האיום מבפנים

על לידתו של ספר

במרבית שנות חיי המקצועיים עסקתי בעיקר בענייני חברה ומשק, והתעניינתי פחות במה שקורה לנו בתחום החינוך, מעמד האישה, המתרחש בצה"ל, עיצוב דמותה של השבת, מסחור השמירה על הכשרות ובהבטחת עליונות המשפט הממלכתי. הגעתי למסקנה שכמו רבים וטובים ממני התעלמתי מן העיקר – הסכנה האורבת לנו מההתדרדרות לעוני משפיל של העדה החרדית, שמספרם באוכלוסייה הולך וגדל.

מדובר ביותר מ־600 אלף מתושבי ישראל,¹ ציבור ששיעור תעסוקת הגברים בו הוא הנמוך בעולם, ואילו שיעור הריבוי הטבעי שלו הוא מן הגבוהים. מרבית הגברים בציבור זה לומדים בישיבות עד גיל 40 ויותר. רק מעטים מהם משלמים מסים. הכנסתו העיקרית היא מן התקציבים שמשלמים החילונים.

המאבק בין החילונים לחרדים הוא מאבק אומלל המזכיר לנו את המראה הידוע מתחום ספורט האִגרוף – לאחר המאבק בין שני מתאגרפים הם נשארים חבולים, אפם מעוך, פיהם שותת דת, עיניהם המוכות נפוחות, ורק אחד מהם יזכה להרמת ידו של השופט שיכריז בקול חלוש על "ניצחונו" כביכול. אין כאן ויכוח על תאולוגיה, והמאבק אינו על "תפארת ישראל". זו מערכה לחיים ולמוות על הישרדות פיזית ממש.

לכאורה החרדים הם המנצחים בקרב עם החילונים המתנהל מזה שנים. אף כי מספר חברי המפלגות הדתיות בכנסת עלה אך במעט מאז הקמת המדינה, מצליחים החרדים, ועמם הדתיים הלאומיים להחזיק בעמדות כוח העולות פי כמה על מניינם באוכלוסייה. כמו כן החרדים "הצליחו" להימנע מגיוס בניהם לצה"ל ולהתמיד בחינוך עצמאי כביכול הדן אותם לעוני ולנחשלות כלכלית. שיעור העוני לנפש בעדה החרדית הגיע בשנת 2008 ל־60 אחוז לעומת כ־12 אחוז בקרב כלל האוכלוסייה, חוץ מחרדים ומערבים.

שניים מן המומחים הלומדים מזה שנים את מצבם של החרדים סבורים שלא יהיה מנוס מ"פיצוץ" בחברה הישראלית. בספר זה אני מבקש להציע "תכנית ארבעת הסעיפים", פתרון יצירתי שכלכלנים וסוציולוגים בכירים סמכו עליה את ידם. בספר ישנם פתרונות גם לנושאים אחרים המזעזעים את מערכת היחסים בחברה הישראלית: הפליית הנשים, נישואים וגירושים, סכנת הפוליטיזציה של צה"ל, ושבת למנוחה ולא למאבקים.

אם תימשך האדישות הבלתי מובנת למאבקים המפצלים את העם לא פחות מחילוקי הדעות בנושאים מדיניים, אכן יבוא ה"פיצוץ" שעליו מתנבאים החוקרים. הסיכוי שערים כמו עמנואל, ביתר עילית, קריית ספר ומודיעין עילית, שאוכלוסייתן היא רובה ככולה חרדית, יוכלו בעתיד הנראה לעין לספק שירותים לתושביהן מכספי הארנונה שישלמו התושבים שואף לאפס. כך גם בירושלים בירת ישראל, שאוכלוסייתה החרדית והאוכלוסייה הערבית ההולכת ומתעצמת בשכונותיה הצפוניות והמזרחיות של העיר הופכת את בירת ישראל לעיר חדלת סיכויים וחדלת חזון.

