דברים שעושים בחשיכה

חלק ראשון

"היא יכולה להרוג בחיוך, היא יכולה לפצוע בעזרת העיניים שלה."
בילי ג'ואל

1

יש זמן ומקום לפטמות זקורות, אבל המושב האחורי של ניידת משטרה בסיאטל בהחלט לא היה הזמן או המקום. פאריס פֶּרְלָטַה לא חשבה לקחת סוודר לפני שעצרו אותה, אז היא לובשת רק גופייה מוכתמת בדם. כעת יולי, אחרי הכול, אבל המיזוג עובד והיא מרגישה חשופה. כשכפות ידיה אזוקות, כל מה שהיא יכולה לעשות זה להצמיד אותן ולהרים את זרועותיה כדי לכסות את שדיה. זה נראה כאילו היא מתפללת. היא לא מתפללת. כבר מאוחר מדי בשביל זה.

ראשה פועם מתחת לתחבושת שחבש אחד החובשים לפני שהכניסו אותה לניידת. היא כנראה דפקה את הראש על דופן האמבטיה מתישהו אתמול בלילה, אבל היא לא זוכרת שמעדה או נפלה. כל מה שהיא זוכרת זה את בעלה, שוכב באמבטיה מלאה בדם, ואת הצרחות שהעירו אותה הבוקר.

הבלשית בעלת הקוקו הבלונדיני שיושבת מאחורי ההגה מציצה שוב בפאריס דרך המראה האחורית. מאז שג'ימי חתם לפני שישה חודשים על הסכם הסטרימינג עם 'קוואן', המתחרה החדשה של 'נטפליקס', אנשים נועצים בה מבטים די הרבה, ופאריס שונאת את זה. כשהיא וג'ימי התחתנו היא ציפתה לחיים שקטים עם שחקן־קומיקאי בדימוס. זו העסקה שהם עשו, אלה הנישואים שהיא התחייבה להם, אבל אז ג'ימי שינה את דעתו ולא פרש, וזה היה בערך הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לעשות לה.

עכשיו הוא מת.

הבלשית שמה עליה עין כל הזמן, עיניה נעות מהכביש למראה כל כמה דקות. פאריס יכולה לראות שהאישה חושבת שהיא עשתה את זה. או־קיי, בסדר, אז זה נראה רע. היה כל־כך הרבה דם, וכשהבלשית הגיעה למקום כבר היו שלושה שוטרים בחדר השינה שכיוונו את אקדחיהם היישר לעבר פאריס מעבר לדלת חדר האמבטיה. עד מהרה היו ארבעה זוגות עיניים שבהו בה כאילו עשתה משהו נורא. נראה שאף אחד לא מצמץ או נשם, וזה כלל אותה.

"גברת פרלטה, בבקשה תניחי את הנשק," אמרה הבלשית. קולה היה רגוע וישיר כשכיוונה אליה את האקדח שלה, "ואז צאי מחדר האמבטיה לאט עם הידיים למעלה."

אבל אין לי נשק, חשבה פאריס. זו הייתה הפעם השנייה שמישהו אמר לה לעשות את זה, ובדיוק כמו קודם, זה לא היה הגיוני. איזה נשק?

ואז עיניה של הבלשית רפרפו כלפי מטה. פאריס עקבה אחר מבטה ונדהמה לגלות שעדיין אחזה בתער של ג'ימי. ולא רק שהיא אחזה בו, אצבעות ידה הימנית היו כרוכות בחוזקה סביב הידית ומפרקי אצבעותיה היו לבנים. היא הרימה אותו ובהתה בו בפליאה כשהפכה אותו בידה. השוטרים לא אהבו את זה, והבלשית חזרה על דרישתה בטון חזק ומצווה אף יותר.

