סדרת הנבלים של דיסני 3 - אורסולה

פתח דבר

שובל של ערפל אפור וסמיך ליווה את אורסולה כמו זרועות של תמנון בעת שפסעה דרך העיירה איפסוויץ', שנראתה נטושה. צחוקה הידהד וחזר מקירות הבתים הקטנים, שמאחורי דלתותיהם המוגפות נחבאו תושבי העיירה מעוררי הרחמים, מצופפים ומבועתים מאימתה של אלת הים הנקמנית, שירדה עליהם כמו סיוט מהלך.

לכבוד הסיור הזה היא עטתה צורה אנושית והשתמשה ביכולות הכישוף שלה כדי לשלוט בערפילים וליצור מהם זרועות ארוכות ומאיימות, שנכרכו סביבה והשתרכו אחריה כשהן מחריבות כל מה שנגעו בו. היא השאירה אחריה שובל של הרס וריקבון שחור ומצחין כמו כתם של נפט.

היא עשתה את דרכה לכיוון הכיכר המרכזית ונעמדה מתחת למגדל השעון. זרועות התמנון שלה הקיפו אותו והפכו את העמוד למעין אובליסק — מצבת זיכרון גבוהה, שחורה ורחבה, שאולי מוטב לעשות בה שימוש אחר מאשר סתם להביט בה כדי להתעדכן בשעה.

שנאה.

הקסם שלה היה ספוג בה. ובשנאה הזאת היה גם צער עמוק וחודר. יצורי האנוש האלה גזלו ממנה את האדם היחיד שאהב אותה אי־פעם והיא התכוונה לגרום להם לסבול. היא הטילה את איבריה המאורכים והמפחידים לעבר הים וזימנה מתוכו את צבא היצורים האפל שלה.

סירנות.

שילוב מצמרר של בני אנוש ושוכני מעמקים, שנראו כאילו הועלו באוב על ידי איזה מוח בעל דמיון מופרע. דמויות רפאים חיוורות עם בורות אפלים במקום עיניים עלו מהים. פיות פעורים חשפו חיוכים רחבים וזדוניים מלאים בשורות אינסופיות של שיניים חדות וצהובות. עורן דמה לשכבה חלבית דקה ושקופה, שדרכה היה ניתן להבחין בוורידים הכחולים העמוקים ובשלדים המעוותים שלהן.

אף ששירתן גרמה לבני האנוש לרעוד ולאוזניהם לדמם, אורסולה דווקא נהנתה ממנה מאוד וחשבה שהיא כובשת, משכרת ומקסימה במיוחד. הלחן הרדוף היפנט את בני האנוש המגעילים וגרם להם להגיח מבקתותיהם האטומות.

איזה חלשים הם, אמרה לעצמה וגיחכה למראה המבטים המבולבלים שעל פניהם האומללות. המחשבה על האבדון הבלתי נמנע שאליו הם הולכים גרמה לה לצחוק. בני האנוש המשיכו לצעוד כשהם אינם מודעים לחורבן שמחכה להם וחסרי כל יכולת למנוע אותו ולהציל את חייהם. דם טיפטף מאוזניהם וזרם מפיהם. הדם חנק אותם ולא איפשר להם לצעוק למראה הזוועות שהקיפו אותם. אורסולה חשבה שזה המחזה הכי יפה ומרטיט שראתה אי־פעם.

אם מכשפת הים היתה מאפשרת למקהלת הסירנות להמשיך לשיר, הן היו גורמות למותם של בני האנוש. אבל לתת להם למות סתם ככה יהיה קל מדי, לא? היא רצתה לראות את הפחד בעיניהם ולחזות בהם סובלים. היא רצתה שהם ייהפכו להיות הדבר שהם הכי פחדו מפניו ושנאו אותו.

היא רצתה שכולם יראו עד כמה הם מתועבים ומעוררי סלידה.

בשעה שהשנאה של אורסולה השתלטה על איפסוויץ', היא הוקפה באדמות חרבות שנפרשו עד קצה האופק. היא ניצבה במרכז החורבן כמו פסל מרהיב ובוהק. פניה חיוורות מזעם, מבטה מוכה יגון, אך גם נחוש ומלא בתחושת נקם. לבה מתפוצץ משנאה.

שנאה נשגבת.

כן, זה מה שזה היה.

נשגב.

