מבעד לעדשה

פרולוג

במשך שנתיים כל יום היה אותו הדבר.

בכל בוקר עליתי על אותה הרכבת בשעה הקבועה, ואותו שיכור ששכב לצד התחנה קרץ לי. עמדתי באותו תור בסטארבקס, מול אותה הבריסטה והזמנתי את אותו הקפה אחרי הסבר לאותה הבריסטה שגלגלה לעברי עיניים כי היא אף פעם לא הבינה מה רציתי.

משם תמיד הלכתי לבניין היוקרתי בלב מנהטן, וזייפתי חיוך לעובדי הקבלה. עליתי לקומה הנכונה למשרד והלכתי לעבר דלפק הקבלה שחיכה שאאייש אותו, אבל לפני שהתיישבתי, הקשתי על דלת משרדה של המנהלת שלי באותה נקישה מהוססת. היא תמיד הגיעה לפניי והנהנה לאישור כשהנחתי לפניה את כוס הקפה שלה.

אותו סדר היום החל מהשעה שמונה וחצי בבוקר ועד חמש אחר הצהריים.

הנחתי שסדר היום הזה ילווה אותי עד יום מותי.

התקבלתי לאליזבת'ס לפני שנתיים לאחר תואר ראשון באומנות ומנהל עסקים מאוניברסיטת קולומביה, ועם תעודת סיום בהצטיינות של קורס לאבני חן — גמולוגיה ועיצוב תכשיטים. קורות החיים שלי היו יפים ואלגנטיים, כך אבי החורג אמר.

את האהבה לאומנות בכלל ולתכשיטים בפרט קיבלתי בירושה מסבא ומסבתא שלי. כל חופשות הקיץ בילדותי עברו בחנות התכשיטים שלהם, וסבא, שידע שאהבתי לצייר, השתמש בסקיצות שלי לעיצוב עגילים ושרשראות מיוחדות. כבר אז התאהבתי בתכשיטים ובאבני חן, והתמיכה שקיבלתי ממנו העניקה לי ביטחון.

אבל ככל שהשנים חלפו, כך התחרות בתחום התכשיטנות הפכה קשה יותר, וכשהייתי בת שבע־עשרה החנות שלהם הוצתה ונשרפה עד אפר. סבתא ואבא שלי כבר לא היו בחיים וסבי מת כשנה לאחר מכן.

ידעתי שאלך בדרכם של הסבים שלי מייד, שאעצב תכשיטים או אפתח ואנהל חנות תכשיטים בעצמי, אבל הבנתי שכדי להיות עצמאית יהיה עליי לעזוב את צפון קרוליינה ולגלות את העולם. הם תמיד האמינו בי. גם אבא שלי.

זמן לא רב לפני שסבא נפטר הוא אמר לי שחלומות גדולים לא יתגשמו כאן, בסאות'פורט, ושאם ארצה לחלום בגדול אצטרך לעזוב את עיירת החוף הקטנה שלנו וללכת למקום שבו חלומות מתגשמים.

הוא תמיד ידע שניו־יורק הייתה אמורה להיות הקפיצה הגדולה והחלום שלי, ואבא תמיד דחף אותי לכך, אז שלחתי את הטפסים הנדרשים לאוניברסיטת קולומביה וקיוויתי לטוב. הציונים שלי היו מעולים והיה לי את הרקע המתאים לקבלת מלגה, וכך ללא כל תמיכה כלכלית נוספת או גיבוי משפחתי עברתי לבד לניו־יורק והתחלתי ללמוד. עבדתי קשה בשביל התואר שלי והייתי גאה בו מאוד. ויתרתי על חיים סטודנטיאליים חסרי דאגות, לא השתכרתי ולא חגגתי במסיבות, אלא השקעתי את כל כולי בלימודים ובעבודה כדי שאוכל לפרנס את עצמי ולשרוד בעיר הגדולה.

הדבר היחיד שעשיתי כדי להוכיח לעצמי שהייתי צעירה וחופשייה היה לשכב עם שני בחורים, אבל היחסים עם אף אחד מהם לא ממש צלח כי לטענתם, הייתי יותר מדי ממוקדת וחרשנית.

