כישוף גורלי

אף פעם לא האמנתי בזה.

תמיד הייתי עם שתי רגליים יציבות על הקרקע, רחוקה שנות אור מעולם הרוח. לעיתים, כאשר עלעלתי בין דפי העיתונים או גלשתי להנאתי ברחבי האינטרנט בחיפוש אחר מעט מידע והרבה רכילות, מצאתי את עצמי פוגשת בתחזית הורוסקופ שבועית ומציצה בסקרנות במה שכתוב מתחת לסמל המזל שלי, כאשר יצר הסקרנות גובר תמיד על חוסר האמונה. בליבי מקובעת התחושה שכל העולם המסתורי והבלתי נראה הזה תלוש לחלוטין מהמציאות, כמעט כמו הפתקים הצבעוניים הטמונים בתוך העטיפה של מסטיק הבזוקה ומבטיחים לכל הלועסים שעד גיל עשרים ואחת מקסימום, הם יגיעו לירח. משפטים בתחזית ההורוסקופ השבועית כגון: "השבוע תקבלו סכום כסף גדול," או "השבוע תחושו ירידה באנרגיה שלכם," גרמו לי להרהר בכך שבוודאי למישהו מהקוראים התחזית הזו תתאים, שהרי תמיד יהיה מישהו מבני או בנות מזל מסוים שיקבל סכום כסף גדול, או לחילופין האחר יחווה ירידה באנרגיה מכל סיבה שהיא, ומסקנתי הברורה היא שאין ממש בדברים הללו והעניין לא רציני כלל וכלל.

קל וחומר לגבי עולם המאגיה והכשפים, האחד מוכר הבטחה שהכול יהיה בסדר והשינוי המיוחל כבר בדרכו אליך, לוקח דף נייר וכותב עליו כמה מילים לא ברורות, והאדם המייחל לנס אוחז בפתק כאילו היה יהלום שערכו לא יסולא בפז, והאחרת, במחילה, מאופרת בהגזמה ונטולת תסרוקת אופנתית, רוכנת מעל כדור בדולח ומערבבת תוך כדי חפיסת קלפי טארוט, או מביטה בשאריות של גרגירי קפה בכוס קפה ששתה הלקוח שמולה, ומנבאת לו את העתיד הצפוי לו לטוב ולרע.

כל חיי נמנעתי מלעסוק בעניינים אלה, ובהתאם לכך, גם הידע וההבנה שלי בעולם הרוח והכישופים שאפו לאפס.

גדלתי בתל אביב, או ליתר דיוק בצפון תל אביב, בבית חילוני למהדרין, בת יחידה להוריי — דוד ומרים.

דוד, בשנות השישים לחייו. גבוה, עם שיער שהיה פעם שחור עז וכעת מכוסה בפסי שיבה שמוסיפים לו גוון נוסף. בעל פנים מחוספסות, עם קמטים עדינים סביב עיניו הכהות שמביעות חוכמה וניסיון חיים. הוא אדם שקט ומופנם, אך כאשר הוא מדבר — דבריו שקולים ובעלי השפעה. הוא איש עבודה, שהקדיש את חייו לפרנסת משפחתו, ולעיתים קרובות שומר את רגשותיו לעצמו, מה שהופך אותו לדמות מעט קשה לפיצוח. עם זאת, בכל הנוגע למשפחתו, אהבתו ודאגתו ניכרים היטב.

מרים, אישה חמימה ונדיבה בשנות החמישים לחייה, המקרינה רכות ואמפתיה. בעלת עיניים ירוקות ובוהקות שמספרות סיפור של אהבה ודאגה עמוקה למשפחתה. שערה חום, גולש עד לכתפיה, והיא נוהגת לסדרו בתסרוקות מוקפדות. מרים היא הלב הפועם של המשפחה, מעניקה תמיכה רגשית ובעלת אופי אופטימי, ולמרות היותה תזזיתית ולחוצה, היא מאמינה שתמיד יש פתרון, גם במצבים הקשים ביותר.

חונכתי על פי המציאות החיה והקיימת, שרצוי להאמין רק למה שרואים בעיניים ומרגישים בידיים.

