חוקה - אוטוביוגרפיה של יחסי הכוח בחברה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חוקה - אוטוביוגרפיה של יחסי הכוח בחברה

חוקה - אוטוביוגרפיה של יחסי הכוח בחברה

4 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

יובל אלבשן

פרופ' יובל אלבשן הוא סופר, עורך דין קהילתי, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומחברם של תשעה ספרי עיון, ילדים ורומנים, ביניהם רבי־המכר סיפו - סיפור לא גמור, תמיד פלורה ותיק מצדה.

אשר זה קרוב לעשרים שנים פועל כעורך דין קהילתי בסמטאות האחוריות של החברה הישראלית. בעבר ניהל את רשת מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד", את "חטיבת זכויות האדם" במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, ואת "המרכז הקליני לאחריות חברתית ולזכויות אדם" באוניברסיטה העברית – ארגונים שאותם ייסד.

ראיון "ראש בראש"

נושאים

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

המשפט אינו מדע. אין בו "נכון" ו"לא נכון". להיפך. המשפט הוא תופעה חברתית מורכבת, המושפעת מגורמים רבים לרבות גורמים חברתיים, פסיכולוגיים, כלכליים ותרבותיים. זה סוד כוחו וזו נוסחת הצלחתו בהסדרת החברה האנושית מאז ראשיתה. כל הצגה אחרת של המשפט מביאה לראייה חלקית ואף כוזבת שלו ועלולה למנוע ממנו למלא את תפקידו  החיוני בחברה בכלל ובזו הדמוקרטית ליברלית בפרט. 

למרבה הצער, בתקופת הרפורמה המשפטית/המהפכה המשטרית היו נכונים רבים משני הצדדים הנצים לעוות את עקרונות היסוד של תורת המשפט הישראלי כדי לקדם את מטרותיהם לטווח הקצר. זאת אף שהמבחן העליון של כל מאמין הוא לדבוק בעקרונות אמונתו גם כשמימושם פוגע בו. זה נכון ביחס לכל הדתות וזה נכון גם ביחס לדת המשפט.

על רקע זה מטרתה הצנועה של סדרת ספרים קצרים אלה היא להציג ולהנגיש לציבור הרחב את עקרונות היסוד של תורת המשפט בכלל ושל זו הישראלית בפרט. הביטבוק (Bitbook) יוקדש לרעיונות החוקה, הפרדת הרשויות ושאר המנגנונים שמיועדים לוודא שלא יצטבר כוח רב מדי בידיים מעטות מדי שהרי "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט" (הלורד אקטון).

פרק ראשון

פתיחה - דת המשפט

אני רואה בעצמי אדם דתי. דתי היא דת המשפט, דת הדמוקרטיה הליברלית, וכמו כל איש מאמין, איני יכול לעשות בה שימוש כוזב רק כשהדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים הישירים והמידיים שלי. להפך, בראייתי המבחן העליון של כל מאמין הוא כאשר הוא דבק בעקרונותיו גם כשהם מקשים עליו, לא לגמרי מוצדקים בעיניו ובוודאות אינם מסייעים בעדו. בהקשר של זכויות אדם המבחן ברור עוד יותר. המאמין בזכויות אדם עומד בו כשהוא מגן לא על זכויותיו שלו או של הדומים לו אלא דווקא על זכויות יריביו שלא פעם מאיימים על אורח חייו.  אחרת – עסקינן בעבודת אלילים כוזבת ותו לא. 