אני מקווה שספר ימצא את דרכו אל הרוב הגדול של הציבור בישראל הזקוק לו. הספר נכתב מתוך הערכה לשומרי מסורת, לומדי חכמת ישראל ודברי ימי עם ישראל. הוא נכתב בתקווה שערכים כמו השבת, כיבוד האישה ונאמנות לעבודה המפרנסת את העם ימצאו את מקומם הראוי בחברה הישראלית כולה, חילונית וחרדית כאחד.

חלקו העיקרי של הספר עוסק בעבר ובניסיון להסביר כיצד ומדוע התדרדרנו למצב שבו אנו מצויים היום. אין הכוונה לסמן "אשמים" או לחלק את העם ל"טובים" ו"רעים" אלא להסביר טרגדיה, שהמוצָא ממנה נראה לרבים לבלתי אפשרי כמעט.

ברצוני להודות לכל מי שהדריך אותי בדרך, ובייחוד לחברי ועמיתי פרופ' עמנואל גוטמן שהעמיד לרשותי את ספרייתו הענפה ושוחח עמי בשלבי הכתיבה; למשפטן משה נגבי; לד"ר צביה גרינפלד; לעמיתי אליהו סלפטר; לאמנון דה־הרטוך; לפרופ' רות קלינוב; וכמובן לרעייתי ג'ודי שעמה התייעצתי בכל שלבי כתיבת הספר והיא שהדריכה אותי בתחומים רבים שהיו חדשים עבורי. ג'ודי אף קיבלה על עצמה לתרגם את כתב היד לאנגלית ולהתאימו לקורא בחוץ לארץ.

יובל אליצור

ירושלים, דצמבר 2009

הערות

1. אומדן המופיע ב"סדרת ניירות עבודה" של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2009, כולל את ה"גרעין החרדי" (כ־400 אלף נפש) ומצביעי ש"ס (כ־200 אלף נפש).

פרק ראשון: ניצחון המיעוט

המפלגות הדתיות על גווניהן לא זכו מעולם בתמיכתם של רוב הבוחרים בישראל. בשישים שנותיה הראשונות של המדינה ניהלו מרבית ראשי הממשלה אורח חיים חילוני, ושאפו לבנות משטר בעל אופי דמוקרטי מערבי. רבים מהם אף תמכו בתקיפות בביטול הכפייה הדתית בנושאי הנישואים והגירושים, באופייה של שמירת השבת, בגיוס תלמידי ישיבות לצה"ל ובמתן חוקה למדינת ישראל. אלא שעל אף נחיתותם המספרית, ואולי גם כדי לחפות עליה, היינו עדים לעלייה מתמדת בלחצם של הפוליטיקאים הדתיים, בהסתערותם לכיבוש עמדות שלטון תוך ניצול היריבות והחולשה של המפלגות החילוניות...

הכיבוש ההדרגתי של השלטון בידי המיעוט הדתי קובע כיום את צביונה של ישראל, והגיע לעמדות כוח שיש בהן להכתיב את אופיים של חיי היום־יום בישראל; ולא זו בלבד אלא שמיעוט זה משפיע בעקיפין גם על ההכרעות המדיניות החשובות. הכפייה מתבטאת כיום בעיקר בשלושה תחומים: (א) תקציבים. כסף ועוד כסף לחינוך שאינו מייחד בתכנית הלימודים שלו את לימוד האנגלית, המתמטיקה והאזרחות, והזרמת כספים לשיכון למשפחות הגדולות, לבריאות ולרווחה; (ב) מניעת נישואים וגירושים שלא בחסדי בתי הדין הרבניים; (ג) יצירת המסגרת לחיי יום־יום בישראל, כולל קביעת אופי השבת, כגון מניעת טיסות "אל על", והנהגת כשרות בתחומים רבים ככל האפשר. תחום נוסף שבו מנסים החרדים (עדיין בלי הצלחה), להשליט את שליטתם הוא תחום המשפט. המטרה המסומנת היא: "ריסון" בית המשפט העליון.

