
בצידה המערבי של יבשת דומינארחה – היבשת המרכזית בעולם מריון – משתרע מפרץ רחב ידיים; שש־עשרה פרסות רוחבו ממזרח למערב ושתים־עשרה פרסות אורכו מצפון לדרום. במרכז המפרץ שוכן אי עגול להפליא, ללא כל פגם בהיקפו, וקוטרו כשבע פרסות. זהו אי מדברי שהצמחייה בו דלילה, והרים גדולים ומצוקים מתנשאים בו אל על, יוצרים ערוצי אכזב אימתניים החורצים את האדמה הטרשית והיבשה.
השמש הלוהטת עמדה במרכז השמיים, צורבת את עורם של הלוחמים המתרוצצים בין הסלעים בניסיון למצוא מחסה ולהשיג יתרון. זה שנתיים כובשים הגרוילינים בפיקודו של מנהיגם האכזר טוראקס עוד ועוד משטחיהן של ארצות מריון על פני האדמה, מכריעים כל יצור שנקרה בדרכם. אולם המאמץ עתיד לרדת לטמיון אם ישלימו הפשפשים את מסדר הכבילה. הוא כבר החל, אך עוד לא מאוחר; אם יאתרו אותו ויביסו את אחד משליטי האזורים, הקשר יתנתק מייד ובעקבותיו ימותו השניים האחרים. אולם היכן הם? בימי קדם התקיים המסדר מתחת לפני אדמה, וטוראקס היה משוכנע שכך גם הפעם. במשך זמן רב סרקו את רשת המחילות והעלו חרס.

פרק 1

הרב־מג

הם ישבו על רצפת המערה הקרירה, מפל אינקץ זרם מטה, מימיו מתערבלים בבריכה הקטנה ושבים מעלה. עוד בטרם נטתה השמש לשקוע כבר עמדה העייפות להכריע את החבורה.
טריוס נשען בגבו על דופן המערה, מקפיד לשמור על קשר עין עם חבריו. הכאבים בגופו היו כמעט בלתי נסבלים, וחולשה איומה התפשטה בגפיו. מגנסטינסטון ישבה לצידו, ואחזה בידו בעדינות, וטינריה ישבה בצידו האחר. מולו היה שריבאן שעון על קיר המערה ונוהוה ואימרי לידו, מול כנת הקשת והחיצים הריקה.
"איך אתם?" שאל טריוס את חבריו.
"תגיד לנו אתה," אמר שריבאן, "אתה זה שכמעט מתָ."
"וכך גם אתה, שר," השיב טריוס.
חיוך דק עלה על שפתיו של שריבאן והוא החל לצחקק. "אתה צודק," אמר, "גם אני הייתי על סף מוות."
מגנסטינסטון נשקה קלות את ידו של טריוס; מגע שפתיה הנעים בגב ידו שיפר מעט את הרגשתו.
"איך את, מג?" שאל אותה.
"הייתי בטוחה שאאבד אותך. עכשיו הרבה יותר טוב," השיבה ושוב נשקה לידו.
"מה עושים עכשיו, טריוס?" שאלה נוהוה.
"את לא יכולה לאפשר לו רגע של מנוחה?!" התפרצה עליה מגנסטינסטון.
"זה בסדר, מג..." לחש טריוס, "למעשה, בעצמי עמדתי לשאול את השאלה הזו."
דממה השתררה במערה למשך רגעים אחדים, עד שטינריה הפרה את השקט, "אתה יכול לזוז, טרי?"
"טרי זה שם של בנות," ענה בחיוך, "וכן, אבל אולי אהיה זקוק לעזרה בצעדים הראשונים."
"אם כך, קודם כול אנחנו צריכים לצאת מהמערה הזאת. כבר לא נשקפת לנו סכנה בחוץ, ואין טעם שנישאר כאן."
"אני בעד," אמרה אלן, "כולנו זקוקים למעט אוויר."
"אתה מסוגל ללכת, שר?" שאל טריוס.
"אפילו ללא עזרה בצעדים הראשונים," ענה בן המחצית בעוקצנות.