מעולם, אבל מעולם, לא חשבתי שיהיה לי קשר כלשהו, ולו הקלוש ביותר לעולם המיסטיקה והמאגיה, ולאחת כמוני ששנות ילדותה ונערותה היו שגרתיות לחלוטין עד כדי שעמום, ושום דבר חריג לא התרחש בחייה במהלך השנים הללו תמיד חייתי את היום ואת ההווה, העבר נותר מאחור כזיכרון מתוק, והעתיד נראה כמו משהו שלא אדע מהו עד שלא אגיע לשם. לא חשתי בצורך לדעת מה צופן לי העתיד, והאפשרות להשפיע על אנשים ללא רצונם החופשי באמצעות לחשים וכשפים למיניהם, זעזעה את אמות הסיפים שלי. חיי נראו תמיד כנעים בניחותא על מסלול בטוח של ילדות מאושרת בואכה לימודים בתיכון ושירות צבאי שגרתי עם תרומה סבירה למדינה בחיל המודיעין, טיול קצר אחרי שירות צבאי וחזרה היישר ללימודים באוניברסיטה ומקום עבודה שמשדרג בעיקר את חשבון הבנק שלי פעם בחודש למשך יממה לכל היותר, נטולת ציפיות גבוהות מהחיים ומכוונת בעיקר לחיות בשמחה.

מלכת הכיתה מעולם לא הייתי, והכתר היחיד שחבשתי על תלתליי הנצחיים היה הכתר בתחפושת של מלכת אסתר במהלך שנות ילדותי, שאותה ליוו כמה חברות טובות שהלכו איתי יחד לאורך השנים, כאשר אנו חיות בעולם משלנו.

״חמודה,״ אמר עליי כל מי שפגש בי אי פעם. אמנם לא הייתי שיא היופי וכליל השלמות, אך לטעמי אני בעלת מראה חיצוני סביר בהחלט. ראשי עטור תלתלים חומים, מלאה מעט במקומות הנכונים וגם באלה שפחות נכונים, אך הדבר שבלט בי לאורך כל חיי ולמרחקים ארוכים היה החיוך הנצחי שלי, שממנו אי אפשר היה להתעלם. גם האדם המדוכא ביותר עלי האדמות היה מוכרח להעלות על פניו לכל הפחות חיוך רפוי למראהו.

בניגוד לרוב המוחלט של הבנות והנשים שפגשתי במהלך שנותיי, נוכחתי לדעת שאני אישה יותר ריאלית ופחות הומנית, בתחום הלימודי כמובן. כי כיאה לאישה מלאה, הלב שלי היה רחב לא פחות מאגן הירכיים שלי, וכמצטיינת במקצועות המדויקים, הדרך הייתה קצרה ללימודים אקדמיים בתחום מדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. במקום הזה רכשתי את שני הנכסים החשובים בחיי הבוגרים: את חברתי הטובה סמירה דיאב, ערביה מוסלמית בתחילת שנות העשרים לחייה המתגוררת בוואדי ניסנאס בחיפה ובת למשפחה ענפה ומוכרת היטב בעירה.

סמירה היא אישה צעירה מלאת חן ובעלת נוכחות מרשימה. היא בעלת שיער שחור עבה, גולש עד כתפיה, ועיניה חומות כהות, עמוקות ורגישות, שמקרינות חום וחכמה. פניה עדינות, בעלות גוון עור שזוף טבעי וקווי מתאר רכים שמעניקים לה מראה שקט ושליו, אוצרת בתוכה גם כוח פנימי.

סמירה גדלה בסביבה מסורתית, אך היא פתוחה ומודרנית בגישתה לחיים, מצליחה לשלב בין ערכי המשפחה והתרבות המוסלמית לבין העולם המודרני והשאיפות האישיות שלה. היא חכמה וחדת מחשבה, ויש לה יכולת להבין לעומק את הדינמיקה הבין־אישית, מה שהופך אותה לאוזן קשבת וחברה נאמנה.

