המקום בו מתחיל הכחול

פרק ראשון

גיסין חי לבדו (אם לא נחשיב את משרתו היפני) בבית קטן בכפר, בפרוור המיוער הידוע בשם אחוזות קאנין. כדרכם של רווקים רבים, הוא חי חיי נוחות קפדניים. הוא היה בן למשפחה מכובדת, שמאז ומתמיד ניהלה את ענייניה בשלווה ובלי מריבות גדולות מדי. ההכנסה שהוקצתה לו הספיקה לו כדי לחיות בנעימים, בלי ראוותנות יתרה, אך גם בלי שיצטרך לעשות תחשיב הוצאות בסוף החודש ואז לקרוע את הדף שמא יראה אותו פוג'י (המשרת).

לאור חיי המנעמים שהיו מנת חלקו, מוזר שנקלע לכל אותן ההרפתקאות המסקרנות שיסופרו כאן. לא אנסה לבאר זאת.

הוא לא נשא באחריות לדבר, אפילו מכונית לא הייתה לו, משום שהעדפותיו היו פשוטות להפליא. אם קרה שבילה ערב במועדון החברים ופתאום הכתה סופת גשמים, לא חש כל חובה לחזור לביתו. היה יושב לצד האח ומצטחק למראה חברי המועדון הנשואים החומקים ועוזבים את המקום בזה אחר זה, מוציא את מקטרתו וישן באותו הלילה במועדון, לאחר שטלפן להודיע לפוג'י שלא יחכה לו. אם אך התחשק לו היה קורא במיטה, ואפילו מעשן במיטה. כשיצא העירה לתיאטרון היה עושה את הלילה במלון כדי לחסוך מעצמו את הנסיעה הארוכה, המעייפת, ברכבת של 23:44. בכל פעם בחר במלון אחר, כך שתמיד הייתה זו הרפתקה. החיים זימנו לו הנאות מרובות.

אבל הנאות מרובות אין פירושן להיות מאושר. אפילו הכנסה של 1,000 עצמות בשנה לא עונה על כל השאלות. הבית הקטן המקסים שעמד בלב חורשות וסבכי שיחים היה מוקף, כמדומה, לחישות מוזרות וקולות חרישיים. הוא היה חסר שקט. הוא היה חסר מנוחה, ולא ידע מדוע. הוא החזיק בדעה כי חשוב להקפיד על משמעת במשק הבית, ולכן לא סיפר לפוג'י על תחושותיו. אפילו כשהיה בחזקת עצמו שמר על רשמיות מסוימת בכל האמור לשגרת חיי הבית. פוג'י היה מניח את מקטורן ארוחת הערב שלו על המיטה: הוא היה מתלבש, יורד לחדר האוכל בהדרת כבוד שקטה, וארוחת הערב הייתה מוגשת לאור נרות. כל זמן שפוג'י טרח במלאכתו היה גיסין יושב כיאה וכיאות בכורסה מול האח, מעשן סיגר ומעמיד פנים כאילו הוא קורא בעיתון. ואולם, משעלה המשרת לחדרו, היה משליך מיד את חליפת הערב ואת החולצה הנוקשה ומשתרע על השטיח לפני האח. אבל הוא לא ישן. היה מביט בלשונות האש מזהיבות את גרונה האפל של הארובה, ומחשבתו הייתה נישאת מעלה על שטף האור אל האוויר הקר, הצלול, שם שט הירח בין גושי העבים הקפואים המזדחלים לאיטם. בחשכה שמע קולות קוראים, מפתים ומזמינים. ערב אחד התהלך באכסדרה הקטנה של ביתו. בינות לקרעי ענן כסופי שוליים נגלו ערוצי שמיים תכולים עזים, עמוקים ושקופים עד אין חקר. באוויר השלֵו עמדה חמצמצות קלושה. ולפתע שריקה רכה, מתוקה ונוגה הצטווחה ושבה ונשנתה כמו מתוך כוונה רבה. דומה כי עלתה מבריכת היער הקטנה שבמעבה השיחים הסמוך. היא קסמה לו באופן מוזר. זה יכול להיות כל דבר, חשב. בזעם אץ וחצה את השדה, עד שעמד על שפת הבריכה. הוא לא מצא דבר, הכול דמם. אך אז פרצו שוב השריקות סביבו, כמו להכעיס. הדבר נמשך לילה אחרי לילה. הוא נועץ בכומר, וזה אמר לו כי אלה רק צפרדעים; אך גיסין אמר לו כי הוא סבור שאלוהים קשור לכך באופן כלשהו.

