הבלדרית מפריז

חלק ראשון

ינואר 1938

כשחזרתי לפריז, נודע לי שרוב האמריקאים ממהרים לשוב הביתה. החלטתי להישאר. כבר גרתי אז בצרפת שמונה שנים, והרגשתי חלק ממנה. למדתי לאהוב את אנשיה, את נופיה, את ההיסטוריה שלה ואת אבניה הישנות. אם הצרפתים יכולים לעמוד בזה, גם אני יכולה. נוסף על כך, החלה פה פעילות יוצאת דופן, ולא רציתי להחמיצה.

— מרי ג'יין גולד Crossroads Marseille
("צומת מרסיי") 1940

היה עלינו לעזוב את צרפת אחרי שמקס נעצר בפעם הראשונה, אבל לא תיארנו לעצמנו עולם מחוץ לפריז. 

— ליאונורה קרינגטון Villa Air-Bel
מאת רוזמרי סליבן

יום שני, 17 בינואר 1938
בשמים מעל פריז

השמים שהתגלו מבעד לכיפת הזכוכית של הווֵייגָה גאל שלה היו ארגמניים כמו האווירון עצמו. מעבר לשמשה הקדמית ולאפרפרות שיצר הסחרור של המדחף התנשאו נוכח השמש השוקעת עשרת אלפים טונות של תחרת ברזל. כשהם חגו מעל מגדל אייפל, קראה נֶנֵיי בקול כדי לגבור על שאגת המנוע של הג'יפסי 6, "גברת הברזל במיטבה — זה סוג האמנות שאני אוהבת." דגובר, הנוסע היחיד שלה, ענה בכשכוש של זנב מדובלל. גברת הברזל במיטבה.

היא טסה מעל נהר הסן הפתלתל בדרכה חזרה לפריז לרגל "התערוכה הבינלאומית של הסוריאליזם", שלוש מאות יצירות אמנות שהציגו חרקים ענקיים, ראשים צפים מוזרים ודמויות אנושיות שאיבריהן נכרתו או הושחתו. היא ידעה שהיצירות הללו נועדו לגרות את המחשבה, אבל הן תמיד יצרו בה את התחושה שהיא רדודה ואמריקאית מדי. תוצר של המערב התיכון של אמריקה, ואפילו לא משיקגו אלא מאֶוֶונסטון. היא רופפה את צעיף המשי הלבן שעטף את צווארה והחלה בירידה מבוקרת מאלף רגל לשמונה מאות, לשש מאות, לחמש מאות, כדי לטרטר מעל דירתה הריקה בשדרות פוֹש. היא אהבה את פריז, חבל רק שלילות החורף היו ארוכים כל כך לבת עשרים ושמונה שמתגוררת בעיר בגפה.

כשטסה מעל יער בולון והתקרבה לאגם, עם המפל הקטן וביתן הקיסר המלבב, היא העבירה את המצערת למצב ניוטרל, הגדילה את זווית המדפים וירדה למאתיים רגל. כאן למעלה באוויר לא היו תלונות לראש הממשלה שׁוֹטַם, שהוא לא כלל סוציאליסטים בממשלת צרפת, לא היתה מלחמת אחים בברצלונה, ולא היה היטלר שניסה לשכנע שהוא רודף שלום, ולמרות זאת כל אירופה רעדה. היא הנמיכה כנף כדי להיטיב לראות, לראות את המים הניגרים על סלעים לתוך אגם קפוא ו...

אלוהים אדירים! בשעה עשר נמתחה מוטת כנפיים שחורה עד לקצוות הלבנות של הנוצות. מקור אדום נפער לזעקת התרעה שלא נשמעה בגלל רעש המנוע, והיא לחצה על המצערת עד המקסימום ומשכה לאחור את ההגה, ואז נטתה בבת אחת ימינה והתרוממה כדי לא להתנגש בברבור השחור שהספיק לצלול כדי לחמוק ממנה.

