טביעות רגל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
טביעות רגל

טביעות רגל

4.9 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: רימונים
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 208 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 2 דק'

צפי טימור

צפי טימור, תושבת תל אביב, נשואה ואם לשני בנים. בעלת תואר שלישי בחינוך ובחינוך מיוחד, תואר שני בפסיכולוגיה, ותארים נוספים. טימור מרצה וחוקרת באקדמיה בתחומים של אתגרים בהורות, הכלה בחינוך ובחברה של אינדיבידואלים בעלי צרכים מיוחדים ולקויות למידה.  

ספריה הקודמים: הורות מכל הכיוונים (2021): מכון מופת, The Art of Diagnostic Teaching (2014): סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת ניטרה והרומן מהלכת על חבל דק (2022): E-Publish 

תקציר

אני נכנסת לחדרים. חדר ההורים רחב הידיים שמתחבר לסלון בדלתות זזות, וממנו ניתן לצאת ל"מרפסת הגדולה" וגם להול הכניסה, למרפסת המטבח, לחדר ילדותנו ול"מרפסת הקטנה". אני זוכרת היטב את הזוויות שבהן ריצד האור שיצר פסים כסופים על הספות ועל האריחים, את צליל טריקת החלונות מהרוח, ואת חבלי הכביסה התלויים ברישול של שנים. אני מתיישבת לרגע ועוצמת עיניים. כשעוצמים עיניים התמונה מתבהרת. אני מדמיינת את מעמקי הזיכרון כמעיין תכלכל שופע מים זכים, ופסים של אור המתגנבים מבעד לסדקים בקירות משווים לו נוגה וזוהר. אין בו את החשכה הנמצאת בדרך כלל במעמקים, ומי שמצליח לחדור בעד השכבות ולהגיע לשם, הינו בר-מזל. 

בממואר הנוסטלגי פסיעות רגל, שמדלג בין תל אביב של היום וזו של פעם, בשנות החמישים של המאה העשרים, שוזרת לנו צפי טימור את מסע הפרידה שלה מאמה האהובה. היא צוללת אל ילדותה ואל חייה של משפחה קטנה – אב, אם וזוג תאומות. בכתיבתה מתמודדת הסופרת עם שאלות של גבולות הזיכרון בכתיבה, של תעתועי הזיכרון המושיט ידיו לסיוע בזמן שהמציאות מתרחקת, ועם פירוקם של מבנים מחשבתיים יחד עם פירוק הבית שנותר לאחר מות האם, שמאפשר את החשיפה.

הדהוד הזיכרונות בין חדרי הבית שמהם עומדת הסופרת להיפרד, מביאים לטכניקת התכתבות במבנה ספרותי מרשים עם דמות בדיונית של ילדה צעירה בשנים, בת דמותה של הסופרת, החושפת בפני הקורא את ילדותה התמימה, במשפחתה הקטנה ואף מציגה את הייחודיות של גדילה והתפתחות לצד אחות תאומה. בת דמותה הקטנה שואלת שאלות ראשוניות על החיים ועל המוות, משילה את קליפות החיים הבוגרים ומאפשרת לכותבת לחזור להיות עצמה. להמתיק את הכאב ולחיות בהשלמה. 

פרק ראשון

בּוֹאִי, אִמָּא,

אַזְמִין אוֹתָךְ אֶל תּוֹךְ לִיבִּי,

וְשָׁם תִּשָּׁאֲרִי.

נִהְיֶה שׁוּב בְּיַחַד.

יֵשׁ כָּאן מָקוֹם בִּשְׁבִילֵךְ.

בַּדִּירָה הַחֲדָשָׁה שֶׁלָּךְ שֶׁבְּתוֹךְ לִיבִּי

יֵשׁ שְׁנֵי חֲדָרִים וּשְׁתֵּי עֲלִיּוֹת.

הִנֵּה אַצִּיעַ לְךָ מִטָּה בַּחֶדֶר וּשְׂמִיכָה חַמָּה,

אֶת הַבְּגָדִים נְקַפֵּל, וְנָשִׂים בַּשִּׁדָּה לְיָדֵךְ.

שֶׁיִּהְיֶה לָךְ נוֹחַ.

וּבָעֲלִיָּה אָנִיחַ אֶת הַכֻּרְסָה הָאֲהוּבָה עָלַיִךְ,

וּלְיָדָהּ אֶת הַשֻּׁלְחָן הַקָּטָן,

אוֹתוֹ כִּנִּיתִי "הַמִּשְׂרָד שֶׁלָּךְ".

וְגַם עֲצִיץ רַקָּפוֹת קָטָן וּוְרַדְרַד,

שֶׁיְּשַׂמֵּחַ אֶת לִבֵּךְ.

הַלֵּב קָטָן.

שְׁנֵי אֶגְרוֹפִים גּוֹדְלוֹ,

אַךְ נִסְתַּדֵּר,

רַק תִּשָּׁאֲרִי.

הַדָּם שֶׁזּוֹרֵם מֵבִיא אִתּוֹ חַמְצָן,

הַחַמְצָן שֶׁלִּי יַסְפִּיק גַּם לָךְ.

הַדָּם שֶׁלִּי מֵכִיל הַרְבֵּה אַהֲבָה וְרֶגֶשׁ,

וְהָרֶגֶשׁ שֶׁלִּי מִתְעַרְבֵּב בְּשֶׁלָּךְ,

וְהַדָּם שֶׁלִּי מִתְעַרְבֵּב בְּשֶׁלָּךְ,

כַּמָּה חַם לִי בַּלֵּב עַכְשָׁו.

נָהַגְתְּ לוֹמַר לִי: "אַתְּ נִמְצֵאת אֶצְלִי בְּתוֹךְ הַלֵּב".

וְעַכְשָׁו אֲנִי מַזְמִינָה אוֹתָךְ לְתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלִּי.

לְהִשָּׁאֵר.

וּבְכָל פַּעַם שֶׁנִּצְחַק בְּיַחַד,

בְּכָל פַּעַם שֶׁזִּכָּרוֹן מָתוֹק יַעֲלֶה,

הַלֵּב יִתְרַחֵב,

כִּי אַתְּ שׁוּב כָּאן.