טריוס הנהן והחל לקום, נתמך בדופן המערה ובטינריה, עד שנעמד מלוא גובהו. מגנסטינסטון פתחה שער במפל באמצעות אחד מלפידי המים, והחבורה החלה לעשות את דרכה בעדו אל אוויר הלילה הצונן. אולם בשונה מתחזיותיו מעד שריבאן כבר בצעד הראשון, ונוהוה מיהרה לאחוז בו כדי למנוע ממנו ליפול ותמכה בו אף בהמשך ההליכה. הם פסעו באיטיות, חודרים לעומק היער. צחנת הגופות בשדה הקרב לא הייתה מאפשרת לאיש מהם להירדם. הם צעדו כחצי פרסה עד שלקראת שקיעה הגיעו לכר דשא ריק מעצים. אף שהיה קטנטן היה בו די מקום לכולם לשבת שם בנחת.
"חשבתי שאמרת שאתה לא צריך עזרה," אמר טריוס לשריבאן לאחר שהכול התיישבו.
שריבאן גלגל את עיניו ושתק.
"אימרי," פנה טריוס אל בן השמיים, "הכול בסדר? לא אמרת כלום מתום הקרב."
"אני מנסה לבקש עזרה מהמגיה הלבנה," השיב אימרי, "אבל היא מסרבת לתקשר איתי."
"אני חלש מדי עכשיו," אמר טריוס, "אבל אנסה גם אני מחר בבוקר. בואו נישן עכשיו, כולנו זקוקים לזה." בסיום דבריו עצם את עיניו ונרדם מייד. שריבאן נרדם זמן קצר אחריו.
"טריוס ושריבאן לא ישמרו," אמרה טינריה, "כל השאר כן. אני מאמינה שאין סכנה כלשהי האורבת לנו כאן; השמירות נועדו על מנת להשגיח על הפצועים ולוודא שמצבם אינו מידרדר במהלך השינה. כל אחד מאיתנו ישמור במשך שעתיים. מי רוצה להיות ראשון?"
"אני," התנדבה אלן, "לא השתתפתי בקרב, אני הכי פחות עייפה."
"כך גם אני," אמרה מגנסטינסטון.
"בסדר, אז אלן ראשונה, אחריה מגי ואני אהיה הבאה בתור," קבעה טינריה.
"ואז אני," אמר אימרי.
"אם כך אני בסוף," אמרה נוהוה.

מגנסטינסטון הייתה בת עשר בלבד כאשר חזתה בקרבות בפעם הראשונה. לא היו ברשותם כלי נשק באותה התקופה, אלא רק לפידי מים, והם מעולם לא השתמשו בהם כנשק. היא לעולם לא תשכח את היום שבו החלו השודדים לפגוע בעירם. הים היה רגוע, כמעט ללא זרמים, והגלים היו עדינים ושקטים. זה קרה בשעות אחר הצוהריים, כשמגנסטינסטון הראתה לאחיה הבכור תרגילים חדשים שלמדה עם לפידי המים. הם היו במכתש התת־ימי ששימש לצורך עריכת סעודות גדולות. מצבור אלמוגי השרסי ניצב בלב העיר, והמרחק ביניהם ובינו היה גדול. בכל זאת ראו מגנסטינסטון וסינטמור באופן ברור את הצל הגדול שהטילה ספינת השודדים על העיר. צרחות תושבי הקהילה נשמעו היטב כשחיצי הקטפולטות האדירות ננעצו באלמוגים סביבם וחשפו את המצבורים מתוך ענן אבק גדול. השודדים שפכו מספינתם נוזל לבן שגרם לאלמוגים שנחצבו לצוף לפני הים תוך כדי שזיהם את המים. החומר הלבן התפשט במים והגיע עד למכתש ואפילו קצת מעבר לו. מגנסטינסטון הייתה בטוחה שזהו סופם של העיר ושל תושביה. המים המזוהמים גרמו לה לסחרחורת, והחרדה שחשה הגבירה את הכאב אף יותר. היא רצתה לשחות בחזרה אל לב העיר ולחפש את אביה, אבל סינטמור אחז בה בחוזקה ומנע זאת ממנה.
"מגי... מגי..."
מגנסטינסטון התעוררה וראתה את אלן רוכנת מעליה. כוכבים בודדים נראו בשמי הלילה ושימשו מקור האור היחיד.
