עומר
שנאתי את הכניסה לבית החולים על שם רבנו גרשום. ביליתי כאן ימים בזמן שגבע היה מחוסר הכרה, ואחר כך שבועות כשגבע היה מאושפז בשיקום, ואחר כך חודשים על גבי חודשים של להגיע בבוקר, ללוות את גבע לטיפול, להמתין עד שהוא מסיים, ולחזור איתו הביתה. להביא לו אוכל, להביא לו קפה, להתמודד עם הטפסים הבלתי נגמרים, להתמודד עם הבחילות וההקאות, להתמודד עם זה שכל חלק בחיים שלנו נוהל על ידי לוחות הזמנים של בית החולים, בלי שום התחשבות בכך שלשנינו יש עבודה, חברים ובני משפחה.
ואולי הכי שנאתי את העובדה ששום דבר מזה לא עבד. לא השיקום, ולא התרגילים, ולא התרופות שהוא קיבל. עבר זמן עד שהבנתי שהחלק הקהה שאני חש בתוכו הוא לא סתם הפרעה מהקרב, שתימוג מעצמה, אלא צלקת אמיתית שמונעת ממנו לחוש אותי. והיתה תקופה ארוכה שבה שכבתי לידו כשהוא ישן ושוטטתי בתוך הנפש שלו, פורם קשרים כואבים ומשרטט את גבולות הצלקת. היא פגעה בכל החלקים שלו, דבר לא חמק ממנה. היא פגעה אפילו במה שהוא הרגיש כלפַּי. הרגש שלו היה פחות עמוק, פחות מציף. גבע שאחרי הקרב היה פחות שלי.
העיצוב הרגשי שהוא שזר בספרים היה קשיח יותר. הצלקת המחורבנת הזאת מנעה ממנו לרקום את הזרם התחתי העדין שהוא היה טוב בו, שבגללו החלטתי להחתים אותו על חוזה כבר כשרשף הביא אותו בפעם הראשונה. התחלתי להעביר לו ספרים פחות מסובכים "רק עד שהצלקת תחלים," אמרתי, ושיקרתי, והוא לא היה רגיש מספיק להבחין בשקר שלי.
ועכשיו היינו שוב בדרך למיון. לפחות לא בגלל החמרה במצב של גבע, אלא "רק" בגלל יד שבורה. יום יבוא ואבין איך הוא מצליח למשוך אליו את השוטרים הכי אלימים, ולחטוף את המכות הכי קשוחות בהפגנות.
גבע ישב מאחורי, אוחז במותני ביד אחת. האצתי להספיק את הרמזור, והכאב ממנו התגבר.
"סליחה." אמרתי במערכת הקשר הפנימית של האופנוע.
"הכול בסדר." הוא בבירור לא היה בסדר. יכולתי להרגיש את הכאב שלו, אבל לא יכולתי גם לנהוג בתל אביב בגשם וגם למשוך ממנו כאב. "תספר לי משהו כדי להסיח את דעתי?"
"הנסיכה נורית גדלה בחווה קטנה..." התחלתי.
גבע צחק. "אני מכיר את זה! זה ספר על נשיקות!"
צחקתי חזרה, "יש בו גם סיף ועינויים."
"אני לא מאמין שאתה זוכר את כל הסרט הזה בעל פה."
הספקנו להתווכח על השאלה אם זה הגיוני או לא ללמוד בעל פה סרטים שלמים לפני שהגענו למיון. לפחות הגשם פסק. חניתי, נכנסנו לפתוח לגבע תיק, ושלחתי לדורון הודעה. הנחתי שגם גבע שלח, אבל הוא תמיד הקפיד להיות משעשע וקליל. אני העדפתי, 'בכניסה למיון שלך, גבע חטף מכות, היד שלו נפוחה וכואבת. מנחש ששבר'.
קיבלתי בחזרה אגודל מורם, והתיישבנו לחכות.
היתרון היחיד במיון של רבנו גרשום הוא שמרוב שבילינו פה בשנים האחרונות, כל הצוות הכיר אותנו, וסיימנו את סיבוב פתיחת התיק, רישום מדדים וצילום לפני שדורון הגיע. אפילו הספקנו לקנות לו קפה גדול מהעגלה שעדיין היתה פתוחה.
"הקפה נחמד." הוא הימהם לעצמו בזמן שהסתכל על הצילום של גבע. "איך הצלחת לעשות את זה לעצמך?"
"לא עשיתי כלום." הכאב של גבע נחלש אחרי שקיבל מספיק משככי כאבים. מהיתרונות של הצלקת, משככי כאבים פעלו עליו כמו על רגילים.
