הדיירת השקטה

פרק 1

האישה בצריף

את רוצה לחשוב שלכל אישה יש אחד כזה, והוא פשוט האחד שלך.

ככה קל יותר. אם אף אחת לא חופשייה. אין בעולמך מקום לאלה שעדיין בחוץ. אין לך שום אהדה לרוח שבשערן, שום סבלנות לשמש שעל עורן.

הוא בא בלילה. פותח את הדלת הנעולה. גורר נעליים בשביל של עלים מתים. סוגר את הדלת מאחוריו, מחליק את הבריח למקומו.

הגבר הזה: צעיר, חזק, מטופח. את נזכרת ביום שבו נפגשתם, חושבת על הרגע החטוף לפני שחשף את אופיו האמיתי, וזה מה שאת רואה: גבר שמכיר את שכניו. שתמיד מוציא את פח המִחזור בזמן. גבר שעמד בחדר הלידה ביום שבתו נולדה, נוכחות יציבה כנגד הרוע בעולם הזה. אמהות רואות אותו עומד בתור במכולת ומושיטות לו את התינוקות שלהן: אתה מוכן להחזיק אותה לרגע? שכחתי את המטרנה, אני תכף חוזרת.

ועכשיו הוא כאן. עכשיו הוא שלך.

יש סדר במה שאת עושה.

הוא מעיף בך מבט, מבט שמשמש כספירת מלאי. את כאן. כל שתי הזרועות, שתי הרגליים, פלג הגוף העליון והראש.

אחר כך מגיעה האנחה. התרככות בשרירי גבו כשהוא שוקע ברגע המשותף לכם. הוא מתכופף לכוון את תנור החשמל או את המאוורר, תלוי בעונה.

את מושיטה יד ומקבלת קופסת טאפרוור. אדים עולים מהלזניה, מפאי הרועים, מתבשיל הטונה, כל מה שהוא מביא. האוכל, רותח, משאיר שלפוחיות בחכך.

הוא מושיט לך מים. אף פעם לא בכוס. תמיד במימייה. שום דבר שאפשר לשבור ולשייף. הנוזל הקר מעביר מכת חשמל בשינייך. אבל את שותה, מפני שזה הזמן לשתות. אחר כך נותר בפיך טעם מתכתי.

הוא נותן לך את הדלי, ואת עושה מה שאת צריכה לעשות. כבר מזמן הפסקת להתבייש.

הוא לוקח את השפכים שלך ומשאיר אותך לדקה בערך. את שומעת אותו בחוץ, את צליל נעליו על האדמה, את נתז הצינור. כשהוא חוזר הדלי ריק, מלא במים עם סבון.

הוא מסתכל עלייך כשאת מתרחצת. בהיררכיה של גופך, את הדיירת והוא בעל הבית. הוא מושיט לך את הכלים שלך: סבון, מסרק פלסטיק, מברשת שיניים, שפופרת קטנה של משחת שיניים. פעם בחודש, שמפו נגד כינים. גופך: תמיד רוקם מזימות, והוא מרסן אותו. פעם בשלושה שבועות הוא מוציא את קוצץ הציפורניים מהכיס האחורי. הוא מחכה בזמן שאת קוצצת את עצמך למצב ייצוגי, ואחר כך לוקח אותו בחזרה. הוא תמיד לוקח אותו בחזרה. את עושה את זה במשך שנים.

את מתלבשת שוב. זה נראה חסר טעם, בהתחשב במה שיקרה עכשיו, אבל כך הוא החליט. את חושבת שזה לא עובד אם את עושה את זה בעצמך. הוא חייב להיות זה שפותח את הרוכסנים, פורף את הכפתורים, מקלף את השכבות.

הגיאוגרפיה של בשרו: דברים שלא רצית ללמוד, אבל למדת בכל זאת. שומה על כתפו. שביל של שיער במורד בטנו. ידיו: אחיזת אצבעותיו. הלחץ הלוהט של כף ידו על צווארך.

