הקדמת המתרגם
ראשית כניסתי לחדרי התורה לפני שנים מספר. התגלגלתי לשעריה בעת שידעתי כי נצרכת לי דרך מוסרית ורוחנית. לא העליתי אז בדעתי שדרך זו תהיה דרך התורה, כי האדם באשר הוא אדם עמד לנגד עיני, ואילו התורה - למיטב הבנתי באותה העת - תורת היהודים היא, ליהודים ועל היהודים. זכורה לי הפעם הראשונה ששמעתי שיעור מפי סבי מורי ז"ל מעל קלטת ישנה - התרוממתי איתו לגובה מעוף הציפור להתבונן על עולם ומלואו ולקוות בעבורו. לפתע ראיתי כי אפשר לאהוב עולם ואנשיו וגם להיות איש ישראל. ראשית כתיבתו של ספר זה טמונה ברצוני לחלוק תגלית זו עם קוראים נוספים: תורת ה' מיועדת לעולם כולו. אמנם כן, אישה היא לעם ישראל, אך אחות היא לאנושות. סבי ידע היטב כי דבר זה הענווה כמעט ואינה מתירה לאומרו, ובכל זאת ראה הכרח לפרשו כמעט בכל שיעור שנשא.
לצערי, לא זכינו אני וסבי ללמוד יחד תורה. בעבורי, העבודה על ספר זה היתה מעין לימוד משותף איתו - סבי מלמד ואני שואל, חולק, משלים, מתקן, עורך ומסדר. בלימוד זה ליוו אותנו רבים ומסורים מבני המשפחה ומתלמידיו - זכות גדולה ותענוג שאתגעגע אליהם בסיום עבודה זו.
בספר תרגמתי מצרפתית לעברית כמה משיעוריו בעל־פה (מלבד המבוא שכתב הוא עצמו) וערכתי אותם. סבי, כאיש מובהק של התורה שבעל־פה, כמעט לא הותיר אחריו משנה כתובה. במידה מסוימת, עצם כתיבת ספר זה סותרת את דרכו - הוא נהג לומר בבדיחוּת שרצינות טמונה בה שכתיבת ספרים מרחיקה את הקץ. משום כך ניסיתי לשמור ככל הניתן על הרוח החיה של שיעוריו. בחירה זו מקשה לעתים על הקריאה, שכן בכתיבה שכזאת יש מן המהלך הבלתי לינארי של התורה שבעל־פה. אך ישנם גם יתרונות לדרך זו, ואיני אלא מנסה לשאוב השראה מכותבי התורה שבעל־פה לדורותיהם. כדי להקל ככל האפשר על רצף הקריאה העברתי להערות השוליים תכני שיעור שסטו מן הנושא הכללי שנלמד באותו שיעור. כל הערות השוליים הן מדברי הרב באותו שיעור אלא אם כן צוין אחרת. שאלות ותשובות שולבו בתוך הטקסט, לבד ממקרים בודדים שבהם ראיתי צורך מתודי להשאירן כפי שהן - כשאלה ותשובה.
לא הבאתי את מקורות חז"ל לדברים אלא במקומות שהרב התייחס אליהם במפורש. אפילו כך, מראי המקומות כולם שלי, שכן הוא לא נהג להביא את מראה המקום המדויק לדבריו. מכיוון שמשנתו כה עשירה ורחבה, ניסיון לבסס את הרעיונות באמצעות הפניה למקורות היה דורש עיבוד של קשת מקורות מכל הסוגים: למן הקבלה ועד לפשט המקראות, למן הפילוסופיה ועד למדעי הטבע. אני סמוך ובטוח שהמצויים בתורה ובמקורות חז"ל יֵדעו לזהות את הסימוכין לנאמר בשיעורים אלה ולא זו בלבד, אלא שהאופן שבו נאמרו הדברים יאיר בעבורם את מקורות חז"ל עצמם באור חוזר ויוליד מתוכם משמעות מתחדשת.