כל העניין היה אבסורדי. כולם הגזימו בתגובה. פאריס לא החזיקה נשק, זה היה רק כלי לגילוח, אחד מכמה תערים שהיו של ג'ימי כי בעלה היה בחור מהאסכולה הישנה שאהב גילוח צמוד לעור. הוא אפילו לא הורשה להשתמש בתער יותר; הרעד המחמיר בידו גרם לתער להיות כלי לא בטוח, אז למה, לעזאזל, פאריס החזיקה בידה את התער בעל ידית ההובנה שהוא קנה בגרמניה לפני הרבה מאוד שנים?

הכול קרה בהילוך איטי. כשהבלשית המשיכה לדבר פאריס קלטה את הדם שניתז על אריחי השיש הלבנים, ורוד מדולל מהתערבבות עם מי האמבט. זה היה הדם של ג'ימי, והיא ידעה שאם תסתובב, תראה את בעלה מאחוריה, שקוע באמבטיה העמוקה שבה דימם בלילה הקודם.

פאריס לא הסתובבה, אבל היא כן הצליחה להציץ בעצמה במראה שמעל הכיור, שם ראתה אישה שנראתה בדיוק כמוה, לובשת גופייה מוכתמת בדם. שערה היה סבוך ועיניה היו פרועות, צד פניה מכוסה בדם שזלג מחתך מעל הגבה הימנית. בידה, התער הישן של ג'ימי אכן נראה כמו נשק.

נשק ששימש לרצח.

"גברת פרלטה, תזרקי את התער," פקדה שוב הבלשית.

פאריס זרקה אותו. להב הפלדה נחת על האריחים בקול עמום, והשוטרים נעו אליה בנחיל. אחד מהם שם עליה אזיקים והבלשית דקלמה באוזניה את זכויותיה. כשהובילו אותה החוצה מחדר השינה ומטה במדרגות, פאריס תהתה איך תוכל להסביר זאת.

לפני שנים, בפעם האחרונה שזה קרה, היא לא הייתה צריכה להסביר את זה בכלל.

"סליחה, אבל האם אכפת לך להנמיך את המיזוג?" הפטמות של פאריס נלחצות בחוזקה לאמות ידיה כמו גולות. אפילו שהיא גרה בסיאטל כבר כמעט עשרים שנה, הקנדית שבה עדיין לא הצליחה לשבור את ההרגל להתנצל לפני שהיא מבקשת משהו. "אני מצטערת, פשוט ממש קר כאן."

השוטר שבמושב הנוסע לוחץ שוב ושוב על כפתור בלוח המחוונים עד שהאוויר הקר נושב חזק פחות. "תודה," היא אומרת.

השוטר מסתובב. "עוד משהו שאנחנו יכולים לעשות בשבילך?" הוא שואל, "צריכה סוכריית מנתה? רוצה לעצור ולשתות קפה?"

הוא לא שואל שאלות אמיתיות, אז היא לא מגיבה. ברמה מסוימת פאריס מבינה שהיא בהלם, ושההיקף המלא של הסיטואציה עדיין לא נקלט אצלה. לפחות האינסטינקטים של השימור העצמי שלה פעלו. היא יודעת שהיא נעצרה, היא יודעת שהיא עומדת להיכלא, והיא יודעת שהיא צריכה לסתום את הפה ולהזעיק עורך דין, אבל היא עדיין מרגישה כאילו היא רואה את כל זה מבחוץ, כאילו היא בסרט שבו מישהי שנראית כמוה עומדת להיות מואשמת ברצח.

ההרגשה הזאת של ניתוק, מילה שלמדה בילדותה, היא משהו שקורה לה בכל פעם שהיא במצב של לחץ קיצוני. ניתוק זה הדרך של המוח שלה להגן עליה מהטראומות שקרו לגופה. אומנם זה לא מה שקורה עכשיו, אבל ההפרדה בין המוח לגוף שלה נוטה לקרות בכל פעם שהיא מרגישה פגיעה ולא בטוחה. כרגע, החיים שהיא מכירה, החיים שבנתה, מאוימים. פאריס לא יכולה לרחף. היא צריכה להישאר נוכחת אם היא מתכוונת לעבור את זה, אז היא מתמקדת בנשימה שלה.