דורון גילגל את עיניו והביט אלי, "מה הוא עשה?"
במקום לענות שלפתי את הסלולרי והראיתי לו. הדאגה הרגילה של דורון לאחיו הצעיר התמלאה בכעס. כשהסרטון הסתיים, הוא החזיר לי את הטלפון והביט בגבע. "אני לא מאמין שהם עשו לך את זה."
גבע משך בכתפו, וגל כאב מוחלש נשב ממנו אלי.
דורון העביר את ידיו על פניו. "אני מצטער שלא יכולתי להגיע היום."
גבע הניח את ידו על ידו של דורון, "בטח היית חוטף מכות גם, ואז עומר היה צריך לטפל בשנינו."
פלטתי צחוק קצר, "מקסימום למשוך את הכאב משניכם."
זה גרם לדורון לחייך מעט ולהיאנח. "טוב, קיבוע. אתה רוצה סמים טובים של מיון או שאתה מעדיף את הטיפול של מר גרינברג?"
גבע חייך אלי, מלא בחמימות. "אני קצת רוצה את הטיפול של מר גרינברג."
ליטפתי את זרועו, "מר גרינברג ישמח לעזור."
דורון כיחכח בגרונו, "כל הזוגות כאן מתבקשים להפסיק להיות חמודים ודביקים, כי יש בינינו כאלה שלא ראו את החברה שלהם מאז אתמול. תודה." הוא עצר, "בבקשה תגידו לי ששירן לא בדרך לכאן גם כן. היא אמרה לי שהיא נשארת לעבוד, אבל..."
נדתי בראשי, "היא נשארה בכנסת. עבודה לקראת ההצבעה בשבוע הבא. כל הח"כים שהיא צריכה נמצאים באיזו ועדה, והיא הולכת לנסות לתפוס אותם. אמרה מראש שהיא לא מצטרפת."
תחושת ההקלה שלו היתה כה סוחפת, ששמרתי מעט לעצמי. אזדקק לזה אחר כך. לפחות ידעתי למה לצפות. בפעם הראשונה שגבע נפצע הייתי כל כך מבועת, שבקושי הצלחתי למשוך ממנו את הכאב, והייתי צריך את ההנחיות של דורון כדי לעזור במקום סתם להיות עול.
היתרון הנוסף בלהיות מוכרים לצוות המיון הוא שלא הפריעו לדורון לטפל בגבע, אפילו שהמיון היה מוצף. קצת אחרי שהגענו התחילו לטפטף הפצועים האחרים, והרגשתי את הכוח נצבר בבניין. מזל שהיינו באגף המשופץ, עם פתחי פינוי מותאמים, כך שהכוח לא התרכז יותר מדי. אף אחד לא רצה ליצור באר כישוף בטעות.
"תמר גם לא באה." אמר גבע, בזמן שדורון חבש אותו, ואני התרכזתי בלעמעם את הכאב שלו.
"זה חדש."
גבע נשך את שפתו, והרגשתי את הכאב המתגבר שלו. הפעם לא בגלל ההתעסקות עם הזרוע השבורה. "היא... היא לא כל כך באה בזמן האחרון." הוא אמר.
"או בכלל." אמרתי, חצי לעצמי.
דורון העיף אלי מבט, והחוויתי בעיני לגבע. הוא הביט אל גבע.
"היא לא באה להפגנות, ובקושי באה למסיבות, ובאה אלינו רק פעם ב..." נאנח גבע, "אני נשמע קטנוני, נכון? 'החברה שלי לא רוצה לשחק איתי'?"
ליטפתי את זרועו. הוא נשמע אבוד.
"יכול להיות שעובר עליה משהו?" שאל דורון.
גבע משך בכתפיו, "לא משהו שהיא רוצה לדבר עליו איתי."
"אתה רוצה שאני אנסה לדבר איתה?"
"אני לא חושב שזה רעיון טוב." אמרתי. שניהם הביטו אלי, הפתעה זורמת מדורון, תחושת בגידה מגבע. כיחכחתי בגרוני. "אני חושב שהיא צריכה זמן, ומותר שתהיה לה פרטיות לגבי הרגשות שלה." ניסיתי לנסח את מה שרציתי להגיד, "אם עובר עליה משהו, והיא לא רוצה לדבר על זה אפילו עם גבע, אני לא חושב שצריך לחטט בזה."
השתתקתי.
גבע נשף לאט. "טוב." הוא אמר לבסוף.
"טוב." דורון הינהן, ושניהם נראו לרגע בדיוק אותו הדבר.