קהל השומעים בשיעורים המובאים כאן היו בעיקר סטודנטים בצרפת של המחצית השנייה של המאה העשרים, או אנשים שמוצאם מאותו רקע תרבותי. בשיעוריו התאים סבי את השפה שבה התנסח ואת הגדרותיו לתרבות של תלמידיו, להלך המחשבה שלהם ולעולמם הרוחני. ספק רב אם היה בוחר לומר את דבריו באותו האופן לקהל ישראלי. אבהיר ואומר כי ספר זה לא בא לעבד ולהתאים את הרעיונות שבו לעולם המושגים הישראלי. עם זאת, מלאכת התרגום ועיבוד השיעורים דרשה לעתים התערבות קלה - כאשר זו נבעה לדעתי באופן ישיר מתוך הנאמר - על מנת שהדברים לא יישארו זרים וחתומים לקורא הישראלי. כולי תפילה שהתערבויות אלה לא עיוותו את משמעות הנאמר. ואולם, למרות ניסיוני לשמור על ענווה מרבית בעבודת התרגום והעריכה, הרוצה לדקדק בדברים המובאים כאן מילה במילה יימצא מדקדק בי ולא בסבי, ואין לי אלא להפנותו לחומר הכתוב ולשיעורים המוקלטים בשפה הצרפתית.
אני מקווה ומאמין שהוצאתו לאור של ספר זה מסבה לו נחת רוח במקום מושבו.
תודות
במשך שנות עבודתי על ספר זה זכיתי ללא הרף לעזרה מקשת של דמויות: בני משפחה, תלמידי הרב וחברים. דבר זה היה בעבורי אחת המתנות המשמעותיות בכתיבת הספר, ובעיקר הזדמנות ללמוד עם שורה של תלמידי חכמים ואנשי הגות הפזורים בתחומי עשייה שונים. בתוך כך זכיתי גם לטעום משהו מן העולם החבוי מן העין של חכמי יהדות צפון אפריקה. תקצר היריעה מלהכיר תודה לכל האור שאספתי במסע הזה. אני מודה לכל מי שעזרו לי במלאכה, ואמנה רק כמה מהם:
למורי ורבי הרב שלמה בן נעים ז"ל, על שפתח בפני את ביתו ועל שהיה לי לרב ולמדריך. לדודי ישראל פיבקו, על שפתח בפני שערי תורה ומדרש, על ישירות וחוסר התפשרות, ועל הצחוק שליווה את העבודה על הספר. לרב דניאל אשכנזי, אחי־סבי, על שהטעים לי טעם תורה של דור אחר. לאליעזר שרקי, שליווה אותי במשך אין־ספור שעות ולימדני סבלנות, דייקנות ורוחב־דעת. טביעת עינו והערותיו מלוות את רוב המאמרים בספר זה. לאלפרד אררה, על החדות, הזריזות והבהירות. לרב דוד בן עזרא, על אורך רוח ועל עזרתו להבחין בין עיקר לטפל. לרב אלעזר ללום, על עדינות כוח הדיבור ועל בת־צחוק של תורה.
לכל אלו גם יחד יש לי להודות מעל הכול על פלא הצניעות שבהם.
בעבודת התרגום והעריכה עזרו גם יצחק אדה, הרב דעועל (דולי) בסוק, דוד חייט, ד"ר יצחק וייס והרב אליקים פ' שמשוביץ.
כל חומר הגלם להוצאת הספר, ולהוצאת הספרים הבאים שעוד יֵצאו לאור - הקלטות, תמלילים וחומר שכבר עוּבד - הוא פרי עבודתו המסורה של ר' יהודה נקש ז"ל, שעמל שנים ארוכות על הקלטת השיעורים, איסופם ועיבודם לכתב.
תודה לעמיחי ברהולץ על הליווי המסור בעריכה ובהבאת הספר לדפוס, ולענת חג'בי על עריכת הלשון.