שבועיים אחרי: פוני וגומות חן

אני צועדת ברחוב אבן גבירול בימים האחרונים של חודש אפריל. בערך שבועיים אחרי שאמא מתה. אני כותבת מתה ולא הלכה או הסתלקה, כי אלה פעלים שיש בהם אקטיביות. אמא רצתה לחיות. היא לא רצתה ללכת ולא להסתלק ולא להיפטר מן העולם. היא פשוט מתה. רוחי כבדה עליי. קשה עליי הפרידה ממנה ואני לא יודעת את נפשי מרוב צער. מה אעשה בלעדיה? אני מוצאת את עצמי נמשכת יותר ויותר להגיע לביתה הריק. אני רוצה לחוות את הכאב עד תום. עד תום? האם אי־פעם יסתיים הכאב?

אני מתקרבת לביתה, לבית ילדותי ברחוב ארלוזורוב בתל־אביב, היכן שהוריי קבעו את משכנם לפני עשרות שנים ושם גדלנו, מיכי ואני. אני שמה לב שפעימות ליבי מואצות ואני מתרגשת. לא ברור לי ממה. הרי אמא איננה שם. אני פונה אל שביל הכניסה ונתקלת במודעת האבל שתלינו על עץ האורן בחצר הקדמית בכניסה לבניין. המודעות שמסרבות לרדת ממחישות את נוכחותה. היא עדיין כאן. שמה כתוב שחור על גבי לבן. ברכה מנדלסון. אני רוצה שכול העולם יֵדע שהיא איננה. אני רוצה לצעוק לעולם בדיוק כפי שרציתי לעשות לפני שלושים ושבע שנים, כשאבא הלך, ולא עשיתי בסופו של דבר. אבל אז הייתה עוד אמא. עכשיו יש רִיק. הבית ריק. הצורך לשתף את כולם בידיעה על מותה אינו מרפה ממני.

אמא לא הייתה דמות ציבורית, למרות שמאות או אלפי משפחות בשכונת מגוריה הכירו והעריכו את פועלה כמורה של ילדיהם. אני שואלת את עצמי מדוע חשוב לי שכולם ידעו. אני חושבת שקשה לי להשלים עם הנוכחות האוזלת שלה, ואני חייבת להנכיח אותה בכל דרך. אפילו בפייסבוק פרסמתי את דבר מותה עם התמונה הכי יפה שלה, ותמונה נוספת שלה איתי. אני רוצה שכולם ידעו שהיא אמא שלי.

אני מגיעה אל דלת הכניסה, מביטה על מודעת האבל שתלויה גם עליה ומקישה את קוד הכניסה לבניין. אני עולה במרוצה במדרגות לקומה הראשונה. בכניסה לדירה אני מגששת בתיקי אחר המפתח. הנורה בקומה הראשונה שרופה ואני לא מצליחה למצוא אותו. כשאמא הייתה בוועד הבית הכול עבד כאן. כפות ידיי רועדות ומזיעות. לאן את ממהרת? אני שואלת את עצמי. מי מחכה לך שם? סוף־סוף אני חשה במפתח ושולפת אותו מהתיק. המפתח כמו סובב במנעול מאליו. אני פותחת את הדלת. דממה. בבית יש ריח נעים של וניל ואני חושבת לעצמי שמעולם לא דבק בך, אמא, ריח של זִקנה. הבית נעים ומאוורר. אני משוטטת בין החדרים כאילו אמצא אותך. לפני שבועיים היית כאן. לאן הלכת? איפה את?

אני פיצי. ויש לי אחות תאומה שקוראים לה מיכי. כך הכירו אותנו עד סוף תקופת התיכון. פיצי ומיכי, התאומות. למה אני פיצי? כי אחותי הייתה גבוהה ממני עד שהשגתי אותה אי־שם בתיכון. מיכי נשארה מיכי. החבר שלי, שלימים הפך לבן־זוגי הראשון, החל לכנות אותי צפי, ובצדק... אך עבור החברים מהיסודי והתיכון נשארתי פיצי. גם במשפחה. השם פיצי אהוב עליי ומחבר אותי לימי הילדות. לשם הרשמי שנתנו לי הוריי איני מתחברת. גם אחותי אינה מתחברת לשמה. מיכי, ששמה המלא הוא מאירה, קרויה על שם סבנו מאיר, שאותו לא זכינו להכיר. אולם לשם שלי אין הצדקה מסוג זה.

אבא ואמא היקרים, בנושא הזה יכולתם להיות יצירתיים קצת יותר. נתתם לשתי קטנטנות שמות כה ארוכים: מאירה וצפרירה. כשהתלוננתי בפני אמא לפני כמה שנים היא טענה שעל השמות החליט אבא בעזרת אחותו, מייד לאחר הלידה, ושהיא לא הייתה בוחרת בשמות אלה. הופתעתי. הם ניצלו את חולשתה לאחר לידה מורכבת של תאומות ולא התחשבו בדעתה? לעולם לא אדע את האמת, אך זו הייתה האמת שלה.

לוּ הייתה בידי הבחירה הייתי בוחרת בשם קצר. לא שם של פרח. אני לא רוצה להיות דליה, ולא רקפת, על אף שאני אוהבת פרחים. הייתי בוחרת בשם מהתנ"ך, כמו מיכל, או נעמי, או תמר, או נועה. שמות מהתנ"ך הם בעלי משמעות בעיניי ואני חשה קרבה אליהם. עם זאת, לא אחליף את שמי כי לא אלך נגד דעתם של מי שאהבו אותי, בוודאי כשהם כבר לא בין החיים.

אני מתיישבת על הספה בחדר הילדים, החדר שלי ושל אחותי, ובוכה אלייך, אמא. אני בוכה בקול. לפתע אני מרגישה מגע קל בידי. אני נרתעת וחושבת לעצמי שהנה, אני יוצאת מדעתי. אני שומעת קול מתוק.

שלום.

אני מביטה מסביבי בבהלה ורואה ילדה קטנה עומדת. הילדה מזכירה לי מישהי. אני מנגבת את עיניי ומנסה לאסוף את עצמי מתוך מערבולת הרגשות שעולה בי. אחרי הכול אני אישה בוגרת והיא ילדה קטנה. היא לבושה בשמלה צהובה עם תותים אדומים שמתחשק לקטוף ולטעום, ויש לה שיער שחור מבריק בגוון סגול, גזור ישר עד הכתפיים עם פוני קצר שמתעגל בקצוות ומגלה פנים מושלמות ואף סולד. מי את? אני שואלת בבהלה, איך הגעת לכאן? היא מחייכת ואני מבחינה בצמד גומות חן שקשה לעמוד בפניהן.