דורון סיים את החבישה, "אתה מוכן להימנע מהפגנות?" ואחרי שהוא הסתכל על הפנים של גבע, "לפחות לחודש הקרוב? בבקשה? עד שהיד שלך תחלים."
גבע הינהן, והרגשתי את השקר בתוכו. לפני ארבע שנים הייתי יכול למשוך את ההכרה שלו, להקיף את התחושה השונה ולשלוח לו חוסר שביעות רצון, והוא היה מבין מה אני מנסה להגיד. עכשיו הוא לא היה מסוגל להבחין בגוונים של רגשות, רק בקיום של רגש או בהיעדרו, ורק רגשות חזקים. הפסקתי לעמעם את הכאב, וגבע התנשף והסתכל אלי. החוויתי בראשי אל דורון.
"בסדר. כן. אני לא אעשה שום דבר מסוכן עד שהיד שלי תחלים." אמר גבע.
דורון הניח את ידו על כתפו של גבע, "תודה."
"תפסיק להיות כזה. קשה לי להתעצבן עליך כשאתה ככה."
דורון חייך ונעמד, "אני צריך לחזור. תודה שבאתם לבקר אותי." קיבלתי לחיצה קצרה על הכתף, ודורון הרים את ספל הקפה שכבר היה קר לגמרי, ויצא.
גבע הביט אלי. "אני לא..."
"חודש." אמרתי. "העולם לא יעלה בלהבות אם חודש אחד לא תלך לשום הפגנה."
"העולם כבר עולה בלהבות." מילמל גבע.
"אז לפחות תתמודד איתו עם יד בריאה." נעמדתי והושטתי את ידי לגבע. הוא נעמד והשאיר את כף ידו בידי. היכולת שלו להבחין בגוונים של רגש אולי נהרסה, אבל הוא עדיין היה מסוגל לחייך אלי, והמבט שלו עדיין גרם ללב שלי לפרפר. חייכתי חזרה.
"בוא." הוא משך את ידי, "יש מלא דברים שאפשר לעשות עם יד מגובסת."
צחקתי, ונסענו הביתה, וחיכיתי שהוא יירדם כדי להתקשר לאחותי.
בזמן ששיחת הווידיאו התחברה, תהיתי מה צריך לקרות ביני לבין יובל כדי שהיא תבין אותי כמו שדורון מבין את גבע. אבל יובל היתה אחותי הקטנה, ודורון היה האח הגדול. אולי הייתי צריך לתהות מה אני צריך לעשות כדי שיובל תסתכל עלי כמו שגבע מסתכל על אחיו.
אחרי הקרב לפני ארבע שנים יובל ורשף החליטו לנסוע חזרה לקונפדרציה, כדי שהילדה שלהם תיוולד על אדמה אמריקאית, עם אזרחות שלא צריך להילחם עבורה. הם היו אצל ההורים שלנו, כך שהם קיבלו עזרה, אבל הכרתי טוב מדי את העזרה הזאת, וכל שיחת וידאו איתם הוכיחה לי שאני צודק. העיניים של יובל נראו עייפות יותר, ורשף כל הזמן גלש לעברית כי הוא כעס מכדי להתבטא באנגלית. בהתחלה הם היו תקועים כי לא היו טיסות, ואז היה צו איסור יציאה למכשפים מהקונפדרציה, ואחרי שהילדה השנייה שלהם נולדה, הם כבר נשארו שם, ואני לא הכרתי אף אחת מהאחייניות שלי כמו שצריך.
האחיינית החדשה שלי חייכה בפה חסר שיניים ונופפה אלי בעידודה של יובל, בזמן שאחותה הגדולה, ירדן, גלשה לעוד סיפור על מה שקרה לה היום, כולל פירוט על משאית אדומה, בובת דובי וגביע גבינה ריק. בכל מה שקראתי על גידול ילדים נאמר שילדים דו־לשוניים מתחילים לדבר בגיל מאוחר מהרגיל, אבל לא נראה שהיא קראה את אותם הספרים כמוני.
רשף חיבק את יובל על הספה מולי. הם היו במרתף, מול הקיר שכשעוד גרתי אצל ההורים, הדבקתי עליו תמונות קטנות שהיו אמורות ליצור תמונה אחת גדולה של סוס, אבל בפועל יצרו
תמונה אחת גדולה של משהו שנראה יותר כמו סופגנייה עם רגליים ארוכות.
