האחים וינסטון 5 - המכונאי עם הזקן

1

"ההנחות שלכם הם החלונות שלכם אל העולם. תנקו אותם מדי פעם, או שהאור לא ייכנס."

אייזק אסימוב

בּוֹ

אנשים, כל האנשים, מסונוורים מהציפיות שלהם. אני יודע את זה. אנשים פריווילגים עם תחושה מוגזמת של חשיבות עצמית הם הקלים ביותר להונות, הקלים ביותר לניצול. אבא שלי לא לימד אותי הרבה דברים ששווה לדעת, אבל הוא כן לימד אותי את זה ובכל זאת, אפילו שידעתי את זה, אני מאמץ לעצמי מעת לעת מנטליות של אדם עיוור.

למשל היום. בטח, יכולתי להאשים את ההשערות המטומטמות שלי בכך שאני עייף. קמתי בעלות השחר ויצאתי לנהיגה של שלוש שעות אחרי שלא ישנתי הרבה בלילה הקודם, אם כי לא התחרטתי על הסיבה לכך שלא ישנתי הרבה.

אבל המחסור בשינה לא היה הסיבה לכך שחשבתי שאני טיפש. חשבתי שאני טיפש בגלל הציפיות המטופשות שלי.

"אני חייב לך."

שמעתי נקישה של כוסות בטלפון, מה שאמר לי שהאנק היה ב'פינק פוני', מנקה מהלילה הקודם. "אתה לא חייב לי כלום." הרמתי את גבותיי ושפשפתי את עיניי. אולי לא הייתי צריך לדבר בטלפון בזמן נהיגה, אבל הכרתי את הכבישים האלה היטב. יכולתי לנווט בהם גם בעיניים מכוסות.

"אני כן." הקשת הכוסות השתתקה והטון שלו נעשה כבד. "אתה יודע, לא הייתי סומך על אף אחד מלבדך."

האנק ולר, החבר הכי טוב שלי מאז בית הספר היסודי ובעליו של מועדון החשפנות המקומי, תמיד עשה עניין גדול מלהיות בעל חוב, אבל זו באמת הייתה טובה קטנה. הוא רצה 'יגואר XK140' מודל 65' שהוצעה למכירה בנשוויל. אספתי והעברתי את המכונית החדשה שלו לגרין ואלי. זה לא היה עניין גדול עבורי. הוא היה החבר הכי טוב שלי מלבד אחי התאום, זה גם נתן לי תירוץ לבקר גברת שהייתי מעוניין לבקר, ואהבתי לעשות טובות לאנשים טובים. לא ביג דיל. "תן לי לתפוס את כל הדגים הגדולים ביום רביעי ונגיד שאנחנו שווים," אמרתי ופיהקתי.

"אעשה יותר מזה. כדי להראות את הערכתי, השארתי לך משהו במוסך."

"מה עשית?"

"אתה כבר תראה."

שמעתי את הגיחוך בקולו. האיש מעולם לא יכול היה להסתיר גיחוך, אפילו כשהיינו ילדים הגיחוך המסגיר שלו עשה ערמה של צרות. "זה משהו שהולך לעצבן את קליטוס?"

קליטוס היה אחי הגדול, שותף ב'מוסך האחים וינסטון', והשלישי במשפחתנו, המונה שבעה אחים. טכנית, הייתי מספר חמש. כמו שאימא שלי אמרה, הגעתי עם חיוך על הפנים רק כמה שניות לפני התאום שלי, דוויין.

בדרך כלל, לא היה לי אכפת שהאנק מעצבן את קליטוס. בדרך כלל, לא היה לי אכפת שאף אחד — אף אחד חוץ ממני — מעצבן את קליטוס. אחי היה הכי מצחיק כשהוא היה מעוצבן, אבל לא רציתי שהוא יתעצבן הבוקר. לא עד אחרי שאנמנם ואולי אוכל משהו. כשחשבתי על זה, לא הצלחתי בכלל לזכור מתי בפעם האחרונה אכלתי.

"זה לא אמור לעצבן את קליטוס. לא ישירות."

מה, לעזאזל, זה אומר?

רשרוש נשמע בצד שלו, כאילו הוא העביר את הטלפון מידו לכתפו וגירד את לסתו. "טוב, תדע כשתראה אותה."

"אותה?" כמעט נחנקתי. "אוי, לא. לא עוד פעם."

"תיהנה."

יכולתי לשמוע שהוא צוחק, השטן. "מה עשית?" האפשרויות חלפו בדמיוני, לא בלי כמות קטנה של דאגה. אולי הוא גילה את הסוד שלי. אולי הוא איכשהו סידר שדרלין תחזור הביתה. אבל היא לא אמרה כלום אתמול בלילה, והיא ישנה עמוק כשעזבתי. לא. לא הייתה שום דרך שהיא יכלה להגיע הביתה לפניי.

והאנק לא ידע על דרלין. לפחות, לא חשבתי שהוא יודע. הייתי בטוח שהוא לא ידע. טוב, כמעט בטוח.

לא, זו לא דרלין.

"ביי," היה כל מה שהוא אמר לפני שניתק.

"לעזאזל." הכיתי בהגה בכפות ידיי ומוחי קפץ למסקנה הברורה. הדבר האחרון שרציתי כהכרת תודה זו שעוד אחת מהחשפניות של האנק תחכה לי במוסך. מצד שני, חשפנית עדיפה על זה שהוא ינסה לתת לי יכטה שוב.

טוב, צריך להודות בזה שלא ממש שנאתי חשפניות, אבל ניסיתי להשאיר את הימים ההם מאחור. עבדתי ממש קשה בניסיון להוכיח את עצמי לדרלין, להראות לה שאני יכול להיות הגבר שרצתה שאהיה, הגבר שאיתו היא יכולה לנהל מערכת יחסים ארוכת טווח. לא שדאגתי שהיא תגלה ממישהו אחר שהאנק שלח חשפנית למוסך. מספיק שאני ידעתי מזה, וזה אמר שאצטרך לספר לה על זה. לעזאזל, זו לא עמדה להיות שיחה נעימה.