לא שהיו לי הרבה ברירות.

הייתי חייבת לעשות את הבלתי אפשרי ולשמור על המלגה שלי.

חלום עיצוב התכשיטים עדיין בער בי, אבל לפתוח עסק בניו־יורק היה עניין קשוח ומרושע. מאזן הכוחות פה לא היה לטובתי, הרי יש כאן את 'טיפאני', למען השם.

בסופו של דבר מצאתי עבודה רווחית בחנות תכשיטים יוקרתית. בתפקיד מזכירתה האישית של המנהלת.

ידעתי שהייתי טובה, ידעתי עד כמה המשפחה שלי האמינה בי ובאמת רציתי להיות הבחורה הזאת שהאמינו בה והצליחה, אך הייתי מודעת לכך שללא קשרים במקומות הנכונים היה עליי להתחיל מלמטה, מהמקום הנמוך ביותר.

תיארתי לעצמי שמתישהו אעלה בסולם הדרגות, שיראו את הפוטנציאל שבי וכך אתקדם ואציע את שירותיי כמעצבת תכשיטים בחֵברה. קיוויתי שלא יסרבו לי ללא הפסקה ושיאהבו אותי ואת העיצובים שלי, עם הזמן הבנתי שטעיתי ושזה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי.

במשך יותר משנתיים חסרות תכלית עבדתי באותה עבודה שאומנם מימנה את שכר הדירה ואת החיים בעיר החלומות שלי, אבל התישה את נפשי וחזרה על עצמה שוב ושוב במשך עשרים וחמישה חודשים.

וכן, חשבתי שאולי אם אמנה את מספר החודשים בעבודה הזאת, התסכול שלי יגבר ויזרים בי את האומץ לעשות משהו נידון.

פרק 1

"אההה," נאנחתי בתסכול, הדפסתי את החוזה של הדוגמנית שאמורה להגיע אלינו בשבוע הבא וצעדתי לעבר משרדה של קרול.

"היי, הדפסתי את החוזה שרצית," אמרתי והצצתי לתוך משרדה בחשש.

"נהדר." היא אמרה, סימנה לי עם ידה להתקרב והמשיכה לבהות במסך המחשב.

קרול הייתה נכדתה היחידה של אליזבת', והיורשת החוקית של היהלומנית והתכשיטנית שהגיעה לארצות הברית מלונדון בסוף שנות הארבעים כנערה בודדה עם חלומות ועיניים גדולות, והצליחה לבנות אימפריה בכוחות עצמה.

סיפור חייה עורר בי השראה ותמך במחשבה שלי שאם היא הצליחה גם אני אוכל. לעומת אליזבת', קרול זכתה לחיי מותרות וגדלה בתחושה שהכול הגיע לה, וכך היא גם התייחסה לעובדים שלה. למרות שעבדתי עבורה כבר שנתיים לא היה בינינו שום קשר למעט קשרי עבודה, והיא בקושי הביטה לעברי במהלך היום למרות שהיא בהחלט אהבה לטרטר אותי. היא התקשרה הרבה, צעקה הוראות, התלוננה, נאנחה וסירבה לקבל פחות ממה שהיא חשבה שהגיע לה — אם זה בעסקים או בארוחת הצהריים שלה.

"אני רוצה שתראי משהו," היא אמרה לאחר שהנחתי את החוזה החתום על השולחן שלה ביד רועדת. הייתי בטוחה שהיא תגיד שיש איזה שינוי סעיף של הרגע האחרון, שגיאת כתיב או שיהיה עליי לעבור על קורות החיים של עוד בחורה חולמנית כמוני. "אמרת לי משהו בעבר. שאת מעצבת תכשיטים כתחביב?" היא שאלה בלי להרים את מבטה לעברי. פערתי את עיניי לרווחה והרגשתי את ליבי דופק במהירות של מאתיים קמ"ש.

"זה ה... החלום שלי, לא תחביב," גמגמתי והיא זקרה גבה אחת, אך השאירה את מבטה על המסך. "אבל כן. אני מעצבת. איך אוכל לעזור?" שאלתי. היא סימנה לי להתקרב עוד יותר והראתה לי על צג המחשב שלה עיצוב של טבעת רובי בחיתוך מרקיזות בצורת פרח שהייתה עשויה מזהב צהוב.