באותה העת לבשו עצי הערבה והצפצפות בוהק ארד חיוור, הפורטיסיות היו צהובות כחביתה מקושקשת, ועצי האדר צימחו גבשושיות שמתוכן צצו ניצנים אדומים. מהעשב הטרי, המבריק, עלו פה ושם ריחות מפתים של עצמות שהוטמנו באדמה בשנה שעברה. גיסין חש גירוי בחריץ הקטן הניצב בעומק נחיריו. הוא חשב שאם יקבור את אפו עמוק מספיק בציר בקר קר תהיה בכך משום נחמה. פעמים אחדות יצא אל המזווה מתוך כוונה לנסות זאת, אך בכל פעם מצא את פוג'י בסביבה. פוג'י היה פאג יפני קפדן למדי, וגיסין התבייש להוציא את תוכניתו לפועל. הוא העמיד פנים כאילו בא לבדוק אם מגש תיבת הקירור רוקן כהלכה.

"אני מוכרח לומר לשרברב להתקין צינור ניקוז ראוי לשמו, שיחליף את המגש," אמר גיסין לפוג'י; אך הוא ידע כי אין בכוונתו לעשות זאת. מגש תיבת הקירור היה אבן הבוחן הפרטית שלו למשרת טוב. טבח ששוכח לרוקן אותו, חשב, בוודאי יהיה רשלני מכדי למלא את תפקידו הצלחה.

אך סם פלאי כלשהו עמד בלי ספק באוויר. הוא היה יוצא לטיולים רגליים, ומיד כשהיה מחוץ לטווח הראייה של הבתים היה משליך את כובעו ואת מקלו ופותח בריצה פרועה, מאושרת בתכלית, על פני הגבעות והשדות. "באמת טוב היה אילו ניצלתי את האנרגיה הזאת לעבודה מועילה כלשהי," אמר לעצמו. נראה כי אף אחד, הרהר, לא נהנה מהחיים הנאה עזה ונלהבת כמוהו. עוד תהה על בנות המין האחר. שמא גם הן נתקפות דחף שאין לכובשו לרוץ, לצעוק, לדלג ולקפוץ באור השמש? אבל הוא נחרד מעט כשראה במרחק, באחד ממסעותיו, את הכומר נחפז בלהיטות בסבך שיחים. מלבושו הכנסייתי היה סתור ולשונו השתרבבה מפיו בהתרגשות.

"עליי לפקוד את הכנסייה לעיתים קרובות יותר," אמר גיסין.

באור הזהוב ובאוויר המעקצץ חש עצמו מתוח ונוח להתרגש. זנבו התעקל מעלה עד כאב. לבסוף שאל את מייק טרייר, שגר בשכנות אליו, מה לא בסדר.

"זהו האביב," אמר מייק.

"הו, כן, כמובן, האביב הישן והטוב!" אמר גיסין, כאילו ידע זאת כל הזמן ורק שכח לרגע. אך הוא לא ידע. זה היה האביב הראשון שלו, שכן היה רק בן עשרה חודשים.

כלפי חוץ היה טיפוס ערני וידידותי, מוכָּר בפרוור ומכובד בעיני תושביו. בקרב שכניו באחוזות קאנין היה במידת מה בגדר תעלומה, משום שלא יצא מדי יום לעיר לעסקיו, כפי שנהגו רובם; גם לא ניהל חיי שעשועים זוהרים כמו האיירדיילים העשירים, שבית המידות שלהם שכן בקרבת מקום. מר פודל, הכומר הדקדקן, נכנס פעמים אחדות לביקור, אך לא העלה כל מסקנה חותכת. היה זה מתפקידו לרשום בכרטיסיות את פרטי עיסוקם של חברי הקהילה, את מידת נטייתם לחלוק צדקה ואת יכולתם לתרום לחיי החברותא הכנסייתיים. הכרטסת שהוקדשה לגיסין העידה, בכתב ידו המסודר של מר פודל, כי הוא חברותי, אך כוונותיו באשר לנטילת חלק בפעילויות נוצריות אינן מובררות דיין. בטקסי ההודיה לא השתתף.