הייתי במרחק של פחות מקילומטר מהמוסך וכעת ישבתי על הר של חששות. דרלין גם ככה לא אהבה את החברות שלי ושל האנק. היא גם לא אהבה את העובדה שאני מיודד עם העובדות שלו, אבל האנק היה חבר טוב, גם אם הוא עשה לפעמים דברים מוגזמים.

הוא ניסה לתת לי יכטה פעם אחת, אבל קטעתי את השטויות האלה בזמן וסירבתי לחתום על הניירת. לפני שנתיים הוא נתן לי שעון 'רולקס' ששווה יותר מכל מה שבבעלותי. מעולם לא ענדתי אותו. זהב היה מוליך חשמל מצוין, וזה הפך אותי עצבני.

בכל זאת, אפילו שניסיתי ככל יכולתי, לא הצלחתי לגרום לו להפסיק לשלוח לי מתנות. זו תהיה הפעם החמישית שהוא שכר חשפנית כדי לקבל את פניי בשובי הביתה. לפני שלוש שנים הייתה הפעם הראשונה. חזרתי מטיול באשוויל ומצאתי ארבע חשפניות בביקיני, שוטפות את כל המכוניות שחנו במגרש של המוסך. אז הייתי בן עשרים ואחת ולא מחויב, אז המחווה המתחשבת שלו לא הפריעה לי בכלל. עכשיו האוויר בריאותיי היה כבד כמו עופרת.

עצרתי את הטנדר בחניית המוסך וסרקתי את המקום. לא הבחנתי בשום דבר שהזכיר חשפניות. היו לנו כמה מכוניות חדשות בחניה, הבולטת ביותר הייתה 'פלימות' פיורי' שנת 1958. היא לא שייכת לאף אחד בעמק או במריוויל, עד כמה שידעתי. הזכרתי לעצמי לשאול את דוויין לגבי זה ואז יצאתי מהטנדר וסגרתי את הדלת מאחוריי בשקט ככל האפשר.

הכרתי את כל הנשים ב'פינק פוני'. בעבר עזרתי לרבות מהן באחזקת בתיהן ודירותיהן. מתחתי את שריריי הכואבים בדרכי למוסך, מתלבט לגבי מי זו יכולה להיות. טינה פטרסון הייתה הראשונה שמחקתי מהרשימה. טינה הייתה חברתו לסירוגין של אחי התאום, לפני שדוויין וג'סיקה ג'יימס החלו לצאת בשנה שעברה. מחקתי גם את מיי, את רוקסי ואת האנה. הן היו בנות תשע־עשרה, עשרים ועשרים ושתיים, וצעירות מדי לטעמי. האנק ידע שאני מחבב את הנשים שלי בוגרות יותר.

האטתי את צעדיי, מציץ מאחורי 'פורד' שחנתה בתוך המוסך, וסובבתי סביב אצבעי המורה את צרור מפתחות הטנדר. שעות הבוקר המאוחרות של סוף הקיץ היו בהירות וצלולות, מה שאומר שלרגע לא ראיתי כלום בחושך היחסי ששרר במוסך. שמעתי מגפיים מדשדשים על רצפת הבטון. "קליטוס?" ראיתי דמות בסרבל רכונה מעל מכסה המנוע של ה'שברולט' שזיהיתי כשייכת לדברון סטוקס. למרות הלבוש הרחב, לא היה אפשר לטעות בצורתה הנשית. היא שלפה סמרטוט מכיסה, ניגבה את ידיה ואז הזדקפה והסתובבה אליי בנחת.

פי נפער ועיניי התרחבו. אלוהים ישמור, זו הייתה האישה היפה ביותר שראיתי אי פעם. כבר ראיתי בחיי אנשים יפים, אבל הגברת הייתה משהו אחר. כלומר, היא קראה תיגר על המילה 'יפהפייה', שאפילו לא התקרבה לתאר אותה.

היא הייתה מדהימה, אפילו שלבשה סרבל מטונף בגריז. המראה שלה נחת עליי כמו אגרוף לצלעות ואיבדתי את נשימתי. נשענתי על הטנדר שחנה משמאלי ובחנתי אותה בעיניי.

היא הייתה גבוהה מאוד, אולי מטר שמונים ושתיים. שערה היה חום עם פסים של בלונד, כאילו בילתה זמן לא מבוטל בשמש, ונקלע ברצועה ארוכה ועבה. צווארה היה ארוך ושזוף, שפתיה ורודות ושופעות, עצמות לחייה חדות, עיניה גדולות ומעוטרות בריסים כהים.

היא הייתה מסנוורת, אבל כשהביטה בי מבטה היה נוקשה והעניק לה מראה בלתי נגיש, כאילו הכול וכולם היו חרא בתחתית סוליית נעלה. "אלוהים ישמור," אמרתי בהערכה לפני שהספקתי לעצור את עצמי. לעזאזל.

"שלום."

הברכה הצרודה שלה הייתה נוקשה בדיוק כמו מבטה. שחררתי את האוויר מריאותיי, נאבקתי בהלם ואילצתי את עצמי לחייך חיוך ידידותי, מחפש את המילים הנכונות. אוה, האנק הזה. האנק היה חבר טוב, אבל זה? וואו, זה היה יותר מדי. איפה הוא מצא אותה?

כחכחתי בגרוני, שילבתי את זרועותיי וניסיתי לאתר את נימוסיי. "אה, איפה הפאי שלך?"

עיניה התחדדו במיקוד מטריד, כאילו ניסתה להעיף במבטה את הבשר מעצמותיי.

מסנוורת. פאק.

"מה?"

המילה היחידה הצליפה כמו שוט במוסך השקט. "הפאי שלך?" הסתכנתי בצעד קדימה ונשענתי בכתפי על צד טנדר ה'פורד'. מונע מהצורך להימנע ממבטה המנתח, הורדתי את מבטי אל גופה. לא יכולתי לראות הרבה, אבל יכולתי לראות מספיק. הייתי מוכן להתערב על ה'ג'י־טי־או' שלי שהרגליים שלה מדהימות.

יפהפייה כל שתהיה, זה לא משנה. יכול להיות שהבחנתי באישה הזאת כי לא יכולתי שלא, אבל זה כל מה שעמדתי לעשות. בדיוק עזבתי את דרלין בנשוויל ואף שהיא עדיין לא הודתה בזה בקול, מבחינתי דרלין סימונס הייתה האישה שלי לכל דבר ועניין ואני הייתי הגבר שלה, זוג רגליים יוצאות דופן המחוברות לאישה היפה ביותר בטנסי לא היוו שיקול כשתכננתי עתיד לטווח הארוך עם מישהי בעלת אופי.