לראשונה הרגישה שהיא באמת חיה. בני האנוש המשיכו לדמם, אבל היא לא ריחמה עליהם. אורסולה לא היססה לרגע ולא היה לה זמן להקשיב לבכי ולתחינות. הם הושתקו על ידי שירת הסירנות. וכך הם עמדו לפניה, חולניים ודוחים, והביטו באימה כשמכשפת הים הובילה אותם לאבדון.

"כוח האלים העתיקים, אני מזמנת אותך לכאן — קח את בני האנוש האלה עמוק לתוך הים!"

הכישוף הזה גרם לבני האנוש לצנוח על הקרקע. הם התקשו לנשום, התחילו לרעוד ולהתעוות וראו את שכניהם נהפכים לשוכני מעמקים מגעילים. מעכשיו הם יהיו שייכים לאורסולה ויעשו כל מה שמכשפת הים תצווה עליהם. לנצח יהיו לא אנושיים. לנצח מפלצתיים ונאלחים.

צחוק אדיר עלה מבטנה של אורסולה והרעיד את הארץ כולה. הוא הגיע לאוזניהן של כל המכשפות בהרבה מאוד ממלכות וגרם אפילו למכשפות החזקות ביותר — רעות וגם טובות — לרעוד. הן הרגישו שמשהו גדול מאוד קרה. הן ידעו מהו כוחו של כישוף רווי שנאה ואיזה הרס נורא הוא מסוגל לחולל. הערפילים האפורים הסמיכים נכרכו סביב אורסולה כשהביטה בבני האנוש המבועתים שעדיין ניסו להילחם בשינוי הצורה שלהם. זעקותיהם האילמות רק הפכו את המראה ליפה יותר בעיניה.

"אל תילחמו בזה, יקרים שלי!" היא צחקה. "או שאולי דווקא כן! זה כואב יותר כשנאבקים!"

כן, החוויה היתה הרבה יותר מספקת מכפי שדמיינה. השנאה הזאת, ההרס המוחלט הזה.

פשוט מפואר!

צחוקה של אורסולה הידהד כמו רעם כשפסעה אל בין הגלים שנגעו בחוף, וזירז את כל היצורים החדשים שעברו לשליטתה לצאת למסע אל מקומות אפלים שלא הכירו. מקומות שמרוב פחד אפילו לא העזו לחשוב על קיומם. מקומות שאולי ביקרו בהם רק בסיוטים שלהם או בחלומות בהקיץ קודחים ורדופי אימה.

היצורים האלה היו עכשיו שלה, לא יותר ממשרתים כנועים. מעתה היא תשתמש בהם כרצונה ולהנאתה — וגם בשביל לענות אותם. כשהגלים נגעו בכפות רגליה האנושיות, היא שינתה אט־אט את צורתה. נראה שליצור שהיה טמון בתוכה לא היתה ברירה אלא לפרוץ ממעטפת הגוף האנושית השברירית שלו. הוא היה נחוש להיראות, נואש לחזור להיות בין הגלים.

אורסלה צמחה לממדים אדירים והתנשאה מעל כל צבא המשרתים המבועתים שלה, ולא הפסיקה לצחוק למראה מצוקתם.

ואז, במפתיע, יצאה דמות מבין הגלים. ממש כמו ״ההולנדי המעופף״1 שעולה מן הים.

"תפסיקי עם הטירוף הזה מיד!" הקול היה חזק יותר מהגלים האדירים עצמם.

בעוד שאורסולה הפילה סביבה חשיכה, הדמות הפיצה אור בוהק. הוא היה יפהפה — יותר מדי יפה — ואולי גם יותר מדי טוב ואצילי. אלה היו תכונות שלדעתה יותר מדי שכיחות בקרב זכרים בכירים ממנה, במיוחד באזורים האלה. לא היה לה מושג מיהו האל הזוטר הזה, אבל היא הרגישה מיד שהיא לא מחבבת אותו במיוחד.

"מי אתה שתצווה עלי מה לעשות?" שאלה והסיטה את ראשה ימינה כדי לראות קצת יותר טוב מי החצוף הזה ששם את האלים ללעג.

"לא זימנת את האלים העתיקים? קראת, אז באתי."

"זימנתי עזרה, לא הפרעה!"