אני גרה כאן, וזה החדר שלי, היא עונה לי.

אני חושבת לעצמי שכנראה שאני מוצפת מרוב צער. תרחם עליי אלוהים, אני מבקשת. אל תטרוף את דעתי עליי. ובאבחה אחת אני מבינה את מי מזכירה לי הילדה המתוקה הזאת. גל של חום ואהבה מציף אותי. הילדה הזאת היא בת דמותי הקטנה, והיא הגיעה כדי להמתיק את הצער שלי ולהזכיר לי שפעם היה אחרת. מבלי משים אני מסדרת לה את הפוני ומאמצת אותה אל ליבי. הרי היא זו אני ואנחנו חולקות את אותה אמא. אני מחייכת אליה מבעד לדמעות.

יש לי אחות שקוראים לה מיכי ולפעמים היא מרגיזה אותי, היא מוסיפה. אני צוחקת בקול וכבר מרגישה שאנחנו חברות. אבל עכשיו אל תעזבי אותי, היא מבקשת, כי אני לא מוצאת את אמא.

החדר אפלולי ואני מרימה את התריס כדי לאפשר לאור לחדור. אני לא רוצה שהקטנה תיבהל.

תגידי, היא שואלת אותי לאחר כמה רגעים, את יודעת איפה אמא? היא אמרה לי שהיא הולכת לקנות קמח תופח לעוגת שוקולד, אבל כבר מיליון זמן שהיא לא חוזרת. אני דואגת לה.

אני מופתעת מהתגובה שלה ואומרת לה שאמא בטח תכף תחזור, כי היא תמיד מקיימת הבטחות. המשפט הזה מעציב אותי כי אני יודעת שאמא לא תחזור. בואי נהיה בינתיים ביחד, אני מציעה לקטנה. אני מקרבת את פניה היפות אל פניי, וחשה שהן רטובות מדמעות.

בית ילדות הוא כמו שפת אֵם

חוזרת לבית ילדותי הריק. לומדת אותו מחדש. אני חייבת לבקר בכל החדרים. כל הזמן. מרחפת מחדר לחדר ולא מוצאת לי מקום. הזיכרונות הטובים מכל השנים עדיין לא צפים. כשזיכרון עולה במחשבתי, אני רודפת אחריו כדי לתפוס אותו, ואם בהיסח הדעת הוא נס מפניי אני מנסה ללכוד אותו ולהחיות אותו. זיכרונות הם אוסף של רגעים, רגעי חיים, אך מה גורם לזיכרון מסוים לחזור לחיים ולעורר רגשות ומחשבות, ולאחר מכן להישכח ולהיעלם בתהום הנשייה, במרתף שבו שמורים הזיכרונות? הניסיון לעורר זיכרונות מן העבר גובה ממני משאבים. יותר מכול אני מחוברת לבית של הזמן האחרון, שמסמל את הפרידה העצובה ממך. אני מהלכת בין פינות הבית. כל פינה מזכירה לי אותך. על מנת להגיע לזיכרונות הילדות אצטרך לקלף בזהירות את אבני החומה שחוצצת ביני ובין הילדות, שאותה בניתי כדי להיות חלק מעולמם של הגדולים, ולהגיע אל המקום שבו הכול התחיל. מעכשיו אין יותר זיכרונות איתך. אני צריכה להסתפק במה שהיה עד כה.

אני מצלמת כל פינה בבית בטלפון הסלולרי ובעיקר בעיניים. ממה אני חוששת? שאשכח את הפרטים? בית ילדות הוא הרי כמו שפת אם. אף פעם לא שוכחים אותו. איך אשכח את הכניסה לבית, ה"הול", את עבודת העץ המוקפדת של התקרה המונמכת שבה הוטמעו מנורות לד על ידי האדריכל חי שתכנן את ה"רמונט", ואת המראה בכניסה לבית, המעוצבת בתוך מסגרת עץ מגולפת עם שתי המגירות שיועדו לספרי הטלפון של בזק? מאחורי מסגרת העץ הייתה מוצבת ספה ושולחן האוכל המשפחתי. על הספה הזאת ניהלתי שיחות נפש בטלפון עם החברות והחבר, מאז שקיבלנו קו טלפון, וגם את ומיכי לא טמנתן ידיכן בצלחת. אבא פחות אהב לשוחח בטלפון.

אני נכנסת לחדרים. חדר ההורים רחב הידיים שמתחבר לסלון בדלתות זזות, וממנו ניתן לצאת ל"מרפסת הגדולה" וגם להול הכניסה, למרפסת המטבח, לחדר ילדותנו ול"מרפסת הקטנה". אני זוכרת היטב את הזוויות שבהן ריצד האור שיצר פסים כסופים על הספות ועל האריחים, את צליל טריקת החלונות מהרוח, ואת חבלי הכביסה התלויים ברישול של שנים. אני מתיישבת לרגע ועוצמת עיניים. כשעוצמים עיניים התמונה מתבהרת. אני מדמיינת את מעמקי הזיכרון כמעיין תכלכל שופע מים זכים, ופסים של אור המתגנבים מבעד לסדקים בקירות משווים לו נוגה וזוהר תכלכלים. אין בו את החשכה הנמצאת בדרך כלל במעמקים, ומי שמצליח לחדור בעד השכבות ולהגיע לשם, הינו בר־מזל.

אני מחפשת את דרכי אליו, אל המעיין הפרטי של הזיכרונות שלי. האם אצליח להגיע אליו?