"מגי, תורך לשמור," לחשה לה אלן.
מגנסטיסטון הנהנה וקמה, "קרה משהו במהלך השמירה שלך?"
"לא," ענתה אלן, "ואני חושבת שגם לא יקרה, אבל לא יזיק להמשיך להשגיח."
מגנסטיסטון הנהנה שוב. "לילה טוב," אמרה.
"גם לך," ענתה אלן ונשכבה לישון.
עברו יותר משלוש שנים מאז חלמה מגנסטינסטון על הלילה הזה בפעם האחרונה. הלחץ בעקבות הקרב ככל הנראה הזכיר לי את אותו יום ארור, חשבה, ופתאום נקוו דמעות בעיניה. היא אומנם לא נלחמה, אבל היא הייתה מותשת ומפוחדת, והחלום הבהיל אותה אף יותר. יותר מכול רצתה שטריוס יהיה איתה וישרה עליה תחושת ביטחון, אבל היא לא רצתה להעיר אותו; הוא חייב לנוח ולצבור כוחות. אז היא פשוט ישבה שם ורעדה, והדמעות זלגו על לחייה.

"גם אני לא הצלחתי לקבל ממנה עזרה," אמר טריוס.
זו הייתה שעת בוקר מאוחרת, והחבורה אכלה ארוחת בוקר קלה.
"יש לך מושג למה זה קורה?" שאל אימרי.
טריוס ניענע בראשו לשלילה.
"מה אם נחזור?" שאל שריבאן, "נשכח מהקשת האגדית ונחזור לערים שזקוקות לעזרתנו. אתמול ניצחנו ארבעים בני אדם. אם חמישה יצורי מריון יכולים לנצח ארבעים בני אדם, תארו לעצמכם מה צבא של יצורים יכול לעשות."
"זה רעיון טוב," אמר אימרי, "במקום לבזבז כאן זמן יקר בחיפושים חסרי תועלת, אנחנו יכולים לחזור ולהציל כמה שיותר בני מריון."
"ומה עם הגרוילינים?!" קרא טריוס, "הם תוקפים שוב, והם לא יפסיקו... המטרה שלהם הייתה להיות היחידים במריון, ואני בספק אם הם התרככו ברבות השנים. בלי הקשת האגדית לא נצליח לנצח אותם."
"טריוס צודק," הסכימה טינריה, "אנחנו מוכרחים למצוא את הקשת."
"אבל אנחנו כן יכולים לנצח אותם," התערבה נוהוה בנימה של תקווה, "נכון, הקשת אינה ברשותנו, אבל החרב של אבות אבותיי בידיי. מתכת מגבנדר יכולה להרוג גרוילינים... נהרוג אחד, ונייצר מקשקשיו מתכות נוספות."
"אבל אנחנו לא יודעים איך לייצר אותן," הסתייגה מגנסטינסטון בקול קר.
"הסיכוי היחיד שלנו לנצח את בני האדם ואת הגרוילינים טמון בקשת האגדית, ולכן אנחנו מוכרחים למצוא אותה," הכריז טריוס.
"אבל מי אמר שהיא פה? אולי מישהו אחר כבר לקח אותה?!" אמר שריבאן.
"היא פה," קבע טריוס.
"איך אתה יודע?" שאל שוב.
"כי כך היה כתוב בספר."
"כן?! ובספר שאני קראתי היה כתוב שאמות!" זעם שריבאן, "הוא חזה את מותי בקרב במפל אינקץ. אומנם נפצעתי קשה, אבל הנה, אני חי."
כולם השתתקו, ההלם נראה בבירור על פניהם. לאחר דממה ממושכת המשיך שריבאן לדבר בשקט, ושפתיו רעדו, "קראתי את העתיד שלי בטעות, והיה כתוב בו שאמות. אני לא יודע, אולי זה לא הקרב המדובר, אולי העתיד שלי השתנה, ואולי לא כל מה שכתוב בספרים שם הוא נכון..."
"יכול להיות שאתה צודק," אמר טריוס. הוא לא באמת האמין בזה, השומרת אמרה במפורש שעתיד שנקרא יתגשם, אבל לא היה שום סיכוי שיגיד את זה לשריבאן. "אבל שר, מה אם הקשת כן נמצאת פה?! מה אם נעזוב בלי למצוא אותה והגרוילינים יתקפו בכל הכוח?! החרב של נוהוה לא מספיקה."
