אשליה אמריקאית

הקדמה

אל כתיבת הספר הזה התגלגלתי במקרה. בחודש ספטמבר 2004 הוזמנתי להרצות בפני מועדון הבוגרים של אוניברסיטת ייל בטוקיו. סיפקתי רשימה של נושאים אפשריים, אבל המארח שלי, ג'ים בּרוּק, דחה את כולם בטענה כי חברי המועדון יעדיפו שאדבר על פניה האפשריים של מדיניות החוץ האמריקאית בממשלו העתידי של קארי. בקשתו היא שהביאה אותי להרצות על הסיבות המונעות ממשל בראשותו של קארי.¹ מהרצאה זאת צמח הספר. תחזיותי בנוגע למסע הבחירות של קארי נבעו מן השכנוע כי בפוליטיקה קשה לנצח משהו בשום־דבר.

הדמוקרטים נמצאו במגננה מאז שכבשו הרפובליקנים את הקונגרס בסערה, לראשונה זה שנות דור, עשר שנים קודם לכן. נצחון הרפובליקנים נבע בעיקר מסיבות הקשורות בפוליטיקה המקומית. הדמוקרטים לא היו מוכנים למתקפה על מדיניות הרווחה ולכוחו ההרסני של הקיצוץ במִסים, שעליהם שקדו מאז שנות השבעים של המאה העשרים קרן המורשת (Heritage Foundation), המכון ליזמוּת אמריקאית (American Enterprise Institute) וקבוצות עבודה שמרניות נוספות. החוזה עם אמריקה, סדר היום הרפובליקני החדש שהוצהר במניפסט הנציגים הרפובליקנים בבית הנבחרים בשנת 1994, עיצב מחדש את השיח הפוליטי בוושינגטון, והדמוקרטים מיהרו אף הם לאמץ לעצמם דרך דומה. עד שנת 1996 כבר הפך הנשיא קלינטון למאזֵן תקציבים שמרני מבחינה פיסקלית והתחיל לחתום על חוקים שנועדו "לשים קץ למדיניות הרווחה כפי שאנחנו מכירים אותה". כאשר עלה ג'ורג' ו' בוש לשלטון בינואר 2001 נחפזו השמרנים לממש את הישגיהם ויזמו את הורדת שיעורי המס באורח דרסטי לטובת האזרחים העשירים ביותר באמריקה. החקיקה זכתה לתמיכה נרחבת בקונגרס מצד שתי המפלגות – דבר שהעיד על מידת היסחפותם של הדמוקרטים לתמוך בתוכנית השמרנית החדשה.

מדיניות החוץ לא תפסה מקום בולט במירוץ הבחירות לנשיאות בשנת 2000. שנות התשעים של המאה העשרים היו העשור של אמריקה בזירה הבינלאומית. זוהר העליצות שהתעורר בעקבות סיום המלחמה הקרה קָרַן במלוא עוזו. האיחוד האירופי התחיל לשלב בתוכו רבות ממדינות הגוש הסובייטי לשעבר. אמריקה קידמה בשמחה את פני רוסיה כבעלת ברית. סין אימצה את הקפיטליזם בקנאות של מי שזה עתה המיר את דתו ופתחה את שעריה בפני השקעות אמריקאיות. נראה כי העימות בן עשרות השנים באירלנד עמד לבוא על פתרונו. האפרטהייד נעלם מדרום אפריקה בדרכי שלום. עדיין צריך היה לטפל בבעיות רציניות של זיהום סביבתי, עוני ומחלות – בייחוד איידס – אבל מבחינה גיאו־פוליטית נראה כי העולם נמצא במצב שפיר. ייתכן שהנסיונות לפתור את הסכסוך במזרח התיכון נכשלו. אבל לא היה בכך שום חדש, ולא נראה כל סימן שהסכסוך עומד להתפשט או לצאת מכלל שליטה.

נכון הדבר, שבמהלך כל העשור כוונו פעילויות טרור כנגד ארצות הברית. בשנת 1993 נכשל ניסיון לפוצץ את מרכז הסחר העולמי בעיר ניו יורק באמצעות הטמנת מטעני נפץ בחניונים התת־קרקעיים. שישה אזרחים נהרגו. פיצוץ שגרירויות ארצות הברית בניירובי ובדאר־א־סאלאם בשנת 1998 גרם למותם של מאתיים חמישים ותשעה בני אדם. שנתיים לאחר מכן הותקפה בתימן ספינת חיל הים האמריקאי "קוֹל", ושבעה עשר מחברי צוותהּ נהרגו. בהתקפות אלה היו מעורבים אוסאמה בן־לאדן וארגון אל־קאעידה. אבל ממשל קלינטון היה טרוד באותה עת בשערוריית מוניקה לוינסקי. רק אנשים ספורים, אם בכלל, קישרו בין האירועים והגיעו למסקנה כי ארצות הברית עומדת בפני איומים חדשים במהותם, שחייבו אותה לבצע שינוי רדיקלי ביחסיה עם שאר מדינות העולם.

