וכיתתו

פתח דבר

לפני למעלה מעשור נפגשנו, שני מחברי הספר שלפניכם, בהלוויה של חברה משותפת. מן המפורסמות הוא שמטיבן של הלוויות לעורר, לצד הצער והעצב, גם מחשבות על השנים החולפות ועל התמורות המלוות אותן. אולי משום כך מצאנו את עצמנו מקוננים לא רק על אובדנה של חברה יקרה, אלא גם על הסכסוך הישראלי־פלסטיני שבמקום להתקדם בדרך לפתרון, רק הולך ומתעצם עם השנים. למה, בעצם? הרי בכובעינו הפרטיים, העיתונאיים והדיפלומטיים, חזינו שנינו במשך השנים בסכסוכים אחרים, שבהם הצליחו הצדדים הניצים להתקדם לקראת פתרון — ולפחות לעצור את שפיכות הדמים.

כיצד הצליחו הם במקום שבו אנחנו נכשלנו, ועדיין נכשלים? השאלה לא הניחה לנו, והחלטנו שמוטב להפנות אותה אל מי שייטיבו להשיב יותר מאיתנו. החלטנו לצאת תחילה למסעות משותפים אל שני איים שהיו קרובים לליבנו — קפריסין הקרוב ואירלנד הרחוק ממנו — ולשוחח עם בני העֵדות השונות הגרים שם.

ובאמת, כבר אחרי כמה חודשים יצאנו לדרך. דיברנו עם טורקים ויוונים בקפריסין, ועם פרוטסטנטים וקתולים בצפון אירלנד. חשבנו שנוכל לשמוע מפיהם על הדרך שהם עשו (ועדיין עושים) לקראת הפתרון, להבין כיצד הצליחו לסלק מחייהם את האלימות הפוליטית, ואולי גם ללמוד מדוע אנחנו, בניגוד אליהם, דורכים במקום כבר עשרות שנים בסבב אחר סבב של אלימות נוראה.^I

נפגשנו עם שונאים תאבי נקם ועם שוחרי שלום ופיוס; עם פליטים שרכושם נגזל ועם דיירים בבתים לא־להם; עם בני המיעוט המושפל והחרד ועם אנשי הרוב שהרגישו מתומרנים ומרומים; עם כובשים ועם נכבשים; עם מתנחלים ועם רודפיהם; והקשה מכול, עם בנים ועם בנות למשפחות שכולות ומצולקות, שתיעלו את סבלם באופנים שונים.

פגשנו אנשים שלא הצליחו לפרוץ את מעגל התסכול, הכאב והנקמה, ולצידם גם יזמי שלום אמיצים ומרחיקי רְאוֹת. פגשנו אנשים שהתרווחו בבועת הקונצנזוס הלאומי — וכנגדם אנשים שהרהיבו עוז ויצאו לנשום את האוויר הדליל שמחוצה לה. פגשנו טרוריסטים אשר שינו את חייהם ואת עמדותיהם מן הקצה אל הקצה, והיו לפעילי שלום ופיוס.^II

בכל אחד ואחד מהמקרים ברור היה לנו כי הסכסוך שזור עד לבלי הפרד בחייהם של בני שיחנו. רבים מהם שילמו בגינו מחיר אישי כבד, וכולם ללא יוצא מן הכלל אמרו שהיו מעדיפים לחיות בלעדיו, אבל נדמה שלפחות כמה מהם מתקשים לוותר עליו.

לא כל מה ששמענו אהבנו, אבל הקפדנו להביא את הדברים בשם אומרם ולהפריד עד כמה שניתן בינם לבין הפרשנות שלנו.

יותר מכול מצאנו כי בהינתן הנסיבות המתאימות, גם בסכסוכים המרים ביותר — ואלה אכן היו סכסוכים קשים ועקובים מדם — ניתן בסופו של דבר להגיע לפתרונות יצירתיים.

אחד היסודות המהותיים ביותר המאפשרים פתרון של שלום, כך למדנו, הוא עקרון ה״הדדיות של כבוד״ (Parity of Esteem). עניין זה שב ועלה בכמה וכמה מן הראיונות שערכנו. לפעמים הופיע בניסוח זה ולפעמים בניסוחים אחרים, אך חשיבותו הייתה ברורה. למעשה, אנו עצמנו כינינו אותו בתחילה ״חוק ניאזי״, על שם אחד המרואיינים הקפריסאים שלנו.

