אהובי, למה יצאת בשאלה?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהובי, למה יצאת בשאלה?

אהובי, למה יצאת בשאלה?

עוד על הספר

תקציר

זה קרה בבוקר יום רביעי. קרני השמש ליטפו את פניי מבעד לחלון הפתוח. התמתחתי בעצלתיים, בניסיון לתפוס רגעי שקט אחרונים במיטה החמה, לפני תחילת מרוץ החיים. פקחתי את עיניי, אבי ישב בקצה המיטה, לבוש ומוכן לקראת יום העבודה. גופו היה מכווץ והוא נראה מוטרד מתמיד. טון דיבורו הנמוך והשקט הבהיר לי מייד שמתחילה שיחה רצינית. התיישבתי במיטה והבטתי בעיניו הדרוכות. "אני כבר לא מאמין באלוקים," הוא אמר.

מיכל מושקוביץ מגלה שבעלה אבי החרד"לי (חרדי לאומי) בחר לצאת בשאלה. למרות השבר והכעס, היא נאלצת לאסוף את עצמה ולבחור אם לעמוד לצד בעלה או לעזוב ולצאת לחיים חדשים. עתידם של שלושת ילדיהם עומד לנגד עיניה. היא אינה מבינה איך ייתכן שאדם שחונך בחינוך שמרני מחליט לפתע לפרוק כל עול. הזוגיות שלהם עומדת במבחן. נצא עם מיכל למסע מופלא ברגעים הקטנים של החיים שהופכים לפתע להיות גדולים ומורכבים.

אושרית גרינפלד מפתחת תוכנה, נשואה, ואימא לחמישה ילדים. אהובי, למה יצאת בשאלה? הוא ספר הביכורים שלה, ובו היא פורשת סיפור מרתק וחשוב על יציאה בשאלה ועל התמודדות עם זוגיות מעורבת.

פרק ראשון

פרק 1

אהובי, למה יצאת בשאלה? 

זה קרה בבוקר יום רביעי. קרני השמש ליטפו את פניי מבעד לחלון הפתוח. התמתחתי בעצלתיים, מנסה לתפוס רגעי שקט אחרונים במיטה החמה לפני תחילת מרוץ החיים.

"בוקר טוב, מתוקה," אבי ליטף את לחיי.

"בוקר טוב, אבי, אתה זוכר שאתה לוקח היום את הילדים מבית הספר?" אמרתי והתהפכתי לצד השני.

"בסדר," הוא אמר בטון רציני מדי, ונשם נשימה עמוקה וכבדה.

"אתה מרגיש טוב? הכול בסדר?" שאלתי.

"כן. מיכל, אני רוצה להגיד לך משהו."

פקחתי את עיניי, אבי ישב בקצה המיטה, לבוש ומוכן לקראת יום העבודה. גופו היה מכווץ והוא נראה מוטרד מתמיד. טון דיבורו הנמוך והשקט הבהיר לי מייד שמתחילה שיחה רצינית. התיישבתי במיטה והבטתי בעיניו הדרוכות.

"רציתי לשתף אותך, חשוב לי שתשמעי את זה ממני..."

הרגשתי פרפרים בבטן. מה הוא רוצה? חשבתי לעצמי.

"אני כבר לא מאמין באלוקים."

"מה...?!"

"אני כבר תקופה ארוכה לא דתי."

"מ...מ...מה?" פי נפער בתדהמה. לא הצלחתי לחשוב בבהירות.

אבי ראה את מבטי המופתע והמשיך, "כן, אני כבר תקופה ארוכה מרגיש שלאלוקים לא באמת אכפת מכל המצוות שאני מקיים."

"מה... מה זאת אומרת?!"

"מיכלי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל..." אבי השפיל את עיניו ואמר בלחש, "חיללתי שבת."

הרגשתי דקירה חדה, כאילו מישהו נעץ סכין בגבי. אבי ניסה ללטף את ידי. הבטתי בעיניו החודרות, "תגיד לי שאתה עובד עליי, בבקשה," לחשתי, כמעט התחננתי.