סגן הנשיא אַל גוֹר ביסס את מסע הבחירות הכושל שלו בשנת 2000 על התנתקות משערוריות ממשלו של קלינטון, בעודו זוקף לזכותו את הצלחותיו ומוכיח כי הוא "אדם בעל דעות עצמאיות". הצהרותיו בעניינים בינלאומיים עסקו בעיקר באיכות הסביבה. ג'ורג' ו' בוש מיקד את מסע הבחירות שלו בתחום מדיניות הפנים, ובייחוד בסוגיית קיצוצי המִסים. הוא חזר על הטיעונים הרפובליקניים המקובלים בדבר הימנעות מהסתבכויות בלתי־נחוצות בארצות זרות, ועמד בתוקף על כך שדרושים כוח מכריע ואסטרטגיות יציאה ברורות במקרים שבהם לא יהיה אפשר להימנע מהסתבכויות מעין אלה. הוא שפך קיתונות של בוז על עצם הרעיון של "בניית אומות". כשנבחר לנשיא, פעולותיו הראשונות בתחום הביטחון הלאומי היו קשורות בחידוש מערכת ההגנה נגד טילים מימי מלחמת הכוכבים של רונלד רייגן ובצמצום כוחות הצבא הרגילים. לצורך מימושה של מטרה זו מינה בוש את דונלד רמספלד לתפקיד שר ההגנה.

פיגועי 11 בספטמבר 2001 שינו את פני הדברים. אם הדמוקרטים הופתעו מן המהירות שבה הגדיר מחדש דובר בית הנבחרים, ניוט גינגריץ', את סדר היום הפוליטי הפנימי אחרי 1994, הפעם הוכו בהלם של ממש משינוי מדיניות החוץ אחרי פיגועי 11 בספטמבר. בד בבד עם השינויים המהותיים שתוכננו על ידי קבוצות עבודה שמרניות בנוגע למדיניות הפנים הושקעה עבודה רבה גם בהגדרת בסיס מדיניות החוץ. הניאו־שמרנים, כפי שהתחילו להיקרא, דחו מכול וכול את המסורת הבדלנית של המגמה השלטת במפלגה הרפובליקנית ובמקום זאת תמכו ביצוא תקיף של הקפיטליזם האמריקאי הדמוקרטי ושל ערכיו לכל רחבי העולם. פרשנים כגון אירווינג קריסטול, דייוויד פרום וריצ'רד פרל עמלו קשות כדי לשווק את הרעיונות שלהם לאליטות החברתיות ולגבעת הקפיטול. רק דמוקרטים ספורים התייחסו אליהם ברצינות לפני פיגועי 11 בספטמבר.

ממשל קלינטון הצליח להדוף את טענותיהם של הניאו־שמרנים ואת הלחץ שהפעילו עליו, והחודשים הראשונים בממשלו החדש של בוש התמקדו בתוכנית קיצוץ המִסים. אבל הניאו־שמרנים נהנו מקשרים הדוקים עם רמספלד, עם סגנו פול וולפוביץ' ועם סגן הנשיא דיק צ'ייני. קשרים אלה הניבו רווחים רבים אחרי פיגועי 11 בספטמבר. בעוד שהצבא האמריקאי רדף אחרי אוסאמה בן־לאדן והטליבאן באפגניסטן, בוושינגטון הלך וגבר במהירות הלחץ לנצל את ההזדמנות להפיל את משטרו של סדאם חוסיין בעיראק ולהתחיל לשנות את פניו של המזרח התיכון. ה"אני מאמין" של הניאו־שמרנים הפך למדיניותה של ארצות הברית כמעט בן לילה וזכה להגנה בסִדרת נאומים מפי הנשיא בוש ומפי פקידי מִנהל בכירים אחרים בשנת 2002. הוא נוסח במסמך הנושא את השם אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ארצות הברית של אמריקה, שפורסם על ידי הבית הלבן בספטמבר באותה השנה ואושר מחדש במסמך דומה שלוש שנים לאחר מכן.

מטרות המלחמה בעיראק היו מעורפלות מלכתחילה. זו תוארה כחיונית כדי לטפל בנשק ההשמדה ההמונית שבו איים סדאם חוסיין לכאורה על בני עמו, על שכנותיו, על ארצות הברית ועל העולם כולו. המטרות המשניות של המלחמה, השמת הקץ לדיכוי הפנימי בעיראק והשגת "שינוי משטר", הלכו וצברו תנופה כאשר נשק ההשמדה ההמונית לא התגלה לאחר הפלישה במרס של שנת 2003. רק מעט שאלות קשות הוצגו לממשל לפני הפלישה, למרות העובדה שלא נחשפו שום הוכחות קבילות אשר קישרו את עיראק לפיגועי 11 בספטמבר או לאל־קאעידה. הדמוקרטים נמנעו מפעולה. הם נעדרו רעיונות משל עצמם וחששו לקרוא תיגר על נשיא פופולרי בשעת מלחמה. הקונגרס תמך במדיניות הממשל באמצעות הצבעות תמיכה חוזרות ונשנות של שתי המפלגות בסתיו של שנת 2003. ההחלטות שהסמיכו את הנשיא לצאת למלחמה אושרו בבית הנבחרים ברוב של 296 מול 133 מתנגדים, ובסנאט – ברוב של 77 מול 23 מתנגדים.