מגמת הכפייה של הכוחות הדתיים אינה בעלת אופי דתי. אין דורשים מן הרוב החילוני שיקבל על עצמו אמונה באלוהים כתנאי לתמיכה בממשלתו. כשם שהיהדות לא הייתה מאז ומעולם דת של דוֹגמה, שיש להאמין בה או לדחותה, אלא דת של עשייה המסתפקת בביצועים כדי להפגין נאמנות לדת. אפילו בנושאים של תאוריה הלכתית כביכול כמו הקביעה "מיהו יהודי" שהסעירה בשעתה את מערכת המשפט ואת השלטון בישראל, המחלוקת הייתה יותר פרוצדורלית ולא אידאולוגית. גם בהפעילם לחץ להגדלת חלקם בתקציב המדינה נלחמים הכוחות הדתיים למעשה מלחמת קיום, שכן מעמדם במדינה דוחק אותם לשכבות העוני.

אפילו בשאלות עיוניות כביכול, כגון על מי חל "חוק השבות", וכן על הליכי גיור, הוויכוח נסב בעיקר על השאלה מיהו בעל הסמכות לקבל הכרעה ולא עסק בצד המוסרי והעקרוני של ההכרעה. דוד בן־גוריון, שעמד בראש המדינה כאשר התקבל "חוק השבות תש"י-1950", האמין ש"יהודי הוא כל מי שרואה עצמו כיהודי". רק לאחר מכן, בעקבות כמה משפטים שזכו להד רב התעוררה השאלה מה דינו של אדם הרואה עצמו כיהודי אך גם כבן דת אחרת. ובכלל האם לאום ודת חד הם? חמורה אף יותר המחלוקת בנושא הגיור. הרשאי רב אחד לפסול את גיורו של רב אחר?

חולשת החילונים בולטת גם כאשר לכאורה יש בידם כוח. לדוגמה: מפלגת "שינוי" ששמה לה למטרה לבלום את השפעתם של החרדים על חיי המדינה הגיעה לסיעה בת 15 חברים בשנת 2003 בכנסת ה־16, אלא שלא עלה בידה להעביר הצעות חוק רבות משמעות. הוכח שססמאות הקוראות לשינוי שיטת הבחירות או אפילו רק להנהגת נישואים אזרחיים הם חסרות כל סיכוי כל עוד מפלגות החורתות אותן על דגלן מוכנות להיכנס לקואליציה עם מפלגות דתיות שכל ויתור מצדן בנושאי חקיקה דתית כמוהו כהתאבדות פוליטית.

על אף הצלחתם המסחררת בקביעת אופיו של המשטר בישראל לא עלה כמעט במרוצת השנים מספר חברי הכנסת המכהנים מטעם המפלגות הדתיות. למשל מדוע מזה עשרות שנים מעניק הבוחר ל"אגודת ישראל" לא יותר מארבעה עד שישה חברי כנסת, על אף הריבוי הטבעי ההולך וגדל באוכלוסייה התומכת במפלגה זו. מדוע סיעת ש"ס בכנסת אינה מצליחה לשמור על היקף סיעה בת 17 חברי כנסת שהייתה לה פעם אחת לאחר הבחירות בשנת 1999. מדוע על אף הצלחותיה ב"כיפוף ידיים" בקואליציות הרבות שבהן השתתפה ובסכומים הגדולים שהצליחה לגייס למוסדותית נותרה סיעת ש"ס בבחירות לכנסת ה־18, עם סיעה בת 11 חברי כנסת בלבד? ומה היה לציונות הדתית שסיעתה בכנסת הולכת ומצטמקת על אף השינויים הדחופים באישים המייצגים אותה ובשם המפלגה המתחלף בלא הרף?

המפלגות הדתיות בכנסת לבשו צורה ופשטו צורה. לעתים הם קראו לעצמן "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", "החזית הדתית הלאומית" ו"החזית הדתית התורתית", ש"ס ו"הבית היהודי". ייצוגן הכולל בכנסת עלה וירד – מ־10 חברי כנסת ב־1981 וב־1984 עד לשיא חד־פעמי של 29 חברי כנסת בכנסת ה־15 בשנת 1999. לאחר מכן באה שוב ירידה עד ל־18 חברי כנסת בלבד בכנסת ה־18 בשנת 2009.

