סדרת הספרים "פרשנות ותרבות: סדרה חדשה"
האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.
ואולם לעיתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.
סדרת הספרים "פרשנות ותרבות: סדרה חדשה" – אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת "פרשנות ותרבות" – עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.
***
"תרגומים" היא תת סדרה במסגרת "פרשנות ותרבות". תכליתה להביא לקוראים הישראליים הוגים מהמסורת האירופית, בעלי מחשבה מקורית, החושבים את הכאן והעכשיו של החברה, התרבות, הדת, האתיקה, או הפוליטיקה של העידן המודרני ובמיוחד של ימינו, באופן חדשני, ומציעים שפה ייחודית, פרספקטיבה אחרת, המאפשרת להבין את המציאות המורכבת של עולמינו באופן חדש. "תרגומים" מבקשת להוסיף לארון הספרים הישראלי את אוצר ההגות האירופאית, תוך דגש על יוצרים ויצירות חדשות שעוד לא תורגמו לשפה העברית.
אבי שגיא
עורך
מבוא
יניב חג'בי
הומו לוּדֶנְס (1938), ספרו של יוהאן האוּזינְחָה,1 הוא מהספרים החשובים ביותר שנכתבו במאה העשרים. ניסיונות שונים נעשו להגדרת מהותו של האדם באמצעות פעולה אחת, כמו למשל הומו פאבר (האדם העושה), הומו סימבוליקוס (האדם המסמל), הומו רידנס (האדם הצוחק) או הומו אינטרפרטנס (האדם המפרש). כפי שמעיד שמו של הספר, מוצגת בו הטענה שהמשחק הוא התכונה המהותית לאדם. במקומות רבים ושונים, כמו במשנתם של הרקליטוס ושילר ואפילו בתנ"ך, מוזכר כבר המשחק כפעילות אנושית מרכזית. יחד עם זאת, הומו לודנס הוא המחקר השיטתי הראשון הרואה במשחק תופעה מובהקת, שבאמצעותה ניתן לחקור ולהבין את התרבות האנושית האוניברסלית.2 האוזינחה, שכבר ביסס את שמו כהיסטוריון תרבות המערב לפני כתיבת ספר זה, נעזר כאן רבות, כפי שמעידות תודותיו החוזרות ונשנות, בחוקרי תרבויות לא־מערביות כדי להראות את תחולתו האוניברסלית של רעיון המשחק. לכל אורך הספר, שנכתב במהלך שנות השלושים של המאה העשרים, ובייחוד בחלקים המדברים על המשחק במלחמה ובפוליטיקה, קל לזהות את ביקורתו של האוזינחה ואת צדקת נבואתו ביחס למתרחש בשכנתה המזרחית הגדולה של הולנד. האוזינחה הוא הומניסט מושלם הן במובן הקלסי, בעצם למדנותו, והן בתפיסתו השוויונית את כל האדם באשר הוא אדם. זאת הוא מוכיח באמצעות הטענה החוזרת ונשנית שלו, שתופעת המשחק היא אוניברסלית. אוניברסליות זו מתבטאת כבר בשלוש המילים הראשונות של ספר זה: "המשחק עתיק מהתרבות". הוא קיים עוד לפני כל ניסוח ידוע של התנהגות אנושית. את תופעת המשחק ניתן לאתר על כן בכל התקופות ובכל המקומות. כדי להוכיח את טענתו זו האוזינחה עושה שימוש וירטואוזי בבקיאותו העצומה, ביכולת הניתוח המקורית שלו ובשימוש במקורות שונים.