אבל אף המטוס התרומם מהר מדי. קצב הנסיקה, אלף וחמש מאות רגל לדקה. מבעד לשמשה הקדמית: שמים בלבד.

מד המהירות צנח למהירות הזדקרות.

הכנפיים נחבטו כי האווירון התחיל לאבד עילוי.

צופר ההזדקרות השמיע את צפצוף ההתראה.

היא דחפה את ההגה קדימה כדי להתגלגל ולצאת מהסיבוב והורידה את האף במאמץ להתאושש מההזדקרות.

מד הגובה הסתובב, המטוס זינק קדימה ודגובר הוטח לפנים. עכשיו ראתה מדחף ואגם קפוא בלבד.

הקרח!

מעט מאוד מרחב תמרון.

דגובר המסכן ייבב.

מד המהירות הראה ארבעים וחמישה קשר.

האצבעות כאבו מאחיזה בהגה.

"הכול בסדר, דגס."

כל גופה נדרך כאילו חישב להיסדק.

חמישים קשר.

חמישים וחמישה.

בכוח הרצון ניסתה להחיש את התנועה של מד המהירות כדי להתרומם שוב בלי להזדקר, לפני שתתרסק על הקרח.

יותר מהר, לעזאזל!

שישים.

היא משכה שוב לאחור את ההגה.

האף התרומם.

האופק המלאכותי נע לכיוון התיישרות.

נמוך כל כך עד שהיא כמעט התחככה באגם הקפוא.

מפרקי אצבעותיה החווירו עם הלפיתה החזקה, אבל כן, היא בלמה את ההזדקרות. היא טסה ישר ואופקי.

מד המהירות עמד על שבעים קשר.

היא צמצמה את זווית המדפים, האווירון ירד מעט ואיתו בטנה. היא משכה עוד קצת את ההגה ושמרה על גובה.

דגובר הרים את מבטו המודאג מהרצפה.

עוד קצת מדפים. עוד קצת הגה. היא התחילה להתרומם.

ארבע מאות רגל. חמש מאות.

עוד קצת, והם בטיפוס יציב לשש מאות, ועכשיו היתה לה שהות להתגבר על כל תקלה חדשה שעלולה לצוץ.

כשחזרה לאלף רגל חגה והמתינה שלבה הארור יפסיק לנסות לפרוץ החוצה מבית החזה. הסֶן התפתל בנחת ממערב לדרום והלאה מזרחה, ומגדל אייפל שוב הופיע, עכשיו רחוק יותר.

האגם הקפוא, שהיה עלול להיות קברה הקר וגם קברם של דגובר ושל הברבור, שב והופיע.

"הכול בסדר," אמרה לדגובר, שעדיין רבץ על הרצפה ונראה מרוט כמו עצביה.

היא שוב ירדה לעבר האגם, הפעם לחמש מאות רגל נועזים פחות, טסה לאורכו, עברה את המפל משמאל לאי ולביתן הקיסר, עם כיפתו הכחולה, הקטנה והאופטימית כל כך.

ושם בקצה הצפוני של האגם התמקם לו הברבור השחור בביטחון על הקרח.

אסור היה לה לטוס נמוך כל כך, אבל דווקא את זה היא אהבה: את השמים הגבוהים, הפתוחים, כן, אבל גם את האדמה המתנחשלת אליה.

הבת הזאת שלך מעדיפה להישאר פרא אדם ולא להתחנך. לא מדאיג אותך שהיא תישאר לבד?

"אבל אני לא לבד, נכון, דגס?" בטפיחה על המושב שלצדה התנערה מדבריו של אביה. "כי אתה איתי."

דגובר חזר ועלה לרבוץ על המושב והשעין את ראשו על כפותיו. היא משכה באחת מאוזניו הקטיפתיות, והוא טלטל את ראשו כפי שעשה בכל פעם שמוללה אותן.