"מה לא מדויק כאן? אני בוהה בזה כבר שעה שלמה, ולעזאזל, אני לא מצליחה לפענח למה זה לא נראה טוב."

ראיתי שהרגל שלה מתנועעת בחוסר סבלנות מתחת לשולחן, והבנתי שהייתה לי הזדמנות אחת ויחידה להרשים אותה. הזדמנות שאסור היה לי לוותר עליה. רכנתי לעבר המסך ובחנתי את הטבעת.

"אני יכולה להיכנס רגע לתוכנה?" שאלתי והיא הנהנה, עדיין בלי להביט בי. צורפים נעזרו בתוכנה הזאת כדי לתכנן את התכשיט בדיוק המרבי מבחינת כל הקריטריונים הנדרשים: משקל מתאים, מרחק רצוי בין אבני החן, תכנון התכשיט על פי הקראט המתאים וכל מיני פרטים קטנים שאנשים שלא היו מהתחום בכלל לא חשבו עליהם. אומנם קרול עבדה במשך שנים בתעשייה, אבל לא הייתה לה את העין המקצועית שהייתה לי.

"כבר בדקתי שם ולא פענחתי את העניין," היא אמרה בקול חד.

למזלי, לא הייתי צריכה לחקור את הבעיה יותר מדי כדי לראות את הסטייה הקלה בתוכנה, ולקפוץ על הזדמנות חיי.

לזה חיכית, ורוניקה, אמרתי לעצמי.

"היא לא בחיתוך מרקיז, אלא בחיתוך טיפה," לחשתי.

קרול הרימה את מבטה אליי ובחנה את פניי היטב בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לעבוד עבורה.

"מה?" היא שאלה, חזרה להביט בצג, בחנה שוב את התמונות וקימטה את מצחה. הסברתי לה את התיאוריה שלי ומה הבעיה בנתונים, והיא פשוט צחקה. "איזה טיפשים, אלוהים. לא צריך להיות מדען כדי לעשות את זה כמו שצריך."

"כן," הסכמתי. "פשוט צריך להיות מדויק. אישית, גם לא הייתי בוחרת בשמונה־עשרה קראט זהב צהוב," הוספתי והיא הסתובבה אליי לגמרי — לא רק מבטה פנה אליי, אלא כל גופה. נראה שעשיתי משהו טוב.

"לא? ובמה היית בוחרת? בפלטינה?"

הנהנתי. "בוודאי. הזהב הלבן מדגיש טוב יותר את הרובי לעומת הזהב הצהוב שקצת מטשטש את הצבע המיוחד של האבן. היא אֵיי־אֵיי־אֵיי — אבן באיכות הטובה ביותר — ואין סיבה שהיא לא תיראה פחות ממושלמת. הצבע והצורה שלה, הדרך שבה הכול מתואם עם היהלומים. תראי את הבהירות שלה. היא טבעת קלאסית. חוץ מזה," הצבעתי על התמונה, "אם מתעלמים לרגע מהטעות, הזהב הוא פחות יפה."

היא חייכה אליי. קרול חייכה אליי.

"אני אוהבת את מה שאת אומרת, ואני מסכימה איתך. טוב, אלך לצעוק על הצורפים ואומר להם שיתקנו את הכול." הפעם היה תורי לחייך. "תודה, ורוניקה. אני מעריכה את הכנות ואת העין המקצועית שלך. אזכור זאת בפעם הבאה שאצטרך עצה." הנהנתי לעברה ויצאתי באופן קלאסי, רשמי ומנומס מהמשרד שלה, אבל בתוכי פצחתי בריקוד האושר שלי.

הבוקר שלי התחיל בשעמום, כמו כל יום במשך עשרים וחמישה החודשים האחרונים, אבל בהחלט נגמר אחרת. הרגשתי אופטימית. וזה לא קרה לי מאז יומי הראשון כאן.