הוצאת הספר לאור לא היתה אפשרית בלי תמיכתם של אבי ואמי, דוד ויעל אשכנזי, משפחת פרסמן־חלמיש, יואל פרנקפורטר, אורן רובין וד"ר גיל אברהם מורלי.
מכון מניטו חב חובה גדולה לד"ר יהודה דוד אמסלם, שתמך במשך זמן רב בפעילות המכון באופן כמעט בלעדי. מסירותו והלהט שלו לפרסום כתבי מורו ורבו מלווים את הספר.
תודה מיוחדת לדודי, ד"ר אריאל חלמיש, על שדחף, האמין, קרא, העיר, ייעץ ונתן לי את האומץ להתחיל בכל המפעל הזה.
ולבסוף, תודה לאשתי מיכל ולבני בכורי בניה דוד, מלווי ומורי במסע הרוחני של חיי ביתי.
איתי אשכנזי
ירושלים התשס"ח
יהודא ליאון אשכנזי (מניטוּ) - קורות חיים1
הרב יהודא ליאון אשכנזי, הידוע בכינוי "מניטו", נולד באוראן (אלג'יריה) בשנת 1922. אביו היה הרב דוד אשכנזי, רבה הראשי של אלג'יריה בשלהי התקופה הצרפתית ונצר לרבנו אשר (הרא"ש). סבו מצד אמו היה הרב המקובל חיים אבן טובול, נצר לרב יוסף אבן טבול אל מוגרבי, מתלמידי האר"י.
1938-1927
בתקופת נעוריו למד הרב אשכנזי לימודי קודש בתלמוד תורה ובישיבה לצד לימודים בבית הספר התיכון המקומי. לאחר לימודיו אלה החל בלימודים אקדמיים בחוגים לפילוסופיה ופסיכולוגיה, ובמקביל העמיק בלימוד התלמוד עם רבה הראשי של אלג'יר, הרב משה פינגרהוט. ללימודים אלה חברו גם לימודי קבלה בחוג משפחתו.
1945-1939
בשנים אלה הצטרף יהודא אשכנזי לתנועת "הצופים", שם קיבל את הכינוי שייקרא בו עד סוף ימיו ושבו ייוודע - "מניטו". זהו שמו של אל במיתולוגיה האינדיאנית המשמש כינוי למנהיג בעל עוצמה. בתקופה זו גם הוסיף להכשרתו הקבלית כמה חודשי לימוד בתחום זה במראקש, מרוקו. מדיניות הנומרוס קלאוזוס (Numerus clausus) של שלטונות וישי באלג'יריה קטעה את לימודיו האקדמיים של הרב והוא התגייס לצבא הצרפתי. מניטו נטל חלק בקרבות השחרור של צרפת. במהלך שירותו נפצע במערכה הצבאית באלזאס.
לקראת סוף מלחמת העולם השנייה התוודע מניטו לראשונה לרובר־יאיר גמזון (Robert Gamzon), ממנהיגי יהדות צרפת, תנועת הצופים היהודית והמחתרת היהודית במלחמת העולם השנייה. הקשר ביניהם החל כאשר "מניטו" נענה לקריאתו של גמזון להירתם לפעולה למען שיקום יהדות צרפת מחורבותיה, קריאה שהופנתה אל האינטליגנציה היהודית בצרפת ובאלג'יריה. עבודתם המשותפת של השניים שימשה השראה גדולה למניטו כמחנך וכמנהיג בצופים היהודיים. מפגש זה הוביל אחר כך למינויו כיורשו של גמזון בניהול בית הספר לקאדרים לתנועת הנוער "הצופים" ע"ש ג'לבר בלוך באורסאי (Orsay), בפרברי פריז.