זו הסיבה שבעטיה התקשיתי להחריש כשבתקופת הרפורמה המשפטית/המהפכה המשטרית (להלן אכנה אותה: הרפורמה המשטרית)  רבים מבין חברי לקהיליית המשפטנים בישראל עשו ביודעין שימוש נפסד ולא נכון בתורת המשפט שלנו כדי לקדם את אמונותיהם (שאני שותף להן) בבחינת "המטרה מקדשת את כל האמצעים". כך היו בינינו כאלה שטענו למרבה התדהמה ש"דמוקרטיה אינה שלטון הרוב כי אם הגנה על מיעוטים" (מה שלכאורה הופך את משטר האימים של משפחת אסד בסוריה לדמוקרטיה שכן הוא מגן על המיעוט העלווי החזק); כך היו מי שנתנו לגיטימציה למתן כוח עודף לאזרחים בעלי משאבים שונים בכל הקשור לקבלת הכרעות מדיניות (policy) והיו מוכנים לוותר על אחד מעיקרי האמונה שלנו  - השוויון בין בני האדם - שביטויו המרכזי בדמוקרטיה הליברלית הוא "קול אחד לכל אחד"; כך אפילו היה מי שהציע בריש גלי להקים בית עליון מעל לכנסת בו יהיו רק מי ששירת שירות צבאי מלא והוא בעל הכנסה מגובה מסוים; וכך  גם נולדה הסיסמא "בית המשפט עליון" שכיוונה לכך שבדמוקרטיה לבית המשפט העליון צריכה להיות המילה האחרונה, כמעין מועצת חכמים אשר ניצבת מעל לפרלמנט המייצג את העם הריבון. 

אך ברור שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אבל היא קודם לכל שלטון הרוב שנבחר באופן שווה על ידי כל האזרחים, עלווי כסוני, תומך נתניהו כמתנגדו, חילוני כחרדי, טייס קרב רב זכויות כמו מי שמשתמט משירות, יהודי כערבי. רק כך מתגבשת ריבונות שמייצגת את מרבית האזרחים. לצד שלטון הרוב מוקמים מנגנונים שמגינים על מיעוטים מוחלשים שנעדרים יכולת להשתמש במערכת הפוליטית הרגילה ולמצות שם את כוחם הן בשל דורסנות הרוב והן מסיבות אחרות. הדוגמא המובהקת לכך בישראל היא המיעוט הערבי שהלכה למעשה חסר השפעה בשלטון הישראלי. דוגמא נוספת היא המיעוט הלהטב"קי שלמרות משאבים רבים שעומדים לרשותו (בניגוד לזה הערבי) הוא לא באמת יכול למצותם במסדרונות השלטון.  

במובנים רבים, חלק מהסיסמאות שנצעקו ברחובות ונאמרו באולפנים הזכירו את המצב שקדם לתיקון 24 לחוקה האמריקאית שאסר על התניית זכות הצבעה בתשלום מס בצורה מסוימת  (שיטה שעזרה למדינות הדרום למנוע מאפרו-אמריקאים להצביע),  לאספת המעמדות שלפני המהפכה הצרפתית (שם המעמדות הראשון והשני שמנו כחצי מיליון איש קיבלו כל אחד קול שווה למעמד השלישי – העם – שמנה קרוב ל 25 מיליון איש) ואפילו לפרלמנט התלת ביתי של משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי שכלל שלושה בתים: בית ללבנים (בו למעשה רוכזה מרבית הכוח), בית לצבעונים ובית להודים, כשהשחורים נשלחו לפרלמנטים במדינות ה"מולדת" המדומיינות שהציעו להם. אגב, גם במקרים ההם נטען שהשכבה העליונה/ הלבנה/ העשירה/ המשכילה היא המחזיקה את כל המדינה על כתפיה ואם דרישותיה לא יתקבלו, היא תעזוב ובלעדיה הכל יקרוס. נכון שגם שם היה לטענה זו ביסוס בשטח (להודים ולצבעוניים כמעט ולא הותר לעסוק במקצועות עלית). למרבה השמחה רעיונות אלה קרסו מהטעם הפשוט: ההמונים קמו נגדם משום שהם חתרו תחת הרעיון הנשגב שכל בני האדם נבראו שווים. יש לקוות שזה מה שיקרה גם אצלנו לבלוני הרעיונות הללו שהופרחו במסגרת השנה האחרונה, שכן בניגוד למה שצעקו אלה שהחזיקו בשלטים אלה, דווקא אם הם יתקבלו לא תהא פה דמוקרטיה.  הבסיס שבלעדיו אין דמוקרטיה הוא השוויון. שוויון בין  בעלי ההון בהייטק שמספקים 48.2% מהייצוא  לבין  עובדי הקבלן שמנקים את משרדיהם תמורת שכר מינימום ואישור להשתמש חופשי במכונת הקפה היוקרתית שבמשרד; שוויון בין נשים חרדיות לנשים חילוניות וכו'. 