במשך כל זה הוא לא מסתכל עלייך. זה לא קשור אלייך. זה קשור לכל הנשים ולכל הבחורות. זה קשור אליו ולכל הדברים שרותחים לו בראש.

אחרי שזה נגמר, הוא אף פעם לא משתהה. הוא גבר בעולם, עם מחויבויות שקוראות לו. משפחה, משק בית שצריך לנהל. שיעורי בית שצריך לבדוק. סרטים שצריך לראות. אישה שצריך לשמח ובת שצריך לערסל. ברשימת המטלות שלו יש סעיפים שלא כוללים אותך ואת קיומך הקטן, סעיפים שיש למלא ולמחוק.

מלבד הערב.

הערב הכול משתנה.

הערב הוא הערב שאת רואה את הגבר הזה - הגבר הזָהיר ביותר, שפועל רק בצורה מחושבת - מפר את הכללים שלו.

הוא מתרומם, כפות ידיו שטוחות על רצפת העץ. למרבה הפלא, באצבעותיו לא נתקע שום שבב. הוא ממקם את אבזם החגורה מתחת לטבורו, מהדק את המתכת אל העור המתוח של בטנו.

"את שומעת?" הוא אומר.

משהו מתחדד, החלק הכי חיוני בך מקשיב.

"את נמצאת פה מספיק זמן."

את בוחנת את פניו. כלום. הוא ממעט בדברים ובהבעות.

"למה אתה מתכוון?" את שואלת.

הוא לובש את מעיל הפליס שלו וסוגר את הרוכסן עד הסנטר.

"אני חייב לעבור," הוא אומר.

שוב את חייבת לשאול: "מה?"

וריד פועם בבסיס מצחו. עצבנת אותו.

"לבית חדש."

"למה?"

הוא מזעיף פנים. פותח את פיו כאילו עמד להגיד משהו, ואז מתחרט.

לא הערב.

את מוודאת שמבטו ייפול על מבטך בדרכו החוצה. את רוצה שהוא ילגום את הבלבול שלך, את כל השאלות שנותרו ללא מענה. את רוצה שהוא ירגיש סיפוק מכך שהוא משאיר אותך תלויה באוויר.

כלל מספר אחת להישארות בחיים בצריף: הוא תמיד מנצח. הקפדת על זה במשך חמש שנים.

פרק 2

אמילי

אין לי מושג אם איידן תומס יודע איך קוראים לי. לא אנטור לו טינה אם הוא לא יודע. הוא צריך לזכור דברים חשובים יותר מהבחורה שמוזגת לו צ'רי קולה פעמיים בשבוע.

איידן תומס לא שותה אלכוהול. גבר יפהפה שלא שותה הוא בעיה לברמנית, אבל שפת האהבה שלי היא לא אלכוהול, אלא אנשים שיושבים בבר שלי ומפקידים את עצמם בידי לשעה או שעתיים.

זאת לא שפה שאיידן תומס דובר בצורה שוטפת. הוא אייל בשולי הכביש שקופא במקומו עד שאת חולפת על פניו במכונית, מוכן לברוח אם תפגיני יותר מדי עניין. אז אני מניחה לו לבוא אלי. בימי שלישי וחמישי. בים של לקוחות קבועים, הוא היחיד שאני רוצה לראות.

היום יום שלישי.