1966-1946
מיד עם סיום מלחמת העולם השנייה שב מניטו אל ספסל הלימודים והמשיך את לימודיו לתואר ראשון בפילוסופיה ובסוציולוגיה באוניברסיטת הסורבון שבפריז. זאת לצד לימודי אתנוגרפיה ואנתרופלוגיה, בין היתר אצל קלוד לוי־שטראוס. באותה תקופה גם הרחיב את ידיעותיו הבלשניות בשפות עברית, ארמית, ערבית, יוונית ולטינית.
אל יעקב גורדין (Jacob Gordin 1897-1947), תלמיד חכם ומשכיל מזרח אירופי, התוודע מניטו דרך גמזון. לדבריו של מניטו, גורדין היה הרב האשכנזי הראשון שלו, והוא גם היה לימים האב הרוחני של האסכולה העתידה לשאת את השם "האסכולה הפריזאית למחשבת ישראל" (l’Ecole de pensée Juive de Paris). עם אסכולה זו נמנו, בין היתר, מניטו, הפילוסוף עמנואל לוינס, אנדרה נהר - מומחה בחקר התנ"ך וההגות התנ"כית, והפסיכואנליטיקאית - פרופ' אליאן אמאדו לוי ואלנסי.
ב־1955 ביקר מניטו לראשונה בארץ. ב־1956 התוודע בירושלים לרב צבי יהודה הכהן קוק ולאסכולה של ישיבת "מרכז הרב". מפגש זה היה נדבך מכריע בהתפתחותו הרוחנית. באותה תקופה היו לו גם יחסי גומלין עם עוד כמה חכמים בולטים, ובהם הרב שניאור זלמן שניאורסון (בן דודו של הרבי האחרון של חב"ד), והמקובלים הרב יהודה אשלג (מפולין), הרב מרדכי עטיה (מסוריה) והרב לוי נחמני (ממרוקו).
החל ב־1957 הפך לאחד המרצים הבולטים ב"כינוסים של האינטלקטואלים היהודים בצרפת", שיזם ההיסטוריון ואיש הרוח אדמונד פְלג (Edmond Fleg) בשיתוף עם הקונגרס העולמי היהודי. בשנים 1967-1958 ניהל מניטו את המרכז ללימודים יהודיים אוניברסיטאיים (CUEJ) שייסד בפריז, מרכז שהפך לאבן שואבת לקהלים רחבים ובמיוחד לציבור האינטלקטואלי־סטודנטיאלי.
1996-1967
מניטו עלה ארצה, כמו רבים מיהודי צרפת, בעקבות מלחמת ששת הימים. את פרק החיים שלו בארץ הקדיש לחינוך תוך שהוא ממשיך את מחויבותו העמוקה לקהילה היהודית בצרפת ובעולם הפרנקופוני, ולקיום קשר כמנהגו גם עם העולם הלא־יהודי - קשר שאף התחזק לאחר עלייתו ארצה. מניטו העמיד בארץ אלפי תלמידים בכל המוסדות שאותם ניהל: בית ספר תיכון בנתניה, הישיבה הספרדית "מתיבתא" בירושלים העתיקה, בית המדרש הייחודי "מעיינות" שייסד בירושלים בהשראת בית הספר באורסאי, ומרכז "יאיר" שהקים בירושלים כדי שיהווה מרכז רוחני ליהודי צרפת בארץ. במסגרת קשריו עם העולם הלא־יהודי פעל מניטו לשיח בין דתות ובין זהויות מתוך הבנה שמונותאיזם אין פירושו רק אמונה באל אחד, אלא גם אמונה באנושות אחת. פעילות זו, מעבר לשאיפתו לדו־שיח אמיתי בין זהויות, נבעה מתודעת האחריות והשליחות של עם ישראל כלפי האנושות. מניטו השתתף בעשרות סימפוזיונים בחו"ל לצד מנהיגים רוחניים בני דתות שונות ברחבי אירופה, בקמרון ובמרוקו (האב פרופ' דיבואה, למשל, היה מבני שיחו הקבועים). הוא נשלח מטעם מדינת ישראל לקמרון, לבקשת נשיא קמרון פול ביאה, שביקש להתוודע ליהדות בטרם ייכונו עִמה יחסים דיפלומטיים, והשניים שמרו על קשר עד לפטירתו של הרב אשכנזי. הדלאי למה, המנהיג הרוחני הגולה של טיבט, ביקש להכירו וללמוד ממנו את "סוד קיומו של העם היהודי ששרד על אף אלפיים שנות גלות".
הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) נפטר בירושלים בשנת 1996.
השכלתו הכללית והפילוסופית הרחבה של הרב וידיעתו העמוקה בחוכמת ישראל, בנגלה ובנסתר שיוו לאישיותו רב תחומיות ויכולת נדירה לתקשר עם ציבורים רחבים ומגוונים ולקיים אינטראקציה אינטלקטואלית תוססת ואינטנסיבית. המורשת הספרדית לדורותיה הממזגת חול וקודש, יהדות וכלל־אנושיות היתה לו מקור השראה והוא היה לה ממשיך נאמן.
פרסומים נוספים בעברית:
כתבי הרב אשכנזי החלו להתפרסם בעברית רק בשנים האחרונות. עד כה יצאו לאור:
הערות
מבוא לתורה
זה ספר תולדות אדם
[פריז, 1966]2
התורה היא ספר ההתגלות שבו ה', בורא שמים וארץ, מדבר לבני האדם ומספר להם את סיפורו של העולם שברא. בסיפור התורה הבורא מגלה לבני האדם מהי משמעות ההיסטוריה האנושית ולאן מועדות פניה, הן בממד הכלל־אנושי והן בממד הפרטי - תכלית ההרפתקה הפרטית שאותה מגלמים חיי כל אדם ואדם. סיפורי התורה מחזירים את הקורא עד לעצם שורשי העולם, שורשיו של כל אחד מאיתנו, ופורשים בפנינו את האפוס הנפלא המהווה את תולדות האנושות - סיפור שסופו עדיין לא הוכרע: הוא עלול להסתיים באסון אפוקליפטי או לחלופין בהתגשמות החזון המשיחי, שבו אנו מאמינים ושאליו נשואה תקוותנו.
מבין כל הניסיונות שמהם ארוג נהר ההיסטוריה, מבין ההתנפצויות, הכישלונות, הקליפות וההצלחות החולפות, מבצבץ זרם מוזר וייחודי: עם ישראל. כמו כל ההרפתקאות האנושיות, חַווה עם ישראל כישלונות והתרוממויות, וידע דמויות מופת וילדים אבודים.
התגלות התורה היתה מיועדת לאותו עם, עם ישראל - בני אברהם, יצחק ויעקב, העברים, עם התורה. הם אלו אשר הבינו את סיפור התורה וחוו אותו בוודאות עמוקה ובנאמנות ללא עוררין, מתוך שלא ניתן להבחין היכן הגבול בין הסיפור לבין זהותם שלהם. ואולם ברגע מסוים נחתם הסיפור, ורגע זה היה חתימת ההיסטוריה של העברים, אשר חוו את התורה, ותחילת ההיסטוריה של היהודים, קוראי התורה.
האם אכן ניתן לומר שהיהודים הם קוראי התורה? האם אין בקרב אנשי אומות העולם בימינו מאות מיליוני אנשים אשר קוראים את התורה ומכירים את סיפורה? אין ספק שהם קוראים אותה, כל אחד בדרכו שלו, אך האם אין לראות בהן דרכים אמיתיות לקריאת התורה? מבעד לכתובים במאות שפות - ובהן היוונית, הלטינית, הצרפתית והאנגלית - התרבות המערבית, בדרכה שלה, היא בת לתנ"ך. הדתות של ארצות המערב רואות עצמן כנביעות הנובעות מן התורה, ועולמם של בראשית, של התהלים, של שיר השירים ושל הנביאים אינו זר אף למזרח התיכון, באמצעות האסלאם ובאמצעות הד מסוים מן התנ"ך המתנגן בקוראן. כל אחת מן התרבויות, כל אחד מן העמים הסובבים אותנו קורא את התורה במישרין או בעקיפין בדרכו שלו ובשפה המיוחדת לו.