אבי נאנח. "מיכלי, סליחה, אבל אני כבר לא שם. הרבה זמן."

הוא השתתק לרגע, ואחר כך הוסיף, "אני גם רוצה שתדעי שאכלתי במסעדות לא כשרות."

לא הצלחתי לדבר. כל מילה שלו פגעה בי כמו מכת חשמל, הרגשתי שאני נשרפת מבפנים. איך הוא לא סיפר לי? תחושת בגידה החלה לפעפע בתוכי.

"לא ידעתי שיש לך סוד... למה לא שיתפת אותי?" מלמלתי.

"לא הבנתי את עצמי, חשבתי שאני בתקופה עמוסה, שזה עניין של זמן ובסוף הכול יעבור. אבל עכשיו אני מבין שכל המצוות האלה כבר לא משמחות אותי, זה כבר לא מדבר אליי. לכן החלטתי שאני חייב לספר לך."

שתקתי.

איך זה קרה לי? איך יכול להיות? אני, עם החושים המחודדים שלי, לא שמתי לב למה שמתרחש סביבי. איך הוא עשה את כל זה מאחורי גבי? הרגשתי שכוחותיי אוזלים. את חייבת לקום, לצאת לעבודה, אמרתי לעצמי והתרוממתי מהמיטה. בשארית כוחי, צעדתי לכיוון המטבח, מנסה להכין קפה של בוקר, להיאחז בשגרה. איך זה קרה דווקא לי? הדוס שלי — שדואג לשאול ולהתייעץ עם תלמידי חכמים על כל עניין קטן, שהקפיד כל־כך, עד שפעם אחת שאלתי אותו: למה אלוקים ברא לנו שכל, אם כל דבר צריך לשאול רב? — הדוס שלי הפך את עורו.

נזכרתי ביום שבו התעוררתי משנת הצוהריים וראיתי את אבי על סולם בסלון.

"מה אתה עושה?"

"אני מקלף את הקיר, זכר לחורבן ירושלים."

"תגיד, לא עדיף לקנות קישוט 'אם אשכחך ירושלים'?"

"מיכלי, זאת ההלכה!" הוא אמר נחרצות, ואני שתקתי. מה יכולתי להגיד?

אבי קטע את מחשבותיי. "תגידי משהו, למה את לא מדברת איתי?"

"נמשיך בערב," לחשתי, תוך כדי ערבוב הקפה.

אבי ליטף את גבי, "סליחה שאני מכביד עליך, אהובה."

הסבתי את ראשי לעברו בחיוך מאולץ. "טוב, אני חייבת לצאת לעבודה, להתראות," אמרתי.

ביד רועדת סגרתי את הדלת מאחוריי. איך כל זה נפל עליי? מי היה מאמין? דווקא כשחשבתי שאנחנו בתקופה טובה. לשנינו יש עבודה טובה, ברוך השם, הילדים התקבלו לתלמוד תורה "חורב", וסוף־סוף הצלחנו לקנות בית ביישוב הדתי "נאות פצאל" בבקעת הירדן.

מי היה מאמין שנצליח לעבור את כל הטלטלות של בניית הבית?

כשהגיע סוף־סוף יום המעבר, אבי קנה את המזוזות מסופר סת"ם ירא שמיים. הוא תלה את המזוזה הראשית בכניסה לבית, בחלק הימני של המשקוף, ובירך בכוונה שלמה. הבטתי בו בהתרגשות. עיניו ברקו, היינו מאושרים כל־כך. אוי אלוקים, איך זה יכול להיות?

מה צפוי לבית שלנו כעת?

נסעתי לעבודה בכביש 90 המתפתל בין הנופים המשכרים של בקעת הירדן. מעולם לא הצלחתי להתרגל ליופיים של הצוקים הגבוהים והמדרונות המוריקים והתלולים, אבל בנסיעה הזאת לא ראיתי דבר מלבד הכביש המפותל ורק נזהרתי שלא ליפול לתהום.