בימים רגילים לפני שה-"רק ביבי" וה-"רק לא ביבי" השתלטו על קצוות החברה והקימו להן כנסיות תוקפניות של מאמינים קנאים, אין לי ספק שכל איש משפט היה יוצא נגד רעיונות עוועים אלה אבל במהלך הרפורמה המשטרית קמו משפטנים שבשם קדושת המאבק נתנו להם לגיטימציה והצדיקו זאת בשורה של צידוקים מביכים. אני מודה שזה הפתיע אותי לרעה ולא שהגעתי בתול לתקופה זו. באמתחתי מעל לשלושים שנות מאבקים חברתיים ויודע אני היטב מהו מוסר כפול ומהי צביעות. בכל זאת הפעם האקרובטיקה האנטי אינטלקטואלית של חברי לאקדמיה המשפטית שלאחר שהעמידו במשך עשרות שנים דורות של פרחי משפט על הנחות יסוד, שינו אותן בהינף פי אף לטובת המאבק הקדוש, הדהימה אותי. כך למשל הפכה בראייתם מגילת העצמאות ממסמך שהוסכם על כולם שאינו בעל תוקף משפטי (מסיבות רבות) למעין חוקת-על מחייבת שניצבת בקודקוד המשפט החוקתי שלנו. כך גם למשל שונתה הקביעה שחוללה (לשמחתי הרבה, כפי שיפורט בהמשך) את המהפכה החוקתית של  1992 לפיה "חוק יסוד הוא מה שהכנסת מכנה אותו כך" (בניגוד לדעות רבים  שסברו שמדובר בחוק רגיל ולכן אין סמכות לביקורת שיפוטית על פגיעה בזכויות שנזכרות בהם, כפי שיבואר בהמשך) לטענה שגם כשהכנסת מכנה חוק כלשהוא כחוק יסוד זה עדיין לא הופך אותו לכזה.  מה שעצוב היה שלא דובר בשינוי אידיאולוגי (שהוא לגיטימי אבל מחייב הסבר בעיני) אלא שינוי שנבע מצרכי השעה כפי שנתפסו בעיני רבים מהקהילייה המשפטית כדי להביס את מה שהם ראו, וכאמור לא לגמרי לא בצדק, האיום האנטי דמוקרטי. 

פרופ' יואב דותן, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית אמר לאחר השבעה באוקטובר שהוא יצא נגד הרפורמה המשטרית משום ש"אם אני צריך לבחור בין ממלכת הכזבים של אהרון ברק לבין מלכות הטרור של איתמר בן גביר. אני נשאר עם האפשרות הראשונה". באומץ לב דותן הודה כי החשש מהרפורמה ומוביליה הכתיב חלק מהטיעונים נגדה במקום היצמדות לטיעונים משפטיים ודמוקרטיים נטולי הטיה. בכך הוא גם חשף רבים אחרים מבין מלומדי המשפט ששיווקו אמירות כאמיתות שאין לערער אחריהן רק מפני החשש (שאף אני שותף לו  בחלקו) מהרפורמה המשטרית שממשלת נתניהו לוין הובילה.   דבריו מבהירים גם מדוע חשוב לשוב ולהסביר לציבור הכללי כמו גם לפרחי המשפט את עקרונות היסוד של תורת המשפט לפני שהקנאים משני הצדדים השחיתוה. זו מטרתה הצנועה של סדרת ספרים קצרים זו. 