"הביטי סביבך! ראי מה עוללת לאדמה הזאת! השנאה שלך חרכה את הכול. היא חרבה כמו הארצות של המלכה הזקנה. אל תצעדי בדרכה, אחות קטנה. חזרי איתי הביתה, למקומך הטבעי והנכון."

אורסולה שתקה, נבוכה ומבולבלת.

"הקשיבי לי, אחות. אַת רואה אֶת השרשרת הזאת שלצווארך? זאת היתה מתנה מאבא שלנו. חשבנו שאיבדנו אותך לנצח. קיוויתי שביום מן הימים תגלי את הכוחות האמיתיים שלך ותזמני אותי, אבל לא ציפיתי למצוא את כל זה." פניו התקמטו ומבטו התמלא סלידה כשסקר את ההרס שגרמה אורסולה.

"אתה לא יודע עלי כלום! הִשאירו אותי פה לבד עם בני האנוש שפחדו ממני ושנאו אותי. אין לך מושג כמה סבלתי!"

"את באמת לא זוכרת אותי, אורסולה? אני אחיך. טריטון."

אורסולה הביטה בטריטון, זועמת ומבולבלת. היא לא זכרה אותו.

"אני מצטער, אורסולה. הגיע הזמן שאחזיר אותך הביתה."

פרק 1

מכשפת הים

חלפו הרבה שנים מאז ראתה אורסולה את חברותיה, האחיות המכשפות. למעשה, הפעם האחרונה שביקרה אותן היתה קצת אחרי שטריטון גירש אותה מחצר המלכות שלו. היה הרבה במה להתעדכן, הרבה על מה לדבר. כשעשתה את דרכה לעברן, ראתה את האור רוקד ומרצד על הגלים וידעה שהיא סוף־סוף מתקרבת אל פני המים. היא כמעט הצליחה להבחין בצלליות של שלוש האחיות, שעמדו על החוף וחיכו לבואה.

באמת עבר הרבה זמן, חשבה לעצמה והחליטה שאם כבר אז כבר — למה שלא תהמם אותן בכניסה מרשימה, כזאת שהן לא ישכחו עוד זמן רב. היא הרגישה שהיא גדֵלה ומתעצמת. הזרועות התמנוניות שלה הלכו והתארכו — תנועה שתמיד גרמה לה להרגיש כמו שליטת ים אימתנית, כפי שאכן היתה.

לא הרגשתי עוצמה כזאת כבר תקופה ארוכה.

היא הטביעה ספינות עצומות בדרך דומה. השמידה וביקעה אותן ונתנה לשרידים המפורקים שלהן לצלול אל מעמקי הממלכה החשוכה והמאיימת שלה. אורסולה ראתה את מבטי הפליאה בעיניהן הבולטות של האחיות המשונות, כשיצאה מהמים והתנשאה לגובה אדיר. שלוש האחיות המכשפות — לוּסינדָה, רוּבּי ומרתה — נראו קטנות מאוד לידה, כשעמדו על הסלעים השחורים הרטובים ורעדו מקור.

אורסולה חשבה שהאחיות מתהדרות בסוג מחריד של יופי, עם עיניהן הקצת יותר מדי גדולות, פיותיהן הקטנטנים ופניהן החיוורות שמוסגרו באופן מושלם על ידי תלתליהן הארוכים והשחורים כדיו. היא סברה שהן יפהפיות, אף על פי טיפות המים שדבקו לנוצות שבשׂערן שבגללן הן נראו כמו ציפורים רטובות ומפוחדות שאינן מסוגלות לעוף.

המבטים המפוחדים שלהן אולי מטעים, הירהרה אורסולה לעצמה, שכן המכשפות האלה היו לא פחות מאגדתיות. הן היו בנות דודו של המלך הזקן — אביה של המלכה המכונה שלגייה. והן גם סייעו רבות לפֵיָה האפלה, מַליפיסֶנט, ולנסיכה הנרדמת שלה. אף שאורסולה מעולם לא היתה אומרת את זה בקול, היא חבה את הכוחות המחודשים שלה לאחיות המשונות. הן הרי השיבו את השרשרת שלה. למרות זאת, כך חשבה, זאת היתה עסקה לא רעה תמורת משהו שאחותן הקטנה רצתה מאוד.