"זאת סיבה למסיבה, אחותי." ניקול חייכה והרימה את כוס היין שלה אחרי שהתיישבנו במסעדה השכונתית שלנו בסוהו. "מי ייתן והכלבה עם לב הקרח —" היא התחילה והבטתי בה בזעף, "אוקיי, אז מלכת הקרח," היא תיקנה וצחקתי. "תתעורר ותבין שהבחורה שעובדת אצלה היא יהלום לא מלוטש שיכול לעשות לה רק טוב," היא הצהירה לפני שלגמנו מהיין האהוב עלינו.

"את חייבת לחזור לעבוד אצלנו, נראה לי שאין לנו צלם לשבוע הבא... זאת אומרת, יש. אבל הוא די מוזר," אמרתי והיא גלגלה את עיניה.

"אמרתי לך. לעולם לא אחזור לעבוד בשביל המכשפה הזאת. אני עדיין מנסה להבין איך ייתכן שאת ממשיכה לעבוד שם."

"כי אני לא צלמת עצמאית עם ניסיון של שמונה שנים מאז התיכון, ואין לי חבר סופר סקסי שמצלם עבור פאקינג 'ווג' ומסדר לי עבודות סופר שוות." אמרתי ונשמתי עמוק אחרי שהטחתי בפניה את כל סיפור חייה... בערך. מזל שהיא הכירה אותי וידעה שהכול מאהבה.

"קודם כול, את צודקת. אבל אני גם צלמת מדהימה בזכות עצמי," היא ציינה, והשקתי את כוס היין שלי בשלה בהסכמה. "אגב, אני אוהבת כל כך לשמוע אותך אומרת שסאם סקסי."

"סופר סקסי, והלוואי שתיחנקי," תיקנתי והיא קרצה לעברי.

"מתוקה, התרגלתי. אני כבר לא נחנקת," ניקול חייכה וקרצה לפני שצחקנו בקול רם כל כך, שהאנשים לידינו נעצו בנו מבטים. סאם ארנולד, החבר של ניקול, היה הכוכב העולה מלונדון — בעיקר אחרי שתמונות עירום שלו — שהוא צילם — התפרסמו בכל מקום. חצי מהאנשים שראו את התמונות התלהבו מאיכויות הצילום שלו, והחצי האחר, כמוני, התלהבו מהזין שלו, משרירי הבטן ומשאר הגוף. טוב... בעיקר מהזין הגדול שלו. המאוד גדול שלו.

אחר כך התברר שהוא עבד כצלם אופנה במגזין בריטי מפורסם, ובזכות העובדה שאימו הייתה אמריקאית, דברים התחילו להתגלגל בקצב מהיר לטובתו, והוא אומץ על ידי אנשי התעשייה האמריקאית באהבה רבה. מין סיפור סינדרלה, אבל גברי. הצעות העבודה התחילו לזרום, כתבו עליו שהוא חזר למקורות ושארצות הברית השיבה לחיקה את הבן האובד. כל מיני דברים מוזרים כאלה. לא היה ספק שהבחור ידע להשתמש במצלמה. הוא העביר מסרים חזקים והביא איתו חדשנות ורעננות לתעשיית האופנה. בכל מקרה, אחרי כמה קמפיינים, מגזין 'ווג' העסיק אותו באופן קבוע לפני כמה שנים, ומאז הוא לא עזב.

באותה התקופה, לניקול בת המזל היה ניסיון בצילום קמפיינים קטנים אבל משובחים. יום אחד היא נתפסה בעדשה של סאם, והשאר היסטוריה. הוא הציע לה להיות העוזרת שלו ב'ווג', הם הזדיינו כמו שפנים, הוא צילם אותה בעירום, הם התאהבו ועברו לגור ביחד. הכול היה נהדר עד שב'ווג' החליטו לא להאריך את החוזה עם ניקול. השמועה הייתה שהם לא עודדו מערכות יחסים בעבודה ולכן העדיפו להיפרד ממנה, אבל הודות לניסיון שלה ולשם שבנתה לעצמה היא לא התקשתה למצוא עבודות כצלמת עצמאית, ומדי פעם צילמה גם עבור 'אליזבת'ס'.