כבר בשנת 1966 תורגם הספר לעברית בידי שמואל מוהליבר תחת הכותרת האדם המשחק בהוצאת מוסד ביאליק. התרגום העברי, שהופיע ברשימות הקריאה של קורסים אוניברסיטאיים מתחומים שונים כמו חינוך, היסטוריה, ספרות, פסיכולוגיה ופילוסופיה, זכה לכמה מהדורות. על השאלה המתבקשת מדוע נחוץ אם כן תרגום שני לעברית נוכל להציע כמה תשובות. ראשית, העברית עצמה. לרשותו של מוהליבר לא עמדה העברית בת ימינו, שהצליחה לסגל לה במהלך השנים פתרונות וניסוחים משלה, כמו למשל השימוש במילה 'צורני' תמורת 'פורמלי'. בשל כך הקריאה השוטפת של התרגום הראשון קשה על הקוראים העברים בני ימינו. הסיבה השנייה והחשובה לא פחות היא שהתרגום הראשון – תרגום מדויק ביותר, יש לציין – נעשה תוך הסתמכות גם על התרגום לגרמנית.
סיבה נוספת יש כאן, והיא הרצון להראות כיצד האוזינחה מחיל את תורת המשחק גם על תרבותו שלו, התרבות ההולנדית. במקור ההולנדי האוזינחה מביא דוגמאות לא רק מן השפה ההולנדית אלא גם מתרבותה ומהפולקלור שלה. כך, בתרגומים לגרמנית ואנגלית, הדמות ההולנדית כל כך של סינטארקלאס מתמזגת בתוך דמותו של סנטה קלאוס. זה האחרון קיים כישות נפרדת ומכונה בהולנדית 'איש חג המולד' (de kerstman), ובמקור ההולנדי הבחנה זו נשמרת.
האוזינחה היה מעורב ביותר בתרגום הגרמני,3 והמתרגם לאנגלית עשה שימוש לא רק בתרגום הגרמני של מהדורת 1944 אלא גם בחלקים מן התרגום לאנגלית שעשה האוזינחה עצמו טרם מותו. מדוע אם כן לא לתרגם מן הגרמנית או מן האנגלית – תרגומים שעברו את אישורו של המחבר ופותרים לא פעם, יש להודות, מקומות סתומים במקור ההולנדי? הסיבה הראשונה והפשוטה היא, שלא תמיד ברור לחלוטין מה היה חלקו של המתרגם בשינויי הגִרסה הסופיים, כלומר: רק ביחס למקור ההולנדי יכולים אנו להיות בטוחים שהוא כולו שייך למחברו. שנית, ובקשר ישיר לכך, יש כאן החלטה עקרונית לנהוג בהומו לודנס בתור טקסט קלסי שיש לבחון אותו גם כמקור בפני עצמו, ולא רק כתיאור של תופעה. יש לדון בספרו כטקסט ראשוני הראוי למחקר בפני עצמו ולא רק ככלי משני לתיאור עניין חשוב יותר. האוזינחה ראוי לכבוד הזה.
עניין נוסף יש כאן. כפי שמעידה כותרת המשנה של הספר שִייך האוזינחה, בצדק רב, את ההומו לודנס לסוגת המסה. ואכן ספרו הוא חיבור עיוני המביע רעיון מרכזי, שאותו הוא חוקר גם באמצעות הכתיבה עצמה. האוזינחה משתמש במילים הולנדיות נדירות יחסית. מילון הפאן דאלה (Van Dale) הגדול לשפה ההולנדית זרוּע בעשרות מילים נדירות ביותר המודגמות באמצעות ציטוטים מהאוזינחה, שהיה מהיחידים לעשות בהן שימוש. לא פעם, ברצותי לוודא את משמעותה של מילה זו או אחרת, מצאתי אותה מופיעה שוב רק בטקסטים בני מאות שנים. האוזינחה אוהב גם להשתעשע בביטויים ובמשחקי מילים, והוא מעניק לממד הפואטי, כנהוג בכתיבת מסות, משקל רב. הוא כותב בלשון חגיגית האופיינית לסגנון ההולנדי הישן, המתבטא גם בסגנון המורכב וגם בכתיב הישן (שחוּדש אגב רק בשנים 1934 ו־1947). כתיבתו מאופיינת, כפי שהדבר נפוץ בכתיבה המסאית, בְּמשפטים המתפתלים להם ומסתבכים לא פעם. ניתן לייחס זאת גם כמובן לקרבתה של ההולנדית לגרמנית. כך נראה למשל כיצד האוזינחה עושה פעמים רבות שימוש במשפט עיקרי עם כמה משפטי משנה. בשל הרצון לשמור על המבנה המקורי של המשפטים ובו זמנית להקל על הקוראים, פירקתי אותם לעיתים באמצעות הסימן נקודה ופסיק [;]. הן תרגומה של מסה, כדבר מה העומד בין יצירת פרוזה ובין עבודה מדעית, והן תרגומו של ספר קלסי כהומו לודנס, מחייבים אותנו להראות גם את המקומות המסורבלים שבטקסט, את השימוש במושגים ובסגנון שכיום אינם מקובלים כל כך, וכן, גם את הטעויות. הנקודות הללו לא רק מבליטות את יופיו ועומקו של הטקסט באופן כללי אלא עניין עקרוני יש כאן: בחרתי באופן מודע לא לשמש עורכו של הספר במקור אלא לתרגמו באופן הנאמן ביותר למקור, תוך ניסיון לשמור על חוויית קריאה קולחת עבור הקוראים.