החזרתי את תשומת ליבי אל עיניה הקפואות. בחיי, המבט שלה היה עז. אם האישה הזאת מתפשטת ב'פינק פוני', לדעתי האנק צריך לגבות דמי כניסה כפולים.

ניסיתי לנחש את גילה ולא הצלחתי. היא נראתה בוגרת. אולי זה היה הגובה שלה. היא גם נראתה צעירה, כמעט נאיבית. הטיתי את ראשי לצד והחלטתי שהנוקשות שבמבטה נראתה יותר כמו חוסר ודאות. אולי הייתה עצבנית. אולי זו הייתה הפעם הראשונה שהיא מתפשטת. קיוויתי שזה אמר שיהיה קל להוריד אותה מזה. נתתי לה חיוך מעודד והקנטתי, "אז אין פאי?"

היא הצרה את עיניה, ועדיין שתקה. גירדתי את הלסת, בוחר בזהירות את מילותיי הבאות. "הנה העסקה, מתוקה. אני בטוח שכל מה שיש לך מתחת לסרבל הזה סקסי מאוד, אבל אני יוצא עם מישהי ואני לא רוצה להרגיז אותה. אני מוכן להכפיל את הסכום שהאנק שילם לך כדי להתפשט אם תשאירי את הבגדים עלייך."

מניסיוני, שום דבר לא הרגיז חשפנית יותר מלקוח לא מעוניין, למעט אולי אחד שהתעניין מדי. לא רציתי להעליב אותה וקיוויתי שהיא תקבל את ההצעה שלי. היא מצמצה לאט.

"אתה בו."

הנהנתי. "נכון." רגע, היא חשבה שאני דוויין?

"הייתי צריכה לדעת." היא הכניסה את ידיה לכיסיה האחוריים.

עכשיו הייתי מבולבל. למה שהאנק ישלח חשפנית לדוויין? "חשבת..."

"חשבתי שאתה דוויין, אבל אני רואה עכשיו שאתה בו."

"עכשיו את רואה?" המוח העייף, הרעב והאיטי שלי התקשה לעמוד בקצב.

"תווי הפנים של דוויין סימטריים, העין הימנית שלך גבוהה מהשמאלית." היא החוותה לעבר פניי.

"סליחה?" דחפתי את עצמי מה'פורד'.

"והאף שלך עקום. נוטה לשמאל."

מה, לעזאזל? החיוך שלי נמחק לחלוטין כשאצבעותיי עברו לאפי. "האף שלי?"

היא שלחה אליי עוד מבט אחד לפני שהפנתה את תשומת ליבה בחזרה ל'שברולט'. עמדתי שם כמו גולם מטומטם ונגעתי באפי.

האף שלך עקום. מי אומר את זה למישהו שהוא הרגע פגש?

כאילו ההצהרות חסרות הנימוס שלה על הפנים שלי לא הספיקו, היא מלמלה, "ואתה בבירור אידיוט."

הלסת שלי צנחה. איזו כלבה. "ברור שאני אידיוט?"

"אתה נשמע כמו התוכי שלי."

הנחתי את ידי על מותניי והסתכלתי על הפרופיל שלה. "מי את, לעזאזל?" זה היה רגע נדיר. לא יכולתי לזכור מתי בפעם האחרונה כעסתי ככה. גם לא יכולתי לזכור אם אי פעם אישה התלוננה על המראה שלי או קראה לי אידיוט. חוץ מאחותי, אבל היא לא נחשבה.

"אני שֶלי."

"שלי? איזו שלי?" עיניי רפרפו על תנועות ידיה. "ולמה את עובדת על ה'שברולט' של דברון סטוקס?"

"אני מפרקת את התמסורת כדי לשפץ אותה." היא אמרה את זה בנימה חסרת סבלנות, כאילו בזבזתי את זמנה.

"תשמעי, גברת, אם את יודעת שאני בו, אז את יודעת שאני הבעלים של המוסך, אז שוב, פאקינג מי את, ולמה את עובדת על המכונית הזאת? מי נתן לך אישור להיות כאן?"

עיניה חתכו אל עיניי ובדיוק כמו בפעם הראשונה שהביטה בי, ההיגיון שלי התפזר לשבריר שנייה. למרבה המזל, היא עצבנה אותי מספיק, כך שהכעס שלי רק גבר. היא לחצה את שפתיה המלאות יחד.

"אני עסוקה. אם אתה רוצה תשובות, תדבר עם קליטוס." היא דיברה לאט, כאילו באמת חשבה שאני אידיוט.

לעזאזל, קליטוס. כדאי מאוד שלא אגלה שהוא שכר אותה בלי לדבר איתי. "אעשה את זה," נהמתי ואז פניתי מהאישה המרושעת והתכוננתי לתת לאחי נזיפה.

אין סיכוי בגיהינום שהאישה הזאת תעבוד במוסך שלי. לא. זה לעולם לא יקרה.

2

"העין רואה רק את מה שהמוח מוכן להבין."
רוברטסון דייויס, 'טמפסט טוסט'
 
בו

"מי, כל הרוחות, האישה הזאת, ולמה היא משתמשת במפתח הבוקסות שלי?" דרשתי כשהתפרצתי לתוך המשרד שבקומה השנייה ומצאתי את קליטוס מביט במסך המחשב.

בלי להרים את עיניו מעבודתו הוא הגיב בטון אחיד ומקומם, "זה לא מפתח הבוקסות שלך, הוא שייך למוסך."

רותח, הורדתי את קולי. "מי זאת?"

"היא המכונאית החדשה שלנו. התחילה אתמול."

"מה?"

קליטוס הסתובב בכיסאו והרים את קולו לצעקה. "היא המכונאית החדשה שלנו, והיא התחילה אתמול!"

"לעזאזל, קליטוס, תפסיק עם הצעקות, שמעתי אותך בסדר גמור. מה שאני לא מבין זה איך יכול להיות ששכרת מכונאית חדשה בלי להתייעץ איתי."