אך כלפי פנים גברה בו האי־נחת. אפילו פרצי האושר שתקפוהו בעת ששוטט באוויר האביב העדין, ורחרח את הניחוח הפראי, המעורר, של אדמת היערות, טרדו עכשיו את מנוחתו, שכן לא ידע מדוע הוא שמח כל כך. בכל בוקר נדמה לו כי החיים עומדים לזמן לו משבר עסיסי, שבו משמעותם וסגולתם של הדברים כולם יופיעו לפניו בלי כחל וסרק. הוא שר באמבטיה. מדי יום נעשה קשה יותר לשמור על כללי הנימוס שפוג'י ציפה להם. הוא הרגיש כי חייו מתבזבזים. הוא תהה מה עליו לעשות בנוגע לכך.

פרק שני

היה זה ערב בחודש אפריל, הארוחה הסתיימה, וגיסין חמק מהבית ויצא להסתובב בחוץ. הוא פחד להישאר בבית כי ידע שאם יישאר, ישוב פוג'י ויבקשוֹ להתקין את המתלה למגבת הכלים במטבח. פוג'י היה בעל מבנה גוף נמוך במיוחד ולא יכול להגיע אל מעל לכיור, שם הוברג המתלה. ככל הטיפוסים הנמרצים מדי שנֵא גיסין לעסוק בפרטים קטנים כמו זה. זו הייתה חולשה באופיו. פוג'י ביקש ממנו כבר שש פעמים להתקין את המתלה, אבל גיסין העמיד פנים כאילו שוב ושוב פרח הדבר מזיכרונו. כדי לרצות את המשרת השיטתי שלו כתב על פיסת נייר "להתקין מתלה למגבת כלים" ונעץ אותה בכרית הסיכות שעל שידת ההלבשה שלו; אך הוא לא נתן את דעתו לתזכורת.

הוא יצא אל דמדומי אפריל הירוקים. לצד בריכת היער צרצרו אותן השריקות החוזרות: קריאתן המסתורית, הלא מפוענחת, עדיין הדריכה את מנוחתו, אבל מייק טרייר אמר לו כי סוד הדרת הכבוד הוא להתעלם ממה שאינך מבין. הקפדה על הכלל הזה הקהתה מעט את הזעקה שעלתה מהמוזיקה הצווחנית המוזרה. כעת גרמה לו רק לצביטה עמומה בליבו. הוא המשיך ללכת לשם למרות זאת, משום שמשטח העשב הקטן ליד הבריכה היה רך ונעים תחת רגליו. כמו כן, כשקרב לקו המים נדמו הקולות. זה ראוי לציון, אמר לעצמו. אם אתה צועד היישר אל לב המסתורין, הוא חדל להיות מסתורין ונהפך לכל היותר לשאלה של ניקוז (מר פודל אמר לו שאם ינקז את מי הבריכה, כבר לא תטריד אותו שירת הציפורים). אבל הלילה, כשפסקו הצרצורים החדים, נותר עוד קול שלא נדם — קול תחינה עמום שגרם לדקירה בשכמותיו, הכעיסוֹ וריכך אותו בעת ובעונה אחת. הוא פילס את דרכו בין השיחים. בתוך גומה קטנה שלושה גורים רכים ייבבו חלושות. הם היו אחוזי קור ומרובבים בבוץ. מישהו השאירם כאן לִכלות מן העולם, בלי ספק. הם הצטופפו ונדחקו זה אל זה; עיניהם הכחולות הערפיליות, שאך זה נפקחו, לא חשדו בדבר. "זה איום ונורא," אמר גיסין והעמיד פני נדהם. "אוי לי, יצירי חטא תמימים, אני מניח. ובכן, יש רק דבר אחד לעשות."

הוא הרים אותם בזהירות ונשאם הביתה.

"מהר, פוג'י," הוא אמר. "חמם מעט חלב, מהסוג המשובח, ומזוג מעט ברנדי לתוכו. אני אכין את המיטה בחדר השינה הנוסף."