"בכל אופן!" קולה החזיר אותי למציאות, "אני מקווה שהכלבה תיתן לך לעצב כמה תכשיטים. היא חייבת להיות עיוורת כדי לא לראות כמה כישרון יש לך, וי," היא מזגה לכוסה את שארית היין וסימנה למלצר שיביא לנו עוד בקבוק.

היינו בחורות של בקבוקים. לא של כוסות בודדות.

"מעולם לא הראיתי לה את השרטוטים שלי. היא בקושי מביטה בי או אומרת לי 'תודה' על מה שאני עושה בשבילה. אני מקבלת ממנה רק הוראות או וידוא ביצועים. אני לא יכולה פשוט להיכנס למשרד שלה ולהגיד 'היי, קרול. הנה ארוחת הצהריים שלך. הוספתי את הנבטים שאת אוהבת, ואגב, אני יכולה להראות לך את העיצובים שלי'?"

"את חסרת תקנה, אחותי," ניקול הנידה בראשה.

"אני לא חסרת תקנה, רק מיואשת. אבל אולי אחרי היום, משהו ישתנה," אמרתי והרמנו לחיים.

פרק 2

אחרי שסבא נפטר, המחשבות על אימא שלי לא הרפו ממני — לא משום שרציתי. לא הגיעה לה הזכות הזאת.

ידעתי שהיא עזבה לניו־יורק, המשיכה בחייה ונישאה מחדש.

כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטת קולומביה, אימא התעקשה שבכל יום שבת נשב לאכול בראנץ' ביחד, וזאת הייתה מעין פשרה משום שלא רציתי שהיא ובעלה ישלמו על המחייה שלי בניו־יורק, או שאעבור לגור איתם.

תמיד הייתי עצמאית, ולא הייתה לי שום כוונה לאפשר לניו־יורק לשנות זאת. העדפתי להיות לבד מאשר להיות תלויה בה. כשהיא יצרה איתי קשר והציעה את עזרתה אחרי שנים של ניתוק מוחלט, הרגשתי שתחושות המחנק והכעס סגרו עליי. היא נטשה אותי. לא הייתה מילה אחרת שיכלה לתאר את מה שהיא עשתה. לא הבנתי איך היא העיזה להופיע ולדרוש את קרבתי אחרי כל כך הרבה שנים, אך סבא הדגיש בצוואתו עד כמה היה חשוב לו שלא אשמור טינה, ושבבוא העת אסכים לחידוש הקשר עם אימי, המשפחה היחידה שנותרה לי.

מצד אחד, התקשיתי להסכים להיפגש איתה. לא יכולתי שלא לכעוס עליה אחרי הסבל שהיא הסבה לי, לאבא ולסבים שלי. הרגשתי נבגדת, והיא הייתה אישה זרה. חשתי חוסר נוחות לשבת מולה ולדבר על ענייני יום־יום כאילו דבר לא קרה.

מצד שני, רציתי לכבד את בקשתו של סבא. נכון, עדיין לא הייתי מוכנה לשוחח איתה על הנושא הכואב, אבל סבא ביקש ממני דבר אחד, וידעתי שהוא ביקש גם בשם אבא. אז הסכמתי לסידור.

קבענו שניפגש בימי שבת, ואחרי שכנועים רבים ופשרה שחנקה את שתינו, החלטנו שבכל שבת, כל אחת בתורה תקבע איפה נאכל. שנאתי לבלות במקומות המתנשאים שהיא נהגה לבלות בהם בשדרה החמישית או בקאנטרי המצועצע עם כל האנשים העשירים שחשבו שהם יכלו לקנות אותי רק במבטם, והיא שנאה להגיע לאזורים המוזרים של ניו־יורק שחלקם שכנו מעבר לגשר. 'המקומות של ההיפסטרים מברוקלין' כלשונה. אוי, אלוהים אדירים! מחוז ברוקלין נחשב לסוף העולם מבחינתה.