הספרים מבוססים על סדרות הרצאות שנתתי לאורך חודשי המאבק על הרפורמה המשטרית בכל מקום שהסכים לתת לי במה. בשל הצורך להנגיש את הנושא, מדובר במבט על בלבד. זאת, ללא ירידה לחריגים  שוליים אלא במקום שבו הם משנים את התמונה הכללית.  בהתאם, לא נוספו הפניות והערות שוליים. פרופ' גוגל וחבריו לרשתות מאפשרים היום לכל מי שרוצה להעמיק בכל סוגיה לעשות זאת בקלות בכוחות עצמו. אני ממליץ על כך. הטלת ספק היא אבן הראשה של  המשפט בכלל ושל החינוך המשפטי בפרט. כי זאת יש לזכור: המשפט אינו מדע אלא תופעה חברתית שמושפעת מאינספור פקטורים – חברתיים, כלכליים, תרבותיים, לאומיים, מגדריים ועוד. לכן כדאי לא לקבל דבר כתורה מסיני אלא נדרש תמיד לבדוק אותו ולאתגר את הנחות היסוד שלוו. אך ברור שזה תקף גם לגבי דברי שלי בסדרת ספרים זו.  

יובל אלבשן 
Yuval.elbashan@gmail.com

יובל אלבשן

פרופ' יובל אלבשן הוא סופר, עורך דין קהילתי, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומחברם של תשעה ספרי עיון, ילדים ורומנים, ביניהם רבי־המכר סיפו - סיפור לא גמור, תמיד פלורה ותיק מצדה.

אשר זה קרוב לעשרים שנים פועל כעורך דין קהילתי בסמטאות האחוריות של החברה הישראלית. בעבר ניהל את רשת מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד", את "חטיבת זכויות האדם" במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, ואת "המרכז הקליני לאחריות חברתית ולזכויות אדם" באוניברסיטה העברית – ארגונים שאותם ייסד.

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

נושאים

חוקה - אוטוביוגרפיה של יחסי הכוח בחברה יובל אלבשן

פתיחה - דת המשפט

אני רואה בעצמי אדם דתי. דתי היא דת המשפט, דת הדמוקרטיה הליברלית, וכמו כל איש מאמין, איני יכול לעשות בה שימוש כוזב רק כשהדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים הישירים והמידיים שלי. להפך, בראייתי המבחן העליון של כל מאמין הוא כאשר הוא דבק בעקרונותיו גם כשהם מקשים עליו, לא לגמרי מוצדקים בעיניו ובוודאות אינם מסייעים בעדו. בהקשר של זכויות אדם המבחן ברור עוד יותר. המאמין בזכויות אדם עומד בו כשהוא מגן לא על זכויותיו שלו או של הדומים לו אלא דווקא על זכויות יריביו שלא פעם מאיימים על אורח חייו.  אחרת – עסקינן בעבודת אלילים כוזבת ותו לא. 

זו הסיבה שבעטיה התקשיתי להחריש כשבתקופת הרפורמה המשפטית/המהפכה המשטרית (להלן אכנה אותה: הרפורמה המשטרית)  רבים מבין חברי לקהיליית המשפטנים בישראל עשו ביודעין שימוש נפסד ולא נכון בתורת המשפט שלנו כדי לקדם את אמונותיהם (שאני שותף להן) בבחינת "המטרה מקדשת את כל האמצעים". כך היו בינינו כאלה שטענו למרבה התדהמה ש"דמוקרטיה אינה שלטון הרוב כי אם הגנה על מיעוטים" (מה שלכאורה הופך את משטר האימים של משפחת אסד בסוריה לדמוקרטיה שכן הוא מגן על המיעוט העלווי החזק); כך היו מי שנתנו לגיטימציה למתן כוח עודף לאזרחים בעלי משאבים שונים בכל הקשור לקבלת הכרעות מדיניות (policy) והיו מוכנים לוותר על אחד מעיקרי האמונה שלנו  - השוויון בין בני האדם - שביטויו המרכזי בדמוקרטיה הליברלית הוא "קול אחד לכל אחד"; כך אפילו היה מי שהציע בריש גלי להקים בית עליון מעל לכנסת בו יהיו רק מי ששירת שירות צבאי מלא והוא בעל הכנסה מגובה מסוים; וכך  גם נולדה הסיסמא "בית המשפט עליון" שכיוונה לכך שבדמוקרטיה לבית המשפט העליון צריכה להיות המילה האחרונה, כמעין מועצת חכמים אשר ניצבת מעל לפרלמנט המייצג את העם הריבון. 