רק לאחר שמהלכי המלחמה החלו להשתבש החלו הדמוקרטים להביע ביקורת של ממש. המלחמה לא הצליחה לעורר עניין מהותי במהלך מסע הבחירות של שנת 2004, ולו רק מפני שדמוקרטים רבים כל כך היו מעורבים בהחלטה לצאת למלחמה. המועמד הדמוקרטי ממסצ'וסטס לנשיאות, הסנאטור ג'ון קארי, גרם לעצמו נזק פוליטי במהלך מסע הבחירות. הוא יצא בהצהרה פתלתלה לגבי תמיכתו במימון המלחמה בעיראק: "למעשה אכן הצבעתי בעד הקצבה של שמונים ושבעה מיליארד דולר לפני שהצבעתי נגדה". כמו כן הוא טען בתוקף כי ההצבעה שהסמיכה את הנשיא בוש לצאת למלחמה לא היתה למעשה הצבעה למען היציאה למלחמה בפועל. קארי הקדיש חלק ניכר מהמשך מסע הבחירות שלו לניסיון להסביר מה התכוון לומר בהצהרות אלה. דבר זה סימל עד כמה לא היו מסוגלים מבקרי אסטרטגיית הביטחון הלאומי של הממשל להבהיר באופן ברור את העדפותיהם.

אחרי הבחירות לנשיאות בשנת 2004 הידרדרה עיראק למלחמת אזרחים. עקב כך החריפה הביקורת כנגד הממשל. ואף על פי כן בשיח הציבורי באמריקה חסר באופן בולט דיון רציני בחלופות לטיפולו של הנשיא בוש בשאר העולם בשם הביטחון הלאומי. הושמעו שפע של ביקורות, רבות מהן תקפות, על אודות הפלישה לעיראק ותוצאותיה, ועל מדיניות הממשל כלפי איראן, צפון קוריאה ויריבות אסטרטגיות אחרות. כמעט כל הביקורות היו שליפה מהמותן כשהן ממוקדות בכישוריהם של המשתתפים. ארצות הברית זקוקה אפוא לדוקטרינה בנושא הביטחון הלאומי המסוגלת לקנות את לבו של ציבור הבוחרים, להיות בת־הגנה בבית המשפט של דעת הקהל הבינלאומית וקבילה בעיני בעלי הברית הדמוקרטים של אמריקה. בספר זה אני טוען כי לאחר שיבוצעו בה ההתאמות הנדרשות לַעידן שאחרי 11 בספטמבר, דוקטרינת הבלימה שפותחה בתחילת המלחמה הקרה עונה על צורך זה בצורה טובה יותר מאשר דוקטרינת הנשיא ג'ורג' בוש או כל חלופה אחרת.

כשגילה אחד מעמיתי כי אני כותב ספר על בלימת איומים על הישרדותה של אמריקה כדמוקרטיה העיר כי אולי כדאי לי להתחיל בדייריו הנוכחיים של הבית הלבן. שׁחיקתן של החירויות הדמוקרטיות בשם הביטחון הלאומי מאז 11 בספטמבר היא אכן רצינית. שחיקה זו אינה מוגבלת לארצות הברית. בעקבות מטעני החבלה שהתפוצצו ב־7 ביולי 2005 בלונדון, תקף ה־Economist את ממשל בלייר ואת האופוזיציה כאחד על שהטילו מגבלות דרקוניות חדשות על נאומי "הסתה", נוסף על אלה שהיו קיימות נגד טרור בכל העולם הדמוקרטי. "חופש הדיבור", ציין בלייר, "איננו זכות יתר שאפשר לשלול אותה אם עושים בה שימוש לרעה, אלא אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה".

עלינו להיות מודאגים כאשר כותבי מאמרי מערכת ב־Economist מתלוננים כי הדמוקרטיה נשחקת מבפנים. עיתונאים רבים, אנשי אקדמיה ואינטלקטואלים ידועים משני עברי האוקיינוס האטלנטי דנים בסוגיות אלה. אני מברך אותם על מאמציהם, אבל זה אינו הדבר העיקרי שבו אתמקד. מטרתי היא להגדיר בבירור חלופה לדוקטרינת הביטחון הלאומי של בוש ולהסביר מדוע עלינו לאמץ חלופה זאת. היא נטועה במיטב מסורת הביטחון הלאומי והמסורת הדמוקרטית שלנו. היא מציעה את הסיכוי הטוב ביותר להגנה על העם האמריקאי ועל הדמוקרטיה שלו בעתיד ולשיקום הלגיטימיות המוסרית והפוליטית של ממשלתנו בבית ובעולם. היא משלימה את ההגנה על זכויות האזרח ואת הדאגות הקשורות בשחיקתה הפנימית של הדמוקרטיה, שבהן התמקדו אחרים.