"ואז המשאית אמרה בום טראח!" ירדן, האחיינית שלי, הדגימה באצבעות שמנמנות את הבום ואת הטראח, וצחקתי. היא אמרה את הטראח בעברית נטולת מבטא, ולרגע תהיתי איזה ספר רשף הקריא לה כדי שהיא תלמד את המילה הזאת. אני צריך לשלוח להם עוד ספרים, אפילו שגבע לא הפסיק לקטר שהעיצוב שלהם לא מספיק מעודן ושלאחייניות שלנו מגיע יותר.
יובל התעסקה לרגע בסלולרי שלה, ורגע אחרי שהיא הרימה את עיניה חזרה למסך, הסלולרי שלי ציפצף עם הודעה ממנה. 'אתה מתכוון לספר לי מה קורה או שנמשיך להיות חמודים בשביל הבנות?'
רציתי לכתוב לה הכול. על זה שדורון לא מצליח למצוא תקן לאחרי ההתמחות, וכולנו חשדנו שזה בגלל הקשר עם שירן ולא העזנו להגיד. על זה ששירן התחילה לקבל שוב מכתבי איום. על זה שתמר לא מצליחה להפעיל את הכוח שלה כמעט בכלל והורידו אותה למשרת ג'וניור. ובעיקר על גבע. היה לי כל כך הרבה מה להגיד על גבע. אבל לא יכולתי להכביד על אחותי הקטנה, ולכן רק כתבתי לה בחזרה, 'נמשיך להיות חמודים בשביל הבנות', והבטתי בעיניה כשהיא קראה את ההודעה שלי, ולמרות האוקיינוס בינינו ידעתי בדיוק איך היא מרגישה עכשיו. אפורה, פרומה, מתנודדת. ברקע רשף שיחק עם ירדן ואמר, "ואז הגיעה מפלצת הדגדוגים!" הוא הרים את ירדן באוויר, והיא צווחה מצחוק.
"תוריד אותה מיד!" גייסתי את הקול הנוזף ביותר שלי, מה שהגביר את הצחוק של ירדן. "אף מפלצת דגדוגים לא תפגע בירדן שלי! ואני אגיד לגננת שלא תרשה למפלצת להיכנס!"
משהו קפא בצד השני של האוקיינוס, ורשף הוריד את ירדן לאט לספה.
"אבל דוד עומר," היא אמרה, "אני לא הולכת לגן הרגיל יותר."
יכולתי להרגיש את לבי מתכווץ. היא רק בת שלוש. זה לא הוגן. זה לא הוגן.
"אל תדאג," אמרה ירדן, "יש לי גננת חדשה! גן חדש! עם המון לגו! וגם יש שם פינת הרכבה עם כל החלקים החסרים מכל הפאזלים, והגננת אמרה שמי שמוצא את החלקים יכול להרכיב לבד פאזל חדש, כי היא החביאה אותם ואנחנו צריכים למצוא אותם בעצמנו. זה כמו תחרות, אבל כולם יכולים לנצח בסוף!"
יובל רכנה אליה, חיבקה אותה ואמרה, "אני רוצה לדבר עם דוד עומר לבד, בסדר?"
רשף העיף מבט אל יובל, ורגע אחר כך הוא יצא עם האחיינית שלי מהחדר. המתנתי בזמן שיובל הרכיבה את האוזניות. היא לא רצתה שישמעו את התגובה שלי.
"כבר?" אמרתי כשהיה ברור שהיא מוכנה.
היא שאפה ואמרה, "התאונה שהיא תיארה? היא דיברה עליה לפני שבועיים. זה תיאור מדויק של משהו שקרה אתמול."
"עשיתם אבחון? זה סופי?" זו היתה שאלה טיפשית, וידעתי שהיא טיפשית ברגע שהיא יצאה מהפה שלי. אבל יובל לא נזפה בי. היא רק הינהנה.
"סופי, סגור, חתום, מתועד בארבעה העתקים." היא משכה באפה. "ירדן דמוסית."
דמוסית. רואת עתיד. האחיינית שלי רואת עתיד. כמו תמר. ידעתי יותר מדי טוב מה זה אומר. אנשים שרואים את כל האפשרויות פרושות בפניהם עד הרגע שהם מתים. מה שאומר שירדן שלי כבר רואה את המוות של עצמה. את המוות של ההורים שלה.
"אז בגלל זה היא מדברת כל כך טוב." אמרתי ושמעתי את השבר בקולי.
"אנחנו לא לגמרי בטוחים אם היא לומדת מעצמה בקווי זמן אחרים או..." יובל משכה באפה.
אחותי הקטנה בכתה, ולא יכולתי לחבק אותה. "זה יחסוך לכם הון בעתיד. היא תתקבל לכל אוניברסיטה שהיא תרצה."