הגבות שלו נצמדו זו לזו. "לא היית כאן."

"אז?"

"בו, אני לא יכול להתייעץ איתך על העניינים כשאתה נעדר."

"בולשיט. המוסך הזה שלי באותה המידה שבה הוא שלך."

"דוויין עוזב, בו. הוא וג'ס יוצאים להרפתקאות שלהם בנובמבר."

"אני יודע את זה." ולא הייתי צריך תזכורת. הבנתי את הסיבות שלו, ובכל זאת לא ממש התלהבתי מכך שדוויין עמד לעזוב. עם זאת, אהיה ארור אם המחליפה של דוויין תהיה הסיוט הזה שלמטה.

"אז אתה יודע שאנחנו צריכים מכונאי שיתפוס את מקומו. יש לנו גם ככה יותר מדי עבודה לשלושתנו, איך נסתדר רק שנינו לבד? מתמטיקה פשוטה אומרת לי שלא נעמוד בעומס."

"אתה לא יכול למצוא מחליף לדוויין בלי להתייעץ איתי."

קליטוס נאנח ונשען לאחור בכיסאו. "בוא נתחיל מחדש. בוקר טוב, בו, אתה נראה עייף."

"שמעת אותי?"

"למה אתה נראה עייף? לא ישנת אתמול בלילה? אכלת משהו?" חרקתי שיניים. אחי הצביע עליי. "יש לך גברת בנשוויל שמשאירה אותך ער ולא מאכילה אותך? או שאולי לא האכלת אותה?"

הוא יכול היה להמשיך לזרוק ניחושים, אבל לא הייתי מוכן לאשר את מערכת היחסים שלי עם דרלין באוזני אף אחד, לא עד שהיא ואני נדע שאנחנו באותו העמוד.

לדוויין היה את ג'סיקה שלו, ועכשיו לי היה את דרלין. דוויין היה מאוהב בג'ס מאז שהיה בן חמש־עשרה או שש־עשרה. לא הבנתי את זה בזמנו. מה יכול להיות כזה מדהים באישה אחת? לכולן היו אותם איברים, לא?

לראות את דוויין עם ג'ס הצית את הסקרנות שלי. הרדיפה אחרי דרלין הייתה התוצאה, הניסיון שלי להיות רציני. הייתי בטוח שאם אשקיע זמן ומאמץ אתחיל להרגיש כלפיה את מה שדוויין מרגיש כלפי ג'ס, אבל לא התכוונתי להודות בזה בפני קליטוס. "זה לא רלוונטי עם מי אני שוכב או לא שוכב," אמרתי.

"השאלה עם מי — בהנחה שזו לא הייתה אורגיה — בהחלט רלוונטית כי הרגע נכנסת לכאן בעצבים. אני מכיר אותך כל החיים וראיתי אותך עצבני ככה רק שבע פעמים, ובמרבית הפעמים האלה היית רעב ועייף."

קליטוס הושיט יד למגירות שלו, שלף חטיף חלבון והושיט לי אותו. "אתה יודע שאתה נהיה עצבני אם אתה לא אוכל."

הסתכלתי עליו, בחטיף החלבון ושוב עליו. הוא צדק, הייתי רעב. ניגשתי אליו וחטפתי מידו את האוכל המוצע. "אולי אני רעב ועייף, אבל לא בגלל זה אני כועס. האישה הזאת," הצבעתי על הדלת בעזרת חטיף החלבון, "לא עובדת כאן. לא ארשה זאת."

זקנו של אחי התעוות בזווית אחת של פיו. "היא מכונאית מוכשרת."

"לא אכפת לי אם היא סבתא רבתא של הנרי פורד, היא לא נשארת."

"היא לא קשורה להנרי פורד, עד כמה שאני יודע. שֶלי היא אחותו של קווין."

"מי?" הורדתי את העטיפה מחטיף החלבון והבטן שלי נהמה. הייתי מעדיף דונאט מ'דייזיז', אבל אצטרך להסתפק בזה.

"שלי, המכונאית המוכשרת שהיה לך העונג לפגוש למטה, היא אחותו של קווין. אתה מכיר את ג'ני? החברה הגבוהה של אשלי משיקגו? זו עם השיער האדום והידע היסודי להחריד בטריוויה?"

קליטוס התכוון לחברה של אחותנו אשלי מקבוצת הסריגה שלה. היו שבע נשים בקבוצה ואשלי הייתה אחת מהן. ג'ני הייתה נשואה לאיזה מומחה לאבטחה בשם קווין סאליבן. כל הנשים מקבוצת הסריגה של אשלי באו לטנסי להלוויה של אימא שלנו, וקווין בא עם אשתו. זה קרה לפני שנה כמעט. זו הייתה תקופה שלא אהבתי לחשוב עליה, אז לא חשבתי. לרוע המזל, יום השנה למותה של אימנו עמד להגיע בעוד קצת יותר משבועיים. פחדתי מהיום הזה.

אז שלי, שהייתה למטה ואחזה בידיה את מפתח הבוקסות שלי, הייתה אחותו של קווין. לקחתי עוד ביס מחטיף החלבון ולעסתי את המידע הזה. פגשתי את הבחור רק כמה פעמים, אבל הדמיון המשפחתי בינה לבינו היה חזק.

"טוב, זה פשוט נהדר," רטנתי ונגסתי עוד ביס מהחטיף.

"גם אני חשבתי ככה." תשובתו של קליטוס הייתה עליזה והוא הנהן כאילו הכול סודר. "עכשיו, אם תסלח לי, יש לי עבודה לעשות, ואתה צריך תנומה."

"לא, לא אסלח לך. זה שהיא קשורה לחברה של אשלי לא אומר שהיא מקבלת נסיעה חינם."

אחי שילב את זרועותיו והביט בי במבט זועם. "בו, מה קורה איתך? למה אתה לא מחבב את מיס שלי סאליבן?"

"היא גסת רוח." אמרתי את זה בקול רם מהמתוכנן, תסכול עדיין בוער בעורקיי.

"היא קצת שקטה ומרוחקת, אבל אני דווקא מחבב את העובדה שהיא בחורה חסכנית במילים."

"לא, היא ממש לא הייתה חסכנית במילים איתי. היא הייתה גסת רוח."

"מה היא אמרה?"