כוונתו של ספר זה אינה לתאר כיצד אפשר לחלץ את ארצות הברית מעיראק. יש לי הרבה מה לומר בדפים אלה על מעורבותה שם, ולאחדים מדברי השלכות הנוגעות לדילמות שבהן אנחנו מתלבטים. הן באפגניסטן הן בעיראק לא הצליח הממשל לקלוט באיזו מידה תלויה הלגיטימיות של בניית אומה דמוקרטית בתמיכתה של האוכלוסייה המקומית. אין משמעות הדבר שכוח חיצוני לעולם אינו מסוגל לכונן מוסדות דמוקרטיים ברי־קיימא. אנחנו יודעים מהדוגמאות של יפן ושל מערב גרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה כי לפעמים הדבר אפשרי. אבל מעשה זה דורש מאמצים דקדקניים ליצירת לגיטימיות מקומית למוסדות החדשים – מאמצים שלא נעשו לא באפגניסטן ולא בעיראק. למעשה אפשר לזהות את מקורם של רבים מהקשיים בעיראק בעובדה, שכוחות הקואליציה של ארצות הברית התעלמו ממנהיגים מקומיים נבחרים או זלזלו בכוחם ובמקום זאת התעקשו לכפות עליהם פתרונות שונים.

נוסף על כך אנסה להסביר מדוע לאחר כיבוש עיראק פיתוחה של אסטרטגיית בלימה בת־ביצוע דורש שנקבע תאריך ליציאת הכוחות האמריקאיים. אולם מיסודו אין זה ספר העוסק בסוגיה מה עלינו לעשות עכשיו בעיראק. במקום זאת מטרתו היא לוודא שלא נסתבך בהסתבכות נוספת, בין שתהיה באיראן, בסוריה, בצפון קוריאה או בכל מקום אחר. אם לא נחלץ את מדיניות הביטחון הלאומי של ארצות הברית מציפורניהם של מי שעיצבו את דוקטרינת בוש ונתכנן אותה מחדש מן המסד ועד לטפחות, נשקפת לנו סכנה שנסיק מסקנות שגויות מן הסכסוך בעיראק ומהשלכותיו. הדמוקרטיה שלנו ומעמדנו המוסרי בעולם ימשיכו להידרדר, ובטחוננו הלאומי יהיה נתון בסכנה גדולה עוד יותר מזאת שהוא נתון בה כעת. הספר אשליה אמריקאית: בוש ומלחמתו בטרור העולמי נועד לעודד את המחשבה על ההגדרה המחודשת ולתרום לגיבושה, כדי לעזור להציב את אמריקה על מסלול התקדמות טוב יותר.

הערות

1. המועמד לנשיאות שהתחרה בבוש בבחירות 2004.

פרק ראשון
החלל הריק מרעיונות
כוח מתרחב כדי למלא חלל ריק. דבר זה נכון לגבי רעיונות לא פחות מאשר הוא נכון לגבי מערכות צבאיות, כפי שהמחישה בצורה דרמטית כל כך דוקטרינת הביטחון הלאומי של הממשל האמריקאי בראשותו של ג'ורג' ו' בוש. דוקטרינה זו הוכרזה בעקבות ההתקפות על מרכז הסחר העולמי ועל הפנטגון ב־11 בספטמבר 2001, והיא מדורגת כאחת התמורות המדיניות המהותיות ביותר שהתחוללו אי־פעם במדיניות הביטחון הלאומי של ארצות הברית. דוקטרינת בוש גם הפכה על פיה את מדיניות החוץ המסורתית של המפלגה הרפובליקנית ושינתה את פניה לחלוטין. מי שהיו ספקנים מטבעם לגבי הסתבכויות בינלאומיות ואשר מנהיגם שפך קיתונות של בוז על "בניית אומות" במסע הבחירות שלו לנשיאות בשנת 2000, הפכו את עורם בן לילה ומינו את עצמם לנושאי דגלה של הבינלאומיות ולשוטרי העולם. ממשלו של בוש הקדיש את עצמו ליצוא חירות־נוסח־אמריקה ודמוקרטיה לכל רחבי העולם, לעימות עם "ציר הרשע" האמור להשתרע מטהרן ועד פיונגיאנג ולניהול מלחמות מֶנע חד־צדדיות בעזרת קואליציות של "מדינות הנאותות לפעול" כדי לחולל שינוי משטר כפי שקרה בעיראק בחודש מרס 2003.

