר העץ שמתחת לרגלינו, נכנסים לשטח של המדשאה וריח של דשא קצוץ טרי ממלא את אפינו. חרקים קטנים עפים מעל הדשא. דבורי הדבש מזמזמות בין הפרחים שאת ניחוחם ניתן להריח מרחוק. קצת יותר רחוק משם בולטים באור השמש בנייני לבנים דו־קומתיים ועל המרפסות תלויים אגרטלים ובהם פרחי הגרניום. במרכזו של כר דשא ממוקם מגרש משחקים שילדים רבים משחקים בו. מחצלות רבות פרוסות על הדשא ואימהות ואבות צופים בילדיהם המשחקים.

אני מניחה את ציוד הפיקניק מתחת לעץ הטיליה ושמה לב שכמה קני ציפורים תלויים על ענפיו.

נוכחותו של גבר מושכת את תשומת ליבי. לפתע אני נעמדת במקומי וקופאת לכמה שניות. הפעם האחרונה שפגשתי בו הייתה לפני חמש שנים. אני לא יודעת את השם שלו ואני חושבת שהוא גם לא יודע את שמי. לא מצליחה לראות היטב את פניו מתחת לכובע הקש האפור שהוא חובש אבל אני בטוחה שזה הוא. הוא לבוש במכנסיים קצרים אדומים, פלג גופו העליון חשוף, חפציו זרוקים על כיסא מתקפל בשמש וידו הימנית על אותה העגלה. אני חושבת שהוא לא שם לב אליי ואם כן, אני בספק אם הוא זוכר אותי. קור מוזר חודר אליי. אני מרגישה את הברכיים שלי רועדות, מופתעת והרגליים שלי ממש רועדות שוב. רועדות באמת. שוב מודאגת. מניחה את ידי על הלחי, מרגישה שוב את הצריבה של הסטירה ההיא.

לעיתים קרובות ראיתי את האיש הזה בחלומותיי, שמעתי את קול צעדיו ואת חריקת גלגלי העגלה שלו כאשר נכנס מהדלת האחורית של האוטובוס. הרבה זמן אני מנסה לשכוח, מנסה לרכז את מחשבותיי רק בהווה, משקיעה בשגרת היומיום וכך מנסה להיות פחות עצובה. כבר הרבה זמן מנסה לא להיתפס במלכודת הזו.

קולו של בני מחזיר אותי למציאות, "אימא, כמה פעמים אני צריך להגיד לך שאני רעב!?"

אני לוקחת נשימה עמוקה ומתקרבת אליו, מרימה את התיק. היד שלי קופאת באמצע פתיחת הרוכסן. האיש מטלטל את עצמו פתאום, מותח מעט את גופו וחוזר להיות כפוף. הוא מקרב אליו את העגלה שלו, מפנה אלינו את פרצופו החיוור ואומר לי בשפתיו הקפוצות, "היי."

בלי לענות לו, אני נותנת לבן שלי את כריך הנקניק ואת המיץ. המבט המעריך של הבן שלי עם הביס הראשון מהכריך מרגיע אותי. עכשיו אני בטוחה שבשלב הזה בחיי, שום כוח לא יוכל להזיק לו או לי. אני מחזיקה את ידו ומנשקת את לחייו שעדיין רכות כמו לחיים של ילדה. הוא מחלץ את ידו מהיד שלי ורץ לעבר הילדים בני גילו.

הבן שלי למד סגנונות שחייה שונים בשנה שעברה ועכשיו הוא יודע לצלול לעומק הבריכה.

אני הולכת בצעדים מהירים לאותו המקום הנעים באגם שבו הייתי. שם אני צוללת עד לקרקעית, שוחה עד לאמצע האגם עם קבוצת דגים שחורים קטנים וביטחון ושלווה מחלחלים לגופי. המים קרים יותר ממה שציפיתי. אני שוחה לאט במקביל לשפת האגם ואחר כך אוחזת בסולם הברזל במים, מנענעת את רגליי במים ומורידה את האצות מרגליי.

מרגישה שאני אוהבת את הארץ הזו. זו לא הארץ שבה עשיתי את הצעדים הרועדים הראשוניים של ילדותי, זו לא מולדתי והיא לא דומה לה אבל עכשיו אני מרגישה את האדמה היציבה והבטוחה הזו מתחת לרגליי. לא משנה לאן הגעתי, עכשיו האדמה הזו והשמיים האלה הם שלי.