"היא..." השתתקתי. לא רציתי לחזור על ההערות שלה. לא היה טעם להעמיד פנים אחרת, ידעתי שאני נאה. לא הייתי נאה ברמה של שלי סאליבן, אבל ידעתי איך לחייך ולהפעיל את הקסם שלי כדי להשיג מטרה. מעולם לא חשבתי על עצמי כעל יהיר במיוחד, לא ביליתי שעות מול מראה. גם לא ביליתי יותר מחמש דקות ביום במחשבה על המראה החיצוני שלי, בדרך כלל רק את הזמן הנדרש לצחצוח שיניים, לקיצוץ הזקן ולבחירת הבגדים, מה שלא היה קשה מכיוון שעבדתי במוסך. האישה הזאת לא הכירה אותי בכלל, ובכל זאת העזה להצביע על הפגמים שלי. גסת רוח. איך היא הייתה מרגישה אם הייתי עושה לה את אותו הדבר?

אבל... בלעתי את המחשבה הזאת כי לאישה לא היו שום פגמים. ובכן, לא פגמים פיזיים, בכל אופן.

"מה היא אמרה?" הוא חזר בחוסר סבלנות.

"היא אמרה שאני אידיוט."

קליטוס מצמץ. "היא אמרה את זה?"

"כן, היא אמרה את זה."

הוא הביט בי לרגע ארוך. "מה עשית שהיא קראה לך אידיוט?" שפשפתי את עורפי, מתחמק ממבטו של אחי. "ביופורד פיצג'רלד וינסטון." קולו העמיק כשהשתמש בשמי המלא. "מה אמרת לגברת?"

שחררתי אנחה כבדה. "זאת הייתה אי־הבנה."

"חזק יותר, בבקשה. אני לא דוויין, אני לא יכול לשמוע אותך כשאתה ממלמל, ואני לא יכול לקרוא את המחשבות שלך."

"זאת הייתה אי־הבנה. אתה יודע שאספתי את המכונית בשביל האנק? ה'יגואר'? ובכן, האנק אמר שהשאיר לי מתנה במוסך... הוא אמר 'אותה'."

"אוי, אלוהים הטוב." קליטוס זרק את ידיו באוויר וקפץ על רגליו. "חשבת שהוא שלח את אחת הנשים שהוא מעסיק כדי לתת לך הופעה? ובכן, הוא לא עשה את זה." אחי שלח יד אל משהו שניצב בפינת המשרד והגיש לי אותו. "הוא קנה לך חכה. חכה ממש נחמדה, אחת מאלה שעולות שלושת אלפים דולר. מבמבוק. אני בטוח שלא תהיה לך בעיה לתפוס דגים ביום רביעי, אם תוכל להבין איך להשתמש בדבר הזה, ואולי יהיה לך זמן להתנצל היום בפני המכונאית החדשה שלנו על כך שחשבת שהיא חשפנית." הוא עצר, מחכה שאפגוש במבטו לפני שהמשיך בחומרה, "ואתה תתנצל."

"התנצלת?"

עצרתי את עצמי לפני שהתפרצתי על האנק ולגמתי מהבירה לפני שעניתי. "ניסיתי."

האנק חייך והעיף מבט אל דוויין, שגם חייך. ובכן, זו הייתה הגרסה של דוויין לחיוך, שהיה יותר כמו גיחוך. החיוכים של האנק וגם של דוויין היו על חשבוני. בדרך כלל לא היה לי אכפת, ולא ציפיתי למשהו שונה כשפתחתי בסיפור שלי, אבל קיוויתי שהם יסכימו איתי שהאישה הייתה מטרד.

הם לא עשו את זה.

"הוא ניסה להתנצל, באמת. הייתי שם." הגיחוך של דוויין התרחב לחיוך אמיתי. "והיא התעלמה ממנו לגמרי. העמידה פנים שהוא אפילו לא דיבר."

כעס התעורר בי מחדש לנוכח הזיכרון וטעם הבירה על לשוני היה מעופש. "אני לא מבין למה הייתי צריך להתנצל מלכתחילה. אין שום דבר רע בלהיות חשפנית, נכון?"

"ראשית, אני חושב שכדאי שנכיר בזה שאכן המצב היה חריג מאוד." האנק, שישב לידי בתא, החווה עליי בידו בתנועה סיבובית.

היינו ב'ג'יניז קאנטרי וסטרן בר' ביום רביעי לאחר המפגש הראשון שלי עם מיס שלי סאליבן. 'ג'יניז' היה המקום הטוב ביותר ללכת אליו בוואלי אם רצית בירה, ריקודים ואפס צרות. כנופיות האופנוענים בדרך כלל התרחקו מ'ג'יניז' כי היו להם מקומות בילוי משלהם. 'ג'יניז' נחשב לשוויץ של גרין ואלי והאזור שמסביב, טריטוריה ניטרלית. אם הם אכן הופיעו, אלה היו רק שניים או שלושה בחורים בכל פעם, לא עדר ענק שמחפש קרב.

"אני מסכים." דוויין הביט לעבר הכניסה. "אבל שום דבר בשלי סאליבן איננו רגיל, לפי מיטב ידיעתי."

ידעתי שדוויין המשיך להסתכל על הדלת בתקווה שג'ס תיכנס. היא עדיין לא איחרה, אבל התאום שלי תמיד היה לחוץ רגע לפני שראה את האישה שלו. השפתיים שלי התעקמו לחיוך, אבל זה היה חיוך של תסכול. "על מה אתם מדברים?"

"בוא נתחיל מזה שהאישה לא נפלה מייד קורבן לקסם האידיוטי שלך."

נחרתי, מניד בראשי לעבר האנק. הוא תמיד התלונן עליי ועל ג'תרו שאנחנו חברים איומים לצאת לבלות בחברתם בגלל 'הקסם האידיוטי' שלנו. לפני שהספקתי לדבר דוויין אמר, "תראה, הבנת את זה לא נכון. שום דבר בקסם של בו איננו אידיוטי. זה האופן שבו הוא בנוי. ואתה לא יכול להאשים את הנשים. כבר ברחם של אימא שלנו הוא קיבל גם את היכולת שלי להקסים אנשים, בנוסף על שלו."