ואת אור אדיר, שהיה סטודנט לתואר שני במדעי המחשב וסמנכ״ל בחברת הייטק תל אביבית מצליחה בארץ וגם מחוץ לגבולות המדינה.

אור אדיר, נאה ואלגנטי, בתחילת שנות השלושים לחייו. גובהו ממוצע, והוא משדר ביטחון עצמי רב ושקט פנימי. יש לו שיער כהה, קצוץ ומסודר תמיד, ועיניים כחולות־ירוקות עמוקות, מלאות הבעה, שמשדרות רוך ועוצמה גם יחד. קווי המתאר של פניו חדים ומדויקים, עם לסת חזקה ועצמות לחיים גבוהות, שמקנות לו מראה גברי קלאסי.

אור ניחן ביכולת להישאר רגוע ונינוח גם בסיטואציות מורכבות, מה שהופך אותו למנהיג טבעי. בהיותו מנהל בכיר בחברת הייטק, הוא נדרש להיות ממוקד ומקצועי, אך יחד עם זאת הוא אדם רגיש מאוד בנוגע לרגשותיהם של הקרובים אליו ושל הכפופים לו. הוא תמיד מקפיד להקשיב, לתמוך ולמצוא פתרונות מעשיים לבעיות, מה שמקנה לו אמינות וסמכות.

למרות חזותו החיצונית המרשימה והקריירה המצליחה, אור נשאר עם רגליים על הקרקע, אדם צנוע ועניו.

האיש יפה התואר והמראה הזה, האור האדיר הזה שנכנס לחיי, הפך כנגד כל הסיכויים של פגישה, בין נסיך החלומות של כל אישה, לבין אישה פשוטה וסטנדרטית כמוני, להיות הבעל שלי והאיש שאחלוק עימו את חיי.

כשפוגשים אותנו באקראי או אפילו סתם בשיחת חולין, תמיד אומרים לי שזכיתי בלוטו בפרס הגדול. במבט חטוף לתוך חשבון הבנק שלי מתברר שלא כך הדבר, ולו מפני שהמספרים הצבועים באדום בוהק וצועק עולים בכמותם על המספרים הצבועים בירוק, והסימן מינוס מככב בעובר ושב שלי. הדבר כמובן בטל בשישים כאשר אני מביטה באיש שלי בזמן שאנחנו קמים בבוקר וגם טרם אנו שוקעים בשינה בלילה. האיש הזה, אור אדיר, הוא הזכייה הפרטית שלי בלוטו האנושי, הוא זה שמהרגע הראשון שהצגתי את עצמי בפניו בשמי המלא, לילך תדהר, החליט לקרוא לי לילוש וגרם לשמי המקורי להתאדות אט אט.

את הבית שלנו בנינו, או נכון יותר לומר, אור רכש את הבית במיטב כספו, בצפון החדש של תל אביב, קרוב דיו למגוריהם של הוריי — דוד ומרים תדהר. שנינו נשואים טריים, עדיין ללא ילדים, ועובדים בחברות הייטק הממוקמות, איך לא, בשכונת רמת החייל בתל אביב. חיים בבועה התל אביבית המוכרת, ושכמעט כל אדם חולם על חיים שכאלה.

באופן כללי, ועוד משחר ילדותי, אני אדם עם ציפיות נמוכות ולכן החיים מפתיעים אותי לעיתים לטובה ולעיתים גם פחות מכך. אך למרות הטלטלות הקלות שחוויתי במהלך חיי מפעם לפעם, רכבת החיים שלי תמיד נותרה יציבה על מסלולה, דוהרת בקצב אחיד על הפסים אל עבר העתיד הלא נודע.

יצא לי לראות רכבות היורדות מהפסים; לעיתים זה היה בסרטי אקשן ודרמה, ופעמים מעטות במהדורות החדשות במקומות שונים בעולם. הייתי כל כך בטוחה בעצמי ובמסלול חיי, שלא שיערתי שרכבת החיים שלי עלולה לסטות ממסלולה המוכר והבטוח, וגרוע מכך, לדהור במהירות מטורפת ישירות אל פי התהום.