את אופן איות השמות בחרתי על פי מוצאן של הדמויות, למען יִיקל על הקוראים למצוא מידע נוסף אם ירצו בכך. כך למשל מייקל סקוטוס (הסקוטי), לא מיכאל סקוטוס. בדרך כלל השתדלתי כמובן לא להתערב בגוף הטקסט, והערותיי השונות תופענה בתחתית העמודים בסימון נפרד מהערותיו של האוזינחה. כאשר מצאתי לנכון להוסיף מילים בגוף הטקסט, הצבתי אותן בין סוגריים מרובעים. עשיתי זאת למשל כדי להראות לקוראים את משחקי המילים שהאוזינחה עושה בהולנדית, או כדי לשמור לצד המושגים העבריים את מקורם הלועזי במטרה להקל על אלה המבקשים להבינם בהקשר רחב יותר.
האוזינחה כתב את ספרו עבור הקורא ההולנדי המשכיל של דורו, והיה זה דור משכיל במיוחד. כאשר הוא מצטט מקורות ומילים מיוונית, לטינית, גרמנית, צרפתית ואנגלית אין הוא טורח לתרגמם אלא מותירם במקורם. היום מן הסתם היה מתרגם את הכול להולנדית (או לאנגלית, כנהוג במחקרים מעין אלה). ניסיתי למצוא תרגומים קיימים לעברית, ובמקרים שבהם לא מצאתים כל התרגומים הם שלי, ואת הציטוטים בלשון המקורית הבאתי בהערות. בכל האמור לעיל אין לראות רק ניסיון הצטדקות מסורבל אלא גם כוונה להצביע לקוראים על מהמורות טקסטואליות אפשריות שאולי הצבתי לפניהם מבלי דעת. כמו תמיד במקרים אלה, ההערות הללו לא תצלנה אותי מאותו גיהינום השמור למתרגמים – הן נועדו רק להרחיקני מעט מן האש.
התרגום מבוסס על הכרך החמישי בכתבי האוזינחה, שיצא בשנת4 .1950 זוהי המהדורה שבחרה הוצאת אוניברסיטת אמסטרדם להוציא מחדש בשנת 2008. האוזינחה עשה שימוש בתיקונים שהכניס בתרגום הגרמני הראשון לספרו כדי לעדכן את המהדורה ההולנדית השנייה לספרו. לכן נראה כאן מקורות והערות הקשורים בשנה זו, כמו למשל ביחס לנאום רדיו של צ'מברליין.5 ההדפסה המחודשת משנת 2008 לוּותה במאמר מאת חוקרו המובהק של האוזינחה, וילֶם אוֹטֵרסְפֵּייר – מאמר שתורגם ברשותו הנדיבה לספר זה, ועל כך נתונה לו תודתי. 6 ברצוני להודות גם לאלי שקדי העורך הלשוני, לאבריאל בר־לבב ולתלמידיי מאטס ליכט וניר דוד זץ על עזרתם בהכנת הספר לדפוס; רוב תודות גם לקרן ההולנדית לספרות שתמכה בפרסום הספר, וחשוב מכול – להוצאת כרמל ואנשיה על היוזמה להוצאת הספר לאור.