"לא התכוונתי להפחיד אותך, אבל לא רציתי לפגוע בברבור," אמרה כשפנו מזרחה, לעבר מסלול הנחיתה בלֶה־בּוּרזֶ'ה. "זה העולם שלו, הוא אמור להיות פה למעלה."

היא בלמה את המטוס על המסלול, וכשיצאה מתא הטייס אל הכנף הסירה את משקפי הטיסה ואת קסדת העור וניערה את שערה. עכשיו הוציאה מהמטוס את דגובר המסכן, שעדיין רעד קצת, ונשקה לו על חוטמו השחור והקריר. נניי הניחה את הכלב על הכנף והוציאה את מגלשי הסקי ואת המזוודה הדקה, ורק אז העיפה מבט בשעון שהיה קבוע במגדל הפיקוח העטור כיפה של שדה התעופה. היא הגיעה באיחור איום.

נניי החליקה אל המסלול, השעינה את המגלשיים על הכנף ליד דגובר והניחה על הכנף את המזוודה. הוא הביט בתשומת לב כשפתחה את החלק העליון עם המראה, הוציאה מעיל צמר אדום עם חרוזים וכפתורים מוזהבים שיחליף את מעיל הטייסים והוסיפה את צמיד הפרווה שלה. לעזאזל, קר נורא, אבל לפחות אף אחד לא רואה אותה. נניי הביטה במראה, התנערה ממעיל הטייסים ומצמיד הפרווה וזרקה אותם על הכנף. היא שלפה שמלת שאנל שחורה, ישנה ומהימנה ומשכה אותה מעל ראשה, החליקה מתחת לשמלה את התחתונית והניחה למשי להתיישב במקומו מעל מכנסי הטיסה מעור. עדיף ככה. לא מחמם יותר, אבל עדיף. היא חזרה ולבשה את מעיל הטייסים, להתחמם. אולי היא יכולה פשוט להישאר במכנסיים מעור ובנעליים הגבוהות עם השמלה? הרי היא הולכת לתערוכה של סוריאליסטים.

דגובר נרגע והשעין את ראשו על כפותיו בזמן שנניי החליפה את גרבי הצמר בגרבי משי, נעלה נעלי עקב, הוסיפה פנינים. עוד פנינים. ואפילו עוד. היא הצמידה את המחרוזות זו לזו בסיכת נוי בצורת סיכת ביטחון ענקית, עשויה מכסף עם קישוט בקליט אדום, ויישרה אריג מקומט כדי להפוך אותו לכובע אלגנטי. היא הזליפה טיפות בושם על הצוואר ועל שורש כף היד והחזירה את צעיף הטיסה לצווארה. לא עדיף, אבל מחמם יותר. עכשיו חזרה וענדה את צמיד הפרווה והרגישה את הפליז הקר בצד הפנימי. לבסוף משחה שפתון ולקחה את פניו של דגובר בידיה.

"גם אני לא רוצה ללכת, אבל זה בשביל דני." דני בֶּנֶדיט, אחיה הצרפתי. היא התגוררה עם משפחתו כשהגיעה כדי ללמוד בסורבון, לפני שנים. דני עשה הרבה מאוד טוב להרבה אנשים.

היא נישקה את דגובר פעמיים, כדרכם של הצרפתים כשהם נפגשים, והשאירה על פניו שפתון אדום. "טוב, בסדר," היא נכנעה. "אני אקפיץ אותך הביתה."

דגובר לקלק את הפרווה של הצמיד.

"זה סקיאַפַָּרֶלי, דגס."

המבט של דגובר: היא רשאית לכרוך אותו סביב ידה כרצונה בכל עת, ובחלקיק מהמחיר.

נניי הורידה את הכלב מהכנף למסלול. "אתה פנטסטי, איזה יפה ורך אתה," היא אמרה. "אבל אתה בחיים לא תשב בשקט על היד שלי."