"אני מאחוריך, טריוס, כמו תמיד. מה שתחליט מקובל עליי. אבל אני מפציר בך, תחשוב על הזמן היקר שאנחנו עלולים לבזבז כאן בחיפושים עקרים בזמן שבני האדם טובחים בבני מריון. אני מבין את הפחד שלך מהגרוילינים, אבל האיום המרכזי כרגע הוא בני האדם, ואיתם אנחנו מסוגלים להתמודד."
"אני חושבת שטריוס צודק," אמרה אלן, "בני האדם באו לכבוש את הבית שלנו, לא להכחיד אותנו. לעומת זאת הגרוילינים כן רוצים להשמיד אותנו, ולכן הם האיום העיקרי..."
"אני צריך לחשוב," אמר טריוס ועזב את כר הדשא. הוא התקדם אל עצי היער ונשען בגבו על אחד הגזעים. הקשת האגדית נמצאת פה, אני יודע את זה, אמר לעצמו, ולכן אני גם יודע ששריבאן ימות אם נישאר כאן. לעזאזל! למה הוא קרא בספר הארור?! אם נעזוב את המקום ונצא לשחרר את ערי מריון מידם של בני האדם, אומנם אוכל להציל את שר, אבל אשאיר את העולם ללא הגנה... הגרוילינים ישמידו כל הנקרה בדרכם ולא אוכל לעשות דבר. אני שונא להודות בזה, אבל שריבאן ימות בכל מצב. השאלה היא, האם העולם ימות איתו?!
טריוס חזר אל חבריו כשבליבו החלטה. הוא לא אהב אותה, אבל זו הייתה ההחלטה הנכונה.
"שריבאן ונוהוה," פתח טריוס ואמר, "עלו על אחת מספינות בני האדם, שוטו מפה, הקימו צבא ושחררו כמה שיותר ערים מידי בני האדם," אמר לחבריו, "אני אישאר כאן עם טינריה, מגי ואימרי, ויחד נחפש את הקשת האגדית. כשנמצא אותה נצטרף אליכם."
"אני יודע מה אתה עושה, טריוס," אמר שריבאן באדישות, "אתה מאמין שהקשת פה, ואתה מאמין שאני אמות פה..." פיו יבש בזמן שדיבר, וליבו הלם בפראות, "אבל... אני חושב שלא הקשבת לי קודם. אמרתי שאני מאחוריך, כמו תמיד. אם אתה חושב שהצעד הנכון הוא להישאר כאן ולחפש את הקשת, אני איתך."
דמעות עלו בעיניה של נוהוה וגופה רעד ללא שליטה, אולם היא הנהנה בהסכמה. בן המחצית חיבק את המכשפה בעוז ונשק לראשה.
טריוס ביקש לדבר, אך נוהוה עצרה אותו, "אל... טריוס, אל תנסה לשכנע אותנו אחרת. אנחנו נשארים פה איתכם. בבקשה אל תהפוך את זה לקשה יותר." היא ניגבה את דמעותיה בגב ידה ולקחה נשימה עמוקה. "זו הבחירה שלנו."
טריוס הנהן. ליבו הוצף ברגשות מעורבים; כאב ואושר ובעיקר אשמה. שריבאן יודע שהוא עומד למות, ובכל זאת בוחר להישאר כאן איתי, חשב, לא יכולתי לבקש חברים טובים מאלו.
דממה כבדה וארוכה השתררה. איש לא ידע מה לומר, וכולם היו שקועים במחשבותיהם.
טריוס הפר את השקט. "אם כך, הגיע הזמן שנתחיל לחפש את הקשת."
"אבל איפה?" שאלה מגנסטינסטון.
"טוב, על פי הספר היא נמצאת במפל, אז כדאי שנתחיל משם."
"כבר היינו במפל ולא מצאנו כלום," התלונן אימרי.
"לא ראינו אותה במקום שבו ציפינו לראות אותה," ענתה טינריה, "ואז שקענו בקרב... לא התעמקנו בחיפוש."