חלק מהותי מהשתלטותה המהירה של דוקטרינת בוש אפשר להסביר בזעזוע שגרמו פיגועי 11 בספטמבר – בהיקפם ובהקרנתם בפרטי־פרטים מייסרים בשידור חי בטלוויזיה באותו בוקר יפהפה של חודש ספטמבר – אשר הביאו למותם של מספר רב יותר של אזרחים מאשר בהפצצות היפניות על פרל הארבור שישים שנה קודם לכן. ההתקפות העניקו עילה לסגן הנשיא צ'ייני, לשר ההגנה דונלד רמספלד ולסגנו הניאו־שמרני רב־ההשפעה פול וולפוביץ' לשכתב את מדיניות ההגנה הלאומית של ארצות הברית כמעט בן לילה בלי שום דיונים רציניים בגבעת הקפיטול ובלי שום התנגדות מהותית מצד הדמוקרטים.

חרפת הבחירות בפלורידה בנובמבר 2000 העניקה לנשיאותו של ג'ורג' ו' בוש לגיטימיות נמוכה יותר מכפי שזכה לה נשיא כלשהו מאז ג'ון קווינסי אדמס. ואולם עד שהגיעה עת הבחירות לקונגרס באמצע תקופת כהונתו בשנת 2002 התחזק מעמדו עד כדי כך שהרפובליקנים זכו למושבים רבים יותר בשני בתי הקונגרס, בניגוד לדפוס הרגיל שבו המפלגה השולטת בבית הלבן מאבדת מושבים בגבעת הקפיטול. כוחו של הרוב הרפובליקני בבתי הקונגרס שב ועלה בשנת 2004. יתר על כן: בבחירות הללו מחק הנשיא בוש את מצב התיקו שהגיע אליו בהתמודדות מול אַל גוֹר על ידי כך שזכה ברוב של קרוב לשלושה מיליון מקולות כלל הבוחרים על פני המתחרה הדמוקרטי ג'ון קארי. הפופולריות הצונחת של הממשל עתידה היתה לגבות מחיר מגבעת הקפיטול בבחירות שהתקיימו באמצע תקופת הכהונה בשנת 2006, אבל הבית הלבן בראשותו של בוש ימשיך לשלוט בתקיפות בסדר היום העוסק בביטחון הלאומי.

ערב הבחירות לנשיאות בשנת 2004 כבר נמוגו הנימוקים המקוריים למלחמה בעיראק. היה ברור לכולם כי אותם כלי נשק מפורסמים להשמדה המונית כלל לא היו קיימים וגם לא נמצאה עדות כלשהי לתוכנית גרעין שהופעלה מחדש. הנשיא בוש נאלץ להודות כי לא היה שום קשר בין עיראק לבין פיגועי 11 בספטמבר. המלחמה עצמה התנהלה בצורה כושלת, עם למעלה מאלף חללים מקרב החיילים הקרביים של ארצות הברית, כפל כפליים פצועים, ובלי שום אסטרטגיית יציאה סבירה – שלא לדבר על יציאה בפועל – בטווח הנראה לעין. ואף על פי כן אפילו חייל קרבי ותיק שזכה לעיטורים ולמדליות לא מסוגל היה לעקור ממקומו את הממשל שנטש את העקרונות המרכזיים של הביטחון הלאומי וכשל בניהול מלחמה שהתנהלה מתוך בחירה. המועמד מטעם הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב, ג'ון קארי, שיחק לידיו של הממשל. הוא שהפנה את אור הזרקורים כבר מלכתחילה לעבר המלחמה הלא־נכונה – המלחמה האחרונה – כאשר הצהיר כי הוא "מתייצב לתפקיד" והתהדר בוועידה הלאומית של המפלגה הדמוקרטית בבוסטון בעברו בווייטנאם ובחבריו מווייטנאם. התוצאה היתה חודשים ארוכים של האשמות והאשמות־נגד שעסקו בשאלות האם ראוי היה קארי למדליות שלו; האם העמיד פנים כאשר השליך אותן מעבר לגדר הבית הלבן; האם כינה את עמיתיו פושעי מלחמה בעדות שהעיד כנגד המלחמה בפני הקונגרס בשנות השבעים המוקדמות; והאם תיאר בצורה מסולפת היבטים אחרים מן העבר המלחמתי שלו.