כמו שהיא אומרת לתלמידי היוגה שלה, לא משנה מה קורה, אתה תמיד יכול לחזור לנשימה שלך. היא מכווצת מעט את גרונה ושואפת שאיפה איטית ועמוקה, מחזיקה את האוויר ואז נושפת בצליל לחשוש קל, כאילו היא מנסה לערפל את חלון המכונית.

עיניה של הבלשית מזנקות אליה שוב במראה האחורית. אחרי כמה נשימות אוקיינוס, נשימות אוג'יי, פאריס נוכחת יותר ומנסה להבין איך, לעזאזל, הגיעה לחלק האחורי של ניידת, בדרכה לכלא. היא צופה מספיק בטלוויזיה כדי לדעת שהמשטרה תמיד מניחה שזה בן או בת הזוג. מובן שזה לא עזר בכלל שזואי, העוזרת של ג'ימי, הייתה זו שהצביעה עליה וצרחה את עצמה עד לצרידות 'היא רצחה אותו, היא רצחה אותו, אלוהים אדירים, היא רוצחת!'.

הם חושבים שהיא הרגה את ג'ימי, ועכשיו גם שאר העולם יחשוב ככה, מפני שככה זה נראה כשמובילים אותך אל מחוץ לבית שלך באזיקים עם דם על הבגדים, כשהחדשות על אודות מותו של בעלך הסלבריטאי מתפשטות בקהל הצופים שמצלם תמונות ומקליט סרטונים של המעצר שלך.

האירוניה היא שהקהל כבר היה במקום נוח מחוץ לבית הרבה לפני שזואי התקשרה למשטרה. פאריס וג'ימי גרים בגבעת המלכה אן, ממש מעבר לפארק קרי, שמתהדר בנופים הטובים ביותר של סיאטל. זו נקודה פופולרית עבור מקומיים ותיירים כאחד לצלם את קו הרקיע של העיר ואת הר ריינאייר, והקהל היום היה כמו בכל יום אחר, אלא שהמצלמות הופנו לעבר הבית במקום לקו הרקיע, ובדיוק כמו שלא היה זמן ללבוש חולצה אחרת, לא הייתה לה הזדמנות לנעול נעליים אחרות. פאריס שמעה מישהו צועק, "נעלי בית נחמדות!" ברגע שיצאה החוצה, אבל זו לא נשמעה כמו מחמאה.

גם השכנים שלה היו כולם בחוץ. בוב ואיליין מהבית הסמוך עמדו בקצה שביל הגישה שלהם, פניהם מלאות הלם ואימה למראה שלה. מכיוון שהם לא קראו או הציעו לעזור בשום צורה, הם בוודאי כבר שמעו מה קרה. הם בטח חושבים שפאריס אשמה.

הם אמורים להיות חברים שלה.

היא כבר יכולה לדמיין את הכותרות. 'ג'ימי פרלטה, הנסיך מפוקיפסי, נמצא מת בגיל שישים ושמונה'. אפילו שהסיטקום המוערך מאוד של ג'ימי ירד מהאוויר אחרי עשר עונות לפני יותר משני עשורים, הוא לנצח יהיה ידוע בשל תפקידו כבנו של בעל המאפייה ב'הנסיך מפוקיפסי', תפקיד שזיכה אותו ביותר מתריסר פרסי 'אמי' והביא את ג'ימי למעמד של כוכב, עד שפרש לפני שבע שנים. פאריס לא צריכה להיות יחצנית כדי לחזות שהחדשות על אודות מותו של בעלה יהיו גדולות אפילו יותר מעסקת מיליוני הדולרים שג'ימי חתם עם 'קוואן', כשהחליט לעשות קאמבק. אפילו פאריס הייתה חושבת שזה סיפור עסיסי אם זה לא היה קורה לה.