אך ההנחה שאנו והעמים קוראים את אותו הטקסט נובעת רק מערפול מחשבתי, הנתמך בכך שאנו מכנים את הטקסט הזה באותו השם. אין להכחיש שמשותפים לנו ולהם פרטי הסיפורים המופיעים בתורה, אי אלו תובנות מוסריות הנובעות ממנה וטון פואטי כלשהו המתנגן בה. אך יחד עם זאת יש דרך יהודית, מסוימת וייחודית לקרוא את התורה - התורה הכתובה עברית כמובן - דרך יהודית, מסורת יהודית של קריאה, של לימוד ושל חדירה לאמת של הכתוב. דרך זו נמסרה מעידן לעידן, מרב לתלמיד, מאב לבנו במשך קרוב לשלושת אלפים שנים של לימוד מדוקדק, לימוד מתוך מסירות נפש, לימוד חי. היא השתרשה בעומק נשמת היהודים כתוצאה מן הלימוד ומן החיים, מן התפילה ומן ההגות של מאה דורות אשר השקיעו את המיטב שבימיהם ובלילותיהם, את מיטב שכלם, לִבם ונשמתם בתורת ה' המתלבשת במציאות היום־יום.
קריאה זו של התורה ולימודה הם ללא ספק מרכז החיים הרוחניים היהודיים. מדוע הם מתחדשים ללא הרף?
ראשית, אחת הנקודות העמוקות והדרמטיות ביותר בהגות האנושית היא המפגש שבין האדם לחוק, בין האדם לאמת. מחד גיסא, בני האדם נעלים לאין ערוך על החוק, מכיוון שהחוק הוא מערכת של עקרונות א־פרסונליים. מאידך גיסא, מכיוון שהחוק הוא החוק והאמת היא האמת, הריהם נעלים על האדם לאין ערוך. על מנת לפתור את הדרמה הזאת לא נותר לנו אלא להחליט איזה איבר מן האיברים נעדיף להקריב: את החוק למען האדם או את האדם למען החוק. אך הודות לאברהם אבינו התמסמסה הדרמה הזאת מעיקרה: אברהם אבינו גילה לאנושות שהמפגש עם החוק אינו מפגש עם מפלצת א־פרסונאלית אלא מפגש עם מישהו שהחוק הוא גילוי רצונו. ביחסינו עם החוק - וזוהי אחת הנקודות הרוחניות המשותפות לכל הזרמים היהודיים - אין כלל מקום לאימה ולטרגיוּת. היהודי יודע שאין הוא נמדד מול עקרונות - שאם לא כן קיומו אכן היה טרגי וייתכן שבכך טמון כישלון יוון - אלא מול פרסונה שרצתה שהחוק יהיה מה שהִנו.
אך ישנו ממד נוסף לקריאה היהודית של התורה: ההיסטוריה. אם ישנה משמעות לתולדות האנושות - ומי אינו מאמין בצנעה, ולו באופן מבולבל, שאכן ישנה משמעות - הרי שהיא טמונה בתורה. התורה היא שמציעה לנו, אם נדע לקרוא בה, תשובה לשאלות הגדולות אשר בני האדם שואלים את עצמם לגבי משמעות ההיסטוריה. ואכן, אומות העולם מפנות לעם ישראל את שאלותיהן בנוגע לתורת ישראל ובנוגע לתכלית האדם - בעבר במעורפל וכיום באופן ישיר. היום שבו ישכילו היהודים סוף סוף לתת את התשובה לאומות העולם יהיה מעין יום לידתם של ימות המשיח. בעת ההיא תהיה התורה בעבור היהודים הספר שהם קוראים לאחרים.