יובל מחתה את עיניה.
"והיא בטוח תהיה בייביסיטרית נהדרת." הוספתי לפני שיובל תספיק להגיב. "תוכלו לצאת לדייטים בלי לדאוג."
הפעם השפתיים של יובל התעקלו בחצי־חיוך. "ותמיד היא תתריע לפני שייגמר הקורנפלקס."
"את רואה? חיים מושלמים! מה עוד אפשר לבקש?"
"אלכוהול." אמרה יובל.
"והרבה." הוספתי, ושנינו ויתרנו על העמדת הפנים. היא קברה את פניה בידיה, וכאב לי כל כך שלא הייתי שם, שלא יכולתי להיות לידה. הייתי דוחף אותה, מוודא שהכאב שלה יהיה אצלי ולא אצלה, ולא מחכה אפילו לאישור ממנה.
שמעתי את דלת חדר השינה נפתחת, וכשהרמתי את פני, גבע נכנס לסלון.
"חשבתי שאתה ישן." אמרתי.
"הייתי צמא."
הצלחתי לא להתכווץ, כי לפני הקרב הוא היה מתעורר כי היה מרגיש אותי, את הכאב שבתוכי. גבע הביט אלי והתיישב לידי, "הי יובל." הוא אמר למסך, נופף לה והסתובב אלי, "מה קרה?"
"ירדן. היא דמוסית."
הוא חיבק אותי. "אני רק רוצה להגיד שמאה אחוז מהחברות הכי טובות שלי הן דמוסיות."
הצלחתי לחייך אליו, יותר עבור יובל מאשר מכל סיבה אחרת. "מזה אנחנו חוששים. מי רוצה להיות חבר שלך?"
הוא מירפק אותי, ויובל פלטה צחוק קצר. "תשמור עליו, בסדר?"
"אני לא בטוח למי את מתכוונת." אמרתי.
"אני אוהבת אותך."
"עדיין לא בטוח למי את מתכוונת."
יובל צחקה שוב, הפעם באמת.
אחרי שנפרדנו גבע הידק את אחיזתו בי. הוא לא היה יכול להישזר בי, לרכך את הכאב שלי. אבל הוא כן היה יכול לחבק אותי, ואני יכולתי לשקוע בחיבוק שלו.
"אני לא מבין איך... היא כל כך..." התחלתי, שאפתי וניסיתי שוב, "באיזה גיל איבחנו אותך?"
"רשמית? שבע. אבל אמא שלי אומרת שכבר בגיל שנתיים היא הרגישה שמשהו שונה אצלי." הוא הביט אלי, "ואותך?"
"רשמית? חמש. עושים אבחון לכולם בכניסה לגן חובה אצלנו." נשפתי לאט. "אבל ירדן רק בת שלוש."
"הבדיקות השתפרו מאז שהיינו ילדים." אמר גבע.
"הם רוצים לזהות אותנו מוקדם יותר." לא הצלחתי לעקור את המרירות מקולי.
"הם יצליחו, כולל אבחון טרום־לידתי מדויק." גבע איגרף את כף ידו. "שמעת את מה ששירן סיפרה, לא?"
הינהנתי. שירן נלחמה בכל כוחה נגד הצעת חוק שנועדה לזהות ילדים כמונו עוד לפני הלידה, להפריד אותם מההורים ולהכניס אותם למוסדות בפיקוח המדינה.
החלפנו מבטים אומללים, עד שגבע נאנח.
"עומר." הוא נישק את לחיי, "בוא למיטה."
באתי.
תמר
בזזזט. בזזזט.
זו שיחה? לא, אין סיכוי. אף אחד לא יתקשר אלי בשעה כזו. אני נועצת מבט בתקרה. היא מוארת רק בצהוב שנשפך מבחוץ. החלון סגור כי האחות טענה קודם שקר לשותפה שלי לחדר. השותפה שלי לחדר שבילתה שלוש שעות בלהתלונן בטלפון לאמא שלה שכואב לה הראש, ואחר כך לאחותה, ובסוף לבעלה. היא התעקשה על המונח הזה. "בעלולי, מה נשמע?", "בעלולי, מה שלומך?" בא לי להקיא מרוב סאחיות.
היא ישנה עכשיו, נוחרת בצורה לא סדירה. אני מקווה שבעלולי שלה מצליח להשלים שעות שינה, כי אני לא אצליח להירדם עם הרעש הזה. לא עם כל הסטרואידים בגוף שלי.
בזזזט.