יניב חג'בי, אמסטרדם 2023
הערות
1. בתרגום הקודם בעברית (1966) נקרא המחבר הויזינגה אך כדי להגות את השם נכון עלינו לכתוב האוזינח'ה. יחד עם זאת, בשל התקבעות השם האוזינחה ובשל המודעות להיכחדות המואצת מן העולם של הוגי חי"ת גרונית שכמותי, הוכחד גם כאן הגרש.
2. שניים מן הספרים החשובים ביותר (נדוּן בהם במסה שבסוף הספר) שניסו לצעוד בעקבותיו של האוזינחה הם של הסוציולוג הצרפתי רוז'ה קאיווה: Caillois, Roger,
Les Jeux et les Hommes: le masque et le vertige, Paris: Gallimard, 1967 [1958] ושל חוקר החינוך בריאן סאטון־סמית': Sutton-Smith, Brian, The Ambiguity of Play, Cambridge, Mass: Harvard University Press, 1997.
3. Homo ludens: Versuch einer Bestimmung des Spielelementes der Kultur, VerlagsanstaltAmsterdam: Akademische Pantheon, 1939.
4. בהוצאת H.D. Tjeenk Willink & Zoon n.v. בעיר הארלם.
5. ראו להלן עמ' 258.
6. Otterspeer, Willem, 'De speelse mens', מבוא ל־
Huizinga, Johan. Homo ludens. Proeve eener bepaling van het spel-element der cultuur, Amsterdam: Amsterdam University Press, 2008, pp. 21–24.
האדם המשחק7
וילֶם אוטרספייר8
בשנת 1972, בהרצאה בכנס האוזינחה הגדול בכרונינגן, העלה ארנסט גוֹמבריך את הרעיון שהביוגרפיה שכתב האוזינחה על אראסמוס אינה אלא ביקורת עצמית. "ההומניסט הגדול הֵעיר בו איכשהו את כל הרגשות הסבוכים שצמחו בו מתוך מאבק שהתמשך חיים שלמים כנגד פיתויי האסתטיציזם התרבותי". הרעיון המעודן שהעלה גומבריך היה להשוות בין השבח לטיפשות ובין הומו לודנס, מכיוון שבאמצעות הדומה בין הספרים ניתן ללמוד הרבה על האוזינחה.
האוזינחה עצמו הכחיש כל הזדהות אפשרית עם אראסמוס. בדרכִּי אל ההיסטוריה, רשימותיו האוטוביוגרפיות שאותן העלה על הכתב בתחילת מלחמת העולם השנייה, הוא העיר: "ביחס לביוגרפיה שלי על אראסמוס היו שאמרו: כאן המחבר אכן גילה את עצמו. אני תמיד דחיתי טענה זו כלחלוטין לא נכונה. ככל שהייתה הערצתי לאראסמוס גדולה כך קטנה הייתה אהדתי אליו". עניין זה אינו סותר את העובדה שאראסמוס משמש בתפקיד עֵד ראשי בהומו לודנס. "ועד כמה נדפה רוחו של המשחק מכל ישותו של אראסמוס זה!".