אך הדברים אינם מסתכמים בכך, מכיוון שכדי לקרוא באופן שלם את התורה צריך עם ישראל להיות, קודם כול ולפני הכול, הוא עצמו בשלמות. אוניברסליות אמיתית יכולה להתקיים רק אם שורשיה נטועים בפרטיקולריזם אמיתי. אפילו אם לא היו בעולם שום חברה אחרת ושום מדינה ואף לא קורא אחד נוסף של התורה על פני האדמה, בכל זאת היה היהודי קורא אותה. היהודים אינם מוצאים בתורה רק את המשמעות של יחסיהם עם האומות, אלא היא גם מקור הידע האמיתי היחיד, מעבר לכל הניתוחים הסוציולוגיים והפסיכואנליטיים, לגבי זהותם האינטימית ולגבי ההגדרה המלאה של ייחודם. הם מוצאים בה את התשובה המיידית לשאלות המנסרות בהם: "מה אני?" ו"מי אני?". בקריאת התורה, היהודי קורא את תעודת הזהות שלו. הוא מגדיר את עצמו ביחס לציר המאוזן של הזמן, ומחזיר את עצמו לציר האנכי של תולדות העם העברי, תולדות שלא נקטעו לרגע מאז ששמע העם את דבר ה' למרגלות הר סיני לפני כשלושת אלפים וחמש מאות שנה.
אין בכך שמץ של גזענות. היהודי של היום עשוי להיות שאר בשרם של אברהם, יצחק ויעקב, אך במקרים רבים הוא צאצא של אלו שבחרו להצטרף לקוראים העבריים של התורה לאורך הדורות. למעשה, רוב היהודים הם בני־בניהם של אלו שבחרו בקריאת התורה באופן העברי על פני זהויות כגון המצרית, הפרסית או היוונית, וזאת אפילו אם ב"תרבותם" הם נותרו יוונים כפי שאנו, יהודי צרפת, צרפתים.
היום, כמו אתמול, לקרוא את התורה כיהודי משמעו למדוד את עצמך מול דברי התורה בנוגע לעם ישראל, משמעו להגדיר את עצמך ביחס לעידן שעליו מסופר בתורה, העידן שבו התגלה ה' לאדם. במרכז התורה עומדת התגלות ה' לאדם, בתחילה במישרין ובהמשך בקולם של הנביאים. הנביאים, כבנים לעולם שבו קיומו של הבורא אינו מוטל בספק, אינם פילוסופים ואף לא תאולוגים. הם אינם עוסקים כלל בהוכחה שהאל קיים - הנביא רואה, שומע ואומר. הוא נותן הכוונות והוראות ומסביר את כללי המשחק. על אודות הנקודה הזו אין עם הנביא שום ויכוח, שכן כולם יודעים שיסודות דבריו אמיתיים ללא עוררין: האדם עשוי לשמוע בקולו או להפנות לו עורף, אך אף אחד אינו מעלה בדעתו לערער על ודאות ההתגלות. לאחר מעמד הסנה, כאשר משה רבנו מודיע לעם ישראל, בשליחות ה', שהגיעה העת לשים קץ לגלות מצרים, הוא נענה בחדות: "חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם". אך אף אחד אינו מערער על כך שה', מי שהיה, הווה ויהיה, התגלה למשה במעמד הסנה. וכך היה גם בהמשך הדרך - עגל הזהב נבנה בידי אותם אלה שראו את קולו של ה' בהר סיני. מעשיהם הפגינו את חוסר נאמנותם לקול ההוא, ועם זאת הם לא הכחישו שהיו עדים לו. בפשטות, הם יצאו נגד, כפי שאחרים המשיכו להיות בעד.
בעבור העברים של פעם וכך גם בעבורנו, היהודים של היום, השאלה איננה אם ה' קיים או אם להיסטוריה יש משמעות, השאלה היא מי הוא אותו ה' ומהי המשמעות הזאת.