כאשר קארי אכן התעמת עם בוש על התנהלותו במלחמת עיראק, לא היתה בעימות שום התמודדות על אודות רעיונות או עקרונות. ההאשמות עסקו בתמימות האמונה של מנהיג האופוזיציה לסדאם חוסיין, אחמד צ'לאבי שחי בארה"ב, ושל אחרים שטענו כי האמריקאים יתקבלו בפרחים ברחובות כמשחררים; בתכנון לקוי לימים שלאחר המלחמה; בחוסר ציוד הולם ללוחמים ובחוסר אמצעי מיגון למשאיות; ובנושאים אחרים של יכולת בסיסית. קארי אכן תיאר את העימות כ"מלחמה הלא־ נכונה במקום הלא־נכון ובזמן הלא־נכון", אבל הוא סבל מהעובדה שהצביע בסנאט למען הענקת הסמכות לצאת מלחמה – הצבעה שהתבססה, כפי שהוזכר שוב ושוב בתעמולת הבחירות של בוש, על כך שראה אותן הערכות מודיעין משותפות² (NIE – National Intelligence Estimates) שראו גם אנשיו של בוש. מִגבלה זו אילצה את קארי לדקדק בניתוח ההבדלים בין הצבעה המעניקה סמכות לצאת למלחמה ובין תמיכה בהחלטה לצאת למלחמה בפועל. הבדלים אלה הם דקים מדי לפוליטיקת הבחירות, שם כולם יודעים כי ברגע שמתחיל מישהו בהסברים, משמעות הדבר היא כי הוא עומד בפני תבוסה – אם עדיין לא הובס. זה היה כאילו קארי מעולם לא שם לב איזו תבוסה איומה נחל מייקל דוקאקיס נגד אביו של ג'ורג' בוש האב בשנת 1988, כאשר הצהיר דוקאקיס כי "מערכת הבחירות הזאת אינה עוסקת באידיאולוגיה. היא עוסקת ביכולת".

או אולי, כפי שברצוני לטעון כאן, הבעיה היתה שקארי התמקד בהתקפות טקטיות על יכולותיו של ממשל בוש מכיוון שלא היה לו חזון אסטרטגי משלו בנוגע לביטחון הלאומי של ארצות הברית. החוק הראשון בפוליטיקה של בחירות הוא כי אי־אפשר לנצח משהו בלא־כלום, בייחוד כאשר מתעמתים עם ממשל המוּנע באופן מפורש ודרמטי בכוח האידיאולוגיה, כמו ממשלו של ג'ורג' ו' בוש. או אז חיוני ביותר לנסח חלופה ולהציג את עליונותה ואת כוח המשיכה שלה.

מטרתי כאן היא לעשות בדיוק דבר זה. אתחיל בתיאור הרִיק האידיאולוגי שנוצר בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, שביטל את האפשרות להתבונן באסטרטגיה של הלוחמה נגד הטרור מבעד לעדשה של מערכת המשפט הפלילי. בפרק השלישי אתעד כיצד מילא ממשל בוש את הרִיק הזה באמצעות דוקטרינת בוש ו"מלחמתה בטרור" ואתאר באיזו מידה דוקטרינה זאת היא שינוי כיווּן קיצוני לא רק יחסית לרעיונות הרפובליקניים והשמרניים המסורתיים בפוליטיקה האמריקאית של התקופה האחרונה, אלא גם יחסית לאופן הטיפול בביטחון הלאומי של ארצות הברית לפחות מימי שלטונו של וודרו וילסון. בפרקים 4-6 אציע חלופה אמינה לדוקטרינת בוש.

טענותי מתבססות בעיקרן על התאמת תורת הבלימה ((containment שפיתח ג'ורג' קנאן – דיפלומט מקצועי בשירות משרד החוץ האמריקאי ולאחר מכן ראש הצוות לתכנון מדיניות בממשלו של הנשיא טרומן – כתגובה לאיום הסובייטי הגובר אחרי מלחמת העולם השנייה. נימוקיו של קנאן פורטו במאמר "מקורות ההתנהלות הסובייטית" שפורסם בכתב העת Foreign Affairs בשנת 1947 ונחתם בשם "X", אבל כולם ידעו כי הוא זה שכתב אותו. המאמר סיפק את הבסיס להתייחסותו של משטרו של טרומן לברית המועצות בתקופה המוקדמת שלאחר המלחמה. על אף שטרומן והבאים אחריו שינו אותם במגוון דרכים, הרעיונות המרכזיים שנכללו בו עיצבו את מדיניות ביטחון הפנים של ארצות הברית במהלך רוב תקופתה של המלחמה הקרה. אדריכלי דוקטרינת בוש הכריזו כי זמנה של תורת הבלימה חלף בעידן שאחרי פיגועי 11 בספטמבר. רצוני להראות כי הם טועים. עיצובה מחדש של תורת הבלימה נוכח מציאות המאה העשרים ואחת מציע את הסיכוי הטוב ביותר לאבטחת האמריקאים מפני התקפות אלימות, בעודנו משמרים את הדמוקרטיה בבית ומפיצים אותה ברחבי העולם.