אלה הודעות כנראה, אבל מי ישלח לי הודעות הלילה? דורון לא בתורנות, כי אם הוא היה בתורנות, הוא היה קופץ לבקר. שירן לא שולחת הודעות אחרי עשר בלילה. גבע בבית, לשם שינוי. אין סיכוי שהוא שולח לי הודעות עכשיו.
וזהו. אלה כל החברים שלי. אין אף אחד אחר שישלח לי הודעה.
בזזזט.
אני סופרת עד עשר. עשרים. בשלושים אני מחליטה להיכנע ולבדוק. מספר לא מזוהה, מתחיל בקידומת 00.
'הי'.
'ערה?'
'אני יודע שאת ערה, אבל חשבתי שזה יצחיק אותך'.
'זה יעבוד טוב יותר אם תסתכלי במקום לבהות בתקרה'.
אני מתאפקת לרגע אחד, והטלפון רוטט ביד שלי, וההודעה היא 'Made you look'.
זה ניצן. אני לא זוכרת מתי שלחתי לו את המספר שלי. התכתבנו קצת לפני הקרב, אבל הרוב היה בהשתקפויות, בקווי זמן שלא קיימים עבור אחרים אבל לגמרי קיימים עבורנו. הוא החבר הכי טוב של עומר בקווים אחרים, ונשאר רחוק כי ביקשתי ממנו לא להתערב. אולי אם ניצן היה מגיע לעזור לפני הקרב, כמו שהוא רצה, לא הייתי מצולקת עכשיו. אולי בקווים אחרים הוא באמת בא ואני באמת לא מצולקת, אבל אין שום טעם להסתכל על עתידים אחרים עכשיו, וממילא אני לא יכולה.
אני צוחקת בשקט ומקלידה, 'אידיוט'.
'את יודעת שאת הסיבה שבגללה יש לי מקלדת בעברית בסלולרי'.
'ואתה מנצל אותה כדי להפריע לי לישון'.
'למעשה, אני מנצל אותה כדי לשאול אם יש לך המלצות מה לראות כשאת בבידוד'.
לוקח לי רגע, ואני מתקשרת. "מה קרה?"
"חשיפה למאומת, אל תדאגי, אני אהיה בסדר."
"אז תגיד להם והם ישחררו אותך." אני עונה מיד.
"בניגוד אליכם, אצלנו התקנות אומרות שלא סומכים על מה שרואי עתיד אומרים."
"אצלנו התקנות אומרות לא להיות סתומים."
הוא צוחק, והצחוק שלו חמים יותר משדמיינתי אי־פעם, "תגידי, איך האבטיחים אצלכם?"
"אבטיחים של חורף. איכס."
הוא נאנח, "גם אצלנו. איזה באסה."
אנחנו מדברים עוד קצת על כלום, וכשאני סוף־סוף מפהקת, הוא מוודא שבסדר מבחינתי שהוא יתקשר שוב, ואני אומרת "ברור!" אולי קצת יותר מדי בהתלהבות, אבל זה לא אומר כלום, כי הוא מעבר לאוקיינוס, ואני כאן, במחלקה, בוהה בריבוע אור צהוב מושלך על התקרה, עם שכנה לחדר שנוחרת בצורה לא סדירה, ואני מחייכת בחושך ומצליחה להירדם.
בפעם הבאה ניצן מתקשר להודיע שהבדיקה שלו שלילית, כמו שהוא ידע מראש, אבל הוא אומר שלפחות השלים פער שהוא צבר בסדרות מדע בדיוני מטופשות, ובמשך עשרים דקות הוא נואם לי על שגיאות בדינמיקת הצוות בסדרות האלה. שבוע אחר כך אני מתקשרת, כי אני לא מצליחה להירדם, אפילו שאני בבית שלי סוף־סוף, ואין אף אחד שנוחר לידי, וניצן מציע לנחור בשבילי.
יום אחר כך הוא שולח לי הקלטה של עצמו נוחר, ואני יודעת שזה אמיתי, ואני כותבת לו תוך כדי צחוק, 'תזכיר לי אף פעם לא לישון לידך', והוא מחזיר לי, 'מי שבועטת בשותפים שלה למיטה מתוך שינה לא יכולה להיות בררנית', וכשאני מתקשרת אליו, הוא עדיין צוחק.
זה נמשך חודש, חודשיים, חצי שנה, שנה. אנחנו עוברים עוד גל ועוד סבב בידודים, ניצן מקודם בעבודה, ואני מבלה חצי יום בלהזכיר לו שהוא יודע מה הוא עושה, ושהוא התקבל על סמך המלצות אישיות, ואני יכולה לדמיין אותו פוסע הלוך ושוב בדירונת שלו, ובסוף מכריחה אותו לצפות איתי בתוכנית ריאליטי על זוגות שמנסים ללמוד לפסל בשוקולד, ושנינו צועקים הצעות לשיפור משתי יבשות שונות, שאף אחד מהאנשים בתוכנית לא מאזין להן.