בהרצאת הרקטור שלו משנת 1933, שבה התבטא לראשונה על המשחק כנושא – 'על גבולות המשחק והרצינות בתרבות' – כינה האוזינחה את המשחק "קטגוריה הבולעת הכול אל תוכה, כמו הטיפשות, שכאשר התגשמה לעיני רוחו של אראסמוס צריכה הייתה להיות מלכת העולם כולו". בהומו לודנס עצמו הוא שב אל ההשוואה הזו. גם כאן הוא קושר בין המשחק ובין הטיפשות, עתה כדי לדייק ולומר שרעיון המשחק מצוי מחוץ לניגוד הבינארי חוכמה–טיפשות. "נעשָה אמנם שימוש במושג הטיפשות כדי לבטא את ההבדל הגדול בין מצבי התודעה השונים. השימוש הלשוני שנעשה בתקופת ימי הביניים המאוחרים בצמד המילים טיפשות [folie] והיגיון [sens] כיסה לא רע את הבחנתנו בין משחק לרצינות" – עד שאראסמוס, הוא הוסיף בעצמו בתרגום לאנגלית, "הראה ב־Laus Stultitiae [השבח לטיפשות] את הבעייתיות המצויה בניגוד הזה".
גם בביוגרפיה שכתב על אראסמוס האוזינחה מדגיש כי השבח לטיפשות מגלם באופן מושלם את רוחו של המשחק. "מי שקורע את מסכות מִשחק החיים מושלך החוצה [...] הוא שאינו מסכין עם הקיים עובר על הכלל ודורש שהמשחק לא יהיה עוד משחק". האוזינחה מעריך במיוחד את הווירטואוזיות שבה אראסמוס שוזר את שני נושאיו זה בזה:
זה של הטיפשות הבריאה שהיא־היא החוכמה האמיתית, וזה של החוכמה המדומה, שהיא טיפשות טהורה. היות ושתיהן מושמות בפיה של הטיפשות עלינו להפוך את שתיהן כדי להגיע לאמת, כאשר אין טיפשות... הייתה חוכמה. ברור עתה שהראשון הוא הנושא המרכזי. משם אראסמוס מתחיל ולשם הוא חוזר. רק בחלק האמצעי, כאשר הוא סוקר את ההישגים האנושיים ומעלותיהם מתוך טיפשותם הכללית, הנושא השני משתלט והספר הופך לסאטירה רגילה, אחת מני רבות אמנם, אך רק מעטות מתוחכמות כל כך. בחלקים האחרים, עם זאת, ה'שבח' הוא לעיתים עמוק הרבה יותר מאשר בסאטירה מעין זו.
הרבה מזאת ניתן לומר גם על הומו לודנס. גם כאן מצויה שניות זו. המשחק, כפי שהאוזינחה ראה אותו, נושא עמוק בתוכו את הניגוד הזה. הוא מוגדר אפילו כשלילה, כלא־רצינות. בו בזמן קיים איזה "זיהום מרחיק לכת של הערכים הרוחניים" של המשחק והרצינות. משחק ורצינות ממשיכים להתעמת זה עם זה. המשחק מאבד את אופיו העצמאי והפתוח, והוא מבקש להיחשב רציני. באותו הרגע מעורבוֹת בתחומו של המשחק פעולות טכניות וכלכליות רציניות. "המשחק", האוזינחה מציין כאמור, "הוא קטגוריה הבולעת הכול אל תוכה, כמו הטיפשות, שכאשר התגשמה לעיני רוחו של אראסמוס צריכה הייתה להיות מלכת העולם כולו".