הבן שלי עדיין משחק ליד החוף והשמש עדיין זורחת, ואני יודעת שהיא תמשיך לזרוח כל היום או אולי עד חצות. ברקע נשמעים קרקור של צפרדע מהאגם וקול רשרוש עדין של ענפי עצים מהבריזה הנושבת מהאחו. הרעננות החודרת אל ליבי מרגשת אותי. אני מורידה את החלק העליון של בגד הים שלי. עכשיו אני מרגישה מרחוק את כובד המבט של הגבר עליי.

כשראיתי אותו שוב, כל אותם הימים שניסיתי לשכוח החלו להתרוצץ לי מול עיניי, כל הפחדים והכעסים שנשאתי באותו הזמן. חשבתי שאצליח להתפטר מהפחד הזה והוא יהיה שייך לתקופה בחיי שלעולם לא ארצה לחזור אליה. עדיין כואב לי לחשוב על הימים ההם.

אף אחד לא שם לב אליי, לא הילדים באגם שצחקו בקול רם ובידיהם שנורקלים, לא האישה ששכבה והשתזפה, לא הגבר ששכב על שפת האגם וקרא עיתון. רק הגבר עם העגלה הסתכל עליי מרחוק.

אני שוכבת על הבטן ומכניסה את האוזניות לאוזניים. בוב דילן שר שוב:

"כמה פעמים אדם צריך להסתכל למעלה כדי שיוכל לראות את השמיים.

כמה אוזניים צריכות להיות לאדם"?

אני מסתכלת על הגלים הקטנים שמכים על העמודים השחוקים של גשר העץ. שפירית בכנפיים בורקות עפה אחורנית ליד האוזן שלי. אני עוקבת אחרי השפירית בעיניים פקוחות למחצה. קראתי באיזשהו מקום שרק שפיריות יכולות לעוף אחורה.

אני חושבת לעצמי שאני חייבת לעבור על כל מה שקרה לי, לחזור אחורה בסדר כרונולוגי, מההתחלה עד היום. אני מנסה לקחת מרחק מכל הרגעים והאירועים שעברתי ואז לסדר את החלקים הפזורים ולשים אותם במסגרת מסודרת של זמן.

כבר מהרגע שראיתי את האיש הזה, נראה לי כאילו שההיסטוריה של חיי מחולקת על פיו. חיי לפני שראיתי אותו וחיי לאחר מכן, ממש כמו לפני ואחרי הספירה.

הייתי בת שלושים ושלוש באותה התקופה. שלושים ושלוש הוא מספר מיוחד, כמו שהמספר שבע הוא מיוחד. שמעתי שישו נצלב בגיל שלושים ושלוש.

פרק שני

אתה אף פעם לא יודע מה מצפה לך בחיים. זה היה לפני חמש שנים. המחצית הראשונה של השנה השנייה של חיי בסטוקהולם, שעברה עליי כפליטה חסרת אונים. החורפים של סטוקהולם היו שונים מכל החורפים שהכרתי. אותה השנה היה גם אחד החורפים הקרים של אותו העשור.

גרתי עם בני בן הארבע בחדר קטן שהיה דומה יותר לחדר נטוש, באזור נבי. בכל החלל הקטן של החדר היה מיטה וחצי שבורה של איקאה וחלון שנפתח אל קן ריק ללא אפרוחים, אשר ישב על גבי עץ שקמה נטול עלים. אולם השהות שלי בתא וחצי הזה לא ארכה זמן רב, וברגע שהתחילו לי בחילות הבוקר שלי, שסימנו את החודשים הראשונים של הריוני, בעלת הבית ביקשה ממני לעזוב. זקנה פולנייה מקומטת שפשוטו כמשמעו סילקה אותי מהמקום. היא נהגה לסלסל את שערה כל יום בעזרת רולים. בבוקר הראשון, כשהקאתי בשירותים, היא שאלה: "מה קרה?" נכנסה לחדר ואמרה: "לא התכוונתי להשכיר את החדר לאישה עם תינוק. עכשיו את מתכוונת להפוך להיות שניים?"

כל יום, מיום שני עד שישי, הייתי צריכה לקחת אוטובוס מספר 611 מתחנת אריקסלונד לדנדריד בשעה 7:43 בבוקר, לקחת את הבן שלי לגן שבו הגננת הייתה דוברת פרסית, ולחזור משם לצומת דנדריד ומורבי. עבדתי שם באופן לא חוקי במטבח של מסעדה.