המשכתי לנסוע, ולאט־לאט החלו חלקי הפאזל להתחבר. הרי הציצית כבר שבוע מונחת על הכיסא, התפילין לא משו מהמדף, והאיחורים הרבים לתפי לה... כל־כך הרבה רמזים. איך לא ראיתי? מה אני לא מבינה?

הרגשתי את הלב שלי מתרוקן. כאב, צער, אובדן, משהו מת, מישהו מת. האהוב שלי איננו. האיש שלי, שאיתו כרתי את ברית הנישואין, שחלמנו יחד לגדל את שלושת ילדינו לחיי תורה ויראת שמיים, כבר לא צועד לצידי... האם נוכל להמשיך לחיות יחד? ומה יהיה על הילדים? המחשבות טרדו את מוחי ולא נתנו לי מנוח.

פתחתי את דלת המשרד באיחור רב.

"בוקר טוב," אמרתי בקול רפה. אף שהבוקר שלי ממש לא התחיל טוב.

"בוקר טוב," ענתה בחיוך נחמה המזכירה. "מיכל, תגידי, אבי נרשם לחידון היישובי בהלכות הפסח?"

"לא יודעת."

"הפרס ראשון הוא חופשה זוגית! תבדקי, חבל לפספס..."

התיישבתי בכבדות ופתחתי את המחשב. התחלתי לעבור על רשימת המיילים. מילותיה של נחמה הדהדו בראשי: "חבל לפספס... חבל לפספס..." ניסיתי להתרכז בעבודה. אבל למוח שלי היו תוכניות משלו.

ציוץ הציפורים קטע את מחשבותיי. התבוננתי מבעד לחלון. כל־כך יפה בחוץ. שמיים כחולים, ריח של אביב. וליבי, מה יהיה עליו?

לא יכולתי להתאפק יותר, "אני לא מבינה, איך פתאום אתה לא מאמין?" אמרתי לאבי באותו ערב, לפני שיצאנו לערוך קניות לשבת. "בכלל, איך זה קרה לך? הרי אתה העילוי של הישיבה."

"אל תגזימי," הוא אמר.

"מה 'אל תגזימי'... אם לא היינו מתחתנים היית עדיין לומד!"

"אהה... עכשיו נראה לי שכבר לא..." הוא אמר וקרץ לי בעינו הימנית.

"זה לא מצחיק, חשבתי על זה הרבה. אולי אתה עובר משבר אישי? אולי אתה צריך שינוי, כמו להחליף עבודה?"

"לא, זה לא העניין, אני אוהב את העבודה."

לו רק יכולתי לתקן אותו, או פשוט לעשות אתחול כמו במחשב... "אז אולי אתה צריך חופש, קצת שקט? ניקח כמה ימי חופשה, ניסע לבית מלון מפנק..."

"אני תמיד שמח לבלות איתך, אבל זה לא יעזור. את חושבת שהסתובב לי בורג, נכון?"

"נכון, אני באמת לא מבינה איך התחרפנת! מה קרה לך? מי יאמין שהגבאי של בית הכנסת חוזר בשאלה?"

"קשה לי להסביר את זה, אבל אני כבר לא בקטע של הדת."

"מה זאת אומרת? יש לך שאלות באמונה? אולי תלך להתייעץ עם הרב יקותיאל, אתה הרי מעריך אותו מאוד. אולי הוא יוכל לעזור."

"מיכלי, תאמיני לי, ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה לא זה. פשוט נגמר לי. אין לי כבר כוח לדקדוקים, לכל הפרטים וההתקטננות."

"מה זה 'אין לי כוח'? לך אין כוח?! אתה מבין שאני מרגישה שנשברתי לרסיסים. אני בכלל לא יודעת אם אני מכירה אותך. בבקשה," מצאתי את עצמי מתחננת, "בשבילי, לך לדבר עם הרב..." בתמימותי קיוויתי שהשיחה תחזיר את המצב לקדמותו.