פרק 1

לפני ארבע שנים, שלושה חודשים וחמישה ימים, כן, לדאבוני אני סופרת את הימים. צעדתי יחד עם סמירה, חברתי, במסדרון הארוך שבקצהו ממוקמת כיתה מספר שמונה עשרה, הכיתה המרכזית שבה אנו לומדות, בקומה הרביעית בבניין סמולרש באוניברסיטת תל אביב. שלובות זרוע ושועטות לעבר הקפיטריה, מצחקקות ומביטות זו בזו. כאשר פנינו לרדת במדרגות, עלה בריצה בחור צעיר ולפני שהספקתי לפצות את פי, הוא התנגש בי בעוצמה וכתפו חבטה בכתפי. בעקבות כך, תיקו נשמט מידו ונפל על הרצפה.

״סליחה,״ הוא מלמל במבוכה ומיהר להרים את התיק.

בשניות הראשונות לא יכולתי לענות לו מעוצמת המכה והכאב שחשתי בכתפי, אך לאחר כמה שניות התעשתי ומיד חייכתי.

״לא נורא, זה בסדר, לא קרה כלום.״ ניסיתי לשוות לקולי טון דיבור רגוע, למרות שכתפי בערה מעוצמת החבטה.

מצאנו את עצמנו נבוכים, עומדים זה מול זה, ורגלינו מסרבות לשאת אותנו כל אחד למחוז חפצו. מבטו של הבחור לא מש מפני.

״איזה חיוך ממיס יש לך,״ הפר את השתיקה, אמר בקול ביישני והושיט את ידו לעברי.

״אור אדיר, נעים מאוד,״ אמר והביט בי ממתין למענה שלא איחר להגיע.

פעם ראשונה שאני עומדת מול גבר זר ונפעמת ממראהו, הושטתי גם אני את ידי והנחתי את כפי בכפו החמימה וחשתי שהוא לוחץ אותה בעדינות.

״נעים גם לי, לילך תדהר,״ השבתי, והחיוך לא מש מפניי ולו לרגע קט. שתיקה מביכה השתררה. נותרנו לעמוד אחד מול השני, לוחצים ידיים ללא מילים.

לאחר שניות ארוכות הוא כחכח בגרונו, ״אני חייב לזוז, היה נעים להכיר אותך,״ אמר ומשך את ידו בעדינות, ״גם לי,״ חתמתי את הפגישה העשירה במבטים וחיוכים, וכמעט נטולת מילים. פנינו כל אחד לדרכו. את יתרת הדרך עד לקפיטריה צעדנו סמירה ואני בשקט מופתי כשכל אחת מהרהרת במחשבותיה.

הקפיטריה הייתה די ריקה יחסית לשעת בוקר זו, ובעצה אחת החלטנו לקנות מאפה חלבי בצורת משולש לא שווה שוקיים, עשוי מבצק עלים שמנוני ומלא בגבינה משובחת, המותיר אחריו עדות בצורת פירורים בולטים.

״שני בורקס גבינה, בבקשה,״ ביקשתי מהמוכר הצעיר והחביב, שיניו מעוטרות בגשר אפור. ואני תהיתי מה מעשיו כאן, והאם הוא תלמיד תיכון שנשר מהלימודים ומנסה להרוויח כמה שקלים. הוא, בזריזות ומיומנות, החליק שני משולשים גדולים של בורקס לתוך מכשיר המיקרוגל הקטן, שהחל משמיע קולות חריקה ונראה עייף ומקרטע ממרום שנותיו.

״בבקשה,״ הגיש לנו המוכר הצעיר את הבורקס החם, ארוז בתוך נייר קרטון. לקח מידינו את התשלום במזומן ולאחר שהקיש בכפתורי הקופה הרושמת, היא נפתחה לקליטת המזומנים. מסר לנו את העודף, הסיט את מבטו מאיתנו והתפנה ללקוח הבא.