היא ממשיכה להתמקד בנשימתה, אך מוחה מסרב להירגע. שום דבר מזה לא נראה לה נכון. אפילו שלא היו לה אשליות שהיא וג'ימי יזדקנו יחד, היא חשבה שיהיה להם יותר זמן. בשנתיים שהם היו נשואים, הם קבעו שגרה קלה. פאריס עבדה בסטודיו ליוגה שישה ימים בשבוע ואצל ג'ימי תמיד קרו דברים, אבל ימי ראשון היו היום שלהם יחד. הם היו אמורים לאכול בראנץ' בעצלתיים עכשיו בדיינר הסמוך, הבעלים שם תמיד שומר להם שולחן ליד החלון. פנקייקס ובייקון לג'ימי, ופלים עם תותים לפאריס. לאחר מכן הם עשויים ללכת לפרמאונט לשוק האיכרים, או לנסוע לסנוהומיש כדי לצוד עתיקות. עם זאת, לעיתים קרובות ביותר הם היו הולכים הביתה, ג'ימי היה עובד בגינה, עודר ומנכש עשבים, בזמן שהיא פתחה ספר בכריכה רכה וקראה ליד הבריכה.

אבל זה לא יום ראשון רגיל. זה סיוט מזוין. פאריס הייתה צריכה לדעת שזה ייגמר ככה כי אין דבר כזה 'באושר ובעושר' כשאתה בורח מחיים כדי להתחיל בחיים חדשים לגמרי.

הקארמה הגיעה בשבילה.

נוצה מנעלי הבית המגוחכות שלה מדגדגת את כף רגלה. כשקיבלה אותן ליום הולדתה בחודש שעבר, לא יום ההולדת האמיתי שלה, אלא זה שרשום בתעודת הזהות שלה, הן היו מצחיקות וחמודות. המדריכים שלה בסטודיו השתתפו כולם ורכשו לה זוג כפכפי מעצבים איטלקיים יקרים במיוחד, מעוטרים בנוצות יען ורודות. נעלי הבית היו אמורות להישאר בסטודיו כדי שיהיה לה מה לנעול בין השיעורים, אבל היא לא יכלה להתאפק מלהביא אותן הביתה כדי להראות לג'ימי. היא ידעה שהוא יצחק, והוא אכן עשה את זה.

נעלי הבית לא מצחיקות עכשיו. כל מה שהן יעשו זה לשחק לתוך הנרטיב שהתקשורת כל הזמן מנסה ליצור, והוא שפאריס היא אידיוטית עשירה שחושבת שהכול מגיע לה. היא הצליחה להישאר מתחת לרדאר במשך תשע־עשרה שנים לאחר שברחה מטורונטו, רק כדי שהכול יבוטל כאשר העוזרת האמינה של ג'ימי, זואי, כללה את תמונת החתונה שלהם עם ההודעה לעיתונות על עסקת הסטרימינג. זואי לא הצליחה להבין למה פאריס נסערת כל־כך, אבל עד לאותו יום רוב האנשים אפילו לא ידעו שג'ימי פרלטה התחתן שוב. פאריס חיה באנונימיות מבורכת עם בעלה, ואז הכול הלך לעזאזל.

כפי שזואי הייתה אומרת, הנראות איומה. פאריס היא אשתו החמישית של ג'ימי, וצעירה ממנו בכמעט שלושים שנה. בעוד הפרש הגילים אף פעם לא היה בעיה עבור ג'ימי, ולמה שיהיה? זה גורם לפאריס להיראות כמו כלבה רודפת בצע שרק חיכתה שבעלה ימות.

עכשיו הוא מת.

2

הפקיד בכלא מחוז קינג מבקש את הטלפון שלה, אבל לפאריס אין אותו איתה. ככל שהיא זוכרת, הוא עדיין על השידה בחדר השינה שלה, בבית שהוא עכשיו זירת פשע.

"צריך לארוז את כל החפצים האישיים ולהכניס אותם לארגז," מודיע לה הפקיד, וכמו הבלשית שהביאה אותה לכאן, לא מפסיק לבהות מאז שהובאה. "זה כולל את התכשיטים שלך."