"אין לי מה להתייעץ, אני כבר לא מחובר. נגמר לי, אני מרגיש מרוקן מבפנים. את יודעת שהקפדתי על ההלכות עד הסוף, קלה כחמורה, הייתי קיצוני. אין לי יותר כוח, אין לי אנרגיה, נגמר לי החמצן."

"אהה... אז אולי זאת הבעיה, 'הקיצוניות'! למה שלא תלך בדרך האמצע? תהייה דתי לייט. למה אתה הולך תמיד לקצה, הכול או לא כלום?!"

"הלוואי ויכולתי... אני טיפוס של שחור או לבן. את יודעת שכל מה שאני עושה, אני עושה עד הסוף. זהו, התרוקנתי."

"מה זה 'התרוקנתי'? גם לי לא בא לעשות דברים, אז מה? אני זורקת הכול? שווה לך להפיל את כל מה שבנינו, לפרק את המשפחה?!"

המשך הפרק בספר המלא

עוד על הספר

אהובי, למה יצאת בשאלה? אושרית גרינפלד

פרק 1

אהובי, למה יצאת בשאלה? 

זה קרה בבוקר יום רביעי. קרני השמש ליטפו את פניי מבעד לחלון הפתוח. התמתחתי בעצלתיים, מנסה לתפוס רגעי שקט אחרונים במיטה החמה לפני תחילת מרוץ החיים.

"בוקר טוב, מתוקה," אבי ליטף את לחיי.

"בוקר טוב, אבי, אתה זוכר שאתה לוקח היום את הילדים מבית הספר?" אמרתי והתהפכתי לצד השני.

"בסדר," הוא אמר בטון רציני מדי, ונשם נשימה עמוקה וכבדה.

"אתה מרגיש טוב? הכול בסדר?" שאלתי.

"כן. מיכל, אני רוצה להגיד לך משהו."

פקחתי את עיניי, אבי ישב בקצה המיטה, לבוש ומוכן לקראת יום העבודה. גופו היה מכווץ והוא נראה מוטרד מתמיד. טון דיבורו הנמוך והשקט הבהיר לי מייד שמתחילה שיחה רצינית. התיישבתי במיטה והבטתי בעיניו הדרוכות.

"רציתי לשתף אותך, חשוב לי שתשמעי את זה ממני..."

הרגשתי פרפרים בבטן. מה הוא רוצה? חשבתי לעצמי.

"אני כבר לא מאמין באלוקים."

"מה...?!"

"אני כבר תקופה ארוכה לא דתי."

"מ...מ...מה?" פי נפער בתדהמה. לא הצלחתי לחשוב בבהירות.

אבי ראה את מבטי המופתע והמשיך, "כן, אני כבר תקופה ארוכה מרגיש שלאלוקים לא באמת אכפת מכל המצוות שאני מקיים."

"מה... מה זאת אומרת?!"

"מיכלי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל..." אבי השפיל את עיניו ואמר בלחש, "חיללתי שבת."

הרגשתי דקירה חדה, כאילו מישהו נעץ סכין בגבי. אבי ניסה ללטף את ידי. הבטתי בעיניו החודרות, "תגיד לי שאתה עובד עליי, בבקשה," לחשתי, כמעט התחננתי.

אבי נאנח. "מיכלי, סליחה, אבל אני כבר לא שם. הרבה זמן."

הוא השתתק לרגע, ואחר כך הוסיף, "אני גם רוצה שתדעי שאכלתי במסעדות לא כשרות."

לא הצלחתי לדבר. כל מילה שלו פגעה בי כמו מכת חשמל, הרגשתי שאני נשרפת מבפנים. איך הוא לא סיפר לי? תחושת בגידה החלה לפעפע בתוכי.

"לא ידעתי שיש לך סוד... למה לא שיתפת אותי?" מלמלתי.

"לא הבנתי את עצמי, חשבתי שאני בתקופה עמוסה, שזה עניין של זמן ובסוף הכול יעבור. אבל עכשיו אני מבין שכל המצוות האלה כבר לא משמחות אותי, זה כבר לא מדבר אליי. לכן החלטתי שאני חייב לספר לך."