הוא מיהר למעלה, עטף את הגורים בשמיכה והדליק את התנור החשמלי כדי לסלק את הקור מהחדר. הכריות הקטנות של כפותיהם היו קרות כקרח, והוא מילא את בקבוק המים החמים והצמידו בזהירות לשתים־עשרה רגליהם. בטניהם הוורודות פעמו, ותחילה פחד שהם גוססים. "אסור להם למות!" אמר בתקיפות. "אם ימותו, זה יהיה עניין למשטרה, ואז לא יהיה סוף לצרות."

פוג'י עלה עם החלב והקדיר את פניו למראה טביעות הרגליים הבוציות על הסדין הנקי.

"ובכן, פוג'י," אמר גיסין, "אתה סבור שיוכלו ללקלק, או שיהיה עלינו להשקותם?"

חרף גינוניו היהירים, בשעת חירום היה פוג'י בחור טוב. הוא זה שהציע להסתייע במזרק המילוי של העט הנובע. הם שטפו אותו מדיו וטפטפו באמצעותו את הברנדי בחלב לגרונות הגורים. אפיהם, שהיו קרים כקרח, נעשו פתאום חמים מאוד ויבשים. גיסין חשש מחום גבוה וחשב שיש למדוד את חומם.

"מד הטמפרטורה היחיד שיש לנו," אמר, "הוא זה שבמרפסת, שהכספית בו חצויה לשניים. אני מניח שלא יהיה לנו לעזר. יש לך מדחום רפואי, פוג'י?"

פוג'י חש שמעסיקו מקים רוב מהומה על לא מאומה.

"לא, אדוני," השיב נחרצות. "מצבם טוב למדי. שינה טובה תשיב אותם לאיתנם. מחר בבוקר כבר יהיו בכושרם המלא."

פוג'י יצא לגינה להבריש את הבוץ מעל מקטורנו הלבן, הנאה. ארשת פניו לא הסגירה מאום. גיסין ישב לצד המיטה עד שהיה בטוח שהגורים ישנים שנת ישרים. הוא סגר את הדלת כדי שפוג'י לא ישמע אותו מהמהם שיר ערש. "שלושה עכברים עיוורים" היה שיר הפעוטות היחיד שזכר, והוא שר אותו שוב ושוב.

כשירד למטה על בהונות כבר פרש פוג'י לחדרו. גיסין נכנס לחדר עבודתו, הצית מקטרת, התהלך אנה ואנה ושקע במחשבות. עד מהרה כתב שני מכתבים. הראשון למוכר ספרים בעיר, ובו ביקשוֹ לשלוח (מיד) עותק מספרו של ד"ר הולט על טיפול בילדים ועל האכלתם, ומהדורה מאוירת היטב של "אמא אווזה". והשני למר פודל, ובו ביקשוֹ לקבוע מועד לטקס ההטבלה של שלושת אחייניו הקטנים שבאו לחיות עימו.

"מזל שהם כולם בנים," אמר גיסין, "לא הייתי יודע כיצד לגדל בנות."

"אני מניח," הוסיף כעבור שעה קלה, "שיהיה עליי להעלות את שכרו של פוג'י."

הוא נכנס למטבח והתקין את מתלה המגבת.

קודם שעלה על יצועו באותו הלילה יצא להליכתו הקבועה סביב הבית. השמיים היו זרועי כוכבים. הוא נהג לסייר בחלקתו לקראת שעת חצות כדי לוודא שהכול עומד במקומו. תמיד בדק את תיבת הקירור והתפעל מהסדר והניקיון שפוג'י הותיר אחריו. בקבוקי החלב היו פקוקים כהלכה במכסי הקרטון העגולים שלהם; הגבינה מעולם לא הונחה על מדף אחד עם החמאה; דלתות תיבת הקירור היו מוברחות בהקפדה. דברים כאלה, וכך גם נצנוץ האש האיטי בכיריים, עמוק מתחת למכסה הגחלים, שימחו אותו. במרתף הציץ לתוך מכַל האשפה, שכן שאב סיפוק מן הידיעה שפוג'י לא בזבז דבר שאפשר להשתמש בו. אחד הברזים של גיגית הכביסה טפטף בצלצול רך וקצוב: הוא אמר לעצמו כי באמת עליו לטפל בכך. המחשבה על התמימים הרכים הישנים למעלה, במיטת האורחים, הקנתה לכל ענייני הבית הללו משמעות מיוחדת. עד כה חי חיים אנוכיים, חשש. הגורים האלה הם בדיוק הדבר שנדרש לו כדי להוציאו מתוך עצמו.