למחרת ניצן טובע בעבודה, ואני לא מצליחה לדבר איתו שבועות חוץ מהודעות טקסט פה ושם שנשלחות בפער שעות שלא מאפשר לנו שיחה אמיתית.
שבועיים אחרי השיחה האחרונה שלי עם ניצן, כשאני מנסה להחליט אם לגיטימי לכתוב לו או להניח שהוא פשוט עסוק ולחכות שהוא יכתוב לי, גבע נכנס למשרד שלי, מתיישב בכיסא שמולי ונאנח. אני יודעת שהוא חושד שמשהו לא בסדר, ואני יודעת שהוא לא יודע איך לשאול אותי, וזה לגמרי בסדר מבחינתי כי אני לא יודעת מה לענות אם הוא ישאל חוץ מאשר להגיד "הכול".
"תמרי." הוא בועט ברגלי מתחת לשולחן כשאני לא מתייחסת אליו.
"אם יהיה לי כתם בוץ על המגפיים, אני הורגת אותך. זה עור הפוך וזה יקר." אני מאיימת, סופרת עד שלוש ומרימה אליו עיניים.
יד שמאל שלו מגובסת, ואשמה דוקרת אותי. לפני הקרב הייתי יכולה פשוט להציץ ולהזהיר אותו. אולי אפילו ללכת איתו להפגנה ולמנוע את זה. עכשיו אני רואה מטושטש את העתידים, וזה עדיין גורם לי כאב ראש כשאני מנסה להתרכז או, חס וחלילה, להסיט עתידים. מזל שיש לי את הבוסית המתחשבת ביותר בעולם, ושגבע התעקש שנלך ללמוד, "כי יהיה כיף לאכול ביחד בהפסקות", כך שלפחות יש לי את התואר שלי ואת הניסיון המספק כדי לעשות ניתוחי מגמות של מבנה השוק. לא באותה משכורת, אבל לפחות עבודה כלשהי.
הוא נראה טוב. שנתיים אחרי הטיפול האחרון הוא כבר נראה בדיוק כמו פעם. השיער שלו גדל מחדש וחזר לבלגן הלא־הגיוני ששרר בו קודם, הגבות, הריסים. הדבר היחיד שמעיד על מה שהוא עבר זה העצב הקבוע שמושך בזוויות עיניו. אני תוהה אם זה ככה גם אצלי, ומגרשת את המחשבה.
"אתה חייב להסתפר."
גבע מושך בכתפיו, "עומר אוהב את זה."
"עומר ממש לא אובייקטיבי לגביך."
"וטוב שכך." הוא מחייך, ואני מחייכת חזרה, כי אם יש משהו אחד יציב בעולם הוא העובדה שהחיוך שלו תמיד יגרום לי לחייך. הגבס שלו כבר מלא בציורי עט דקיקים, כאילו עומר בילה את כל הלילה בלצייר על הגבס במקום לישון. אני מזהה רובוט אוחז אפרוח עם קליפה על ראשו, חתול מערבב נוזל מעלה אדים בקדרת מכשפות, ומשהו שנראה כמו דו־קרב בין נרוואל לברווזן.
"אתה לא אמור להיות בעבודה?"
לרגע החיוך שלו קטֵן, "בוקר בבית חולים. אחרי שהשבר יחלים, הם רוצים לנסות שוב כימו." הוא מחקה את הקול של מנהלת המחלקה שטיפלה בשנינו, "זה לא כי אתה חולה, זה כי הדיכוי
של מערכת החיסון יכול לסייע ב..." הוא עוצר, "למי אכפת,
באמת."
לי, לי אכפת, אבל ברור שאני לא יכולה להגיד לו את זה. "מה דורון אומר?"
"דורון חושב ששווה לנסות." גבע מושך בכתפיו, אפילו שאני יודעת שהוא יודע שהתנועה הכביכול־אגבית הזאת לא משכנעת. "הוא מצא איזה שני תיאורי מקרה בדרום־מזרח פיזדילוך על אמפתים ששרדו קרבות והחלימו, והשתמש בהם כדי לנסות לשכנע אותי שזה רעיון טוב."
"הצליח?"