שתקתי.

איך זה קרה לי? איך יכול להיות? אני, עם החושים המחודדים שלי, לא שמתי לב למה שמתרחש סביבי. איך הוא עשה את כל זה מאחורי גבי? הרגשתי שכוחותיי אוזלים. את חייבת לקום, לצאת לעבודה, אמרתי לעצמי והתרוממתי מהמיטה. בשארית כוחי, צעדתי לכיוון המטבח, מנסה להכין קפה של בוקר, להיאחז בשגרה. איך זה קרה דווקא לי? הדוס שלי — שדואג לשאול ולהתייעץ עם תלמידי חכמים על כל עניין קטן, שהקפיד כל־כך, עד שפעם אחת שאלתי אותו: למה אלוקים ברא לנו שכל, אם כל דבר צריך לשאול רב? — הדוס שלי הפך את עורו.

נזכרתי ביום שבו התעוררתי משנת הצוהריים וראיתי את אבי על סולם בסלון.

"מה אתה עושה?"

"אני מקלף את הקיר, זכר לחורבן ירושלים."

"תגיד, לא עדיף לקנות קישוט 'אם אשכחך ירושלים'?"

"מיכלי, זאת ההלכה!" הוא אמר נחרצות, ואני שתקתי. מה יכולתי להגיד?

אבי קטע את מחשבותיי. "תגידי משהו, למה את לא מדברת איתי?"

"נמשיך בערב," לחשתי, תוך כדי ערבוב הקפה.

אבי ליטף את גבי, "סליחה שאני מכביד עליך, אהובה."

הסבתי את ראשי לעברו בחיוך מאולץ. "טוב, אני חייבת לצאת לעבודה, להתראות," אמרתי.

ביד רועדת סגרתי את הדלת מאחוריי. איך כל זה נפל עליי? מי היה מאמין? דווקא כשחשבתי שאנחנו בתקופה טובה. לשנינו יש עבודה טובה, ברוך השם, הילדים התקבלו לתלמוד תורה "חורב", וסוף־סוף הצלחנו לקנות בית ביישוב הדתי "נאות פצאל" בבקעת הירדן.

מי היה מאמין שנצליח לעבור את כל הטלטלות של בניית הבית?

כשהגיע סוף־סוף יום המעבר, אבי קנה את המזוזות מסופר סת"ם ירא שמיים. הוא תלה את המזוזה הראשית בכניסה לבית, בחלק הימני של המשקוף, ובירך בכוונה שלמה. הבטתי בו בהתרגשות. עיניו ברקו, היינו מאושרים כל־כך. אוי אלוקים, איך זה יכול להיות?

מה צפוי לבית שלנו כעת?

נסעתי לעבודה בכביש 90 המתפתל בין הנופים המשכרים של בקעת הירדן. מעולם לא הצלחתי להתרגל ליופיים של הצוקים הגבוהים והמדרונות המוריקים והתלולים, אבל בנסיעה הזאת לא ראיתי דבר מלבד הכביש המפותל ורק נזהרתי שלא ליפול לתהום.

המשכתי לנסוע, ולאט־לאט החלו חלקי הפאזל להתחבר. הרי הציצית כבר שבוע מונחת על הכיסא, התפילין לא משו מהמדף, והאיחורים הרבים לתפי לה... כל־כך הרבה רמזים. איך לא ראיתי? מה אני לא מבינה?

הרגשתי את הלב שלי מתרוקן. כאב, צער, אובדן, משהו מת, מישהו מת. האהוב שלי איננו. האיש שלי, שאיתו כרתי את ברית הנישואין, שחלמנו יחד לגדל את שלושת ילדינו לחיי תורה ויראת שמיים, כבר לא צועד לצידי... האם נוכל להמשיך לחיות יחד? ומה יהיה על הילדים? המחשבות טרדו את מוחי ולא נתנו לי מנוח.

פתחתי את דלת המשרד באיחור רב.