נקודת ממשק חשובה בין השבח לטיפשות ובין הומו לודנס היא תפקידם של כללי המשחק. גם אראסמוס וגם האוזינחה רוצים להבהיר שמי שעובר על הכללים משבש לא רק את המשחק לבדו. או שאתה משתתף במשחק או שאתה מניח בנימוס שירמו אותך. האין דבר זה מעיד על טיפשות? שואלת הטיפשות את עצמה. "לא אכחיש זאת" היא תשובתה.9אם תרצו, "כך משוחקת הקומדיה של החיים". גם בתפיסת המשחק של האוזינחה נעלמת ההבחנה בין מה שניתן להאמין בו ובין המזויף. הוא אף מרחיק לכת ומבחין בין לרמות במשחק ובין לשבור את הכלים. השחקן הרמאי עדיין עושה עצמו כאילו הוא משחק את המשחק. "[השחקן הרמאי] רק מעמיד פני מְשחֵק. הוא מכיר לכאורה במעגל הקסמים של המשחק. קהילת המְשחקים מחשיבה את חטאו קל מזה של 'שובר הכלים', מפני שהאחרון שובר את כל עולמם". יש הבדל בין רמאות לבין שבירת כלים, ואת ההבדל הזה אנו יכולים לראות רק אם נהפוך את היחס בין משחק ורצינות. הוגה מדיני ידוע מתקופתו של האוזינחה, קרל שמיט [Carl Schmitt], שהיה לתקופה מסוימת תאורטיקן החצר של היטלר,10 כינה את המלחמה 'der Ernstfall'. 11 הוא ביסס את התאוריה המדינית שלו על ההבחנה הבסיסית בין ידיד לאויב. מלחמה הייתה רק התוצאה הסופית של הבחנה זו. האוזינחה הפך את הטיעון הזה על ראשו. לא המלחמה היא העניין הרציני (אם כבר, הטיפשות) אלא חיי היום־יום הרגילים, שבהם חייבים להשתתף ברצינות באמצעות משחק, זאת אומרת באמצעות הקפדה על כללי המשחק. רק באופן זה יכולים להשתחרר ממה שהוא מכנה 'מוסרות הקסם' של המשחק. לא המלחמה היא ה־Ernstfall אלא השלום, לא המשחק כשלעצמו הוא העניין אלא כלליו, או באופן מדויק יותר, המוסר שלו.
לביקורת המודרנית של הספר היו השגות בדיוק ביחס לנקודה זו. שלוש מן התגובות היפות ביותר להומו לודנס – הרצאתו שכבר הוזכרה של גומבריך, והמבואות שכתבו ג'ורג' סטיינר ואומברטו אקו לתרגומי הספר באנגלית (1970) ובאיטלקית (1973), בהתאמה, הסכימו על דבר אחד מהותי: האוזינחה לא ניסח מושג עבור הרעיון של כללי המשחק. אם נבחן זאת מנקודת המבט האתולוגית כמו שעשה זאת גומבריך, או המתמטית של התנהגות המשחק כמו סטיינר, או הסטרוקטורליסטית כמו אקו, זוהי מהותה האחת של ביקורתם: האוזינחה, באמצעות הניסיון לנטוש את המשחק באמצעות האתיקה, נותר דווקא שבוי עוד יותר בקסמו. הם מוכיחים את האוזינחה על שכתב על המשחק ולא על כללי המשחק. לוּ עשה זאת, כך הייתה הנחתם של מבקריו, או אז הוא היה מוצא שמה שהוא, האוזינחה, ראה כשבירת כללי המשחק, היה עדיין נתון במבנה של משחק. האסתטיקן הרָגיש, אומר אקו – וכאן אנו שומעים את הדי קולם של גומבריך ושל מבקרים הולנדים רבים – זה שהצליח ללכוד את רגע המשחק באכזריותו של הספינקס, הממית את הנכשלים, לא הצליח לראות את אכזריותה של הדיקטטורה המודרנית, הממיתה את המתנגדים לה. זאת אומרת, אקו כותב, שהאוזינחה לא באמת מקבל את הרעיון שעליו הוא מכריז: שהמשחק, לבד מהיותו רציני, יכול להיות גם נורא וטרגי.