ביום שבת ההוא הגיע תורי לבחור, וקבענו שניפגש בטרבייקה שבדרום מנהטן בית קפה שמגיש קאפקייקס מושלמים. אהבתי את המקום הזה בגלל סיבות רבות כל כך: בעל המקום, ג'ורג', היה חתיך בטירוף והמראה שלו מלקק זיגוג מבעד לחלון הוויטרינה היה בונוס, המקום היה במרחק הליכה מהבית שלי, אימא היקרה שנאה את האזור, פחמימות זה טעים, קאפקייקס זה מושלם והשילוב של הכול ביחד היה פשוט אלוהי.

בדיוק סיימתי לשוחח בטלפון עם ניקול כשראיתי את אימא שלי יוצאת מהמכונית היוקרתית שלה. שמעתי אותה אומרת לטום, הנהג שלה, שיהיה זמין, וצחקתי לעצמי כי כבר הספקתי להכיר מחדש את האישה הזאת וידעתי שסף הסבלנות שלה לבחירות שלי הוא נמוך. נמוך מאוד.

היה משהו מבדר במראה של מישל מק'מיל — כן. היא שינתה את שם משפחתה אחרי שנישאה מחדש — צועדת לתוך בית קפה היפסטרי בנעלי עקב מתוצרת פראדה ובגדי המעצבים. האישה הזאת שידרה יוקרה ועושר, ונראתה במסעדה הזאת כאילו מישהו ניסה להכניס קובייה לתוך חור עגול.

"את בחורה רעה, ורוניקה," ג'ורג' זרק לעברי לפני שנכנס למטבח מאחור.

"ואתה אוהב אותי ככה," אמרתי בחיוך והוא צחק. קשה היה להתעלם מהיופי שלו: שיער שחור, עיניים בצבע דבש על גבול הירוק, ידיים חסונות, חיוך שחושף שיניים מושלמות, והגומות!

"באמת, ורוניקה? הבחור הזה?" אימא נעמדה ליד השולחן ושאלה בפרצוף נגעל לפני שחיפשה מקום להניח בו את התיק שלה.

"אין כאן מתלה לתיקים או למעיל. את יכולה להניח אותו על הכיסא שלידך," אמרתי והיא בהתה בי במבט עייף ומתוסכל.

"ורוניקה מיי, אני לא מחבבת את ההלצות שלך, ואת יודעת את זה."

נאנחתי והזעפתי את פניי. "ואני אמרתי לך שאני שונאת את זה שאת קוראת לי 'ורוניקה מיי'. אני כבר לא בת שמונה ואת כבר לא קולעת לי צמות ומספרת לי על השכנה האהובה עלייך."

ידעתי שהייתי קשה איתה.

אבא שלי פעם ביקש ממני שאם אי פעם אראה שוב את אימא, אהיה נחמדה אליה.

סיימנו את השיחה הזאת בכך שאמרתי שאשתדל, ולא חזרנו לדבר על הנושא אף פעם. הוא ידע עד כמה כעסתי עליה, עד כמה נפגעתי ולא רצה ללחוץ עליי.

כשהיא הגיעה ללוויה שלו, היא ניסתה לחבק אותי, והדבר הראשון שחשבתי עליו היה שהיא כבר לא הריחה כמו האוקיינוס. בתקופה שבה עוד חיינו ביחד וחשבתי שהיינו משפחה מאושרת ומלוכדת, כזאת שתתגבר על כל מכשול, היא נהגה לשחות בכל בוקר באוקיינוס. פעם היא ואבא ניסו ללמד אותי לגלוש, אבל פחדתי לעלות על הגלשן אז רק צפיתי בהם. עכשיו כשאני יושבת מולה, קשה לי לדמיין אותה כמו פעם — מלאה בחול, במלח ובסימני שפשוף מהגלשן.

"מה אני יכולה להזמין פה שהוא דל פחמימות?" היא שאלה והניחה את ידיה על השולחן.

"שאלת את אותה השאלה לפני כמה חודשים כשהיינו כאן, ואענה לך את אותו הדבר כמו אז. כלום. תוכלי להזמין 'אוויר בזיגוג זיהום אוויר', או 'כלום בטעם שום דבר' — שזאת דווקא מנה מומלצת," חייכתי אליה.