בשבע בערב אני מתחילה להעיף מבטים לעבר הדלת. פוקחת עין אחת לראות אם הוא בא ועין שנייה על המטבח - המלצרית הראשית שלי, מלצרית היינות שלי, השף הראשי שהוא שמוק. ידי פועלות על טייס אוטומטי. קוקטייל סיידקאר אחד, ספרייט אחד, ג'ק דניאלס וקולה. הדלת נפתחת. זה לא הוא. זאת הגברת מהשולחן לארבעה ליד הדלת שהיתה צריכה להזיז את המכונית למקום חניה אחר. ביטר וסודה. קשית חדשה לילד מאחור. דיווח מהמלצרית הראשית שלי: אלה מהשולחן לארבעה לא אהבו את הפסטה. היא היתה קרה או לא מתובלת מספיק. התלונות לא ברורות, אבל הלקוחות כאן, וקורה לא מתכוונת לאבד את הטיפים שלה מפני שהמטבח לא מסוגל להוציא אוכל חם יותר. להרגיע את קורה. להגיד לה להגיד לטבחים לבשל מחדש את הפסטה, עם תוספת חינמית כהתנצלות. או לבקש מסופי, האופה שלנו, לשלוח קינוח אם אלה מהשולחן לארבעה נראים כמו אנשים שאוהבים מתוק. כל מה שצריך כדי להשתיק אותם.

המסעדה היא חור שחור של דרישות, מפלצת שלא יודעת שובע. אבא שלי אף פעם לא שאל אותי; הוא פשוט הניח שאכנס לעסק. ואז הוא החליט למות, כי זה מה ששפים עושים - מתקיימים בכתם מטושטש של חום וכאוס, ואז משאירים אותך לאסוף את השברים.

אני צובטת את הרקות שלי בשתי אצבעות, מנסה לגרש את האימה. אולי זה מזג האוויר - זה השבוע הראשון באוקטובר, עדיין תחילת הסתיו, אבל הימים מתקצרים והאוויר מתקרר. אולי זה משהו אחר. אבל הערב אני מרגישה שכל כישלון רשום על שמי.

הדלת נפתחת.

זה הוא.

משהו מתבהר בתוכי. אושר מבעבע בי, אושר שמעורר בי תחושה שאני קטנה וקצת זולה ואולי די סתומה, אבל זאת התחושה הכי נפלאה שיש למסעדה להציע, ואני אקח אותה בשתי ידיים. אני אקח אותה פעמיים בשבוע.

איידן תומס יושב בדממה ליד הבר שלי. הוא ואני לא מדברים, מלבד מילות הנימוס הרגילות. זה ריקוד, ושנינו מכירים את הצעדים שלנו בעל פה. כוס, קוביות קרח, ברז סודה, תחתית קרטון. על הקרטון כתוב באותיות וינטג' מחוברות "אמאנדין". צ'רי קולה אחת. גבר מרוצה אחד.

"תודה."

אני מחייכת אליו חיוך מהיר ומעסיקה את הידיים שלי. בין המטלות - שטיפת שייקר, סידור צנצנות זיתים ופרוסות לימון - אני מגניבה אליו מבט. כמו שיר שאני מכירה בעל פה אבל לא נמאס לי ממנו: עיניים כחולות, שיער בלונדיני כהה, זקן מסודר. קמטים מתחת לעיניים, מפני שהוא עבר דברים בחיים. מפני שהוא אהב ואיבד. ואחר כך, הידיים שלו: אחת נחה על הבר, האחרת כרוכה סביב הכוס שלו. יציבה. חזקה. ידיים שמספרות סיפור.

"אמילי."

קורה נשענת על הבר.

"מה עכשיו?"

"ניק אומר שאנחנו צריכים לבטל את הסירלוין."

אני מחניקה אנחה. קורה לא אשמה בהתקפי הזעם של ניק.

"ולמה אנחנו צריכים לעשות את זה?"

"הוא אומר שהוא לא חתוך טוב ושלא תזמנו את הבישול שלו נכון."

אני מנתקת את המבט מאיידן ומסתכלת על קורה.

"אני לא אומרת שהוא צודק," היא אומרת. "הוא רק... ביקש ממני להגיד לך."

בכל זמן אחר הייתי עוזבת את הבר ומתמודדת עם ניק בעצמי. אבל הוא לא יגזול ממני את הרגע הזה.

"תגידי לו שההודעה התקבלה."