מאחר שהיה טרוד במחשבות האלה, לא הבחין בשריקה האירונית העולה מבריכת היער. הוא טעם את אוויר הלילה בסיפוק עליז. "מכל מקום, מחר יהיה יום נאה," אמר.

למחרת היה גשום. אבל גיסין היה עסוק מכדי לחשוב על מזג האוויר. במשך הלילה סר בערך אחת לשעה לחדר השינה הנוסף להאזין לנשימת הגורים, להיטיב את שמיכתם ולהרגיש את אפיהם. נדמה לו כי הם מזיעים מעט, והוא חרד שמא יצטננו. שנת הבוקר שלו (מאז ומתמיד היה מאחר מעט לקום) הופרעה בסביבות השעה שבע בשל המולה צוהלת מעברו האחר של המסדרון. הגורים היו ערים, כוחם שב אליהם, ואף כי היו צעירים מכדי לבטא את רצונם באופן ברור, לא היה ספק כי ציפו ליחס כלשהו. הוא נתן להם זוג נעלי בית ישנות למשחק וניגש להתקין עצמו לקראת היום.

כשרחץ אותם, לאחר ארוחת הבוקר, השתדל לגייס את התלהבותו של פוג'י. "ראית פעם פרחחים שמנמנים כאלה?" אמר. "אני תוהה אם עלינו לקצוץ את זנבם. כמה ורודות בטניהם, וכמה ורודים ונעימים המרווחים בין אצבעותיהם! החזק את השניים האלה בזמן שאני מייבש את זה. לא, לא כך! עליך לתמוך בשדרתם. גבו של גור עדין מאוד: דרושה זהירות רבה. יהיה עלינו לעשות הכול כמיטב הבנתנו עד שספרו של ד"ר הולט יגיע. לאחר מכן נוכל לנהוג בדרך מדעית."

פוג'י לא נראה נלהב ביותר. למרות הגשם נשלח לחנות הכלבו של הכפר לבחור שלוש עריסות קטנות והרבה סיכות ביטחון. "המון סיכות ביטחון, אני מתכוון," אמר גיסין, "עם די סיכות ביטחון בהישג יד אין כל קושי לשלוט בילדים."

לאחר שהגורים הושכבו לתנומת הבוקר שלהם בַּמרפסת שטופת השמש, התקשר למדביק הטפטים המקומי.

"אני רוצה" (אמר) "שתבוא מהר ככל האפשר עם דוגמאות של טפטים לפעוטות. הֶדפס עליז של אמא אווזה יתאים מאוד." הוא כבר גמר בדעתו להסב את החדר הנוסף לחדר ילדים. הוא התקשר לנגר להזמין שער לראש המדרגות. כה עסוק היה, שלא נותר לו אפילו זמן לחשוב על המקטרת שלו או על עיתון הבוקר. לבסוף, מעט לפני ארוחת הצהריים, מצא מעט זמן לנשום. הוא התיישב בחדר העבודה שלו כדי לתת מנוחה לרגליו וחיפש את ה"טיימס". העיתון לא היה במקומו על שולחן הקריאה. באותו הרגע התעוררו הגורים, והוא אץ לטפל בהם. אילו ידע כי העיתון נמצא אצל פוג'י במטבח, וזה מעיין במודעות הדרושים, היה נדאג ביותר.