אנו עומדים היום, אלפיים וארבע מאות שנים לאחר שנדם קולו של הנביא מלאכי, אחרון הנביאים. כביכול, ה' הכריע ואת מה שהיה לו לומר - בעצמו ובאמצעות שלוחיו - כבר אמר, ומאותו הרגע ואילך הגיע שעתו של האדם לדבר. היום, אם כן, זוהי שעתו של האדם לדבר ולעמוד בזכות עצמו. כלומר על האדם להחליט אם יזדהה עם המילה שנאמרה אם לאו. עליו לגלות אם הוא רואה את עצמו מחויב למילה ההיא או לא, ולהעיד בחייו שלו אם הוא בעד או נגד. אך כיצד יענה על כך אדם אשר לא קרא באופן האמיתי ביותר את הספר המציב בפניו את השאלה?
בספר בראשית, לפני שמתחילה ההרפתקה של אברהם, מסופר שהיתה עת שבה הארץ היתה שפה אחת ודברים אחדים. לאנושות היתה אז אחדות עמוקה וברורה - ויחד עם זאת לכל משפחה ולכל עם היו חוכמה, שפה וזהות ייחודיות, דרך משלהם להיות אדם. כשבני האדם היו משוחחים, הם היו מדברים על אודות אותו הדבר עצמו ופניהם היו נשואות אל מטרות משותפות - למרות ריבוי התרבויות, כל אחת וכבודה שלה, כל אחת והסגנון המיוחד שלה - מבלי שמישהו ינסה לכפות את זהותו על זולתו.
אך האדם, שהתיימר להעמיד את עצמו במקומו של הבורא, ניפץ את כל זה. זהו סיפורם של מגדל בבל, של בלילת הלשונות והיחסים האנושיים ושל הקץ לאחדות בין החברות. לא נותרו מן האדם אלא שברי זהות. בזו אחר זו, לאורך ההיסטוריה, ניסתה כל אחת מן החברות המרכיבות את האנושות לכפות את שבר הזהות שלה על ה"אחרים". למעשה, זו היתה ההיסטוריה עצמה. והנה הופיע אברהם אבינו, יחידי בסירובו להשתתף במהלך של הציביליזציה הבבלית, ויחידי בסירובו להיגרר אל תוך האסון שנבע ממהלך זה. אברהם קיבל על עצמו לקחת מחדש את האחריות על ההיסטוריה. בעקבותיו, עם ישראל מסרב לקחת חלק במאבקים בין האומות (אף אם לא כל יהודי מרגיש מחויב לכך באופן אישי), וזאת אף על פי שהוא סובל יותר מכולם מתוצאותיהם הרצחניות. הוא מעורב בין האומות וחולק עִמן את גורלן, מבלי לוותר על גורלו הפרטי. בכל מקום שהם נמצאים על פני האדמה, היהודים אוחזים בזהותם הייחודית ויחד עם זאת מלקטים את הזהויות האנושיות של כל מקום ושל כל זמן ועוטים אותן על עצמם. הם בעת ובעונה אחת בני אדם לפי דרכו של אברהם ובני אדם לפי דרכן של צרפת, ליטא ומרוקו. כאשר הם מוצאים את עצמם בפריז וכאשר הם מתקבצים לירושלים, הם מאחדים את כל הזהויות האנושיות, הם מקהילים את כל האנושות כולה - אם ירצה ה'! - ומאחדים אותה מחדש על פי דרכו של אברהם. אבל איך נוכל אי פעם להיות ממשיכי דרכו של אברהם אם מעולם לא קראנו, לא למדנו ולא ספגנו בכל נימי נשמתנו את תולדותיו של אברהם כפי שהן עולות מן התורה העברית?
הערות
2. הקדמה זו נכתבה על ידי הרב אשכנזי כמאמר שראה אור ב: ‘La Torah, suivie des Haftarot et du rituel’, Société encyclopédique française, Paris 1966, pp. 12-14.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