אך ברור שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אבל היא קודם לכל שלטון הרוב שנבחר באופן שווה על ידי כל האזרחים, עלווי כסוני, תומך נתניהו כמתנגדו, חילוני כחרדי, טייס קרב רב זכויות כמו מי שמשתמט משירות, יהודי כערבי. רק כך מתגבשת ריבונות שמייצגת את מרבית האזרחים. לצד שלטון הרוב מוקמים מנגנונים שמגינים על מיעוטים מוחלשים שנעדרים יכולת להשתמש במערכת הפוליטית הרגילה ולמצות שם את כוחם הן בשל דורסנות הרוב והן מסיבות אחרות. הדוגמא המובהקת לכך בישראל היא המיעוט הערבי שהלכה למעשה חסר השפעה בשלטון הישראלי. דוגמא נוספת היא המיעוט הלהטב"קי שלמרות משאבים רבים שעומדים לרשותו (בניגוד לזה הערבי) הוא לא באמת יכול למצותם במסדרונות השלטון.  

במובנים רבים, חלק מהסיסמאות שנצעקו ברחובות ונאמרו באולפנים הזכירו את המצב שקדם לתיקון 24 לחוקה האמריקאית שאסר על התניית זכות הצבעה בתשלום מס בצורה מסוימת  (שיטה שעזרה למדינות הדרום למנוע מאפרו-אמריקאים להצביע),  לאספת המעמדות שלפני המהפכה הצרפתית (שם המעמדות הראשון והשני שמנו כחצי מיליון איש קיבלו כל אחד קול שווה למעמד השלישי – העם – שמנה קרוב ל 25 מיליון איש) ואפילו לפרלמנט התלת ביתי של משטר האפרטהייד הדרום אפריקאי שכלל שלושה בתים: בית ללבנים (בו למעשה רוכזה מרבית הכוח), בית לצבעונים ובית להודים, כשהשחורים נשלחו לפרלמנטים במדינות ה"מולדת" המדומיינות שהציעו להם. אגב, גם במקרים ההם נטען שהשכבה העליונה/ הלבנה/ העשירה/ המשכילה היא המחזיקה את כל המדינה על כתפיה ואם דרישותיה לא יתקבלו, היא תעזוב ובלעדיה הכל יקרוס. נכון שגם שם היה לטענה זו ביסוס בשטח (להודים ולצבעוניים כמעט ולא הותר לעסוק במקצועות עלית). למרבה השמחה רעיונות אלה קרסו מהטעם הפשוט: ההמונים קמו נגדם משום שהם חתרו תחת הרעיון הנשגב שכל בני האדם נבראו שווים. יש לקוות שזה מה שיקרה גם אצלנו לבלוני הרעיונות הללו שהופרחו במסגרת השנה האחרונה, שכן בניגוד למה שצעקו אלה שהחזיקו בשלטים אלה, דווקא אם הם יתקבלו לא תהא פה דמוקרטיה.  הבסיס שבלעדיו אין דמוקרטיה הוא השוויון. שוויון בין  בעלי ההון בהייטק שמספקים 48.2% מהייצוא  לבין  עובדי הקבלן שמנקים את משרדיהם תמורת שכר מינימום ואישור להשתמש חופשי במכונת הקפה היוקרתית שבמשרד; שוויון בין נשים חרדיות לנשים חילוניות וכו'. 