קורה מחכה להמשך. היא יודעת בדיוק כמוני ש"ההודעה התקבלה" לא תמנע מניק להמשיך להציק.

"תגידי לו שאם מישהו יתלונן על הסירלוין, אני אתמודד עם זה אישית. אני מבטיחה. אקח על עצמי את האשמה. הסירלוין־גייט יהיה המורשת שלי. תגידי לו שהיללו את האוכל הערב. ותגידי לו שידאג פחות לסירלוין ויותר לאיסוף המנות, אם הצוות שלו מוציא אוכל קר."

קורה מרימה ידיים, כאומרת בסדר, בסדר. היא חוזרת למטבח.

הפעם אני מרשה לעצמי להיאנח. אני עומדת להתרכז בשתי כוסות מרטיני שצריך להבריק, ואז אני מרגישה שהוא מסתכל עלי.

איידן.

הוא מרים את המבט מהבר בחצי חיוך.

"סירלוין־גייט?"

לעזאזל. הוא שמע.

אני מאלצת את עצמי לצחקק. "מצטערת."

הוא מנענע את הראש ולוגם מהצ'רי קולה שלו.

"אין צורך להתנצל," הוא אומר.

אני מחזירה לו חיוך ומתרכזת בכוסות המרטיני שלי, הפעם באמת. מזווית העין אני רואה את איידן גומר את הקולה שלו. הכוריאוגרפיה שלנו מתחדשת: הטיית ראש כדי לבקש את החשבון. יד מורמת קלות כברכת שלום.

ופשוט ככה, החלק הכי טוב של היום שלי נגמר.

אני אוספת את הקבלה של איידן - טיפ של שני דולר, כמו תמיד - ואת הכוס הריקה שלו. רק כשאני מנגבת את הבר אני שמה לב: תקלה, שינוי בדואט המתורגל שלנו.

התחתית שלו. תחתית הקרטון שאני שמה מתחת למשקה שלו. זה הזמן שבו אני זורקת אותה לפח המחזור, אבל אני לא מוצאת אותה.

אולי היא נפלה? אני הולכת לצד השני של הבר, מסתכלת למרגלות השרפרף שהוא ישב עליו לפני כמה דקות. כלום.

זה ממש מוזר, אבל ברור כשמש. התחתית נעלמה.

פרק 3

האישה בצריף

הוא הביא אותך הנה.

ביתו התגלה לעינייך בהבזקים, מבטים חטופים כשהוא לא שם לב. במשך השנים עברת על התמונות האלה, נצמדת לכל פרט: הבית ניצב במרכז חלקת אדמה. דשא ירוק, עצי ערבה. כל צמח גזום, כל עלה מטופח. מבנים קטנים יותר פזורים מסביב לבית כמו עוגיות על מגש. חניה מקורה, אסם, מתקן אופניים. כבלי חשמל מתפתלים בין הענפים. הגבר הזה, כך למדת, גר באיזה מקום נעים ויפה. מקום שילדים יכולים לרוץ בו, ופרחים יכולים לפרוח.

הוא הלך מהר בשביל עפר ובמעלה גבעה. הבית התעמעם במרחק והתחלף בשורת עצים ארוכה. הוא נעצר. לא היה במה להיאחז, לא היה למי לצעוק. עמדת מול צריף. ארבעה קירות אפורים, גג משופע. בלי חלונות. הוא החזיק בידו את המנעול המתכתי והפריד מפתח משאר הצרור.

בפנים, הוא לימד אותך את הכללים החדשים של העולם.

"השם שלך," אמר. הוא כרע ברך אבל עדיין היתמר מעלייך, ידיו משני צדי פנייך כך ששדה הראייה שלך התחיל והסתיים באצבעותיו. "קוראים לך רייצ'ל."

שמך לא היה רייצ'ל. הוא ידע מה שמך האמיתי. הוא ראה אותו על רישיון הנהיגה שלך אחרי שלקח לך את הארנק.