היא נאנחה, נשענה לאחור בכיסאה ושילבה רגל על רגל.

"אז... איך הולך בעבודה?" היא החליפה נושא מתוך ידיעה שלא תוכל לנצח בקרב הזה. הציניות בתוכי רק התעצמה כשהייתי לידה. לפני שהספקתי לענות, ג'ורג' הגיע לשולחן כשבידיו שתי מנות מוגזמות שהזמנתי מראש, ושתי כוסות קפה.

אימא בהתה בקאפקייקס בזיגוג הקצפת, חמאת הבוטנים ושבבי השוקולד ואז בי, ולכמה שניות תהיתי.

האם בכל זאת יש בתוכה את אותה מישל שהכרתי פעם? אולי קצת? אולי היא נזכרת בערבים שבהם היו סופות גשמים, כשהיינו מכינות בראוניז ומחכות לאבא שיגיע מוקדם מהעבודה כדי שנוכל לאכול יחד ולצפות בברקים מהמרפסת הקדמית.

"אוקיי, ורוניקה. אני אטעם," היא אמרה ועצמה את עיניה כשטעם חמאת הבוטנים החמה של העוגה הקטנה והמושלמת התפוצץ בפיה. גם אני ליקקתי את הקצפת המתוקה והתענגתי.

"ספרי לי, איך הולך בעבודה?" היא שאלה שוב, והפעם איש לא הפריע לנו.

"בסדר. רגיל," עניתי כמו תמיד ומשכתי בכתפיי.

"את בטוחה שאת לא רוצה לעבוד אצל הרולד?" היא זקרה גבה ונאנחתי בקול. כמו תמיד.

"לא, אימא," הרולד, בן זוגה של אימא, גם ניסה להתקרב אליי ולעזור לי, אבל לא רציתי להרגיש שהצלחתי בזכות העזרה שלהם. לא. המשקעים עדיין היו רבים מדי. "אמרתי לך, אני לא רוצה לעבוד כפקידה במשרד של הרולד. אני רוצה להצליח בכוחות עצמי בתחום שאני אוהבת. כל מה שקשור לתחום המשפטים פשוט לא מעניין אותי. מעולם לא חשבתי על לעבוד במשרד עורכי דין, ואני גם לא מתכוונת לעבוד במקום כזה. המשרד שלו מקסים, השותפים שלו נחמדים, אבל זה לא מעניין אותי, זה פשוט לא אני."

היא נשפה בקול והניחה בצד את מה שנותר מהקאפקייק שלה. "אבל את לא מרוצה בעבודה שלך."

"ואת חושבת שאהיה מרוצה יותר אצל הרולד?" זה באמת מה שהיה חסר לי — לעבוד אצל אבי החורג ועוד בתחום שלא היה לי שום קשר אליו ולא עניין אותי. לא, תודה. ויתרתי על העונג בשאפתנות הקיצונית הזאת. "לא רק שלא אהיה מרוצה, אלא אהיה מתוסכלת, אשתעמם, אתנוון, לא אבין כלום ובלי ספק ארגיש שכל מה שלמדתי יכול להיזרק ולהירקב בפח האשפה."

"את לא תהיי האישה היחידה בעולם שתעשה את זה," היא אמרה בשקט והשפילה את מבטה לכפות ידיה. אצבעותיה שיחקו עם המפית המקומטת בעצבנות.

לפני שההורים שלי התחתנו, אימא למדה אדריכלות. היא תכננה ועיצבה את בית החלומות שגרנו בו עד שהיא עזבה. אבא שלי היה גולש צעיר מעיירת חוף שלימודים אקדמיים לא עניינו אותו כל כך, ובכל זאת, אימא התאהבה בו מייד.

סבא וסבתא אמרו שהם מעולם לא ראו זוג צעיר שהתאהב בעוצמה ובמהירות כזאת. הם היו בלתי ניתנים להפרדה. הוא הכניס אותה לעולם שלו והכיר לה את עולם הגלישה, והיא הכירה לו את העולם שלה. הם היו מאושרים והתחתנו צעירים ומאוהבים אחרי שאימא קיבלה את תעודת התואר.

המשך הפרק בספר המלא