על החוכמה הבלתי־אפשרית

ערגה

רוב הזמן אני חי את חיי בלי לחשוב עליהם יותר מדי, ומשתדל להנעים אותם ככל האפשר. אולם מפעם לפעם קורה לי שאני כאילו "תופס מרחק" מעצמי, מתרחק מעצמי, אפשר לומר, וצופה מן הצד בהווייתי, ואז אני שואל את עצמי אם יש משמעות לחיי: מה פשרם? לאן הם מוליכים אותי? האם אני הוא שמוביל אותם או הם אלה שמובילים אותי? מה אני עושה בחיי? מה עשיתי בהם? מה אני רוצה לעשות בהם? מה אני יכול לעשות בהם? האם אינני אלא נושא־מֶשך־זֶרע, שתכליתו היחידה היא לאפשר את המשך הגזע האנושי, או שיש בקיומי תכלית אחרת, ואם כן, מהי? האם נגזר על כל אחד מאיתנו לחיות את חייו מיום ליום, כשאופיו, הרגליו והנסיבות הם שמובילים אותו, בעוד הוא משתדל לנהל את חייו באופן המיטבי, לשאוף אל העונג ולברוח מן הכאב? האם עליו להפוך את חייו למפעל חייו ולקבל על עצמו כללי חיים, זכויות וחובות, וכך להנחיל משמעות לחייו ולמנוע את שרירותיות המקרה והנסיבות? וחשוב במיוחד: כיצד ראוי לו לאדם שינהל את חייו בעולם סגור בתוך עצמו, עולם ללא השגחה אלוהית וללא נורמות אלוהיות? לחיות, להמשיך להיות, לחיות, זמן רב ככל האפשר, ובתנאים הטובים ביותר שייתכנו – כלום זוהי התכלית היחידה של החיים, של חיי? ברגעי ההרהור האלה, מתעוררים בי הערגה, הגעגוע אל החוכמה, מועקת היעדרה, ההשתוקקות לצורת חיים שאוכל להעריץ, שארצה לחקות.

בעולם שבו הנורמה היחידה היא חוק בני־האדם והחוקיוּת של תופעות הטבע, בעולם שאין לו תכלית אחרת לבד מהמשכיותו שלו, בעולם שאין בו תקווה אחרת לבד מעצם התקיימותו – בעולם כזה דרושה מידה רבה של יומרה ויכולת גדולה לאשליה עצמית כדי להאמין שאפשר להשתלב בדרך החוכמה ולהיסחף לתוך הזרם השוטף של הדברים. מדברים הרבה על כבוד עצמי, על ניהול חיים של כבוד, חיים שאין בהם בושה וכלימה. אבל ייתכן שאלה רק סַכֵּי־עיניים שאנחנו מסתתרים מאחוריהם כדי שלא להישיר מבט אל מה שהִנו באמת, הווה אומר, בני־אדם שנולדים, מולידים ומתים. למה לרצות להיות חכם? למה, לשם מה, לרצות לחיות אחרת? ואם אכן לרצות להיות חכם, באיזה סוג של חוכמה מדובר ובאיזה דגם של חוכמה – חוכמה כידע אמיתי, כאמנות החיים, כדאגה לעצמי, כדרך פעולה, כדרך הוויה, כמתת האלים?

איזהו הפיתוי המצודד בני־אדם? לאחדים, הפיתוי הוא העונג, לאחרים הוא הגבורה, ולעוד אחרים הוא הקדושה. אך יש גם מי שהחוכמה היא פיתויו. בעיית החוכמה, החוכמה שלי, החוכמה הבלתי־אפשרית שלי, מעסיקה אותי כבר זמן רב, נדמה לי אפילו שמאז ומתמיד. בַּחוכמה אני צופה את אפשרות שלֵמותי: אני חולם על החוכמה, חולם להיות חכם, אבל איני יודע בדיוק חוכמה מהי. אני נכסף אל החוכמה ועורג אליה, אף כי איני מכיר באופן מדויק את מושא תשוקתי. מדברים עליה כעל משהו שרק קווי מִתאר מטושטשים שלו נראים לעין, ואתה שואל את עצמך אם אין מדובר באשליה, בחֶזיון תעתועים, בחלום. האם כדי להיות חכם צריך לדעת, לעשות, להיות, לחיות? מהי אותה חוכמה שמרבים כל־כך לדבר עליה אך ממעטים כל־כך לדעת עליה? מיהו אותו חכם שאני חולם עליו, מיהו אותו חכם שאני חולם להיות?

"שוב אל עצמך אתה והתבונן: והיה אם תראה את עצמך שעדיין אינך יפה, דְמֵה לך לעושה פסל, הרוצה שפסלו יהיה יפה ועל כן הוא נוטל קורט מכאן ומגרד קורט מכאן, זה יחליק וזה ינקה, עד שישַווה לפסל פנים יפות; כך גם אתה, סלק ממך את הטפילה, ישר את העקום, כל עכור תן דעתך לטהרו ולעשותו מבהיק, ואל תתרפה בבניינו של דיוקנך, עד שתאיר לך תפארתה האלוהית של המעלה". (פלוטינוס, אֶנֵאדות, א', ו', 9).^1*

מדובר כמובן בדימוי בלבד, אך הוא יפה, עשיר ועוצמתי: על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה לפעול על עצמו באותה דרך שהפַּסל פועל על גוש השיש, כשבמאמץ שלו הוא משתחרר מן הפסולת שבו, ומקרב את עצמו אל שלמותו. בעיני פלוטינוס, המצב ברור: יש לו דגם של חכם מול עיניו – יהיה זה סוקרטס, אפלטון או כל חכם אחר שהוא מעריץ ומבקש לחקות. הוא יודע מה הוא רוצה להיות, והוא יוצר את הרושם שהוא יודע איך לפעול כדי להשיג את מטרתו – כדרך הפַּסל שיש לו בדמיונו דגם שהוא מבקש לממש ויש לו האמצעים להצליח במשימתו. פלוטינוס מציג לנו כאן דרך חיים, שיטת חינוך, נתיב המוביל אל החוכמה: אנחנו יודעים מלכתחילה לְמה אנו חותרים, אנחנו יודעים מראש מה המטרה שאותה אנו רוצים להשיג, ואנו יוצאים לדרך שאמורה להוביל אליה.