"כמה נוח בשבילך." הבזקתי לאחי מבט וידעתי שהוא קורא את מחשבותיי כי הוא נתן לי מבט אשם בתמורה.

הוא צדק, והוא גם טעה. בין שנינו, אולי אני הייתי זה שידע יותר איך לגשת לאנשים, אבל זה מפני שאחד מאיתנו היה צריך. לא יכולנו להיות שנינו חארות קטנים כל הזמן. אני מניח שלהיות נחמד זה בדיוק כמו כל דבר אחר שעושים לאורך תקופה ארוכה: זה הפך להרגל.

מפספס את התקשורת הלא מילולית בינינו, האנק הרים את סנטרו לעבר דוויין. "אז מה קיבלת ברחם אימך?"

"אני לקחתי את כל הרשעות, האנוכיות והפזיזות," הוא ענה בקלות, ללא שמץ של טינה. "לכן אני מסכים איתך שהמצב הזה חסר תקדים. מעולם לא פגשתי אדם שלא אהב את בו מהרגע הראשון, ובטח שלא אישה, ומעולם לא ראיתי את בו סולד ככה ממישהו לפני כן." דוויין משך בכתפיו והביט שוב לעבר הדלת.

הוא צדק לגבי החלק הראשון, באמת רוב הנשים חיבבו אותי יותר מאותו. סביר להניח שזה מפני שקשה להכיר מישהו שבדרך כלל נוהג לשתוק, אבל קל לחבב מישהו שתמיד מחייך.

"כן, זה החלק השני של התעלומה. האישה הזאת ממש עצבנה אותך." האנק סובב את ראשו לעבר הבר, כנראה רוצה סיבוב נוסף של משקאות. "מעולם לא ראיתי אותך כועס על מישהו לפני כן, ואתה עדיין עצבני, יומיים אחר כך. אפילו לא מצמצת כשגברת טאונסן פגעה ב'ג'י־טי־או' שלך בחניית הכנסייה עם ה'אולדסמוביל' הישנה של בתה."

"זאת הייתה תאונה." גברת טאונסן לא הייתה צריכה לנהוג. היא הייתה לא כשירה מאז הרסה לגמרי את ה'קאדילק' שלה לפני כמה שנים, אבל היא לא עשתה את זה בכוונה.

"הזקנה הסנילית שהרסה את מקור שמחתך וגאוותך היא לא נקודה על הרדאר שלך, אבל בחורה שמעירה לך על האף מבצעת פשע מלחמה? טוב לדעת. היי, פאטי." האנק מסר את כוסותינו הריקות למלצרית, שהייתה במקרה בתה של ג'ני, ולקח ממנה את הבירות החדשות בחיוך פלרטטני. היא התעלמה ממנו.

"היי, בו." היא קרצה לי. "אימא שלי רצתה שאודיע לך שאלה על חשבון הבית."

"מה? למה?" התדהמה של דוויין הייתה ברורה ונלחמתי בגיחוך. רק התאום שלי לא יתלהב מזה שמישהי רוצה לשלם עבור המשקאות שלו.

"כי אחיך הוא קדוש, זו הסיבה." היא אמרה את זה בלי לשבור איתי קשר עין.

"הוא לא קדוש," רטן האנק, אפילו שקיבל משקה חינם.

"תודה על כל העזרה שלך, בו." פאטי חיבקה את המגש שלה לחזה.

"אין בעיה," אמרתי. "מתי שתרצי."

"אולי אקבל את הצעתך." קולה ירד באוקטבה והחיוך שלה נעשה פלרטטני יותר כשנסוגה מהשולחן, מרימה את גבותיה ברמיזה לפני שהסתובבה והסתלקה. ברגע שהייתה מחוץ לטווח שמיעה, האנק בעט בי מתחת לשולחן.

"פאטי? באמת?"

שתיתי את הבירה ונהניתי בשקט מהתסכול של האנק. ראשית, ידעתי שיש לו משהו לפאטי כבר לפחות שנה. שנית, ידעתי מדרלין שפאטי לעולם לא תקדיש לו מזמנה כל עוד הוא הבעלים של מועדון החשפנות. גם ידעתי שהכוונות של פאטי כלפיי לא מזיקות כי דרלין ופאטי היו חברות טובות. דרלין ואני עדיין לא היינו בלעדיים, אבל בכל זאת פאטי לא הייתה יוצאת איתי. היא הייתה בחורה נחמדה, וידעה שאני יוצא עם החברה שלה.

"אני לא מצליח להוציא ממנה שתי מילים ואתה דוחה את מה שהיא מציעה חינם," הוא קונן. "ומה בכלל עשית? הצלת את החתול שלה?"

"לא, זאת הייתה ג'ס," מלמל דוויין.

זה הצחיק אותי. "ג'ס הייתה בת שמונה, דוויין. כל מה שעשיתי היה לטפס על עץ ולהוריד את החתול שלה."

"נכון מאוד!" האנק הקיש באצבעותיו ואז הצביע על דוויין. "שכחתי מזה. האם לג'ס לא היה משהו עם בו לפני ששניכם התחלתם להתעסק זה עם זה?"

"לא התעסקנו זה עם זה, האנק!" התפרץ דוויין.

האנק הרים יד בכניעה. "בסדר, לפני ששניכם התחייבתם. זה טוב יותר?"

דוויין רטן משהו ואז משך בכתפיו. "כן. אז מה? זה קרה בעבר." אחי הביט בי כשאמר את זה.

"אוי, אלוהים אדירים, דוויין! מה הייתי אמור לעשות, לא להוריד את החתול הארור? אפילו לא אהבת אותה אז! נהגת לקרוא לה 'מנומשת', זוכר את זה?"

"אני עדיין קורא לה 'מנומשת'."

"לא, אתה לא. אתה קורא לה 'נסיכה'," אמרתי, לא מתכוון להפסיד הזדמנות לתקן את אחי על תהליך הביות שהוא עבר, בעיקר כי קינאתי בו על זה.

האנק הצביע עליי בעזרת כוס הבירה שלו. "תן לי להבין, הצלת את החתולה של ג'ס כשהייתה בת שמונה ואחרי זה היה לה משהו אליך?" לפני שהספקתי להחליט איך לענות הוא פנה לדוויין. "ואתה בסדר עם זה?"