הגעת אחייניו של גיסין, כפי שקרא להם, עוררה עניין רב בשכונה. כמה מהגברות, שעד כה התעלמו מקיומו, פקדו את הבית בהיעדרו והשאירו כרטיסי ביקור נוספים. היה בכך כדי לרמוז (הוא הניח, אם כי לא היה בקי בגינוני חברה מהסוג הזה) שישנה גברת גיסין, והדבר הטרידו, כי לא היה לו ספק שהן יודעות שהוא רווק. אך הילדים לא היו לו אלא מקור לגאווה. הם גדלו במהירות שלא תיאמן, אכלו את מזונם ברצון, רק לעיתים רחוקות בכו בלילה, ושעשעו אותו מאוד במעשיהם התמימים. הוא היה עסוק מכדי להתפנות לבחינה עצמית. ביתו, שאכן תמיד היה מסודר כדבעי, שינה את פניו כמעט בלא הכר. חרף מאמציו הלא פוסקים הייתה המדשאה המטופחת מנוקדת צעצועים. במשובת נעורים נכנסו הקונדסים הצעירים לארון הבגדים שלו ולעסו את כנפות מקטורנו. אבל הוא חש שמעמדו החדש כראש משפחה מקנה לו מכובדות ומשרה בו שמחה.

מה שהדריך את מנוחתו יותר מכול היה הפחד שפוג'י יתלונן על תוספת פתאומית לחובותיו. פני המשרת נותרו בגדר תעלומה, בייחוד בשעת הארוחות, כשגיסין ישב לשולחן וסביבו שלושת הגורים בכיסאותיהם הגבוהים, וקצף חלב ועסיס שזיפים ניתזו לכל עבר עם כל תנועת כף של הזאטוטים. פוג'י התקין סדרת תעלות ניקוז מבד שעווה מתחת לכיסאות; למרות זאת נראה מרבד חדר האכילה בתום הארוחה כמו שבוודאי נראית המגדנייה אחרי שהאכילה את ההמונים. פוג'י הרהר בחמש כיכרות הלחם ובשני הדגים שמילאו את שנים־עשר סלי השיירים.¹ שואב האבק נסתם מגודש פירורים.

גיסין הבין כי זהו מרוץ בין הלב לראש. אם ייקשר ליבו של פוג'י לילדים (כלומר, אם יעורר קסמם התמים את חיבתו קודם ששכלו ישכנעו כי המצב מפרך מדי), יש איזו תקווה. הוא ניסה לשכך את הבעיה באמצעות סוגסטיה מנטלית. "זה באמת לא רגיל" (אמר לפוג'י) "שילדים גורמים לטרחה מעטה כל כך." בזמן שהשמיע הערה זו התרוצץ בין חדר הרחצה לחדר הילדים וניסה להכניס אחד מהם למיטה ולהפשיט אחר, בעוד השלישי מצליף במים ומקציף את מי הסבון. פוג'י השיב במענהו הרגיל, "טוב מאוד, אדוני." אבל לא מן הנמנע שהייתה בכך מידה של חוסר כנות, שכן ביום המחרת, שהיה יום ראשון, מסר את התפטרותו. דברים כאלה קורים על פי רוב בימי ראשון, משום שהעיתונים מפרסמים אז יותר מודעות דרושים מבכל יום אחר.

"צר לי, אדוני," אמר. "אבל כשלקחתי על עצמי את המשרה לא דובר כלל על שלושה ילדים."

זה היה חסר כל היגיון. נדיר מאוד שהכול מוסבר ומפורט מלכתחילה. כשאדם וחווה הושמו בגן עדן לא נאמר להם דבר על הנחש.

ועם זאת, גיסין החזיק בדעה כי אין להפציר במשרת שיישאר. הוא הציע לפוג'י העלאה בשכר, אבל המשרת היה נחוש בדעתו לעזוב.

"חושיי עדינים מאוד," אמר. "באמת איני יכול לסבול את — ובכן, את הניחוח העולה משלושת הילדים האלה לאחר שרחצו באמבטיה חמה."

"אילו שטויות!" קרא גיסין. "ריחם של גורים בריאים ורטובים? אין ריח נעים מזה. לב אבן לךָ: אני מאמין שאינך מחבב גורים. חשוב על אפיהם השחורים הרועדים. חשוב כמה ורודים הבקיעים הקטנים בין בהונותיהם והכרית במרכז כפותיהם. אוזניהם הן כמו משי. בלסתותיהם העליונות נמתחים שני רכסים שחורים מקבילים, ראויים ביותר לציון. עד כה לא עלה על דעתי שאנו בנויים ביופי ובדקדקנות כאלה. אני מופתע משוויון הנפש שלך ביחס לכל אלה."

לחלוחית עמדה בעיניו של פוג'י, אך הוא עזב בסוף השבוע.