אני נכנסת למטבח בעל המבנה המוארך. הוא היה הממלכה שלך, וגם עם המטפלת המשכת להרגיש אדונית הממלכה ולימדת אותה לבשל. אני לוטפת בידי את שולחן העץ הארוך והחום, שמחובר לחיפוי הקיר בצבע פנינה, שבו ישבנו לאכול. לא אהבתי את הישיבה בשולחן שמחובר לקיר, כי הוא לא איפשר ישיבה זה מול זה אלא זה לצד זה. בשנים האחרונות המקום הקבוע שלך היה הכיסא הקרוב למרפסת המטבח. נהגתי לשבת לידך בביקורים שלי בזמן ארוחת הצהריים שלך, כשאת דוחקת בי: תאכלי, תאכלי, קחי עוד. איך היית מרוצה כשהסכמתי לאכול את המרק או את קציצות הבשר עם הפירה. אני פותחת את מגירות השולחן הצרות. בראשונה מונחת המחברת של המתכונים בכתב ידך המושלם. המחברת עם כריכה מפוספסת מקרטון שחור־לבן כמו המחברות של פעם, כרוכה בגומי כדי להחזיק את דפיה. נותרו בה דפים ריקים שכבר לעולם לא יתמלאו. אני מדפדפת בה. שמות המתכונים מופיעים על שם החברה שתרמה את המתכון בצירוף שם תואר, למשל, העוגה הטעימה של שולה, או סלט כרוב חמוץ של מלה. עיניי נתקלות במתכון שלי ובמתכונים של מיכי. אני נמלאת גאווה שזכיתי להיכלל במחברת שלך. רצית להעתיק את המחברת הזאת מחדש ולא הספקת. היה קשה לשלוף את המחברת מהמגירה שבה הייתה מונחת שנים, והיא מסמלת אותך יותר מכול, כי אוכל וכיבוד היו חשובים לך, וגם אירוח. שולחן הסלון תמיד היה מלא בכל טוב, כאילו בכל רגע יכנסו אורחים. מבטי נח על כלי הקריסטל, שבו שכנו דרך קבע שוקולד "כיף־כף", קלמנטינות, וביסקוויטים משובחים של "לוטוס" באריזה אישית.

קחי משהו, היית מפצירה בי מרגע שנכנסתי. אמא, לא באתי לאכול. באתי להיות איתך, אך כעבור חצי שעה היית מזכירה לי שיש פשטידה במקרר. כמה הנדנודים האלה חסרים לי עכשיו.

ואילו מטעמים הוצאת מתחת לידייך בתנור רב־השנים. כמה כישרון ומיומנות היו טמונים בך. אני פותחת את ארונות המטבח. את המגירות. דבר לא השתנה במשך השנים. אפילו בקבוקי היין הקטנטנים המסודרים על מדף נוי, שהביא לך אחיך לפני שישים שנה כשחזר משליחות בארגנטינה, עדיין ניצבים שם. על המקרר הישן תלויות תמונות עם מגנטים. כמה את יפה בתמונות. בכלל, המצלמה אוהבת אותך. אני יוצאת למרפסת המטבח הצמודה למטבח. הסינר שלך בצבעי ירוק־ורוד תלוי על הַוָּו.

בטח היה לך קשה כשהפסקת לבשל, אני אומרת לך.

אני מבשלת, אחרת מי מכין את כל האוכל כאן? מה את חושבת, שהיא (המטפלת) יודעת לעשות משהו, אם אני לא שם? היא הפכה לי את המטבח, גם את ההפרדה בין החלבי והבשרי. אמא מניחה את ידה על ידי ומשפשפת אותה בחום. היא מחייכת אליי. אני אוהבת שהיא במצב רוח טוב.

אמא, איך את מבשלת בעמידה, הקשיתי, שחלילה לא תפלי.

ידעתי שאת כבר לא מבשלת, אלא נותנת הנחיות למטפלת שלמדה לבשל ולאפות בזכותך, רק שמשהו בי רצה להציב מראה בפנייך. חשבתי שאם תשלימי עם המציאות יהיה לך קל יותר.

תפסיקי כבר עם הדאגות שלך, השבת.

גם הפעם ויתרתי. נותרתי עם מחשבותיי, קצת מבוישת, קצת מובסת, לא בטוחה אם לכעוס עלייך או להעריך אותך על החוסן והנחישות שלך. היום ברור לי שהייתי צריכה להביע בפנייך הערכה ופחות דאגה, ולהתמודד עם פחדיי בכוחות עצמי.

ערמת כלים מלוכלכים מונחת על השיש בסיום ארוחה, ממתינה לשטיפה. אמא צדה בעיניה מזלג ששייך לסכו"ם החלבי שבטעות התערבב עם הסכו"ם הבשרי. הקטנה מתקרבת לאמא. הוא הולך לעונש לעציץ? היא שואלת. היא כבר מכירה את הנוהל של תקיעת המזלג באדמה באחד מהעציצים למשך 42 שעות. אבל הוא לא אשם, מסנגרת עליו הקטנה. מישהו שם אותו שם. היא לא אוהבת עונשים. כשהגננת רצתה להעניש פעם את מיכי היא צווחה בקול עד שהגננת נכנעה. אל תדאגי, עונה לה אמא, כשיחזור מהעונש בעציץ, הוא יזכה לרחצה טובה במים חמים עם הסקוץ' החלבי וישוב לחבריו המזלגות במגירה החלבית. אז אני אשים אותו בעציץ, מתנדבת הקטנה, והיא רצה איתו למרפסת ותוקעת אותו בעדינות בתוך האדמה הרכה, ואומרת לו, "אל תדאג. מחר נחזיר אותך לכולם."

לאן את הולכת, את שואלת אותי. למה את לא יושבת בשקט? אני רואה את ראשך מציץ בפתח המטבח. אני רק בודקת משהו, אני עונה לך, תכף חוזרת. שבי כבר בשקט בסלון ותנוחי, את נוזפת בי. הרי בבית את לא נחה.

עיניי מצטעפות בדמעות כשאני נזכרת בשיחות האלה.

למה האישה הזאת כועסת עלייך, שואלת אותי הקטנה, מי היא? ואני עונה לה: היא לא כועסת. היא לא רוצה שאעבוד קשה. אני מתכווצת בקרבי. היא שכנה שאני אוהבת ולפעמים היא באה לביקור. אז שלא תכעס עלייך, היא אומרת. אני לא מספרת לה שאת אמא שלה. לה יש אמא צעירה וטוב לה. היא לא אמורה להבין שאנשים זקנים צוברים גם תסכולים, ולפעמים נשמעים כועסים.

עבור אמא, מיכי ואני נשארנו הילדות שלה. לפעמים הטון היודע־כל הפריע לי, וברוב הפעמים הייתי סלחנית כלפיו. בפעמים שהערתי לה על כך היא השיבה: לך לא מתאים להתחצף, והיא צדקה. זה לא אפיין את מערכת היחסים בינינו.

אני מוצאת את הקטנה יושבת על שרפרף כחול במרפסת הקטנה. את אוהבת את המרפסת הקטנה הזאת, נכון? אני שואלת, ונדמה לי שהיא לא רוצה לענות. אמא כועסת עליי כשאני מביאה בוץ למרפסת, אבל אני אוהבת לקפוץ בגשם במגפיים הצהובים שלי, וכשאני חוזרת אני מורידה אותם כאן במרפסת. רק לפעמים אני לא שמה לב ובטעות נכנס קצת בוץ. אבל גם כשאמא כועסת יש לה מבט טוב בעיניים, ואני בכלל לא רוצה שתכעס עליי. הידקתי את אחיזתי בידה הקטנה. חשבתי לעצמי שגם אני אוהבת גשם. המראה של טיפות גשם היורדות מהשמים ומשנות את גודלן ואת קצב הנפילה שלהן תמיד היה מופלא בעיניי. כנראה שאהבות לא משתנות. אני אוהבת את העולם דרך מים כשהוא קצת מטושטש ולא לגמרי ברור.

את ילדה טובה, אמרתי לקטנה. לא כל הילדות כאלה.

צפי טימור

צפי טימור, תושבת תל אביב, נשואה ואם לשני בנים. בעלת תואר שלישי בחינוך ובחינוך מיוחד, תואר שני בפסיכולוגיה, ותארים נוספים. טימור מרצה וחוקרת באקדמיה בתחומים של אתגרים בהורות, הכלה בחינוך ובחברה של אינדיבידואלים בעלי צרכים מיוחדים ולקויות למידה.  

ספריה הקודמים: הורות מכל הכיוונים (2021): מכון מופת, The Art of Diagnostic Teaching (2014): סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת ניטרה והרומן מהלכת על חבל דק (2022): E-Publish 

עוד על הספר

  • הוצאה: רימונים
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2024
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 208 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 2 דק'
טביעות רגל צפי טימור

בּוֹאִי, אִמָּא,

אַזְמִין אוֹתָךְ אֶל תּוֹךְ לִיבִּי,

וְשָׁם תִּשָּׁאֲרִי.

נִהְיֶה שׁוּב בְּיַחַד.

יֵשׁ כָּאן מָקוֹם בִּשְׁבִילֵךְ.

בַּדִּירָה הַחֲדָשָׁה שֶׁלָּךְ שֶׁבְּתוֹךְ לִיבִּי

יֵשׁ שְׁנֵי חֲדָרִים וּשְׁתֵּי עֲלִיּוֹת.

הִנֵּה אַצִּיעַ לְךָ מִטָּה בַּחֶדֶר וּשְׂמִיכָה חַמָּה,

אֶת הַבְּגָדִים נְקַפֵּל, וְנָשִׂים בַּשִּׁדָּה לְיָדֵךְ.

שֶׁיִּהְיֶה לָךְ נוֹחַ.

וּבָעֲלִיָּה אָנִיחַ אֶת הַכֻּרְסָה הָאֲהוּבָה עָלַיִךְ,

וּלְיָדָהּ אֶת הַשֻּׁלְחָן הַקָּטָן,

אוֹתוֹ כִּנִּיתִי "הַמִּשְׂרָד שֶׁלָּךְ".

וְגַם עֲצִיץ רַקָּפוֹת קָטָן וּוְרַדְרַד,

שֶׁיְּשַׂמֵּחַ אֶת לִבֵּךְ.

הַלֵּב קָטָן.

שְׁנֵי אֶגְרוֹפִים גּוֹדְלוֹ,

אַךְ נִסְתַּדֵּר,

רַק תִּשָּׁאֲרִי.

הַדָּם שֶׁזּוֹרֵם מֵבִיא אִתּוֹ חַמְצָן,

הַחַמְצָן שֶׁלִּי יַסְפִּיק גַּם לָךְ.

הַדָּם שֶׁלִּי מֵכִיל הַרְבֵּה אַהֲבָה וְרֶגֶשׁ,

וְהָרֶגֶשׁ שֶׁלִּי מִתְעַרְבֵּב בְּשֶׁלָּךְ,

וְהַדָּם שֶׁלִּי מִתְעַרְבֵּב בְּשֶׁלָּךְ,

כַּמָּה חַם לִי בַּלֵּב עַכְשָׁו.

נָהַגְתְּ לוֹמַר לִי: "אַתְּ נִמְצֵאת אֶצְלִי בְּתוֹךְ הַלֵּב".

וְעַכְשָׁו אֲנִי מַזְמִינָה אוֹתָךְ לְתוֹךְ הַלֵּב שֶׁלִּי.

לְהִשָּׁאֵר.

וּבְכָל פַּעַם שֶׁנִּצְחַק בְּיַחַד,

בְּכָל פַּעַם שֶׁזִּכָּרוֹן מָתוֹק יַעֲלֶה,

הַלֵּב יִתְרַחֵב,

כִּי אַתְּ שׁוּב כָּאן.

שבועיים אחרי: פוני וגומות חן

אני צועדת ברחוב אבן גבירול בימים האחרונים של חודש אפריל. בערך שבועיים אחרי שאמא מתה. אני כותבת מתה ולא הלכה או הסתלקה, כי אלה פעלים שיש בהם אקטיביות. אמא רצתה לחיות. היא לא רצתה ללכת ולא להסתלק ולא להיפטר מן העולם. היא פשוט מתה. רוחי כבדה עליי. קשה עליי הפרידה ממנה ואני לא יודעת את נפשי מרוב צער. מה אעשה בלעדיה? אני מוצאת את עצמי נמשכת יותר ויותר להגיע לביתה הריק. אני רוצה לחוות את הכאב עד תום. עד תום? האם אי־פעם יסתיים הכאב?

אני מתקרבת לביתה, לבית ילדותי ברחוב ארלוזורוב בתל־אביב, היכן שהוריי קבעו את משכנם לפני עשרות שנים ושם גדלנו, מיכי ואני. אני שמה לב שפעימות ליבי מואצות ואני מתרגשת. לא ברור לי ממה. הרי אמא איננה שם. אני פונה אל שביל הכניסה ונתקלת במודעת האבל שתלינו על עץ האורן בחצר הקדמית בכניסה לבניין. המודעות שמסרבות לרדת ממחישות את נוכחותה. היא עדיין כאן. שמה כתוב שחור על גבי לבן. ברכה מנדלסון. אני רוצה שכול העולם יֵדע שהיא איננה. אני רוצה לצעוק לעולם בדיוק כפי שרציתי לעשות לפני שלושים ושבע שנים, כשאבא הלך, ולא עשיתי בסופו של דבר. אבל אז הייתה עוד אמא. עכשיו יש רִיק. הבית ריק. הצורך לשתף את כולם בידיעה על מותה אינו מרפה ממני.

אמא לא הייתה דמות ציבורית, למרות שמאות או אלפי משפחות בשכונת מגוריה הכירו והעריכו את פועלה כמורה של ילדיהם. אני שואלת את עצמי מדוע חשוב לי שכולם ידעו. אני חושבת שקשה לי להשלים עם הנוכחות האוזלת שלה, ואני חייבת להנכיח אותה בכל דרך. אפילו בפייסבוק פרסמתי את דבר מותה עם התמונה הכי יפה שלה, ותמונה נוספת שלה איתי. אני רוצה שכולם ידעו שהיא אמא שלי.

אני מגיעה אל דלת הכניסה, מביטה על מודעת האבל שתלויה גם עליה ומקישה את קוד הכניסה לבניין. אני עולה במרוצה במדרגות לקומה הראשונה. בכניסה לדירה אני מגששת בתיקי אחר המפתח. הנורה בקומה הראשונה שרופה ואני לא מצליחה למצוא אותו. כשאמא הייתה בוועד הבית הכול עבד כאן. כפות ידיי רועדות ומזיעות. לאן את ממהרת? אני שואלת את עצמי. מי מחכה לך שם? סוף־סוף אני חשה במפתח ושולפת אותו מהתיק. המפתח כמו סובב במנעול מאליו. אני פותחת את הדלת. דממה. בבית יש ריח נעים של וניל ואני חושבת לעצמי שמעולם לא דבק בך, אמא, ריח של זִקנה. הבית נעים ומאוורר. אני משוטטת בין החדרים כאילו אמצא אותך. לפני שבועיים היית כאן. לאן הלכת? איפה את?

אני פיצי. ויש לי אחות תאומה שקוראים לה מיכי. כך הכירו אותנו עד סוף תקופת התיכון. פיצי ומיכי, התאומות. למה אני פיצי? כי אחותי הייתה גבוהה ממני עד שהשגתי אותה אי־שם בתיכון. מיכי נשארה מיכי. החבר שלי, שלימים הפך לבן־זוגי הראשון, החל לכנות אותי צפי, ובצדק... אך עבור החברים מהיסודי והתיכון נשארתי פיצי. גם במשפחה. השם פיצי אהוב עליי ומחבר אותי לימי הילדות. לשם הרשמי שנתנו לי הוריי איני מתחברת. גם אחותי אינה מתחברת לשמה. מיכי, ששמה המלא הוא מאירה, קרויה על שם סבנו מאיר, שאותו לא זכינו להכיר. אולם לשם שלי אין הצדקה מסוג זה.

אבא ואמא היקרים, בנושא הזה יכולתם להיות יצירתיים קצת יותר. נתתם לשתי קטנטנות שמות כה ארוכים: מאירה וצפרירה. כשהתלוננתי בפני אמא לפני כמה שנים היא טענה שעל השמות החליט אבא בעזרת אחותו, מייד לאחר הלידה, ושהיא לא הייתה בוחרת בשמות אלה. הופתעתי. הם ניצלו את חולשתה לאחר לידה מורכבת של תאומות ולא התחשבו בדעתה? לעולם לא אדע את האמת, אך זו הייתה האמת שלה.

לוּ הייתה בידי הבחירה הייתי בוחרת בשם קצר. לא שם של פרח. אני לא רוצה להיות דליה, ולא רקפת, על אף שאני אוהבת פרחים. הייתי בוחרת בשם מהתנ"ך, כמו מיכל, או נעמי, או תמר, או נועה. שמות מהתנ"ך הם בעלי משמעות בעיניי ואני חשה קרבה אליהם. עם זאת, לא אחליף את שמי כי לא אלך נגד דעתם של מי שאהבו אותי, בוודאי כשהם כבר לא בין החיים.

אני מתיישבת על הספה בחדר הילדים, החדר שלי ושל אחותי, ובוכה אלייך, אמא. אני בוכה בקול. לפתע אני מרגישה מגע קל בידי. אני נרתעת וחושבת לעצמי שהנה, אני יוצאת מדעתי. אני שומעת קול מתוק.

שלום.

אני מביטה מסביבי בבהלה ורואה ילדה קטנה עומדת. הילדה מזכירה לי מישהי. אני מנגבת את עיניי ומנסה לאסוף את עצמי מתוך מערבולת הרגשות שעולה בי. אחרי הכול אני אישה בוגרת והיא ילדה קטנה. היא לבושה בשמלה צהובה עם תותים אדומים שמתחשק לקטוף ולטעום, ויש לה שיער שחור מבריק בגוון סגול, גזור ישר עד הכתפיים עם פוני קצר שמתעגל בקצוות ומגלה פנים מושלמות ואף סולד. מי את? אני שואלת בבהלה, איך הגעת לכאן? היא מחייכת ואני מבחינה בצמד גומות חן שקשה לעמוד בפניהן.

אני גרה כאן, וזה החדר שלי, היא עונה לי.

אני חושבת לעצמי שכנראה שאני מוצפת מרוב צער. תרחם עליי אלוהים, אני מבקשת. אל תטרוף את דעתי עליי. ובאבחה אחת אני מבינה את מי מזכירה לי הילדה המתוקה הזאת. גל של חום ואהבה מציף אותי. הילדה הזאת היא בת דמותי הקטנה, והיא הגיעה כדי להמתיק את הצער שלי ולהזכיר לי שפעם היה אחרת. מבלי משים אני מסדרת לה את הפוני ומאמצת אותה אל ליבי. הרי היא זו אני ואנחנו חולקות את אותה אמא. אני מחייכת אליה מבעד לדמעות.

יש לי אחות שקוראים לה מיכי ולפעמים היא מרגיזה אותי, היא מוסיפה. אני צוחקת בקול וכבר מרגישה שאנחנו חברות. אבל עכשיו אל תעזבי אותי, היא מבקשת, כי אני לא מוצאת את אמא.

החדר אפלולי ואני מרימה את התריס כדי לאפשר לאור לחדור. אני לא רוצה שהקטנה תיבהל.

תגידי, היא שואלת אותי לאחר כמה רגעים, את יודעת איפה אמא? היא אמרה לי שהיא הולכת לקנות קמח תופח לעוגת שוקולד, אבל כבר מיליון זמן שהיא לא חוזרת. אני דואגת לה.

אני מופתעת מהתגובה שלה ואומרת לה שאמא בטח תכף תחזור, כי היא תמיד מקיימת הבטחות. המשפט הזה מעציב אותי כי אני יודעת שאמא לא תחזור. בואי נהיה בינתיים ביחד, אני מציעה לקטנה. אני מקרבת את פניה היפות אל פניי, וחשה שהן רטובות מדמעות.

בית ילדות הוא כמו שפת אֵם

חוזרת לבית ילדותי הריק. לומדת אותו מחדש. אני חייבת לבקר בכל החדרים. כל הזמן. מרחפת מחדר לחדר ולא מוצאת לי מקום. הזיכרונות הטובים מכל השנים עדיין לא צפים. כשזיכרון עולה במחשבתי, אני רודפת אחריו כדי לתפוס אותו, ואם בהיסח הדעת הוא נס מפניי אני מנסה ללכוד אותו ולהחיות אותו. זיכרונות הם אוסף של רגעים, רגעי חיים, אך מה גורם לזיכרון מסוים לחזור לחיים ולעורר רגשות ומחשבות, ולאחר מכן להישכח ולהיעלם בתהום הנשייה, במרתף שבו שמורים הזיכרונות? הניסיון לעורר זיכרונות מן העבר גובה ממני משאבים. יותר מכול אני מחוברת לבית של הזמן האחרון, שמסמל את הפרידה העצובה ממך. אני מהלכת בין פינות הבית. כל פינה מזכירה לי אותך. על מנת להגיע לזיכרונות הילדות אצטרך לקלף בזהירות את אבני החומה שחוצצת ביני ובין הילדות, שאותה בניתי כדי להיות חלק מעולמם של הגדולים, ולהגיע אל המקום שבו הכול התחיל. מעכשיו אין יותר זיכרונות איתך. אני צריכה להסתפק במה שהיה עד כה.

אני מצלמת כל פינה בבית בטלפון הסלולרי ובעיקר בעיניים. ממה אני חוששת? שאשכח את הפרטים? בית ילדות הוא הרי כמו שפת אם. אף פעם לא שוכחים אותו. איך אשכח את הכניסה לבית, ה"הול", את עבודת העץ המוקפדת של התקרה המונמכת שבה הוטמעו מנורות לד על ידי האדריכל חי שתכנן את ה"רמונט", ואת המראה בכניסה לבית, המעוצבת בתוך מסגרת עץ מגולפת עם שתי המגירות שיועדו לספרי הטלפון של בזק? מאחורי מסגרת העץ הייתה מוצבת ספה ושולחן האוכל המשפחתי. על הספה הזאת ניהלתי שיחות נפש בטלפון עם החברות והחבר, מאז שקיבלנו קו טלפון, וגם את ומיכי לא טמנתן ידיכן בצלחת. אבא פחות אהב לשוחח בטלפון.

אני נכנסת לחדרים. חדר ההורים רחב הידיים שמתחבר לסלון בדלתות זזות, וממנו ניתן לצאת ל"מרפסת הגדולה" וגם להול הכניסה, למרפסת המטבח, לחדר ילדותנו ול"מרפסת הקטנה". אני זוכרת היטב את הזוויות שבהן ריצד האור שיצר פסים כסופים על הספות ועל האריחים, את צליל טריקת החלונות מהרוח, ואת חבלי הכביסה התלויים ברישול של שנים. אני מתיישבת לרגע ועוצמת עיניים. כשעוצמים עיניים התמונה מתבהרת. אני מדמיינת את מעמקי הזיכרון כמעיין תכלכל שופע מים זכים, ופסים של אור המתגנבים מבעד לסדקים בקירות משווים לו נוגה וזוהר תכלכלים. אין בו את החשכה הנמצאת בדרך כלל במעמקים, ומי שמצליח לחדור בעד השכבות ולהגיע לשם, הינו בר־מזל.

אני מחפשת את דרכי אליו, אל המעיין הפרטי של הזיכרונות שלי. האם אצליח להגיע אליו?

אני נכנסת למטבח בעל המבנה המוארך. הוא היה הממלכה שלך, וגם עם המטפלת המשכת להרגיש אדונית הממלכה ולימדת אותה לבשל. אני לוטפת בידי את שולחן העץ הארוך והחום, שמחובר לחיפוי הקיר בצבע פנינה, שבו ישבנו לאכול. לא אהבתי את הישיבה בשולחן שמחובר לקיר, כי הוא לא איפשר ישיבה זה מול זה אלא זה לצד זה. בשנים האחרונות המקום הקבוע שלך היה הכיסא הקרוב למרפסת המטבח. נהגתי לשבת לידך בביקורים שלי בזמן ארוחת הצהריים שלך, כשאת דוחקת בי: תאכלי, תאכלי, קחי עוד. איך היית מרוצה כשהסכמתי לאכול את המרק או את קציצות הבשר עם הפירה. אני פותחת את מגירות השולחן הצרות. בראשונה מונחת המחברת של המתכונים בכתב ידך המושלם. המחברת עם כריכה מפוספסת מקרטון שחור־לבן כמו המחברות של פעם, כרוכה בגומי כדי להחזיק את דפיה. נותרו בה דפים ריקים שכבר לעולם לא יתמלאו. אני מדפדפת בה. שמות המתכונים מופיעים על שם החברה שתרמה את המתכון בצירוף שם תואר, למשל, העוגה הטעימה של שולה, או סלט כרוב חמוץ של מלה. עיניי נתקלות במתכון שלי ובמתכונים של מיכי. אני נמלאת גאווה שזכיתי להיכלל במחברת שלך. רצית להעתיק את המחברת הזאת מחדש ולא הספקת. היה קשה לשלוף את המחברת מהמגירה שבה הייתה מונחת שנים, והיא מסמלת אותך יותר מכול, כי אוכל וכיבוד היו חשובים לך, וגם אירוח. שולחן הסלון תמיד היה מלא בכל טוב, כאילו בכל רגע יכנסו אורחים. מבטי נח על כלי הקריסטל, שבו שכנו דרך קבע שוקולד "כיף־כף", קלמנטינות, וביסקוויטים משובחים של "לוטוס" באריזה אישית.

קחי משהו, היית מפצירה בי מרגע שנכנסתי. אמא, לא באתי לאכול. באתי להיות איתך, אך כעבור חצי שעה היית מזכירה לי שיש פשטידה במקרר. כמה הנדנודים האלה חסרים לי עכשיו.

ואילו מטעמים הוצאת מתחת לידייך בתנור רב־השנים. כמה כישרון ומיומנות היו טמונים בך. אני פותחת את ארונות המטבח. את המגירות. דבר לא השתנה במשך השנים. אפילו בקבוקי היין הקטנטנים המסודרים על מדף נוי, שהביא לך אחיך לפני שישים שנה כשחזר משליחות בארגנטינה, עדיין ניצבים שם. על המקרר הישן תלויות תמונות עם מגנטים. כמה את יפה בתמונות. בכלל, המצלמה אוהבת אותך. אני יוצאת למרפסת המטבח הצמודה למטבח. הסינר שלך בצבעי ירוק־ורוד תלוי על הַוָּו.

בטח היה לך קשה כשהפסקת לבשל, אני אומרת לך.

אני מבשלת, אחרת מי מכין את כל האוכל כאן? מה את חושבת, שהיא (המטפלת) יודעת לעשות משהו, אם אני לא שם? היא הפכה לי את המטבח, גם את ההפרדה בין החלבי והבשרי. אמא מניחה את ידה על ידי ומשפשפת אותה בחום. היא מחייכת אליי. אני אוהבת שהיא במצב רוח טוב.

אמא, איך את מבשלת בעמידה, הקשיתי, שחלילה לא תפלי.

ידעתי שאת כבר לא מבשלת, אלא נותנת הנחיות למטפלת שלמדה לבשל ולאפות בזכותך, רק שמשהו בי רצה להציב מראה בפנייך. חשבתי שאם תשלימי עם המציאות יהיה לך קל יותר.

תפסיקי כבר עם הדאגות שלך, השבת.

גם הפעם ויתרתי. נותרתי עם מחשבותיי, קצת מבוישת, קצת מובסת, לא בטוחה אם לכעוס עלייך או להעריך אותך על החוסן והנחישות שלך. היום ברור לי שהייתי צריכה להביע בפנייך הערכה ופחות דאגה, ולהתמודד עם פחדיי בכוחות עצמי.

ערמת כלים מלוכלכים מונחת על השיש בסיום ארוחה, ממתינה לשטיפה. אמא צדה בעיניה מזלג ששייך לסכו"ם החלבי שבטעות התערבב עם הסכו"ם הבשרי. הקטנה מתקרבת לאמא. הוא הולך לעונש לעציץ? היא שואלת. היא כבר מכירה את הנוהל של תקיעת המזלג באדמה באחד מהעציצים למשך 42 שעות. אבל הוא לא אשם, מסנגרת עליו הקטנה. מישהו שם אותו שם. היא לא אוהבת עונשים. כשהגננת רצתה להעניש פעם את מיכי היא צווחה בקול עד שהגננת נכנעה. אל תדאגי, עונה לה אמא, כשיחזור מהעונש בעציץ, הוא יזכה לרחצה טובה במים חמים עם הסקוץ' החלבי וישוב לחבריו המזלגות במגירה החלבית. אז אני אשים אותו בעציץ, מתנדבת הקטנה, והיא רצה איתו למרפסת ותוקעת אותו בעדינות בתוך האדמה הרכה, ואומרת לו, "אל תדאג. מחר נחזיר אותך לכולם."

לאן את הולכת, את שואלת אותי. למה את לא יושבת בשקט? אני רואה את ראשך מציץ בפתח המטבח. אני רק בודקת משהו, אני עונה לך, תכף חוזרת. שבי כבר בשקט בסלון ותנוחי, את נוזפת בי. הרי בבית את לא נחה.

עיניי מצטעפות בדמעות כשאני נזכרת בשיחות האלה.

למה האישה הזאת כועסת עלייך, שואלת אותי הקטנה, מי היא? ואני עונה לה: היא לא כועסת. היא לא רוצה שאעבוד קשה. אני מתכווצת בקרבי. היא שכנה שאני אוהבת ולפעמים היא באה לביקור. אז שלא תכעס עלייך, היא אומרת. אני לא מספרת לה שאת אמא שלה. לה יש אמא צעירה וטוב לה. היא לא אמורה להבין שאנשים זקנים צוברים גם תסכולים, ולפעמים נשמעים כועסים.

עבור אמא, מיכי ואני נשארנו הילדות שלה. לפעמים הטון היודע־כל הפריע לי, וברוב הפעמים הייתי סלחנית כלפיו. בפעמים שהערתי לה על כך היא השיבה: לך לא מתאים להתחצף, והיא צדקה. זה לא אפיין את מערכת היחסים בינינו.

אני מוצאת את הקטנה יושבת על שרפרף כחול במרפסת הקטנה. את אוהבת את המרפסת הקטנה הזאת, נכון? אני שואלת, ונדמה לי שהיא לא רוצה לענות. אמא כועסת עליי כשאני מביאה בוץ למרפסת, אבל אני אוהבת לקפוץ בגשם במגפיים הצהובים שלי, וכשאני חוזרת אני מורידה אותם כאן במרפסת. רק לפעמים אני לא שמה לב ובטעות נכנס קצת בוץ. אבל גם כשאמא כועסת יש לה מבט טוב בעיניים, ואני בכלל לא רוצה שתכעס עליי. הידקתי את אחיזתי בידה הקטנה. חשבתי לעצמי שגם אני אוהבת גשם. המראה של טיפות גשם היורדות מהשמים ומשנות את גודלן ואת קצב הנפילה שלהן תמיד היה מופלא בעיניי. כנראה שאהבות לא משתנות. אני אוהבת את העולם דרך מים כשהוא קצת מטושטש ולא לגמרי ברור.

את ילדה טובה, אמרתי לקטנה. לא כל הילדות כאלה.