כל מה שיש לפאריס זו טבעת הנישואים שלה. ג'ימי הציע לקנות לה גם טבעת אירוסים, אבל היא סירבה, והתעקשה שגם ככה לעולם לא תענוד אותה בזמן שהיא מלמדת יוגה. בסופו של דבר, הוא שכנע אותה על טבעת אין־סוף מעוצבת עם חמישה־עשר יהלומים ורודים מהודרים בצורת אליפסה. העלות הקמעונאית המדהימה הייתה מאתיים וחמישים אלף דולר, אבל התכשיטן הציע לג'ימי הנחה אם הם יהיו מוכנים לצלם את הטבעת ולפרסם אותה. פאריס סירבה גם לכך.

"אני לא רוצה את הפרסום," היא אמרה לג'ימי, "אני ממש בסדר עם פס זהב פשוט."

"אין פאקינג סיכוי." ג'ימי ניהל שיחה קצרה עם התכשיטן והטיח על השולחן את כרטיס האשראי השחור שלו. מפני שהוא היה ג'ימי פרלטה, הוא קיבל את ההנחה בכל מקרה.

"פאריס פרלטה." הפקיד אומר את שמה בגיחוך כשהוא מקליד במקלדת שלו, מושך את ההברות. "אשתי תחרבן על עצמה כשאגיד לה את מי עצרתי היום. היא הייתה מעריצה גדולה של 'הנסיך מפוקיפסי'. אף פעם לא אהבתי את התוכנית. תמיד חשבתי שג'ימי פרלטה אידיוט."

"תפגין קצת כבוד, שוטר." הבלשית עומדת לידה, מרפק אל מרפק, כאילו היא חושבת שיש סיכוי שפאריס עלולה לברוח. היא מטלטלת את ראשה וקצוות הקוקו שלה מצליפות בזרועה החשופה של פאריס. "האיש מת."

פאריס מורידה את טבעת הנישואים שלה ומעבירה אותה דרך החלון. לצידה, היא שומעת את הבלשית ממלמלת מתחת לנשימתה, "אלוהים, היא ורודה."

פקיד הקבלה בוחן את הטבעת מקרוב לפני שהוא אוטם אותה בשקית ניילון. לאחר מכן הוא מפיל אותה לפח הפלסטיק, שם היא נוחתת בחבטה שנשמעת.

בפנים היא מתכווצת. הערך של הטבעת הזאת, חושבת פאריס, כנראה פי שלושה ממה שהרווחת בשנה שעברה. כלפי חוץ היא שומרת על קור רוח. היא לא מתכוונת לתת לאף אחד סיפור למכור לצהובונים. במקום זאת, היא יוצרת איתו קשר עין מבעד לחלון הזכוכית האקרילית השרוט ובוהה בו. כפי שחשבה הוא מתחמק ומבטו נופל בחזרה אל המחשב שלו.

"תחתמי על זה." הוא דוחף את רשימת המלאי שלה דרך החלון. יש בה רק פריט אחד. טבעת יהלום ורודה. פאריס משרבטת את חתימתה.

שוטר נוסף יוצא מאחורי השולחן ומחכה בציפייה. הבלשית פונה לפאריס. היא כנראה הציגה את עצמה בזמן המעצר, אבל שמה חמק מפאריס, בהנחה שהיא אפילו שמעה אותו מלכתחילה.

"נצטרך את הבגדים שלך," אומרת הבלשית. "גם את נעלי הבית. הם ייתנו לך משהו אחר ללבוש, ואז אבוא לדבר איתך, בסדר?"

"אני רוצה להתקשר לעורך הדין שלי," אומרת פאריס.

הבלשית לא מופתעת, אבל נראית מאוכזבת. "את יכולה לעשות את זה אחרי שתסיימי את תהליך הקליטה."