"בוקר טוב," אמרתי בקול רפה. אף שהבוקר שלי ממש לא התחיל טוב.

"בוקר טוב," ענתה בחיוך נחמה המזכירה. "מיכל, תגידי, אבי נרשם לחידון היישובי בהלכות הפסח?"

"לא יודעת."

"הפרס ראשון הוא חופשה זוגית! תבדקי, חבל לפספס..."

התיישבתי בכבדות ופתחתי את המחשב. התחלתי לעבור על רשימת המיילים. מילותיה של נחמה הדהדו בראשי: "חבל לפספס... חבל לפספס..." ניסיתי להתרכז בעבודה. אבל למוח שלי היו תוכניות משלו.

ציוץ הציפורים קטע את מחשבותיי. התבוננתי מבעד לחלון. כל־כך יפה בחוץ. שמיים כחולים, ריח של אביב. וליבי, מה יהיה עליו?

לא יכולתי להתאפק יותר, "אני לא מבינה, איך פתאום אתה לא מאמין?" אמרתי לאבי באותו ערב, לפני שיצאנו לערוך קניות לשבת. "בכלל, איך זה קרה לך? הרי אתה העילוי של הישיבה."

"אל תגזימי," הוא אמר.

"מה 'אל תגזימי'... אם לא היינו מתחתנים היית עדיין לומד!"

"אהה... עכשיו נראה לי שכבר לא..." הוא אמר וקרץ לי בעינו הימנית.

"זה לא מצחיק, חשבתי על זה הרבה. אולי אתה עובר משבר אישי? אולי אתה צריך שינוי, כמו להחליף עבודה?"

"לא, זה לא העניין, אני אוהב את העבודה."

לו רק יכולתי לתקן אותו, או פשוט לעשות אתחול כמו במחשב... "אז אולי אתה צריך חופש, קצת שקט? ניקח כמה ימי חופשה, ניסע לבית מלון מפנק..."

"אני תמיד שמח לבלות איתך, אבל זה לא יעזור. את חושבת שהסתובב לי בורג, נכון?"

"נכון, אני באמת לא מבינה איך התחרפנת! מה קרה לך? מי יאמין שהגבאי של בית הכנסת חוזר בשאלה?"

"קשה לי להסביר את זה, אבל אני כבר לא בקטע של הדת."

"מה זאת אומרת? יש לך שאלות באמונה? אולי תלך להתייעץ עם הרב יקותיאל, אתה הרי מעריך אותו מאוד. אולי הוא יוכל לעזור."

"מיכלי, תאמיני לי, ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל זה לא זה. פשוט נגמר לי. אין לי כבר כוח לדקדוקים, לכל הפרטים וההתקטננות."

"מה זה 'אין לי כוח'? לך אין כוח?! אתה מבין שאני מרגישה שנשברתי לרסיסים. אני בכלל לא יודעת אם אני מכירה אותך. בבקשה," מצאתי את עצמי מתחננת, "בשבילי, לך לדבר עם הרב..." בתמימותי קיוויתי שהשיחה תחזיר את המצב לקדמותו.

"אין לי מה להתייעץ, אני כבר לא מחובר. נגמר לי, אני מרגיש מרוקן מבפנים. את יודעת שהקפדתי על ההלכות עד הסוף, קלה כחמורה, הייתי קיצוני. אין לי יותר כוח, אין לי אנרגיה, נגמר לי החמצן."

"אהה... אז אולי זאת הבעיה, 'הקיצוניות'! למה שלא תלך בדרך האמצע? תהייה דתי לייט. למה אתה הולך תמיד לקצה, הכול או לא כלום?!"

"הלוואי ויכולתי... אני טיפוס של שחור או לבן. את יודעת שכל מה שאני עושה, אני עושה עד הסוף. זהו, התרוקנתי."

"מה זה 'התרוקנתי'? גם לי לא בא לעשות דברים, אז מה? אני זורקת הכול? שווה לך להפיל את כל מה שבנינו, לפרק את המשפחה?!"

המשך הפרק בספר המלא