"האנק, תן לי לספר לך משהו." קולו של דוויין קיבל טון מחנך שקרע אותי מצחוק, כנראה מפני שהוא נשמע כמו חיקוי של קליטוס. "אם אתה מחפש להתחייב לאישה בטווח של שישים קילומטרים מגרין וואלי, כדאי שתניח שהיה לה משהו לאחי בשלב מסוים בחייה." דוויין הקיש את בקבוקו בזה של האנק. "ברוך הבא למועדון."

"אני החבר שייסד את המועדון, דוויין." הטון של האנק היה יבש וחמוץ.

"ואיזה מועדון זה בדיוק?" הקשתי את הבקבוק שלי בשני הבקבוקים שלהם רק כדי להיות מעצבן.

"מועדון 'בו מקבל את כל הבנות'. ואם כבר מדברים על זה, מה עשית שפאטי הביאה לך משקאות חינם?" האנק נתן בי מבט מחודד.

"לא עשיתי שום דבר בשביל פאטי, לא ישירות. ג'ני רצתה להיפטר משני מקררים ישנים, אבל לא מצאה מישהו שיבוא לקחת אותם. לקחתי אותם ממנה בשבוע שעבר. לא עניין גדול."

מה שלא אמרתי, מפני שלא נדרש לומר, זה שלא משנה כמה פאטי הייתה נחמדה, ומתוקה ויפה, ברגע שהאנק הצהיר על העניין שלו בה, היא יצאה מחוץ לתחום, בדיוק כמו שג'ס הייתה מחוץ לתחום מאז שדוויין ואני היינו בני נוער.

זה לא נאמר, אבל הייתי מצפה מהם לאותו הדבר, אם או מתי אני אי פעם אספר להם על דרלין. או, אם הדברים לא יסתדרו עם דרלין, עם כל אחת אחרת שאולי יעניין אותי לחזר אחריה.

אם תהיה מישהי אחרת. הזדעפתי לנוכח המחשבה, לא בטוח ומעורער לגבי המקור שלה. מובן שתהיה מישהי אחרת אם הדברים לא יסתדרו עם דרלין. יש שפע של דגים בים.

"מה עשית איתם? איך נפטרת מהמקררים?"

"אה, אני יודע," ענה דוויין, כאילו רק עכשיו חיבר שתיים ועוד שתיים. "אלה המקררים שנתת לכומר סימור, נכון? אלה שתיקנת במוסך השבוע?"

הנהנתי, מופתע שהוא שם לב. הוא היה עסוק עם ג'ס, מתכונן לטיול הגדול שלו. בקושי ראיתי אותו לאחרונה.

כשהבטתי מעל ראשו של אחי אל רחבת הריקודים, הבזק של שיער אדום וארוך משך את תשומת ליבי והעלה את תקוותיי. כשהבנתי שזו לא דרלין בלעתי לגימה מהבירה ואת האכזבה שלי.

באופן אופייני לליל קיץ עם מזג אוויר נעים, המקום היה עמוס במקומיים. דוויין ואני עזבנו יחד אחרי העבודה והשארנו את קליטוס ושלי במוסך כדי לסיים. קיוויתי שדרלין תחזור לוואלי בסוף השבוע הזה, אבל היא שלחה לי הודעה מוקדם יותר שהיא לא יכולה. היא הייתה עסוקה.

היא הייתה מבוגרת ממני בשנתיים ובשנה השלישית שלה ללימודי רפואה. לוח הזמנים שלה היה מטורף. הבנתי את זה, ועם זאת, לא הצלחתי להתנער מאכזבתי מאז קיבלתי את הודעתה.

שלי סאליבן התעלמה מכל הניסיונות שלי להשכין שלום וזה לא עזר לעניינים או למצב הרוח שלי. לא הייתי אומר שהתרגלתי אליה. יותר כאילו התחלתי לסבול אותה, אבל בקושי. היא לא דיברה איתי יותר משלוש מילים במשך ימים. בצד החיובי, התעלמות ממני פירושה שהיא לא העירה עוד הערות על כמה גרוטסקי היה המראה שלי בעיניה או כמה טיפש היא חשבה שאני.

נתתי לעיניי להתעכב על האישה בעלת השיער האדום. היא הייתה גבוהה יותר מדרלין והתלתלים שלה היו אדומים לוהטים, לא בלונד־תות. באופן בלתי צפוי האישה הסתובבה וקלטה אותי מביט בה. זו הייתה כריסטין סנט קלייר, האישה של רייזר דנינגס, נשיא מועדון האופנועים 'מסדר הברזל'. מייד הסטתי את מבטי. לא רציתי שום צרות.

"אתה יודע שזה ניתן לניכוי מס, נכון? תרומה לכנסייה? אני מקווה שקיבלת קבלה."

האנק תמיד מיהר לציין מתי אפשר למחוק משהו מספרי החשבונות. היכטה שלו, למשל. הוא רשם אותה כהוצאה עסקית כי השתמש בה כדי לקחת לקוחות לדוג באגם בנדיט.

"קיבלתי. נתתי את הקבלה לג'ני כשהגענו לכאן." שמרתי את מבטי נעוץ בהאנק כשלחישה קלה של חשש דגדגה את צווארי. הרגשתי שעיניה של כריסטין סנט קלייר עדיין נשואות אליי והכנתי את עצמי. האישה הייתה מטורפת ומסוכנת בעת ובעונה אחת, כך אבא שלי נהג לומר כשהיינו ילדים והוא ידע כי הוא גם היה מטורף ומסוכן בעת ובעונה אחת.

אימי ואבי לא הסכימו לעיתים קרובות, אבל ידעתי בוודאות שגם היא לא כל־כך אהבה אותה. היא תמיד שמרה את דוויין ואותי צמודים לחצאית שלה בימי המשפחה ובפיקניקים של 'מסדר הברזל' והעניקה לכריסטין ולנשיא המועדון את המרחב שלהם.

"לא משנה מה היא תגיד, אף פעם אל תיתן לה לקחת אותך, בסדר? ותמיד תפקח עין על דוויין," אימא אמרה. "אתה מבוגר יותר, הוא באחריותך. אני סומכת עליך שתשמור עליו. תוודא שהוא לא הולך לשום מקום עם האישה הזאת."