הם סיימו את ארוחת הבוקר והחלו לצעוד בחזרה אל מפל אינקץ. כשהגיעו לשם אסף טריוס משדה הקרב את החיצים התקינים וטמן אותם באשפתו. החבורה סקרה את המפל. מעבר למפל הייתה גבעה קטנה מכוסה באבנים ובסלעים לבנים, ובה מערה. אף שהייתה הגבעה צמודה למפל, אפילו טיפה אחת לא הרטיבה את החלקים בה שאינם מתחת לזרם. מגנסטינסטון נעזרה בסלעים הגדולים כדי לטפס אל ראש הגבעה, נעמדה מעבר למפל וסקרה את הסביבה בעיניה בחיפוש אחר כל דבר שיוכל לעזור להם. המפל זרם מעלה ומטה, ואף שדבר לא תחם את הזרם, הוא לא יצא מגבולותיו. מגנסטינסטון התכופפה וחקרה את קרקע הגבעה. מי יודע, אולי מסתתר שם משהו? היא בדקה בין האבנים והסלעים הלבנים, הברישה חולות ותלשה עשבים, אך לא מצאה דבר. לבסוף ירדה מהגבעה והצטרפה לטינריה, שבאותה השעה בדקה את הסלעים מחוץ לבריכה. כשהגיעה אליה הייתה טינריה שקועה בניקוי נמרץ של אחד הסלעים.
"מה מצאת?" שאלה מגנסטינסטון והתכופפה לצידה.
"אני לא בטוחה," השיבה טינריה, "זה נראה כמו כתב, אני חושבת, אבל הוא מלוכלך מכדי לדעת בוודאות."
טינריה ומגנסטינסטון עמלו זמן רב על ניקיון הסלע. הן ניסו לקחת מים מבריכת המפל, אך זה היה בלתי אפשרי; המים פשוט סירבו להיאסף והמשיכו בזרימתם הבלתי פוסקת. אפילו לפידי המים של מגנסטינסטון לא הועילו הפעם.
"הביאי מים מהים," הורתה טינריה למגנסטינסטון בהתרגשות, "משהו כתוב פה, אני בטוחה!"
בת המצולות רצה אל הים כשבידה נאד עור ריק, וטינריה המשיכה במלאכת הניקיון. הסימנים שטינריה האמינה שיש בהם מסר התפרסו לכל אורך הסלע, ובכלל זה על החלק המכוסה על ידי המפל, שבו אי אפשר היה לראות דבר. הם נזקקו ללפידים שוב. כשחזרה מגנסטינסטון עם מי הים יצאה טינריה מהבריכה. הן שטפו את האבן במים וחשפו את הכתב. האותיות הלא מובנות סותתו על פני הסלע בקווים עדינים ומסולסלים, גונן הלבן נטמע בצבעו של הסלע עד שהיה נדמה כי הן חלק בלתי נפרד ממנו. האותיות דמו לאלו שראו על קירות הספרייה, והייתה בהן עוצמה. מגנסטינסטון התקרבה לאותיות המשונות שקראו לה, ממש כמו האותיות בספרייה. הן ביקשו שתפענח אותן, ומסיבה לא ברורה היא ידעה שהיא מסוגלת לעשות זאת. מגנסטינסטון העבירה את ידה על הקווים הדקים החקוקים בסלע, ועיניה סקרו אותם מימין לשמאל, משמאל לימין, מלמעלה ומלמטה. היא הרגישה שהיא קרובה להבין את משמעות האותיות, והמסר עמד על קצה לשונה. כשהשלימה את המעבר אחר האותיות לאורך החלק היבש של הסלע היא נכנסה לבריכה. לפיד המים לא אפשר לה להסיט את מי הבריכה, ועל כן היא טבלה את ראשה במים הרדודים. אלה לא היו מי ים, שאליהם הייתה רגילה, ובכל זאת ראתה היטב את הכיתוב שעל פני הסלע. היא העבירה את ידה על האותיות ולפתע ידעה את פירוש הכתוב. מגנסטינסטון נעמדה בהתרגשות וקראה לחבריה.
כשהתגודדו כולם סביב הסלע אמרה מגנסטינסטון, "טינריה מצאה את הכיתוב הזה. אני לא יודעת איך, אבל אני מבינה את פירושו."