קיבתנו קרקרה את עצמה לדעת ולא יכולנו להתאפק, פתחנו את שקית הקרטון ונגסנו במאפה הפריך עוד בטרם יצאנו מהקפיטריה בדרכנו אל החצר שטופת השמש שבה מתרכזים כל הסטודנטים בשעת ההפסקה, לספוג קצת חום טבעי לאחר שעה שבה אנו יושבים בכיתה, משועממים לעיתים ובעיקר קפואים מאוויר המזגן שפועל ללא הרף ומהווה מוקד עניין למשא ומתן, בין אלה שתמיד קר להם לבין האחרים שמזיעים גם בחורף.

״תזכירי לי מה היה שמו של הבחור?״ שאלתי בטון אגבי משהו, בעודני לועסת במרץ את חתיכת הבורקס שבפי.

״אור אדיר,״ השיבה מיד ואני הבטתי בה תמהה על זיכרונה החד בשמו של האיש שנתקל בנו והיה אורח בחיינו לכמה רגעים בלבד.

״צמד שמות נדיר,״ הוסיפה ונראה היה שהיא מהורהרת מעט.

״מממ... אור אדיר,״ חזרתי אחריה והדגשתי כל אות בשמו ובו זמנית עלתה בדמיוני דמותו המסוקסת והשרמנטית.

״לפי המראה שלו הוא ממש פרוז'קטור,״ אמרתי בטון מבודח והיא פרצה בצחוק גדול וכמעט נחנקה משאריות הבורקס שנותרו בפיה. היא החלה להשתעל, ורק כמה טפיחות הגונות על גבה החזירו לה את הצבע ללחייה ואת נשימתה הסדירה.

״כמעט איבדתי את חברתי הטובה, והאוניברסיטה כמעט איבדה סטודנטית מצטיינת,״ אמרתי בציניות והמשכתי את רצף הבדיחות. היא חייכה קלות בשארית כוחותיה לאחר שחייה ניצלו ממוות הזוי ביותר.

״עזבי עכשיו גברים ואהבה, זה רק יפריע ללימודים,״ אמרה בטון החלטי מהול בדאגה, שמא אתדרדר לתרבות הדייטים והיא תאבד את חברתה הטובה לטובת גבר חתיך.

״האמת?״ התחלתי לומר בטון רציני, ״לא הייתי מתנגדת להכיר אותו, אך אני בספק אם יש לי בכלל סיכוי נוכח הדוגמניות לעת מצוא המתהלכות במסדרונות האוניברסיטה ורק מעצבנות אותי בכל יום יותר ויותר,״ חתמתי בנימה מאוכזבת והיא חיבקה אותי חיבוק מנחם ואמהי.

״את לא צריכה לנחם אותי,״ הוספתי וקוננתי, ״אני מודעת לעצמי,״ אמרתי בהתרסה והיא הדפה אותי בחביבות.

״אויש... את והשטויות שלך, את מקסימה,״ ניסתה שוב להרים לי מעט את המורל אך נתקלה בחומה בצורה. ״נכון,״ הסכמתי איתה, ״גם סנו מקסימה,״ הוספתי בטון מבודח, מרוצה מהבדיחה שהצלחתי לייצר תוך כדי מערבולת רגשות קלה. היא הביטה בי ולאחר כמה שניות נפל לה הצ'יפ, כמו שאומרים אצלנו המתכנתים, היא הבינה את הבדיחה ופרצה בצחוק מתגלגל ופראי, מה שגרם לסובבים אותנו להציץ לעברנו ולתהות האם אנחנו בקו הבריאות הנפשית.

הבנו שאנחנו עושות בושות ופנינו לעבר פינה שקטה בקצה החצר והמשכנו לפטפט עוד קצת. מבט חטוף על הצג של מסך הטלפון הנייד שלי הזכיר לי שבעוד שלוש דקות מתחיל שיעור חדש ומעניין. סימנתי לה עם העיניים לכיוון המבנה ויחד קימטנו היטב את שקיות הקרטון שהשמיעו רעש קצבי והושלכו אחר כבוד לפח שהיה ממוקם ממש לידנו. ניקיתי את שיירי הפירורים שנותרו דבוקים בעיקשות סביב פי, כעדות אחרונה לאכילה רעבתנית.