מה שמעניין הוא שביקורת זו עוסקת אכן במוסריות. על פי מבקריו האוזינחה מגייס את המוסר כדי לומר שהמשחק נגמר. מבקריו מחפשים אחר המוסר במשחק עצמו. שהרי דווקא בתוך הכללים הללו, דווקא באמצעות שחרורם מכל תוכן ממשי, מצוי הרגע שבו התרבות שומרת על כוחן של צורותיה. דווקא בנפרד מתוכן זה אפשר לזהות את המשחק כמשחק, לבצע אותו ולהביאו לכלל שלמות. "וכך המשחק", אקו מסכם, "הוא רגע של רווחה חברתית, רגע של שימושיות תועלתנית עצומה שבו החברה, אם לומר זאת בפשטות, מתירה למָנוע לרוץ בהילוך סרק כדי לנקות את המצתים, להימנע מהצפתו, לתת לצילינדרים להתחמם, להריץ את השמן בצינורות ולבדוק את הכול. המשחק הוא אם כן רגע הרצינות הגדול ביותר ומלא האחריות ביותר". המחשבה כאן שקוּלה היטב, אך אני שואל את עצמי אם היא נכונה. מה שהאוזינחה ניסה לעשות היה למצוא באופן אמין את קנה המידה למוּסר, שאותו הוא חיפש במשחק עצמו. על אף שהוא פותח במה שהוא מכנה ה"איכות האסתטית העמוקה של המשחק", הוא מחליף אותה באֶתי: "מה שמכונה סגנון באסתטיקה, הסֵדר האתי מְכנה נאמנות". כדי לעשות שימוש בקנה המידה הזה להגדרתן של תופעות מסוימות כשבירת כלים, הוא נותר בגבולות המשחק.
עבור האוזינחה, ההבחנה אינה מצויה ממש בין משחק ללא־משחק אלא בין לשחק לבין להיות משוחק. שיווי המשקל שחיפש האוזינחה בין אמנות ומדע ובין אסתטיקה ואתיקה היה קשור בהשקפה שאין לחשוב שאנו כל כך חשובים אלא שעלינו להצטרף למשחק התרבות. "את השחרור איני מוצא בהתכחשות לתרבות אלא דווקא בה", הוא אמר בשנת 1915 בנאום קבלת הקתדרה שלו בליידן. תרבות קשורה בכללים, לא בבידול עצמי; בנאמנות, לא באינטרס אישי.
הערות
7. כאן נעשה שימוש ב'האדם המשחק', מכיוון שכותרת המאמר היא לא הלטינית אלא ההולנדית. בטקסט להלן האוזינחה מחליף בין 'משחק' ו'לודוס'; לבד ממקרים בודדים (כמו למשל בדיון ביחס ללודי, המשחקים הרומים), נשתמש במילה 'משחק' ונגזרותיה.
8. 8 המאמר שימש מבוא למהדורה שממנה תורגם ספר זה.
Otterspeer, Willem, 'Despeelse mens' Voorwoord, in: Huizinga J. (red.) Homo ludens. Proeve eener bepaling van het spel-element der cultuur. Amsterdam: Athenaeum Boekhandel & Amsterdam University Press, 2008, pp. 21–24.
9. אראסמוס מרוטרדם, השבח לטיפשות, תרגום: נתן רון ומרב מילר (ירושלים: כרמל, 2017), עמ' 68.
10. Carl Schmitt (1888–1985). גם לאחר המלחמה סירב שמיט להתנער מן הנאציזם, ועל כן לא חזר לעבוד באוניברסיטאות הגרמניות.
11. משמעותו כאן 'מצב החירום', מילולית: העניין הרציני. ג'ורג'יו אגמבן (Agamben), שהקדיש ספר שלם למושג זה, ראה במושג זה את מרכזה של התאוריה הפוליטית של המאה העשרים. 'מצב החירום' הוא המאפשר למשטרים שונים לבטל זכויות בסיסיות של האזרח. ראו: Agamben, Giorgio, State of Exception, trans. Kevin Attell (Chicago: University of Chicago Press, 2005). מעניין לציין בהקשר זה שגם ולטר בנימין, שהתייחס במפורש למושג זה במקומות שונים, קושר אותו למשחק בתופסו את התיעוש המודרני כְּמה שמאפשר את שתי התופעות הללו, המשחק ו'מצב החירום' (בנימין, ולטר, פרויקט הפסאז'ים, תרגמו מגרמנית ומצרפתית והוסיפו הערות: ניר ורוני רצ'קובסקי, עריכה מדעית: פרופ' יואב רינון (תל אביב: הוצאת רסלינג, 2017), עמ' 148-149 [J75a]).
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