"ומה כתוב שם, מג?" שאל טריוס.
"כתוב: 'יצורי בראשית בלבד'."
"את בטוחה?" שאל שריבאן.
מגנסטינסטון הנהנה במרץ, "המשפט חוזר על עצמו שוב ושוב."
"אם כך, מה זה אומר?" שאלה אלן.
"זה אומר שחבל שלא נשארנו עוד בספרייה," השיב טריוס והתרחק לכיוון הים.
הוא עמד בשקט על קו החוף. מי הים קרבו אליו ונסוגו לסירוגין, והוא השקיף על הגלים הגבוהים שנעו בכיוונים שונים והתנגשו בעוצמה אלו באלו. מה עושים עכשיו? שאל את עצמו. שיטוט חסר תכלית באי לא יקדם אותנו לשום מקום, אבל גם שהייה במקום אחד לא תקדם אותנו. יצורי בראשית בלבד... מי אלה? ולמה רק הם? ומה רק הם? רק הם יכולים למצוא את הקשת? רק הם יכולים להשתמש בה? רק הם חיים על האי הזה?
"מה יש, אח קטן?" שאלה טינריה, שנעמדה לידו והשקיפה גם היא על הים.
"את יודעת שלמעשה את קטנה ממני עכשיו, נכון?"
"תמיד תהיה האח הקטן, טרי," ענתה לו בחמימות.
הוא גלגל את עיניו ואחרי שתיקה קצרה אמר, "אני פשוט לא מבין למה המגיה לא עוזרת לנו עכשיו. הגענו עד לכאן לחינם. סיכנתי את כולכם לחינם."
"טרי, לא הכרחת אף אחד מהם לבוא לכאן. כולם עשו זאת מבחירה."
"כן, הם בחרו לבטוח בי, אבל אני מוביל אותם אך ורק לסכנה ולמוות."
"תפסיק עם זה, אח קטן! הובלת אותם לספרייה הגדולה, לכל הדברים הקסומים, הובלת אותם לאי שלא מופיע במפות והובלת אותנו בקרב נגד צבא מיומן של ארבעים חיילים – ואף אחד מאיתנו לא מת. וכשעמדנו לוותר ולחזור, שכנעת אותנו להמשיך לחפש את הקשת, והנה מצאנו רמז. חוץ מזה, אח קטן, לולא באתם לא היינו נפגשים." טינריה חייכה אליו, "אנחנו זקוקים למנהיג שלנו, טרי, וכולנו עדיין בוטחים בך. אמרת שנמצא את הקשת, אז זה מה שנעשה."
"רק צריך לחפש," אמר טריוס בתקווה.
"בדיוק, אח קטן, רק צריך לחפש."
טריוס וטינריה חזרו אל חבריהם וטריוס אמר בטון סמכותי, "אימרי ואלן, לכו לספינות בני האדם והביאו משם מים ואוכל שיספיקו ליומיים. נפגוש אתכם במקום שבו ישַנו."
אימרי ואלן הנהנו והלכו לכיוון הספינות.
"מג, זה כל מה שהיה כתוב בסלע?" שאל טריוס.
"כן," היא ענתה, "המילים האלו חזרו על עצמן שוב ושוב..."
"אז אנחנו חייבים להבין למי הן מתכוונות."
"לגרוילינים," התערבה נוהוה מייד, "המגיה הלבנה והמגיה השחורה יצרו יחד את הגרוילינים, אלו היו היצורים הראשונים של מריון – יצורי בראשית."
"זאת אומרת שהקשת יכולה להרוג רק גרוילינים?" תהתה מגנסטינסטון.
"אני חושבת שכן..." אמרה נוהוה.
"היא לא תעזור לנו מול בני האדם," השלים שריבאן.
"גם אם זה נכון," אמר טריוס, "אנחנו עדיין צריכים למצוא אותה."
"אמרתי לך קודם, טריוס," אמר שריבאן, "אם אתה חושב שזה הדבר הנכון לעשות, אני איתך."
"אני מעריך את זה, שר. באמת," השיב לו, "בואו נחזור למחנה ונחליט מה עושים הלאה."
המשך הפרק בספר המלא