בימים רגילים לפני שה-"רק ביבי" וה-"רק לא ביבי" השתלטו על קצוות החברה והקימו להן כנסיות תוקפניות של מאמינים קנאים, אין לי ספק שכל איש משפט היה יוצא נגד רעיונות עוועים אלה אבל במהלך הרפורמה המשטרית קמו משפטנים שבשם קדושת המאבק נתנו להם לגיטימציה והצדיקו זאת בשורה של צידוקים מביכים. אני מודה שזה הפתיע אותי לרעה ולא שהגעתי בתול לתקופה זו. באמתחתי מעל לשלושים שנות מאבקים חברתיים ויודע אני היטב מהו מוסר כפול ומהי צביעות. בכל זאת הפעם האקרובטיקה האנטי אינטלקטואלית של חברי לאקדמיה המשפטית שלאחר שהעמידו במשך עשרות שנים דורות של פרחי משפט על הנחות יסוד, שינו אותן בהינף פי אף לטובת המאבק הקדוש, הדהימה אותי. כך למשל הפכה בראייתם מגילת העצמאות ממסמך שהוסכם על כולם שאינו בעל תוקף משפטי (מסיבות רבות) למעין חוקת-על מחייבת שניצבת בקודקוד המשפט החוקתי שלנו. כך גם למשל שונתה הקביעה שחוללה (לשמחתי הרבה, כפי שיפורט בהמשך) את המהפכה החוקתית של  1992 לפיה "חוק יסוד הוא מה שהכנסת מכנה אותו כך" (בניגוד לדעות רבים  שסברו שמדובר בחוק רגיל ולכן אין סמכות לביקורת שיפוטית על פגיעה בזכויות שנזכרות בהם, כפי שיבואר בהמשך) לטענה שגם כשהכנסת מכנה חוק כלשהוא כחוק יסוד זה עדיין לא הופך אותו לכזה.  מה שעצוב היה שלא דובר בשינוי אידיאולוגי (שהוא לגיטימי אבל מחייב הסבר בעיני) אלא שינוי שנבע מצרכי השעה כפי שנתפסו בעיני רבים מהקהילייה המשפטית כדי להביס את מה שהם ראו, וכאמור לא לגמרי לא בצדק, האיום האנטי דמוקרטי. 

פרופ' יואב דותן, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית אמר לאחר השבעה באוקטובר שהוא יצא נגד הרפורמה המשטרית משום ש"אם אני צריך לבחור בין ממלכת הכזבים של אהרון ברק לבין מלכות הטרור של איתמר בן גביר. אני נשאר עם האפשרות הראשונה". באומץ לב דותן הודה כי החשש מהרפורמה ומוביליה הכתיב חלק מהטיעונים נגדה במקום היצמדות לטיעונים משפטיים ודמוקרטיים נטולי הטיה. בכך הוא גם חשף רבים אחרים מבין מלומדי המשפט ששיווקו אמירות כאמיתות שאין לערער אחריהן רק מפני החשש (שאף אני שותף לו  בחלקו) מהרפורמה המשטרית שממשלת נתניהו לוין הובילה.   דבריו מבהירים גם מדוע חשוב לשוב ולהסביר לציבור הכללי כמו גם לפרחי המשפט את עקרונות היסוד של תורת המשפט לפני שהקנאים משני הצדדים השחיתוה. זו מטרתה הצנועה של סדרת ספרים קצרים זו. 

הספרים מבוססים על סדרות הרצאות שנתתי לאורך חודשי המאבק על הרפורמה המשטרית בכל מקום שהסכים לתת לי במה. בשל הצורך להנגיש את הנושא, מדובר במבט על בלבד. זאת, ללא ירידה לחריגים  שוליים אלא במקום שבו הם משנים את התמונה הכללית.  בהתאם, לא נוספו הפניות והערות שוליים. פרופ' גוגל וחבריו לרשתות מאפשרים היום לכל מי שרוצה להעמיק בכל סוגיה לעשות זאת בקלות בכוחות עצמו. אני ממליץ על כך. הטלת ספק היא אבן הראשה של  המשפט בכלל ושל החינוך המשפטי בפרט. כי זאת יש לזכור: המשפט אינו מדע אלא תופעה חברתית שמושפעת מאינספור פקטורים – חברתיים, כלכליים, תרבותיים, לאומיים, מגדריים ועוד. לכן כדאי לא לקבל דבר כתורה מסיני אלא נדרש תמיד לבדוק אותו ולאתגר את הנחות היסוד שלוו. אך ברור שזה תקף גם לגבי דברי שלי בסדרת ספרים זו.  

יובל אלבשן 
Yuval.elbashan@gmail.com