"נתת את תקבולי המס לג'ני?" האנק עמד לשתות עוד מהבירה שלו, אבל עצר עם הבקבוק בדרך לפה, נימת קולו מלאת חוסר אמון.

"כן, אלה המקררים שלה, לא?" שפשפתי את עורפי.

"אבל תיקנת אותם." האנק הניח את הבירה על השולחן. "טרחת להעביר את המקררים האלה, לתקן אותם ולקחת אותם לכנסייה, ואז אתה נותן לה את הקבלה על התרומה?"

"כן." התעלמתי ממבטו של האנק ושיניתי את הנושא. "אנחנו עדיין הולכים לדוג ביום רביעי הבא? קליטוס רוצה לבוא."

"אנחנו תמיד הולכים לדוג בימי רביעי. לא הלכנו השבוע רק מפני שהייתי צריך להיות בעיר, ותפסיק לנסות לשנות נושא." הוא הניד בראשו. "רק הוכחת את הטענה שלי."

"איזו טענה? על מה אנחנו מדברים בכלל?" נאנחתי בעייפות, מעיף מבט הצידה. שמתי לב בהקלה שכריסטין ופמלייתה עזבו את הבר.

"אני לא מופתע ממה שעשית עבור ג'ני, אבל בהקשר הזה, למה אתה עדיין כועס על המכונאית הזאת?"

"זה מפני שהיא ממש יפה." דוויין גירד את לסתו והציץ בי.

פתחתי את הפה כדי להתנגד, לא מפני שלא חשבתי שהיא יפה, אלא מפני שלא בגלל זה התעצבנתי, אבל האנק אמר, "מה זאת אומרת, ממש יפה? כמה היא יפה?"

"כאילו, יפה בקטע של דוגמנית־על יוקרתית."

"גבר, אני אצטרך לבדוק את הילדה הזאת."

"ומה עם פאטי?" שאלתי את האנק.

"אין שום דבר רע בלהסתכל, ביופורד." הוא חייך.

"היא לא ילדה." דוויין לגם לגימה מהבירה שלו. "היא מבוגרת מאיתנו. אני חושב שהיא בת שלושים לפחות."

"לא משנה לי, וזה בהחלט לא משנה לבו." האנק הרים את סנטרו לעברי. "אתה יודע שהוא אוהב את הנשים שלו מבוגרות יותר."

"תנסה את מזלך איתה." נופפתי לחבר שלי. "בהצלחה."

עיניו של דוויין נעשו לא ממוקדות, כאילו הוא התלבט במחשבות כבדות משקל. "היא כמעט יפה מדי, אתה יודע?"

"יותר מדי יפה?" האנק הניד בראשו, עיניו נעות ממני אל דוויין. "אין דבר כזה."

"כן, יש," אמרתי בנחישות. "אתה יודע, כמו שלמישהו יש כישרון, מישהו כזה שטוב מדי בכדורגל, או שהוא חכם מדי? כל מה שהוא מתמקד בו זה כמה הוא חכם? אותו דבר לגבי אנשים יפים מדי. הכישרון שלה הוא איך שהיא נראית."

"היא טובה בתיקון מכוניות." דוויין הפנה אליי את בקבוק הבירה שלו לפני שלגם לגימה.

"אז היא ממש יהירה?" האנק פנה אליי בשאלה הזאת, אבל דוויין ענה.

"לא. היא לא יהירה בכלל." אחי נראה מבולבל כשאמר את זה. "לפחות לפי מה שאני רואה. היא מתכסה בלכלוך, בשמן ובזיעה כמו כולנו ונראה שלא אכפת לה. היא פשוט... יותר מדי יפה. קשה להסתכל עליה."

ידעתי בדיוק למה דוויין התכוון. היה קשה להסתכל עליה. יופייה היה קשה מדי, בוטה מדי.

האנק המשיך להיראות מבולבל. "אז איך היא חוץ מזה? היא נחמדה?"

דוויין משך בכתפיו. "לא במיוחד. היא עניינית. קליטוס קורא לה יעילה."

"דוויין וקליטוס מכירים אותה, אני בכלל לא." סימנתי לאחי בעזרת בקבוק הבירה שלי. "היא מדברת איתם, אבל היא עדיין לא מדברת איתי."

"אז מיס יפה מדי מתעלמת ממך?" האנק נראה כאילו הוא מחניק צחוק.

"כמו שאמרתי, זה לא קשור למראה שלה. והיא יכולה להמשיך להתעלם ממני, לא אכפת לי מזה. אבל גם אתה היית מתעצבן אם מישהי שאתה לא מכיר הייתה אומרת לך שהפנים שלך מעוותות."

"היא לא אמרה שהפנים שלך מעוותות, טמבל." דוויין גלגל את עיניו.

הצבעתי על אחי. "היא אמרה שהפנים שלך סימטריות לחלוטין ושלי עקומות. וכך, בנוסף לזה שאני אידיוט, היא הצליחה להבדיל בינינו."

האנק נבח צחוק. הסתכלתי על החבר שלי. "ואני זה שהייתי צריך להתנצל?"

"תראה, אני לא חושב שהיית צריך להתנצל על כך שחשבת שהיא חשפנית. אני חושב שהיית צריך להתנצל על שהצעת לה להוריד את הבגדים שלה. יש הבדל."

דוויין הנהן.

"טכנית, לא הצעתי לה להוריד את הבגדים. הצעתי שהיא תשאיר אותם."

האנק שפשף את סנטרו. "לא היית צריך להתייחס לבגדים שלה בכלל, במיוחד מכיוון שתעבוד איתה בעתיד הנראה לעין. זה לא מקצועי."

"לא מקצועי?" לא האמנתי למילים שיצאו מפיו של חברי, במיוחד בהתחשב בהרגל שלו לשלוח חשפניות לקבל את פני עם שובי הביתה. זה מה שגרם לבלגן הזה מלכתחילה.

"אל תסתכל עליי ככה. אני עובד במועדון חשפנות, אתה עובד במוסך. מובן שאני צריך לדבר עם העובדות שלי על התלבושות שלהן וכאלה." האנק נתן בי מבט חד. "ההתפשטות היחידה שעליה אתה צריך לדבר עם האישה הזאת זה איך להפשיט חלקי חילוף מכלי רכב."