אבל זה בדיוק לב הבעיה: האם אנחנו באמת יודעים מה אנו רוצים להיות? האם אנחנו באמת מכירים את עצמנו כמות שאנחנו ויודעים מה אנו רוצים להיות? האם אנחנו יודעים מה עלינו לעשות כדי להפוך למה שאנחנו רוצים להיות? כיצד נדע למה ראוי לנו לשאוף? מי אני ומה אני, שאני יכול להפוך למשהו או למישהו אחר מכפי שהנני? האם קיים בתוכי דימוי עצמי שאליו ראוי לי לחתור, או שמא הדימוי הזה הולך ומתגבש ככל שאני מתקרב לעברו?

"אהה, נפשי, התהיי אי־פעם טובה, פשוטה, אחת, עירומה, נראית־לעין יותר מן הגוף המקיף אותך? התביאי אי־פעם לכלל מימוש את נטיותייך לאהוב ולהוקיר? התהיי אי־פעם שׂבעת רצון, נטולת צרכים, נטולת חרטה, נטולת תשוקה ליצוּר אחר כלשהו, אם חי ואם מת, שישמש כלי לסיפוק תענוגותייך? התחדלי להשתוקק אל הזמן, כדי שתארך הנאתך, או להשתוקק אל המרחב, אל מחוז או אקלים נוח יותר, אל התאמה מאושרת בין בני האדם? התסתפקי אי־פעם במצב הנוכחי, היִישָׂא הקיים חן בעינייך? התשתכנעי שמבחינתך הכול נוכֵח, הכול טוב, הכול בא מן האלים, שיתקיים כל מה שנושא חן בעיניהם, כל מה שעליהם לתת למען שלומו של החי המושלם, הטוב, הצודק, היפה, המחולל, המכיל ומקיף את כל הדברים, הנוטל את היצורים המוּעדים להשמדה ומוליד חדשים, שדומים להם? התהיי מסוגלת אי־פעם לחיות בחברה עם האלים, עם בני־האדם, מבלי להלין עליהם ומבלי שיאשימו אותך?" (מרקוס אורליוס, הגיונות לעצמי, י', 1)

החכם על־פי המסורת שלנו הוא יצור אידיאלי, משמעות שאין לה הוראה, יצור שהוֹוה אך אינו קיים, כמו יצורים בידיוניים שאנחנו ממציאים, יצורים שקיימים בדמיוננו, בעברנו המשותף, במיתוסים שלנו. ואף־על־פי־כן, מושג החוכמה טבוע בי – אני חושב שהוא טבוע בכל אחד מאיתנו, במי פחות במי יותר – כעין דמות שהוטבעה במעומעם בשַעֲוות מוחנו, דמות שאיני מצליח לממש בתוך עצמי, אף כי אני מוצא אותה בתוכי. אליה, אל הדמות הזאת אני מתגעגע, אליה אני עורג: אל החוכמה כהקשבה לעצמך ולעולם, כמפגש עם האני העמוק שלך, כשילוב מושלם של העצמי בתוך המכלול של מה שקיים, כדרך הנכונה להיות ולחיות.

כיצד, באיזה נתיב, אפשר לחדור אל עולם החוכמה? וכי קיים בכלל עולם כזה? החוכמה כשלעצמה אינה קיימת, קיימים רק חכמים, השונים אלה מאלה. גם אם יש ביניהם נקודות דמיון, קווי התלכדות, הנתיב הקלסי המוביל אל החוכמה, הנתיב המקובל ביותר, הוא זה של הפילוסופיה: הרי הפילוסופים, מעצם הגדרתם ומתוקף ייעודם, הנם אוהבי החוכמה, המומחים לעולם החוכמה. זו הדרך שאני עומד לבחון ראשונה, כדי למצוא בה את הנושאים העיקריים שסביבם נפרשׂת החוכמה האידיאלית של תרבותנו. אחר־כך אדָרֵש לחכמי החלומות, חכמי הדמיון, חכמי הספרות, החכמים שאנו פוגשים בספרים, בסיפורים שמספרים לנו עליהם, ואשר גורמים לנו לחלום. לבסוף אני רוצה להתחקות אחר חכמי־החיים, חכמים שנזדמן לי לפגוש, בני־אדם שבדרך ההוויה והפעולה שלהם, בַּהילה הקורנת מהם, בְּתום התנהגותם, בִּמתיקות נוכחותם ובאי־מודעותם לערכם שלהם, גרמו לי לזהות בהם את מי שהם באמת: חכמים חיים. החכמים החיים האלה מילאו את לבי חדווה, ובזכותם, הערגה שלי אל החוכמה הופכת לפעמים לתקווה.

הערות

1. הערת המתרגמת: במקומות שנמצאו לנו תרגומים קיימים, נטלנו מהם. באחרים, תרגמנו מן המקור הצרפתי. הציטוטים מתוך האנאדות, כאן ולהלן, לקוחים מתרגומו של נתן שפיגל, שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים.