היסוד הנפשי

1.

אתה לוקח מזמרה מפינת הכלים בחצר. מהדק ידך סביבה. מרגיש את עוצמתה, שנהפכת לעוצמתך שלך. אתה פונה לעבר הצמחייה בצד הצפוני. מתחיל לגזום. בתחילה כל פעולה מסורבלת. מהר מאוד אתה חש שהכול קורה מעצמו. אתה מחסל את הטרכלוספרמון היסמיני האכזר. מתחשק לך לרגע לצבוע את פניך בירוק. או בשחור. אתה מוריד גם חלק מהגדר החיה. דומה כי התיל נהפך נוזלי. חותך את שאריות הגפנית המשולשת. השרירים מתעייפים. אתה מניח את המזמרה, אבל מרגיש כי אינך מסוגל לנוח. מתחיל לתלוש באצבעותיך אי־אלה גבעולים ששום דבר לא מתנוסס בצמרתם, יחד עם עשבים שסרחו. פרחים קמוטים. עציץ עם פותוס. כוסות קטנות שפעם צמחו בתוכן אמנון ותמר. במקרה אתה דורך על אדנית. זאת הזדמנות לקרוע אותה לשניים עם הרגל. לראות את העפר מתגלגל. מרגיש כי העוצמה חוזרת לגופך. שוב פונה לפינת כלי העבודה. בוחר במסור הענקי. מתחיל לנסר את גזע עץ הלימון החולה. את עץ השזיף הפולש של השכן. חתכים מופיעים על ידך. הדם נוצץ מתוכם. אתה מרים גמד אבן ומשליך אותו מעבר לגדר. מרים את השני וזורק. הוא נופל על בטון ומתנפץ. עדיין ישנה צמחייה. תופת ירוק. דומה כי מתוך כל מה שקצצת גדל עוד. והוא חזק ורענן יותר. ואולי בכלל אין כאן כלום וכל הצומח בעצם מצוי בתוכך. אבל ישנן ציפורים.

2.

אתה מגלח את אביך. הוא לבוש בחיתול בלבד. רגליו גפרוריות. החלוק הירוק על הרצפה. אתה תצטרך לגעת בו. להרים אותו. אתה כבר מריח. הזיפים שלו שחורים ועקשניים. שלך תמיד עדינים יותר ובהירים. תמיד העדפת סכין. באבחה אחת לוקח את הכול. מכונות גילוח הן חלשות יותר. אתה לוחץ אותה אל לחיו ולא נראה כי משהו יורד. אתה מרגיש שהוא עושה לך דווקא. ולכן מפעיל עוד כוח. אוחז במכונה חזק. חושש שהיא תיפול. או שתפצע אותו. לא יכול להביט בעיניו. לא יכול שיראה אותך בוכה. אתה לא בוכה, אבל מרגיש שזה עלול לקרות בכל רגע. הוא מאבד את הסבלנות. פניו נהיות רפויות. אתה מסיים ומבין שהוא לא מגולח היטב. השארת איים של רשלנות. הוא נוגע בפניו. מה זה, הוא אומר, גם לגלח אתה לא מסוגל? אני טוב בסכינים. המכונות האלה מסין לא שוות כלום. אז איך אני מצליח לגלח איתה? אין לך תשובה. רוצה לאכול, אבא? יש מרק אפונה, כרוב כבוש, חיטה. תנקה את המכונה, אל תשאיר אותה ככה. הא, כן. אתה ניגש לכיור. ואל תשבור אותה אתה עם הידיים השמאליות שלך. בא לך לשבור אותה. יש לך מוטוריקה עדינה ברמת פעוט, אבל אתה מצליח לפתוח. שופך את הזיפים לכיור. נראים כה כהים אבל קלושים. אתה שוטף במים. עדיין נשארים לא מעט זיפים בצדדים. אתה מניח את המכונה על השידה. אז אתה לא רוצה לאכול? כי העגלה הענקית כבר בדרך. הוא מניף יד מבטלת ומעקם את פניו. לרגע אתה חושב בכל זאת להביא לו אוכל. צריך משהו לעשות. יש עוד חצי שעה עד שאחותך תגיע להחליף אותך. אתה מתקרב לשידה. שולף שוב את המכונה. מדליק אותה ומקרב אותה לפניו. מה אתה עושה? יש פה בלחי אי של רשלנות.

3. 

איפה אני בכלל? בית חולים? איזה? למה תל השומר? למה אני כאן? מה קרה לי? מה? ממתי? אתה לא זוכר, אבא? אני לא זוכר. אולי אני זוכר קצת? משלשום אתה כאן. דלקת לבלב. מה שהיה לך בפעם הקודמת. בדיוק. היא שוב התפרצה. מה? כי עטרה שונאת את וולפסון. לא יודע. לכל בן אדם יש איזה בית חולים שהוא שונא. ככה זה. אני שונא את כולם, הוא אומר. גופו שהתרומם מעט צונח חלוש על המיטה. מה זה בכלל דלקת לבלב? איפה הלבלב שלי בכלל? אתה נאנח, אבל הספקת לרשום בביקור הרופא האחרון. קוראים לה גם פנקריאטיטיס. לא מכיר. עיניו נעשות קטנות יותר. לא זוכר שכאב לך מאוד? את זה אני זוכר קצת. אז רקמת הלבלב שלך לא מתפקדת. מה הסיפור שלה? הרופא אמר שיכולות להיות כמה סיבות. במקרה שלך מדובר כנראה בתרופות מסוימות שלקחת במשך שנים שגרמו לכך. כמו למשל נגד לחץ דם. או חסימה או זיהום. או אפילו טראומה. טראומה? איזו טראומה? אתה מושך בכתפיך. זה מה שהוא אמר. או שפשוט נהיית אלכוהוליסט, הא? הוא לא מחייך מהבדיחה. אתה כמעט מתחיל לעשות פרודיה שלו: תמיד ידעתי שזה מה שיֵצא ממך. במקום זאת אתה מביט בחיתול הנורא. מה זה? פתאום הוא כנראה נזכר שהוא נכה ולא שולט בסוגרים. נדמה שהוא ממלמל, אוי ואבוי. נדמה שהוא מתבייש. מסתיר קצת בשמיכה. אבל אתה יודע, אבא, שהרוב לא שורדים? מה? הוא שואל בקול חלוש. מהדק את השמיכה על גופו. הרוב לא שורדים דלקת לבלב חריפה. אתה ההוכחה שנסים קורים. הוא לגמרי לא מחייך. נדמה כי הוא ממלמל, חבל ששרדתי. אתה עושה את עצמך לא שומע. הוא מעביר יד על פניו. מתי התגלחתי? אני גילחתי אותך לפני שנרדמת. אתה לא רעב? כי עדיין מגישים ארוחת צהריים.

4.

שוב אתה מגלח את אביך. בטריות חדשות. מכסחות עד העצמות, ועדיין אינו חלק. אתה חש כי זיפים צומחים בכל עבר. המכונה הזאת דפוקה, אתה אומר ומרגיש שהדיבור נוזל לך מהצדדים. כל מילה כאילו אתה יורק שן אחרי אגרוף. הוא לא עונה. גם לא אוכל את קציצות הבקר, כנראה כי ירד קודם על חצי חבילה של עוגיות עבאדי. החלון כאן מוביל לחלון נוסף. בחוץ נוהם סתיו. תזזית רוח. בהירות תמוהה. נראה כאילו האיקליפטוסים זבים נוזל אלקטרומגנטי. למה אתה לא אוכל? אתה שואל בלחש. אין לך שום שאלה אחרת. כך גם האחות. רגע לפני שהיא יוצאת, היא אומרת לך שאביך בדיכאון. אתה כמעט אומר לה, אז תביאי לו ליצן רפואי. בכל זאת עונה, ברור שהוא מדוכא בגלל המצב שלו. זה נורמלי לגמרי. היא לא לגמרי מהנהנת ולא לגמרי ברור לך מה מבטה מביע. אולי תוכחה. אביך בדיוק עצם את עיניו. החיוורון על פניו קיבל גוון אפור. אתה מכרסם עוגיית עבאדי ואומר לעצמך, טוב, היא אחות, לא פסיכיאטרית. זה הרושם שהיא קיבלה, אבל אתה קיבלת רושם אחר לגמרי. לא שהוא שמח, כמובן. מצבו גרוע ביותר. אבל אין לכך קשר לדיכאון. אין לו יכולת להיות בדיכאון. אין את הפקודה הזאת במערכת. למרות הנכות. למרות הדלקת בלבלב. למרות שהוא חושב שתכף ימות. או שהיה מעדיף למות במקום להיות כך. אתה נזכר בדיכאון הראשון שלך. ככל הנראה בגיל עשר. לא אכלת. לא דיברת. רק מה שצריך. אם היה שואל משהו ולא היית עונה לו, היית חוטף. בשלב מסוים משהו בך דווקא רצה לחטוף. אפילו חשבת לחתוך את הוורידים באמבטיה כדי לעשות לו דווקא. שמעת שכך השכן שלכם נהוראי מת לפני כמה שנים. אבל היו בבית רק סכיני גילוח חד־פעמיים. אתה זוכר שבסוף הוא בעצם לא שם לב בכלל שלא דיברת. הגיע בערב אחרי העבודה. שאל אם הבוילר דלק. כן, ענית. חשוב לכבות אותו אחרי שעה. שהדוד לא יתפוצץ. רצית לומר, אני יודע, אבל פחדת שזה יעצבן אותו יותר.