קנאן האמין בשני דברים בנוגע לסובייטים: (א) גילוי גישה פייסנית לאמביציות שלהם עשוי להיות הרה־אסון לאינטרסים החיוניים של אמריקה; (ב) התקפה ישירה על בריה"מ או על המדינות הקשורות בה לא היתה נחוצה, והייתה עלולה להזיק יותר מאשר להועיל. הסכנות הטמונות בהתייחסות פייסנית לא היו זקוקות להצדקה נרחבת בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. תורת הבלימה נועדה למנוע את התפשטותה של בריה"מ בלי להכביד על ארה"ב בהתחייבויות צבאיות גלובליות שאין אפשרות לקיימן לאורך זמן. היא חִייבה את ארה"ב לצאת למלחמה רק כאשר נשקפה סכנה לאינטרסים החיוניים שלה. מלבד זאת, הכוונה היתה לבלום את האיום הסובייטי באמצעות הסתמכות על "מקל וגזר" כלכליים, על עידוד התחרות בקרב חברות התנועה הקומוניסטית העולמית, על עיסוק בדיפלומטיה, על קידום חוסנן וחיוניותן של הדמוקרטיות הקפיטליסטיות ועל עמידה על המשמר כדי שנסיונותינו להילחם בסובייטים לא יגרמו לנו להידמות להם יותר. אם הסובייטים יתפשטו יתר על המידה בזירה הבינלאומית והמאפיינים הלקויים של המערכת הכלכלית שלהם יתישו את כוחם, יישום סבלני של כלים אלה יהיה בו כדי לשמר את בטחונה הלאומי של אמריקה.

היריב הסובייטי שהדאיג את קנאן הציב אתגרים שונים מאלה שעִמם נאלצת ארה"ב להתמודד בעולם שאחרי פיגועי 11 בספטמבר, אבל יש ביניהם גם קווי דמיון חשובים. מאמרו של קנאן, שבמקורו היה ידוע כ"מברק הארוך", התחיל כמברק של משרד החוץ שנשלח בפברואר 1946 ממוסקבה. מטרתו היתה לשכנע את הממונים עליו כי השקפת העולם הפוליטית של הסובייטים היתה מנוגדת לזו האמריקאית עד כדי כך שארצות הברית חייבת היתה למצוא בסיס כלשהו להתמודדות עם הסובייטים מעבר לוויכוחים או לנסיונות שכנוע. לפעמים נהגו הסובייטים להעמיד פנים שהם מנהלים שיחות כדי לצאת ידי חובה, אבל קנאן טען בתוקף כי הם התייחסו לטענותיהן של הממשלות המערביות כאל רציונליזציה אידיאולוגית לשיטה שדחו מכול וכול. שיטה זו נתפסה בעיניהם כנצלנית, כדֶקַדֶנטית וכחותרת תחת העולם שהם שאפו ליצור.

קווי הדמיון לאדריכלים של פיגועי 11 בספטמבר ולתומכיהם לא מסתיימים בזאת. קנאן לא הטיל ספק בעובדה כי לסובייטים היו אמביציות מקומיות, אם לא גלובליות; כי הם היו עוינים מעצם מהותם לדמוקרטיה כפי שהבינו אותה האמריקאים וכי ציפו שחלק מהותי מן המאבק האידיאולוגי בין השיטה שלהם לשיטה שלנו יתבצע בעולם השלישי. ובדיוק כפי שתומכי תורת הבלימה נאלצו להתמודד ולנצח מבקרים שניסו להוכיח כי היא שוות ערך למדיניות פייסנית במהלך המלחמה הקרה, כך גם אני טוען כי תורת הבלימה מציעה כלים טובים יותר וחזקים יותר מאשר דוקטרינת בוש להגנה על אזרחי אמריקה ועל הדמוקרטיה שלהם.

יתר על כן: על אף שלא בכך התמקד קנאן, דבר נוסף המשותף לקנאים האסלאמים ולסובייטים לשעבר הוא, שלא היה להם מודל כלכלי בר־יישום או סיפור הצלחה שעליו יכלו להצביע. במקומות שבהם תנועות אסלאמיות קיצוניות עלו לשלטון, כמו אפגניסטן ואיראן, התוצאות הכלכליות היו הרסניות, מכיוון שמשטרים רודניים אינם מוכשרים לנהל כלכלת שוק. בערב הסעודית, למשל, דוגמה מורכבת יותר, תלויה ההצלחה במלואה במשאב שאינו ניתן לחידוש. דבר זה מטיל בספק את יכולתם להציב אתגר רציני בטווח הבינוני לקפיטליזם הדמוקרטי. מסיבות אלה ואחרות אנסה להוכיח כאן, כי טענותיו של קנאן בזכות תורת הבלימה ממשיכות להיות רלבנטיות גם בנסיבות הנוכחיות.