סוציולוגים, ובהם פרופ' משה ליסק מהאוניברסיטה העברית, משוכנעים שיש תהליך מתמיד של נטישת המפלגות הדתיות, ובכלל זה החרדיות. הן מצליחות להחזיק בכוחן האלקטורלי הנוכחי רק בזכות הגידול הדמוגרפי. את הנטישה של בוחרים אפשר להסביר בחלקה ב"יציאה בשאלה" של רבים מן הצעירים במפלגות, בייחוד לאחר השירות בצה"ל, ובחלקה על ידי מעבר למפלגות אחרות, בעיקר מפלגות ימניות. אפשרות אחרת להסברת הקיפאון בכוחם האלקטורלי של החרדים הוא שיעור ההצבעה הנמוך, בייחוד בקרב הנשים. קשה עוד יותר להסביר את הקיפאון בייצוג החרדים בכנסת על רקע העלייה המתמדת במספר תלמידי בתי הספר של ה"הזרם העצמאי" והגידול הבלתי פוסק של תקציבים המוזרם לבתי ספר אלה.

יש המסבירים את הקיפאון בהיקף ייצוגן הפוליטי של המפלגות הדתיות בעליית יהודים מחבר המדינות, ובכלל זה הגידול המתמיד בעולים שאינם יהודים לפי ההלכה שבאו ארצה עם עלייה זו. אלא שהסברים אלה אינם משכנעים. ראשית, יש לזכור שמדובר בתוספת של מאות אלפי בוחרים בלבד. הם לא שינו כל כך את המבנה הדמוגרפי של ציבור המצביעים. זאת ועוד: המצביעים יוצאי מדינות חבר העמים, שמרביתם אינם דתיים, נוספו בעיקר דווקא בשנים שבהן הייצוג של המפלגות הדתיות בכנסת הגיע לשיאו.

הפריון של הגרעין החרדי, שלפי הגדרת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כולל את הקבוצה הרואה עצמה מחויבת להלכה כפי שקבעה הסמכות ההלכתית, הוא מן הגבוהים בעולם. הוא הגיע בסוף העשור הראשון של המאה ה־20 ל־7.7 ילדים בממוצע לאישה. שיעור הלידות הגולמי (כלומר תינוקות חיים) היה 43 לאלף נפש, והגידול הטבעי השנתי של הגרעין החרדי הוא 6 אחוזים לעומת גידול שנתי של 1.4 אחוזים באוכלוסייה היהודית כולה.

שיעור הילודה בקרב האוכלוסייה הבדווית בנגב הוא גדול יותר, והגיע ל־9 אחוזים בממוצע לאישה, אולם שיעור הילודה בקרב האוכלוסייה הערבית של ישראל הוא קטן יותר – 4.7 ילדים בממוצע לאישה, והמגמה היא של ירידה בילודה. הילודה בקרב תושבי ישראל היהודית באותה תקופה הייתה 4.7 ילדים לאישה בלבד. בקרב אוכלוסיית העולים מברית המועצות לשעבר מספר הילדים הממוצע לאישה היה באותו הזמן 1.6 בלבד, וזאת כנראה בהשפעת המגמה השוררת במדינות חבר העמים.

על אף הריבוי הטבעי, הגדול בציבור החרדי, ייצוגם בכנסת אינו גדול כפי שאפשר לחשוב, ויש הסבורים שאינו קיים כלל. מה שחייב להיות ברור לחברי הכנסת הדתיים, וגם ליריביהם, שהצלחתם בבחירות הבאות אינה מותנית בהצלחות שיהיו להם או לא יהיו להם בנושאי חקיקה זו או אחרת, אלא בחוסר העזתן של המפלגות החילוניות לקבל החלטות שהדתיים מתנגדים להן. שכן ההיתכנות שהמפלגות החילוניות יתעשתו ויקימו ממשלה שלא תזדקק לתמיכת המפלגות הדתיות אינו נראה גדול מן הסיכוי שתקום בקרוב ממשלה בישראל שתחליט, ואף תבצע, פינוי מתנחלים מיישובים שיוחלט על פינויָם לאחר שייחתם הסכם שלום עם הפלסטינים.