בחצר של הגלֶרי דה בּוֹז־אַר סקרה נניי את "טֶקסי גשום" של סלבדור דאלי: רולס־רויס מ־1933 מכוסה במטפס, שבמושב הקדמי שלו ישבה בובה־נהג עם ראש כריש ומשקפי מגן, ובמושב האחורי בובה־אישה בשמלת ערב, רטובה עד לשד עצמותיה ומכוסה בחלזונות חיים. דייל בגלריה נתן לה פנס ופתח דלת סבכה אל "רחוב סוריאליסטי", שהיתה בו שורה של עוד בובות־נשים לבושות — ובעיקר לא לבושות — בהתאם לפֶטישים של אמנים בולטים: פיה של אחת הבובות היה חסום בסרט, לבובה אחרת היה כלוב ציפורים על הראש. צחוק עוכר שלווה הדהד במסדרון הראשי, מסדרון אפלולי ומאובּק דמוי מערה, שמהתקרה שלו השתלשלו מאות שקי פחם, בכל אחת מפינותיו עמדה מיטה זוגית, והרצפה היתה איכשהו כולה אגם קטן ועלים וטחבים, בלי להיות רטובה, למעשה. נניי גילתה שמקור הצחוק הוא גרמופון שטרף רגליים של בובת־תצוגה, יצירה שזכתה לכותרת "לעולם לא". נניי נטתה להסכים.

קהל התקבץ סביב דלתות מסתובבות, שהוצבו במרכז האולם ולא הובילו לשום מקום, ועליהן תצוגה של תצלומים. ושם ראתה את נניי את דני. שערו היה מסודר ומוחלק לאחור, הוא הרכיב משקפיים עגולים שחורי מסגרת, והיו לו אף ארוך ושפם מטופח מעל סנטר צר עטור בנקודת חן. לצדו עמדה תִי, שהיתה נמוכה מבעלה, שערה השחור היה גזוז בתספורת נערית, ועיני השקד הענקיות שלה היו מרשימות יותר מיפות.

נניי כרכה את זרועותיה סביב דני והחליפה נשיקות חטופות עם תי.

"מאוד אלגנטית!" אמרה תִי.

נניי, ששכחה לפשוט את מעיל הטייסים והצעיף, אמרה, "מוצא חן בעינייך? אני קוראת למראה הזה 'אירו־שאנל'." חיוכה היה אירוני. "סליחה שאיחרתי. היו רוחות חזקות."

"מתי הרוחות בחיים שלך לא חזקות?" הקניט דני.

הסופר הצרפתי אנדרֶה בּרֶטון עמד מול הצילומים התלויים על הדלת המסתובבת, ובתנועה האופיינית לו, שילוב האצבעות והתרתן, סיים להציג את האמן לפני האורחים והזמין אותם להצטרף אליו ולקבל בברכה את פניו של אדוארד מוס.

"אדוארד מוס!" נניי הכירה תצלומים של אדוארד מוס שהופיעו בעיתונים ובכתבי עת: ילדה חמודה בקוקיות מצדיעה בהתלהבות להיטלר, אורך אפו של גבר נמדד במחוגת מתכת, בן מגולח למשעי מקרב מספריים אל זקנו של אביו היהודי הדתי, והבעת הסליחה על פניו של האב מכאיבה ומכמירה לב. תצלומי העיתונות של אדוארד מוס כמו גם התצלומים האמנותיים שלו קוממו נגדו את היטלר ואילצו אותו להימלט מגרמניה של הרייך.

"תיארתי לעצמי שאדוארד ימצא חן בעינייך," אמר דני.

"אדוארד? מה אתה, חבר שלו?" הקניטה נניי. דני ניצל בחשאי את מעמדו במשטרת פריז כדי לארגן אישורי תושבות בצרפת לפליטים דוגמת אדוארד מוס ונהנה להתיידד עם האמנים שעזר להם.

תי יישרה את הקפל באחד מהכיסים במעיל הטייסים של נניי. "אני חשבתי שאדוארד ימצא חן בעינייך," היא אמרה.