ואף על פי כן ישנם הבדלים ניכרים בין העולם שעמו נאלצו ארה"ב ובעלות בריתה להתמודד במהלך המלחמה הקרה ובין היריבים שעמם עלינו להתמודד כיום. ההבדל הברור ביותר נוגע במושא הבלימה. בריה"מ היתה גורם אחד ויחיד, ואילו כיום אנחנו עומדים בפני איומים הרי־סכנות מצד מגוון של משטרים עוינים וארגוני טרור על־לאומיים. בהיבט מסוים, כפי שאני טוען, מצב זה מאפשר יישום של תורת הבלימה. הוא יוצר מתחים בין סדרי היום של יריבינו השונים, נוסף על פתח לתחרות בינם לבין עצמם. אבל החלת תורת הבלימה על האיומים על הישרדותה של אמריקה כדמוקרטיה גם מאלצת אותנו להתמודד עם אתגרים שאפשר פחות לחזותם מראש, יציבים פחות ובלתי־מוגבלים יותר מאשר האתגרים שעמם התמודדנו במהלך המלחמה הקרה. מציאות זאת נעשית מורכבת עוד יותר עקב ריבוי כלי הנשק הגרעיניים וכלי נשק אחרים להשמדה המונית. העולם יציב פחות מאשר היה בזמן רוב תקופת המלחמה הקרה.

הכרה בעובדות אלה אינה מעניקה לנו סיבות טובות לנטוש את תורת הבלימה, אלא היא הופכת אותה למורכבת יותר. היא גם מעידה על חשיבותם של כלים בינלאומיים, אשר קנאן לא הקדיש להם תשומת לב רבה. עם אלה נמנים החוק הבינלאומי והמוסדות הבינלאומיים. האתגרים שמציבים לנו המדינות החלשות, ארגוני הטרור העל־לאומיים ובריתות בלתי־צפויות מעידים כולם, כי עלינו לחזק את מוסדות הלגיטימיות הבינלאומית – לגייס אותם למען עידוד הדמוקרטיה ובלימת האיומים עליה, כמיטב יכולתנו. ובעוד שקנאן התנגד לסידורי הגנה קולקטיביים כדוגמת נאט"ו, עלינו להכיר בעובדה שלעִתים הם עשויים להיות כלים המועילים לבלימה, כל עוד הם נותרים כפופים לאינטרס החיוני שלנו של הגנת העם האמריקאי והדמוקרטיה שלו גם בעתיד. כפי שנראה בהמשך, ישנה אירוניה בעובדה כי שני התחומים שבהם התנהלותו של ממשל בוש היתה קרובה ביותר להשקפותיו של קנאן הם אלה שבהם השינוי נדרש ביותר.

ראוי להזכיר מקבילה נוספת לשנים המוקדמות של המלחמה הקרה. מאז התמוטטותה של בריה"מ זכו קנאן ותורת הבלימה להוקרה רבה שהיו ראויים לה בזכות עמדתה בנושא הביטחון הלאומי שתרמה כה רבות למניעת מלחמה בין מעצמות־העל. ואולם ראוי לציין, כי בתחילתה של המלחמה הקרה לא היתה זאת מסקנה מובנת מאליה שתורת הבלימה תהיה האסטרטגיה השלטת. במסע הבחירות בשנת 1952 התקיף דווייט אייזנהאואר את תורת הבלימה. מזכיר המדינה המיועד שלו, ג'ון פוסטר דאלס, קרא ל"נסיגה" של בריה"מ ממזרח אירופה ולעימות תקיף עם הקומוניזם בכל רחבי העולם. העובדה שהשקפות אלה לא אומצו אפילו בימי משטרו של אייזנהאואר נבעה, לפחות בחלקה, מכך שתומכי תורת הבלימה נאבקו נגדן במרץ.

היסטוריה זאת גורמת לעובדה שהדמוקרטים לא נאבקו נגד דוקטרינת בוש בנסיבות הקיימות, ולעובדה שלא התגייסו לתמוך בחלופה מעין זאת המוצעת כאן, להיות מטרידות עוד יותר. בנושא זה עוסק הפרק השביעי. את מקור כשלונם של הדמוקרטים אפשר לייחס לסיבות אחדות. אחת היא הפחד לקרוא תיגר על נשיא בתקופה של משבר לאומי. הסיבה השנייה, מן הקצה השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, נובעת מאי־נוחות אידיאולוגית מעצם הרעיון של הגדרתה של מדיניות ביטחון לאומי. הסיבה השלישית נטועה בשינויים שהוכנסו באידיאולוגיה של המפלגה על ידי ההנהגה של המפלגה הדמוקרטית (DLC – Democratic Leadership Council) מאז שנות השמונים של המאה העשרים ובמשמעויות הטקטיות שנבעו מהם. רק אם תשתנה השקפתה של הנהגת המפלגה הדמוקרטית באופן יסודי, יוכלו הדמוקרטים למצוא כלי יעיל שבאמצעותו יקראו תיגר על דוקטרינת בוש בטווח הבינוני. גם אם יזכו בבית הלבן בבחירות של שנת 2008, קרוב לוודאי שהם יאמצו את מדיניות הביטחון הלאומי של ממשל בוש, המכשילה את עצמה.

הערות

2. הכוונה לדוחות מאוחדים של כל סוכנויות הביון, אחרי שדנו ביניהן והגיעו לנוסח מוסכם.