אבל הוא אמר לך שקוראים לך רייצ'ל, והיה חיוני מבחינתך לקבל את העובדה הזאת. הדרך שבה אמר את זה, רטינת ה־ר' וההחלטיות של ה־ל'. רייצ'ל היתה דף חלק. לרייצ'ל לא היו עבר או חיים לחזור אליהם. רייצ'ל יכלה לשרוד בצריף.

"קוראים לך רייצ'ל," אמר, "ואף אחד לא יודע מי את."

הנהנת. לא בהתלהבות מספקת. ידיו נטשו את פנייך ואחזו בסוודר שלך. הוא הדף אותך לקיר כשזרועו על צווארך ועצמות מפרק כף ידו מוטבעות על קנה הנשימה שלך. לא היה אוויר, שום חמצן.

"אמרתי," אמר, והעולם התחיל לחמוק ממך, אבל לא יכולת שלא לשמוע אותו. "אף אחד לא יודע מי את. אף אחד לא מחפש אותך. את מבינה?"

הוא הרפה ממך. לפני שהשתעלת, לפני שהשתנקת, לפני שעשית כל דבר אחר, הנהנת. כאילו את מתכוונת לכך. הנהנת כדי להישאר בחיים.

נהפכת לרייצ'ל.

במשך שנים היית רייצ'ל.

בזכותה את חיה. בזכותך את חיה.

 

נעליים, עלים מתים, בריח מנעול. אנחה. תנור. הכול כרגיל, מלבדו. הערב הוא נחפז בביצוע הריטואל שלו כאילו השאיר מים רותחים על הגז. את עדיין לועסת את הביס האחרון של פשטידת העוף כשהוא לוקח ממך את קופסת הטאפרוור.

"קדימה," הוא אומר. "אין לי הרבה זמן."

זאת לא להיטות, החיפזון הזה. יותר כאילו את שיר, והוא מריץ קדימה את החלקים המשעממים.

הוא לא מתפשט. רוכסן הפליס שלו מתחפר בבטנך. קווצה משערך נתפסת ברצועת השעון שלו. הוא מושך את מפרק כף היד ונאבק להשתחרר ממך. את שומעת צליל תלישה. הקרקפת שלך צורבת. הכול מוחשי, הכול ממשי, גם כשהוא מרחף מעלייך כמו רוח רפאים.

את צריכה שהוא יהיה פה. איתך. את צריכה שיהיה רגוע ונינוח.

את צריכה שהוא ידבר.

את מחכה שזה ייגמר. את שוב לבושה, לתמיד.

כשהוא מתכונן ללכת, את מעבירה יד בשערך. מחווה שהשתמשת בה בדייטים, כשמרפק מעיל האופנוענים שלך על שולחן המסעדה, הטישרט הלבנה שלך מעוטרת באוסף של תליוני כסף.

זה קורה. את זוכרת חלקים מעצמך, ולפעמים הם עוזרים לך.

"אתה יודע," את אומרת לו, "אני דואגת לך."

הוא מגחך בלעג.

"זה נכון. זאת אומרת - אני פשוט שואלת את עצמי. זה הכול."

הוא מושך באפו, דוחף ידיים לכיסים.

"אולי אני יכולה לעזור," את מנסה. "למצוא דרך שתוכל להישאר."

הוא משמיע נחרה, אבל לא הולך אל הדלת. את חייבת להיאחז בכך. את חייבת להאמין שזאת התחלה של ניצחון.

לפעמים הוא מדבר איתך. לא לעתים קרובות, ותמיד בהסתייגות, אבל הוא מדבר. בערבים מסוימים זאת התרברבות. בערבים אחרים זה וידוי. אולי זאת הסיבה שהוא בכלל טרח להשאיר אותך בחיים; יש בחייו דברים שהוא צריך לשתף, ואת היחידה שיכולה לשמוע אותם.

"אם תספר לי מה קרה, אולי אוכל לפתור את זה," את אומרת.