ואז אדוארד מוס ניגש אליהם. העניבה שלו היתה עקומה והיה משהו מצודד בשערו הפרוע. פנים רבועות. שומה בזווית הגבה השמאלית. קמטים דקיקים חרוטים במצח ובפה. הוא החזיק בידה של ילדה כבת שנתיים או שלוש, שער הקרמל שלה היה קלוע בקפדנות לצמות, והיא החזיקה קנגורו מאנגורה, מרוטה־מאהבה. אבל עיניו של הצלם, הן שתפסו את נניי לא מוכנה, עיניים ירוקות כענפי ערבה ולאות ועם זאת מלאות להט, ולפיכך היתה בטוחה שמטבעו הוא תמיד צופה, מודע, לוקח ללב.

לפתע הבחין מוס באחד התצלומים שהיו תלויים בתצוגת הדלת המסתובבת והחמיץ פנים — לא בתצלום המרכזי של סוס מעוות וזועם בקרוסלה שנטתה בזווית מפחידה, אלא בתמונה קטנה יותר, אולי גבו של גבר עירום המבצע שכיבות סמיכה. קרה לא פעם שנניי לא ידעה מה היא רואה ביצירות הסוריאליסטיות, אלא אם כן האמנים רצו שידעו, למשל, שהם ביתרו גוף אישה לשני חצאים. התצלום היה מלא רוך והציף את נניי במעין בושה או רחמים או חרטה. בצער, היא היתה אומרת, לולא זה נשמע מגוחך כל כך. המראה של הרבה עור חשוף, הצל שהסווה את האחוריים... היה בזה משהו אישי מאוד, כמו גבו של מאהב הגוהר כדי להצמיד את גופו הפגיע אל גוף של אהובה.

אדוארד מוס אמר משהו לאנדרה ברטון אבל בקול נמוך מאוד, לכן קלטה רק את העקשנות שהביעו פניו. כשברטון ניסה להגיב, מוס שיסע אותו, וברטון נאלץ להורות לאחד מעובדי הגלריה במנוד ראש הארי שלו להסיר את התמונה של הגבר בשכיבת סמיכה.

כשהשתרר שקט בגלריה, לחשה נניי לדני, "יש לי שמפניה, אם אתה רוצה להביא אחרי כן את החברים שלך לחגוג." היא לא הבינה בעצמה למה הזמינה, היא התכוונה רק לצאת ידי חובה בהופעתה בתערוכה ולהסתלק מוקדם הביתה לדירתה ולפיג'מה נקייה. אבל נכון שתמיד היתה לה שמפניה.

היא שבה והתבוננה באדוארד מוס.

"מוּטי!" קראה הפעוטה שהיתה איתו, ופניה אורו בהפתעה ובשמחה.

נניי הסתכלה מסביב, היא היתה בטוחה שאמה של הילדה נמצאת לידה.

נניי הפנתה את מבטה בחזרה אל אדוארד מוס, והוא נעץ בה את מבטו במשך רגע ארוך ומבלבל עד כדי כך, שהנאספים הפנו את ראשיהם כדי לראות על מה הוא מסתכל. ואז כולם הביטו בנניי.

מוס הפנה חיוך נכלם ומתנצל — אל האנשים הממתינים, או אולי בעצם אליה — ואז ירד לגובה העיניים של הפעוטה ולקח בידיו את פניה.

התנועה הפשוטה הזאת שיסעה את קרביה של נניי, אב היורד לגובה העיניים של בתו. אבל אולי הם לא אב ובת. אולי הילדה היא אחיינית או בת של חבר. הורים רבים שלא יכלו או לא רצו לעזוב בעצמם את גרמניה שלחו את ילדיהם לחיות אצל משפחות במקומות אחרים.

"לא, חמודתי," הוא אמר לילדה בצרפתית בקול בריטון של צ'לו עם שמץ של מבטא גרמני. "אמא עם המלאכים, שכחת?"

"אמא עם המלאכים," הוא חזר גם בגרמנית.