חוש ההומור, המשובח והשנון, יש אומרים, שניחנתי בו, עזר לי רבות במהלך שנות חיי לצאת מסיטואציות שונות ומביכות, ולעיתים גם אפשר לי להימצא במרכז העניינים. גרסתי כי חוש זה הוא מעין פיצוי די הולם למראה החיצוני שלי, שפסגת המחמאות שזכיתי לה בגינו הייתה ״חמודה מאוד.״

אחזתי בידה של סמירה ואמרתי בקול בס ובטון גברי נוסח ראש ממשלתנו: ״בואי שרה'לה, הולכים,״ והיא שוב החלה להתגלגל מצחוק ובין המילים הלא ברורות דיין שהצליחה לומר קלטתי את המשפט ״אני לא יכולה יותר איתך, את קורעת אותי,״ והיא מנסה להסדיר את נשימתה. חייכתי את החיוך הממיס שלי, שטענתי עד היום שהיה מצליח להמיס מקסימום קרטיב קפוא שהיה בין שפתי. ואולי יבוא יום אחד, תהיתי לעצמי בשקט, ואצליח להמיס לב אחד של איש אחד, מיוחד.

תמיד אהבתי ללמוד, ומאז שאני זוכרת את עצמי, אמי קראה לי ספרים רבים עד שידעתי אותם בעל פה. אהבתי ללמוד להבדיל מהרבה סטודנטים אחרים שמגיעים לאקדמיה רק כדי לסמן וי ולהפחית את הלחץ החברתי או כדי לרצות את ההורים. אני נהניתי בכל רגע ובכל קורס, ואף הצלחתי להצטיין בכמה מהמקצועות, לגאוותי ולגאוות הוריי שיחיו.

בתום יום הלימודים צעדתי עם סמירה לכיוון החניון ובעודנו מפטפטות התקרבנו אל מקום החניה שבו חניתי את רכבי. ממש ליד הרכב עמד אור אדיר, הבחור שפגע בכתפי רק הבוקר.

״הנה הפרוז'קטור,״ לחשתי לה וסימנתי בעיניי לעבר המקום שבו עמד אור, והיא הביטה בו בפליאה וניסתה בכל כוחה לכבוש את צחוקה. הגענו סמוך אל הרכב ואור עדיין עמד שם עם גבו אלינו ונראה שהוא מהורהר מעט.

״שלום לך,״ אמרתי בטון רך, והוא הסתובב במהירות לעברי ונראה שהוא נבהל מנוכחותנו הפתאומית.

״אה... שלום,״ הפטיר לעברי ונדמה היה לי שהוא הצליח לזהות אותי רק לאחר כמה שניות.

״אווו... אה...״ המשיך לומר בגמגום קל ונראה שהוא מנסה נואשות להיזכר בשמי.

״לילך,״ אמרתי בטון מציל נפשות והוא חזר אחרי בלחש, הנהן במבוכה והסמיק קלות.

״מה אתה עושה פה?״ שאלתי בטון חוקר, תוהה לפשר מעשיו ליד רכבי. היש סיכוי ולו הקלוש ביותר שהוא עוקב אחרי? תהיתי ביני לבין עצמי ומיד ביטלתי את הקביעה המוזרה והסברתי לעצמי שלא יתכן שהוא עוקב אחר אישה שהוא אפילו לא זוכר את שמה.

סמירה פתחה את הדלת הקדמית של רכבי ובכך קטעה את רצף המחשבות המביך, והתיישבה במושב שליד הנהג. אני נותרתי שוב לעמוד מול אור ורק אלוהים יודע מדוע רגלינו לא זזו.

״את מוצאת חן בעיניי,״ הוא אמר פתאום ישירות וגרם לי להיות מופתעת ולהסמיק בו זמנית.

״לא תכננתי... אבל אשמח אם תסכימי להיפגש איתי היום,״ הוסיף והפתיע אותי כליל. הבעת הקלה נסוכה על פניו.