תחנה אחת לאחר שעלינו, נכנס לאוטובוס גבר עם עגלת תינוק מבלי שהפגין רצון לשבת על אף אחד המושבים. הוא עמד ליד העגלה עד שהגיע ליעדו. ישבתי על המושב הראשון בשורה האמצעית ליד העגלה של בני. הוא עמד כל כך קרוב לעגלה שלו שיכלתי להריח אותו. שילוב של אבקת כביסה ומי קולון. לאורך הדרך ראיתי שבכל טלטלה באוטובוס האיש התכופף מעל העגלה והידק את השמיכה על התינוק.

הוא נראה כאחד הגברים השוודים הטיפוסיים, אבל לא, חשבתי שהוא די מיוחד, הידיים שלו נראו כמו נגני נבל ואצבעותיו לא הראו סימני טבעת נישואין. מעולם לא ראיתי אישה לידו.

ניסיתי להציץ לראות את פני התינוק בעגלה. הנחתי שהוא נראה כמו אביו, עם עיניים כחולות ושפתיים דקות, אבל ניסיונותיי לא הועילו. הוא תמיד העמיד את העגלה בכיוון ההפוך מהאנשים. ניחשתי שהסיבה היא הקור והוא מנסה להגן על התינוק. הוא לבש מכנסי קטיפה תואמים למעיל צמר עבה.

הייתי מאוד סקרנית באותם הימים. אולי זה היה המסתוריות של העגלה או האיש עצמו שמשך את תשומת ליבי. לפעמים לאנשים יש פנטזיות מופרכות. אולי חשבתי שהוא לבד עם ילד, כמוני. חשבתי יש לי הרבה במשותף איתו. הרגשתי שהוא מחבב אותי והקור והאדישות שהוא מפגין נובעים אך ורק מהקרירות האופיינית של תושבי הארץ הזו. כל יום אמרתי לעצמי שאולי אפתח שיחה איתו. לעיתים קרובות תפסתי אותו מתבונן בי ארוכות או שהוא הגניב אליי מבט חטוף.

חשבתי שיום אחד הוא יבוא, ישב לידי ויתחיל לדבר. חיפשתי הזדמנות לפתוח איתו בשיחה. למשל להעיר הערה אקראית והוא ישאל אותי מאיפה אני. אספר לו מאיראן ואז אתקן אותו, לא מעיראק, מאיראן, פרס, ואז אדבר איתו על דברים אחרים, כמו על המזרחיות שלי.

כאשר היה מתקרב אליי, סובב את ראשו לכיווני. תפסתי אותו מסתכל עליי ואפילו פעם אחת מבטי הצטלב במבטו.

סבתא שלי תמיד נהגה לומר לי, בעיניים שלך יש כלב. כשהייתי ילדה, לא הבנתי מה זה אומר שיש כלב בעיניים שלי. אחר כך הבנתי מה זה אומר. כוונתה הייתה שעיניי מושכות ויש ביכולתן למשוך את הצד השני.

לא ידעתי איך להגיע לשלב ההיכרות והחברות בארץ הזו. לא ידעתי מאיפה להתחיל. חשבתי לעצמי למשל לדבר על מזג האוויר הקר כאן או על כך שמחר נגיע למינוס עשרים ושבע מעלות ואולי לומר גיבוב של שטויות קלישאתיות. למשל להגיד שבמדינה שלי השמש זורחת ברוב ימי השנה ולפעמים ניתן להרתיח ביצה בחום של חודשי הקיץ.

כל יום חיפשתי בתוך השכבות העייפות של המחשבות במוחי על עוד דברים משותפים שאוכל אדבר איתו עליהם, לפני שיהיה מאוחר מדי והאוטובוס יגיע ליעדו. חשבתי לעצמי, אולי הוא יזמין אותי לארוחת ערב או סרט. הייתי בטוחה שהוא יעשה את זה בימים הקרובים.

אימא שלי תמיד אמרה, את חולמת חלומות, רדי מהעננים. אבל אני אהבתי לחלום, הרבה פעמים חוויתי את החיים על העננים. לפעמים באמת לא האמנתי שיש הבדל בין העולם של החלומות לעולם האמיתי.

מאוד רציתי גבר, רציתי לדבר עם מישהו, כאילו החלומות שלי כבר לא היו נוצרים בלי הגברים וכבר לא יכולתי להמשיך לבד. חשבתי שאולי האיש הזה יוכל לפרום את הקשרים הסבוכים של חיי. באותם הימים הייתי טרודה בערימה של בעיות. הבעיה הגדולה והראשונה שלי הייתה שבדיוק קיבלתי את התשובה השלילית השלישית ממחלקת ההגירה, מכתב ולפיו מחלקת ההגירה לא רואה עילה מספקת למקלט במקרה שלי. את התשובה השלילית הראשונה קיבלתי אחרי חצי שנה, את השנייה הרבה אחרי ואחרי כמה חודשים של חרדות ופחד אינסופיים, קיבלתי את התשובה השלילית השלישית. מה שאומר שהייתי חייבת לעזוב את שוודיה.