נשמע זמזם, ופאריס מובלת דרך מערכת דלתות אל חדר קטן ומואר. היא מקבלת הוראה להוריד את בגדיה בפינה מאחורי וילון כחול. היא מתפשטת במהירות, מסירה הכול מלבד התחתונים, ולובשת את הסווטשירט, את מכנסי הטרנינג, את הגרביים ואת כפכפי הגומי שנתנו לה. זו הקלה להוריד את הבגדים המוכתמים בדם ולהחליף לנעליים שלא מזכירות צעצוע של חתול. על הכול מוטבעות האותיות DOC.

היא נותנת טביעות אצבע ומצולמת. השיער שלה מבולגן, אבל זה לא שהיא יכולה לשאול ממישהו מברשת שיער. היא מביטה היישר למצלמה ומרימה את סנטרה. ג'ימי אמר פעם שכמעט בלתי אפשרי לא להיראות כמו פושע בצילום. הוא ידע מניסיון. הוא נעצר פעמיים על נהיגה תחת השפעה, ופעם אחת על תקיפה אחרי שדחף מטרידן בלאס וגאס לאחר הופעה. בכל שלושת תצלומי המעצר הוא נראה אשם.

הקליטה מסתיימת, היא מובלת למעלית ויורדת קומה אחת. הקצין הצעיר שמלווה אותה יורה לעברה מדי פעם מבטים גנובים, אבל לא אומר מילה עד שהם מגיעים לתא המעצר. בקול חורק ואחריו כחכוח גרון מהיר הוא מנחה אותה להיכנס. ברגע שהיא נכנסת, הסורגים נסגרים וננעלים בקרקוש. ובדיוק ככה, פאריס בכלא.

זה גם טוב יותר וגם גרוע יותר ממה שתמיד דמיינה, והיא דמיינה את זה פעמים רבות. התא גדול יותר ממה שציפתה ויש בו רק אישה אחת נוספת, אישה שהתעלפה כרגע בצד הנגדי של התא. רגל אחת חשופה תלויה מקצה הספסל, וכפות רגליה היחפות מטונפות. שמלת הניאון הצהובה והצמודה שלה מכוסה בכתמים מחומר בלתי מוגדר, אבל לפחות היא לא חויבה להחליף את בגדיה. לא משנה בגלל מה היא מוחזקת, זה לא רצח.

אפילו שהתא נראה נקי, מנורות הפלואורסנט הקשות מראות מריחות מכל מה שנוגב לאחרונה. בהתבסס על הריחות המרחפים באוויר, זה היה גם שתן וגם קיא. הקירות נראים דביקים ומכוסים בגוון מלוכלך של בז' בצבע שמזכיר תה חלש, ויש מצלמה שמותקנת בפינה אחת של התקרה.

בחלק האחורי של התא, ממש ליד הטלפון המעוגן לקיר, יש שלט פלסטיק המפרט את מספרי הטלפון של שלוש חברות שונות לשחרור בערבות. עם קצת מזל, היא לא תצטרך אותן. היא מרימה את השפופרת ומקישה את אחד ממספרי הטלפון הספורים ששיננה.

תענה, תענה, תענה.

תא קולי. לעזאזל. היא שומעת את הקול שלה מעודד אותה להשאיר הודעה.

"הנרי, זאת פאריס," היא אומרת בשקט, "אני עומדת לנסות את הנייד שלך. אני בצרות."

היא מנתקת, ממתינה לצליל ומתקשרת למספר השני שהיא יודעת בעל־פה. גם השיחה הזאת עוברת לתא הקולי. במרחק של כמה מטרים, חברתה לתא מתיישבת, שערה השמנוני נופל סביב פניה השמנוניות. היא מסתכלת על פאריס בעיני דביבון מרוחות במסקרה.