לוסינדה השתנקה כשכמויות מים אדירות נשפכו מדמותה האדירה של אורסולה וניתזו על פניהן מוכות יראה. האוזניים שלהן כמעט התפוצצו מקול צחוקה הרועם של מכשפת הים.

"אני כל כך שמחה לראות אתכן, אחיות. באמת עבר יותר מדי זמן."

אורסולה רכנה לעבר האחיות המשונות כדי שתוכל לדבר איתן בגובה העיניים. הן באמת מרשימות, חשבה לעצמה.

אבל קצת יותר מדי יופי ולא בפרופורציות הנכונות.

ידיה של אורסולה נמתחו לצדדים כדי לחבק את כל השלוש יחד. האחיות מיהרו לחיקה ונרגעו כשהבינו שאורסולה לא כועסת עליהן.

"אני רואה שאת עונדת את המתנה שלנו," אמרו האחיות ביחד, כשהבחינו בשרשרת הקונכייה המוזהבת שאורסולה ענדה על צווארה. הן חששו שהיא תכעס אם תגלה שהשרשרת אוחסנה במזווה שלהן במשך כל התקופה הזאת.

אורסולה צחקה, הפעם בגלל קולן הצורם של האחיות והנוצות השמוטות וספוגות המים שבשׂערן השחור.

"תודה לכן, חברותי היקרות. אבל תהיו חייבות לספר לי, מתישהו, איך הצלחתן לקחת בחזרה את השרשרת מאחי. או שזאת היתה קירקה? לא שאלתי אותה כשהיא הביאה לי אותה. ואיפה קירקה באמת? אני מופתעת שהיא לא כאן, איתכן."

קירקה.

רק לשמע שמה הרגישו האחיות כאילו סכינים ננעצו בלִבּן. היא בעצם היתה הסיבה שלוסינדה ביקשה את עזרתה של אורסולה. קירקה היתה הסיבה שהאחיות בכו בלי הפסקה וזעקו לשווא את שמה אל תוך החשיכה, בתקווה שסוף־סוף תחזור בשל תחינות הסליחה שלהן. קירקה לא נענתה לקריאות של אחיותיה, ולכן הן ביקשו את עזרתה של מכשפת הים. אבל מובן שאורסולה תדרוש משהו בתמורה, כפי שעשתה תמיד.

היא אהבה לעשות עסקאות.

לוסינדה דיברה ראשונה. "קירקה, אהובתנו, הסתלקה..." שמלת הסאטן האדומה שלה היתה מוכתמת בדמעות. עיניה, בדיוק כמו העיניים של אחיותיה, היו מרוחות באיפור שחור כפחם, שנזל במורד לחייה לאחר שעות ארוכות של בכי.

"היא כל כך כועסת עלינו! היא הלכה למקום שאליו הקסמים שלנו לא יכולים להגיע," המשיכה רובי.

היבבות העזות של מרתה כמעט שלא איפשרו לה לדבר. "לכן פנינו אלייך, אורסולה. אנחנו רוצות לראות שוב את אחותנו הקטנה."

אורסולה שאלה את השאלה המתבקשת: "ניסיתן לזמן אותה, יקירות? לאחת מהמראות המכושפות שלכן?"

האחיות שוב פרצו בבכי.

"היא ככל הנראה הטילה כישוף שמונע מאיתנו לזמן אותה!" עיניה העצובות והבולטות של מרתה, בדיוק כמו אלה של אחיותיה, התמלאו בצער ובחרדה.

אורסולה הבינה שהן באמת מפחדות. היא לא יכלה להיזכר שראתה אי־פעם את חברותיה במצב כזה — מלאות חרטה ומוכות יגון. "אני מבטיחה לך, מרתה, שאעזור לכן למצוא את קירקה. אני מבטיחה לכל אחת מכן, יקירותי, שתראו שוב את אחותכן הקטנה."

ואז אורסולה חייכה את אחד החיוכים המופלאים שלה — חיוך שהפך לאִטו למשהו קצת פחות נלהב בזמן שעטתה על עצמה צורה אנושית וחיבקה חזק את מרתה המתייפחת. היא ידעה שהאחיות יעשו וייתנו הכול כדי לראות שוב את קירקה, וככל שרצתה לעזור להן — וברור שתשמח לסייע — היא גם לגמרי במקרה היתה זקוקה לסוג הקסם הייחודי והבלעדי של האחיות המשונות בתמורה לטובה שתעשה עבורן.