הוא מכופף את ברכיו כך שפניו מול פנייך. הבל פיו רענן ומדיף ריח מנטה. כף ידו חמה ומחוספסת על עצם הלחי שלך. קצה האגודל שלו מתחפר לתוך ארובת העין שלך.

"את חושבת שאם אספר לך, את תפתרי את זה?"

מבטו נודד מפנייך לכפות רגלייך. נגעל. לעגני. אבל תמיד - זה חשוב - קצת סקרן. לגבי הדברים שהוא יכול לעשות לך, הדברים שהוא לא ייענש עליהם.

"מה את כבר יכולה לדעת?" הוא מעביר אצבע על קווי המתאר של לסתך, הציפורן מתחככת כנגד הסנטר שלך. "את יודעת בכלל מי את?"

את יודעת. כמו תפילה, כמו מנטרה. את רייצ'ל. הוא מצא אותך. את יודעת רק מה שהוא לימד אותך. כל מה שיש לך זה מה שהוא נתן לך. שרשרת סביב הקרסול, מחוברת לקיר. שק שינה. על ארגז הפוך, החפצים שהביא לך במשך השנים: שלושה ספרים בכריכה רכה, ארנק (ריק), כדור לחץ (באמת). פריטים אקראיים ולא תואמים. נלקחו, כך הסקת, מנשים אחרות בידי הגבר־העקעק הזה.

"מצאתי אותך," הוא אומר. "הלכת לאיבוד. נתתי לך קורת גג. בזכותי את חיה." הוא מצביע על קופסת הטאפרוור הריקה. "את יודעת מה היית בלעדי? כלום. היית מתה."

הוא קם שוב. מפוקק את מפרקי האצבעות שלו, וכל אצבע משמיעה פצפוץ נפרד.

את לא משהו מיוחד. את יודעת את זה. אבל בצריף, בחלק הזה של חייו, אַת כל מה שיש לו.

"היא מתה," הוא אומר. הוא מודד את דבריו, מנסה אותם וחוזר עליהם: "היא מתה."

אין לך מושג על מי הוא מדבר עד שהוא מוסיף: "ההורים שלה מוכרים את הבית."

ואז את מבינה.

אשתו.

את מנסה לחשוב את כל המחשבות בבת אחת. את רוצה להגיד מה שאנשים תרבותיים אומרים: אני כל כך מצטערת. את רוצה לשאול, מתי? איך? את שואלת את עצמך, הוא עשה את זה? האם הוא סוף־סוף ירד מהפסים?

"אז אנחנו צריכים לעבור."

הוא מתהלך, עד כמה שאפשר ללכת בצריף. מוטרד, וזה ממש לא אופייני לו. אבל אין לך זמן לרגשות שלו. אין לך זמן לבזבז במחשבות אם הוא עשה את זה. מה זה משנה אם כן? הוא הורג. את יודעת את זה.

מה שאת צריכה לעשות זה לחשוב. לתור בקפלים המנוונים של המוח שלך, קפלי המוח שפעם פתרו את בעיות חיי היומיום. החלק בך שעזר לחברות שלך, למשפחה. אבל הדבר היחיד שהמוח שלך צורח הוא שאם הוא יעבור - אם הוא יעזוב את הבית הזה, את הנכס הזה - את תמותי. אלא אם כן תוכלי לשכנע אותו לקחת אותך איתו.

"אני מצטערת," את אומרת לו.

את כל כך מצטערת, כל הזמן. את מצטערת שאשתו מתה. את מצטערת, באמת, על כל עוולות העולם, ועל כך שהן נפלו בחלקו. את מצטערת שהוא נתקע איתך, אישה תלותית כזאת, תמיד רעבה וצמאה ורועדת מקור, וגם חטטנית כל כך.

כלל מספר שתיים להישארות בחיים בצריף: הוא תמיד צודק, ואת תמיד מצטערת.