התקווה היחידה שלי הייתה כמו חץ שנורה באפלה. חתונה או כל סוג של נישואים, כדי שהעניין עם מסמכי השהייה שלי יסתדר.

אַפְשָׁאר, איש חביב בגיל העמידה שהיה הבעלים של המסעדה שבה עבדתי, שנים רבות היה ללא אשרת שהייה, ועכשיו, כשהוא נחשב לאזרח חוקי כאן, ניסה לעשות כל מה שיכול ולעזור לבני ארצו בכל דרך שהיא. עזרה זו הייתה ידיעת החוקים של משרד ההגירה ואותם הציע ללא היסוס לכל מי שפנה אליו. במרוצת השנים הוא הקים ארגון שתיפקד כאחד האיגודים המקצועיים החשאיים רבי הכוח. רשמית המסעדה שלו שימשה כמקום מפגש עבור הארגון הזה, לפליטים, ולמי שענייניהם עומדים בפני בתי המשפט להגירה. לפעמים הוא כתב כתבי הגנה לזכויות הפליטים ואפילו כתב מאמרים פוליטיים. נוסף לכך, ארגן הפגנות והתכנסויות מחאה.

רוב האנשים שהיו שם, באיגודים החשאיים או בעצרות ובהפגנות, היו לוזרים שהראו בגלוי את הטירוף שלהם. לפעמים הם לבשו גלימה של מושיע והתעקשו לעזור, ואז היית יכולה לשמוע כל מיני הצעות אפשריות לקבלת אישור השהייה. אחד אמר, שהייתי צריכה לומר שאני לסבית. אחרת האמינה שהייתי יכולה להגיד שבעלי ניסה לרצוח אותי וברחתי מחשש לחיי. מישהו סיפר שלמרות מספר שנות של מאסר בבתי הכלא של איראן ולמרות כל המסמכים שהציג, בקשת התושבות שלו נדחתה, ובגלל זה הוא האמין שאין חוקים ברורים לקבלת מעמד הפליט. היה אחד שקיבל צו גירוש אף שעזב את דת האסלאם והתנצר ומבחינת חוקי האסלאם באיראן דינו היה מוות. חלק אמרו שאני צריכה להוכיח שיש סכנה לחיי במדינה שלי. עכשיו בואי תסתכלי ישר בעיניהם ותגידי להם שבאת רק בשביל הילד שלך, באת כדי שהילד שלך יהיה רק שלך.

אפשאר נהג לומר, את רואה את מי שנשארו? אלה שרדו בגלל שקרים שסיפרו, ומעניין או יותר נכון מוזר, שהם עצמם האמינו לשקרים של עצמם, נכנסו להצגה הזו עם מסכות ושמרו אותן על פניהם לצמיתות, ועכשיו המסכות דבוקות לפניהם, כאילו הן חלק בלתי נפרד מהן, וזו הסיבה שהם תקועים בין שמיים לארץ. הם לא יודעים אם הם פעילים פוליטיים שמישהו רודף אחריהם או לא, הם לא יודעים אם הם הומויים או לא. הם אפילו לא יודעים אם הם חיו באיראן או לא, ואם כן, איפה ואיך.

יום אחד בא מישהו ואמר שיש לו רעיון מעולה, "תתפשטי ותלכי לכיכר סרגל באמתלת מחאה על כינוס האסיפה הכלכלית של מועצת המנהלים של איראן שהגיעה לשוודיה. תתפשטי, תראי את הבטן התפוחה, תחזיקי בידו של בנך והניפי את הדגל האיראני בידך השנייה. אנחנו נשלח כמה אנשים לצלם תמונות ולהסריט סרטונים. מהר מאוד הם ייתנו לך אישור שהייה." רק המחשבה על סצנה כזו עוררה בי צמרמורת.

אפשאר אמר, "אל תשימי לב לדברי הבל של האנשים ותזכרי לעולם לא לספר לאף אחד על מה שדיברת עם מחלקת ההגירה ותשמרי על מה שקורה איתך בסוד." אחד הכללים למתן המקלט היה שמירת פרטי המקלט שלך בסוד.