הבטתי בו ונזכרתי במשפט שלימד אותי פעם אדם חכם, וכך הוא אמר לי: ״בעולם שבו חיים רק פעם אחת, לא חושבים פעמיים.״ בעבר לא הבנתי את המשפט ואולי לא תמיד הסכמתי איתו, אך הפעם החלטתי שהצדק עימו וזה בדיוק הרגע הנכון ליישם את האמרה.

״בשמחה רבה,״ השבתי לאחר כמה שניות, והפעם החיוך של אור היה רחב יותר משלי.

״לאסוף אותך מהמעונות?״ שאל בביטחון והמתין למוצא פי.

״מעונות? אני גרה פה ברמת אביב ג', ממש קרוב לאוניברסיטה,״ השבתי והוא הביט בי מופתע.

״גם אני גר ברמת אביב ג', איך זה שאף פעם לא נפגשנו?״ שאל ואני רק משכתי בכתפי הכואבת מהבוקר ולא עניתי.

״תשמור את מספר הטלפון שלי,״ העברתי נושא והחלפנו מספרי טלפון וכתובות.

״אז קבענו הערב בשעה שמונה בדיוק,״ אמר ומיד הזכיר לי את השכן היקה שגר ממש בקומה שמעלינו והיה דייקן כמו שעון שוויצרי.

״קבענו,״ חתמתי את השיחה ופתאום חשתי אי נעימות ששכחתי בכלל את סמירה שמחכה כל הזמן הזה ברכב, בשקט ובנימוס האופייניים לה.

״נתראה בערב, לילוש,״ הוסיף עוד ונכנס בחופזה לרכבו, התניע והחל בנסיעה מהירה עד שגלגלי רכבו השמיעו רעש חריקה מחריש אוזניים.

״לילוש?״ תהיתי, ״מה אני, חברה שלך?״ מלמלתי לעצמי בכעס מעושה ונכנסתי לרכב. הלוואי וכך יהיה, הבעתי משאלה קטנה ובכך חתמתי את בליל המחשבות. חשתי שהיא בוחנת אותי במבטה.

״סליחה, אחותי, אבל קבענו אור ואני להיפגש הערב,״ הודעתי לה בטון אגבי והתנעתי את הרכב.

״איזה יופי!״ השיבה בהתלהבות אמיתית וחיוך רחב. בחנתי את הבעת פניה ומעיניה ניבט חשש מה, אולי פחדה לאבד את חברתה הטובה לטובת גבר שרמנטי, מסוקס וטחון היטב.

״אין לי ציפיות מהפגישה,״ הוספתי שקר לבן קל כדי לפוגג את חששה, למרות שבסתר ליבי קיוויתי שהפגישה תהיה תחילתו של רומן סוער. סמירה הנהנה בראשה.

״לא נראה לי שייצא מזה משהו רציני,״ שיתפתי אותה במחשבה שמתגנבת לליבי, תמיד בתחילה של מערכת יחסים. ״הרי הוא יכול להשיג כל אישה על פני כדור הארץ,״ אמרתי בשטף והוספתי עוד, ״מה הוא מצא בי? אני סתם בחורה פשוטה.״

״אל תגזימי,״ נזפה בי בטון רציני, ״את מעריכה את עצמך פחות מדי,״ והוסיפה, ״את חלומו של כל גבר עם שכל בקודקודו.״ הנהנתי בהסכמה, נהנית מהמחמאות המלטפות את האגו שלי.

״אני חייבת להתחתן עם שמאי, רק הוא יידע להעריך אותי כראוי,״ הוספתי בהלצה, לקול צחוקה של חברתי.

״אה... והוא גם קרא לי לילוש כאשר נפרדנו,״ הוספתי בטון מגחך משהו.

״לילוש?״ אמרה סמירה ופערה קלות את פיה, ״מה, הוא חבר שלך?״ חזרה על השאלה ששאלתי את עצמי. ״הלוואי,״ מלמלתי בקול שקט וחייכתי בתגובה לדמיון הפרוע שלי שהחל להשתולל. פתחתי בנסיעה לכיוון מעונות הסטודנטים הממוקמים לא רחוק מהאוניברסיטה, כדי להחזיר את סמירה לדירתה הצנועה.