"אני מכירה אותך." המילים שלה עבות ונבלעות. אפילו ממרחק של כמה מטרים, פאריס יכולה להריח אותה, ארומה של אוכל שנרקב במזקקת ויסקי. "ראיתי אותך לפני כן. את, כאילו, מישהי מפורסמת." פאריס מעמידה פנים שהיא לא שומעת אותה. "את החתיכה הזאת שהתחתנה עם הבחור הזקן הזה." האישה ממצמצת, מנסה להתמקד. כשפאריס לא מגיבה היא אומרת, "אה, בסדר, אני מבינה, את נסיכה מזוינת, טובה מכדי לדבר איתי. ובכן, לך תזדייני, נסיכה."

היא נשכבת בחזרה. עשר שניות לאחר מכן פניה מתרפות ופיה נפער. יש שעון של בית ספר על הקיר מחוץ לתא, ופאריס מחכה בדיוק ארבע דקות וחצי לפני שהיא מרימה שוב את השפופרת. הפעם מישהו עונה.

"יוגה 'נשימת אוקיינוס'."

"הנרי." הקלה שוטפת את פאריס למשמע קולו של בן זוגה העסקי. "תודה לאל."

"לכל הרוחות, פי, את בסדר?" קולו של הנרי מלא דאגה. "הרגע שמעתי על ג'ימי. אוי, מותק, אני מצטער. אני לא מאמין!"

"הנרי, עצרו אותי." היא לא מאמינה שהיא אומרת את המילים. "אני בתא מעצר בכלא מחוז קינג."

"ראיתי את המעצר. כאלה שטויות!"

"ראית? זה בחדשות?"

"בחדשות? מותק, זה בטיקטוק." היא שומעת רעשי רקע ואז דלת נסגרת, מה שאומר שהנרי לקח את הטלפון האלחוטי למשרד. "אחד התיירים בפארק צילם את המעצר שלך והעלה אותו. כרגע זה הסרטון מספר אחת בצפיות."

מובן שזה לא מפתיע, אבל לשמוע את הנרי אומר את זה הופך את זה לאמיתי יותר. פאריס בולעת את הפאניקה ומזכירה לעצמה שיהיה הרבה זמן להתפרק אחר כך. "הנרי, תקשיב," היא אומרת, "אני צריכה שתתקשר לאלסי דיקסון בשבילי."

"החברה של ג'ימי? עורכת הדין ששרה שירים בכל המסיבות שלך?"

"זו האחת. אין לי את הטלפון שלי, אז אין לי את המספר שלה."

"אחפש בגוגל את משרד עורכי הדין שלה."

"היא לא תהיה במשרד, היום יום ראשון, אבל אם תסתכל על השולחן, יכול להיות שיהיה שם את כרטיס הביקור עם מספר הנייד שלה. תבקש ממנה לבוא לכלא, בסדר?"

"אני לא רואה כרטיס." היא יכולה לשמוע את הנרי מחטט בין הניירות. "אל תדאגי, אני אחשוב על משהו. חשבתי שהיא עוסקת בחוזים?"

"היא התחילה את הקריירה שלה בסנגוריה הציבורית," אומרת פאריס, "והיא עורכת הדין היחידה שאני מכירה."

"אלוהים, פי," הנרי נשמע המום באמת, "אני לא מאמין שאת בכלא. זה כמו בסרטים?"

היא מביטה סביבה. "פחות או יותר, אבל עגום יותר."

"אני יכול להביא לך משהו? כרית? ספר? דוקרן?"

הוא מנסה להצחיק אותה, אבל הכי טוב שהיא מצליחה זה להשמיע נחירה. "אני אוהבת אותך. פשוט תאתר את אלסי, בסדר? ואולי תוכל ליידע את המדריכים מה קורה."

"פי, הם אומרים..." הפסקה. "הם אומרים שהרגת את ג'ימי. אני יודע שזה לא אפשרי כי אני מכיר אותך. את לא רוצחת."

"אני מעריכה את זה," אומרת פאריס, ואחרי שהם נפרדים, הם מנתקים. הנרי תמיד היה חבר תומך, והוא נאמן עד היסוד, אבל הוא לא מכיר אותה, לא ממש.

אף אחד לא מכיר.