אפשאר אמר לי להיזהר כי החברים יכולים ללכת ללשכת ההגירה וללכלך עליי או לייחס לי מעשים לא נכונים, ויכולות להיות לכך השלכות. אפשאר ראה בהגירה סיוט אינסופי. במיוחד בתקופה שהגעתי לשם, מזרח התיכון היה בלהבת מלחמה אינסופית ומבול של מהגרים דהר לאירופה.

אינספור בקשות הגירה מסיבות מזויפות, אילצו את מחלקת ההגירה להיות קפדנית בצורה אובססיבית. אפשאר הסביר שבעבר, המוח של הפקידים היה כמו לוח חלק, ונוסף לכך, הגישה למידע לא הייתה זמינה כמו עכשיו, ומהסיבה הזו כמעט תמיד הם אישרו את הבקשות של המהגרים אך כעת הדיווחים שנשמעים מהטלוויזיה, הלוויין והרשתות החברתיות במרחב הווירטואלי, השחירו בעיניהם, את האנשים מהמזרח התיכון והציגו אותם כטרוריסטים, תוקפניים ופרזיטים.

בבקרים בפיצרייה של אפשאר הייתי צריכה להחזיר את השולחנות והכיסאות שנערמו בפינה ולסדר אותם במקומם. נוסף לכך, הייתי ניגשת למקרר שהיה מיועד למשקאות ולרטבים, ודיווחתי על הפריטים החסרים. על אחד הקירות הצבעוניים של החנות היה ציור צבעוני יותר מהקיר עצמו, שבקושי ניתן היה לזהות אותו כנוף ההררי של פסגת ההר דַמׇאוַונְד[1]. בשעות שבהן היו מעט לקוחות, אפשאר התיישב מאחורי אחד השולחנות והתחיל להרצות על פעילותו הפוליטית באיראן ועל כך שעבד שנים ברדיו והטלוויזיה של הרפובליקה האסלאמית של איראן ונכלא משום שהשתנה. הוא "בילה" חודשים בבידוד ואחרי שהשתחרר הצליח לברוח מאיראן.

נוסף לכך, הוא סיפר על מקרה בו הוא ועוד איראניים גולים, התאספו בנמל התעופה ארלנדה בשוודיה ומנעו המראה של מטוס שהיה אמור לגרש משפחה איראנית חזרה לאיראן, ועל תפירת שפתיו בחוט והפגנה בכיכר סרגאטורי בסטוקהולם, ועל שהייה של יומיים במעצר עם השפתיים התפורות. הוא שבת רעב, ורק אחרי שנקט במעשה קיצוני זה, הגיע עורך דינו והודיע לו כי התקבל אישור שהייתו הקבועה. כאשר סיפר על כך, חיוך של ניצחון עלה על פניו הוא נראה כאילו זכה בלוטו.

בעקבות הצעתו של אפשאר – אולי נכון יותר לומר בעקבות התעקשותו, השכרתי באחד ביוני את רחמי לזוג איראני. גידלתי בתוכי עובר של גבר ואישה אחרים. האישה עברה ארבע הפלות. בכל פעם שניסתה לפתח היריון, העובר נפל. בני הזוג הדגישו שאף אחד לא צריך לדעת על כך. אחת הסיבות שלהם לבחירה בי כאם פונדקאית, הייתה העובדה שאני הייתי פליטה מובטלת, וחוץ מזה היו לי תנאים מתאימים מבחינה פיזית ונפשית.

חודש או חודשיים לאחר תחילת החוזה שלנו, עדיין הייתי מופתעת מעצמי שהסכמתי לכך. למה עשיתי את זה!? אפשאר אמר, "זה רק תשעה חודשים, זה ייגמר כהרף עין." ואז הוא הוסיף בלחש באוזניי, "אי אפשר לגרש אישה בהיריון."

בכל בוקר כששמתי את הבן שלי בגן, הייתי צריכה לחפש בית או חדר להשכרה. הבעיה העיקרית שלי הייתה שלא היו לי את ארבעת המספרים של הביטוח הלאומי. כאן מי שאין לו את ארבעת המספרים הארורים האלה, המשמעות היא שהוא שום דבר, ממש כלום. אפילו כדי להתחבר למפעיל סלולרי פשוט היית צריך להגיד את ארבעת המספרים שלך. ויותר מצחיק מכך, כדי לקנות חפיסת מסטיק לפעמים ביקשו את ארבעת המספרים שלך.

המשך הפרק בספר המלא