גבע נד בראשו, "לא מתכוון לבלות עוד פעם חודשים מעל האסלה ולהתמודד עם הפרצוף האומלל של עומר רק בשביל אולי להרגיש יותר משבריר של אנשים אחרים." הוא בוחן את פני, "ואצלך?"
"הם חושבים שאולי כדאי שוב בוסט סטרואידים. כאילו שיש לי כוח שוב פעם להתנפח, לא לישון בלילה, להתחצ'קן, ובסוף שהמינימום של האפקט ייעלם ברגע שמתחילים לרדת במינון."
"בדיוק." גבע מהנהן, "הם לא מבינים שהסבל הזה היה שווה אם זה היה עובד."
"אולי נציע להם לגוון," אני קורצת אליו, "סטרואידים אצלך וכימו אצלי?"
הוא מושיט יד לתלתל שחמק מהגומייה שלי, "את באמת רוצה לוותר על הרעמה? לכי על מספריים, יהיה קל יותר להתמודד עם זה."
אחרי הקרב, כששנינו שכבנו מרוקנים לגמרי בבית החולים, דקרו את שנינו בלי סוף. לקחו ממני כל דגימה שאפשר כדי לבדוק מה בדיוק עשינו ואם אפשר לתקן את זה. גבע טען שהם מנסים לשכפל את זה, אני אמרתי לו שהדרך היחידה לעשות את זה היא להתחיל קרב מלא במרכז עיר מודרנית, ולשנינו לא היה באמת כוח להתווכח. אני עדיין יכולה להרגיש את הכוח שלי מרחף בשולי ההכרה שלי, מראה לי מדי פעם השתקפויות, קווי זמן קרובים מספיק אלי, אבל אני לא מסוגלת לגעת בהם או לתקשר איתם. כמו כוח רפאים שאי אפשר להשתמש בו, רק לחוש אותו.
משהו אצל גבע נראה עוד יותר מוטרד משציפיתי. "יש עוד משהו חוץ מהגבס והכימו?"
"אתמול דיברנו עם רשף ויובל." הוא מתחיל. עוצר. נע בכיסא ואומר, "האחיינית של עומר דמוסית."
לעזאזל. זה היה צפוי, יובל ורשף שניהם יסודות, ועומר הוא ריגשי, מה שאומר שהגנטיקה שלהם מראש נטתה לכיוון של כישוף נפש. אבל באמת היה עדיף שהילדה הזאת תצא יסוד.
"לא ראית אותה במקרה, נכון?"
אני נדה בראשי. "רחוקה מדי, כנראה." שזה שקר, כמובן, כי לפני הקרב לא חיפשתי שום דבר מלבד דרך להשאיר את גבע בחיים, ואחרי הקרב לא ראיתי כלום יותר, אבל אין לי איך להגיד את זה לגבע, ולכן אני שותקת.
הטלפון שלי מזמזם. גבע רוכן לפנים ומבחין בשם.
"ניצ?" הוא מרים גבה.
"ניצן." אני חוטפת את הטלפון לפני שהוא יספיק לשאול עוד משהו.
'תפסיקי לדכא את גבע'.
ואז, 'שמת לב לתאריך?'
אני בודקת בלוח השנה. אוי. זה השבוע. מחר, אם אני זוכרת נכון. בקו שבו אנחנו מפסידים בקרב על הכיכר ניצן ואני נפגשים לפני ארבע שנים, ומחר אני מגלה שאני בהיריון. נדמה לי שזה מחר. ואני, כמו סתומה, לא טרחתי להתקשר לניצן. ברור שהוא עדיין מסוגל לראות את הבת שלנו. אני לא יכולה לראות את הקווים האלה יותר, וזה כואב פחות. אחד היתרונות היחידים של הנכות שלי. לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי. אני מוחה את עיני מהרטיבות שאני מנסה להתעלם ממנה.
'לא מנסה לגרום לך לבכות'. הוא כותב, ואין לי שום יכולת להמשיך להתכתב איתו, ואני מסמנת לגבע "רגע", ומתקשרת.
"הי." הוא עונה מיד.
"אז היום מדכאים אותי?"
הוא צוחק. יש לו צחוק נמוך, מעושן, אפילו שהוא הפסיק
לעשן. אבל ארבע־עשרה שנים לא הולכות ברגל, וזה הקול שלו, והוא חמים ומוכר מדי. "אני לא רוצה לדכא אותך. אני רק לא רוצה שתסתכלי על לוח השנה בהמשך היום ותתחילי לבכות כשאני לא בסביבה."
הו, זה כל כך טיפשי, וכל כך גרוע, ובכל זאת נפלט לי, "אז בוא."
המשך הפרק בספר המלא