״המפתח לפתרון של סכסוך,״ אמר לנו למשל הלורד אוֹלְדֶרְדַייס, פסיכיאטר ופוליטיקאי אירי בכיר, ״הוא ביחסים בין האנשים, בעיקר בין אלה שנושאים ונותנים. אחרי שהמנהיגים והעמים מתגברים על השחצנות ועל הבוז, ההסדר בדרך. צריך להבין שלא ניתן להגיע לשם, אם אין לכל אחד מהצדדים self esteem.״1

״נוסחת ה'הדדיות של כבוד',״ המשיך והסביר, ״סיפקה מסגרת שהייתה חיונית להתקדמות המשא ומתן באירלנד. במשך עשרות שנים קודם לכן הצדדים היריבים המעורבים בסכסוך האירי התייחסו זה לזה בבוז ובעוינות שלא ייאמנו. הדדיות של כבוד נוצרה בהדרגה, רק אחרי שבריטניה ואירלנד הצטרפו שתיהן לאיחוד האירופי — ובעיקר אחרי שהקתולים שיפרו את מצבם הכלכלי וההשכלתי.״

״הבעיה אצלכם,״ אמר הלורד, ״היא שאין אצלכם הדדיות של כבוד לא רק בין הצדדים היריבים, אלא גם בתוך שתי החברות עצמן. אין כבוד בין אשכנזים, ספרדים, חרדים וערבים, אז איך תהיה הדדיות של כבוד עם האויב הפלסטיני? וגם בעם הפלסטיני, אנשי פת״ח מסתכלים בבוז על החמאס. יתר על כן, לפלסטינים רבים אין כבוד כלפי עצמם וכלפי מנהיגותם. רבים מהם התביישו בזמנו בערפאת וגם אם לא הודו בכך, בזו לו על התנהגותו ועל שגיונותיו — ומאוחר יותר הִרבּו לדבר על שחיתותו של אבו מאזן.״

״כאשר אין הדדיות של כבוד בתוך החברה עצמה,״ סיכם הלורד, ״חלקים ממנה נוטים לשמר את תחושות העליונות והעוינות כלפי האויב. באשר לפלסטינים, חיזוק של הביטחון והכבוד העצמי בצד שלהם יוכל אולי להקל על המנהיגות הישראלית לראות בהם פרטנר שווה מעמד. במובן זה, שדרוג תנאי החיים עשוי לשמש פתח ליצירת הדדיות של כבוד, אך בשום אופן לא לזניחת החלומות הפוליטיים.״

במילים אחרות, העולם הוא אינו ״משחק סכום אפס״. ניצחון של צד אחד אין פירושו תבוסה של צד אחר, אלא להפך: אם צד אחד מרגיש מובס, התוצאה הכמעט בלתי נמנעת היא תבוסה ארוכת טווח של כל הנוגעים בדבר.

לפיכך, הצד החזק בסכסוך אמור לשאוף דווקא לחזק את הצד החלש, ולא להחלישו עוד יותר. שיפור מצבו הכלכלי והחברתי של הצד החלש יסייע להעצים הן את כבודו ואת ביטחונו העצמי, והן את הכבוד שרוחש לו הצד החזק. לא מדובר ב״פרס״, ב״מחווה״ או ב״גֶזר״, כי אם באינטרס משותף מובהק, ואף קיומי. 

* * *

למותר לציין כי המציאות בקפריסין, בצפון אירלנד ובדרום אפריקה אינה דומה כיום כלל למציאות הישראלית־פלסטינית המדממת: באירלנד כבר קיים הסכם המיושם בהצלחה; בקפריסין הסכסוך אמנם לא נפתר, אך נשלט ואינו מביא עוד לשפיכות דמים; בדרום אפריקה הסכסוך נפתר במלואו, אך השלווה המיוחלת לא הגיעה; ואילו אצלנו, כידוע, הסכסוך אינו נשלט ופתרונו אינו נראה באופק.

ההבדל המרכזי בינינו לבינם כיום הוא ברמת האלימות הפוליטית: בקפריסין, באירלנד ובדרום אפריקה היא נדירה מאוד, ואילו אצלנו היא מתפרצת שוב ושוב במלוא קטלניותה. לכך יש להוסיף, כמובן, עוד שלל הבדלים הנגזרים מן הנסיבות ההיסטוריות. ואולם דווקא בהקשר ההיסטורי שב ונגלה לעינינו גם מכנה משותף מובהק: המורשת הקולוניאלית הבריטית, אשר הסיתה אוכלוסיות זו נגד זו, ליבתה את הסכסוכים לצרכיה והותירה אחריה להבות של אלימות שלא דעכו במשך עשורים רבים.

כך היה בקפריסין, אשר בה פגשנו מרואיינים שתיארו מדיניות בריטית פלגנית וסכסכנית, שהסיתה טורקים־קפריסאים נגד יוונים־קפריסאים, ולהפך; כך היה באירלנד, אשר רבים מתושביה עדיין מאשימים את הכובש הבריטי בזלזול, בקיפוח, בניצול ואפילו בשעבוד האירים הקתולים לצורכיהם של בריטניה ומתנחליה; וכך גם בדרום אפריקה, שם רבו הטענות כלפי בריטניה הן מצד הציבור האפריקנרי הלבן (שהבריטים כלאו את אבות אבותיו במחנות ריכוז) והן מצד הציבור השחור (שזעם על תמיכתה של בריטניה הפוסט־קולוניאלית באפרטהייד, עד לרגעיו האחרונים).

הטענות הללו נגד הבריטים העלו בנו גם מחשבות על הסכסוך שלנו: בהצהרת בלפור נכתב במפורש כי ההגדרה העצמית היהודית לא תבוא על חשבונם של ה״תושבים הילידים״, אך דומה כי מאז עמדו הבריטים בהבטחתם ליהודים — והתנערו מן ההבטחה שנתנו לפלסטינים.

מורשת קשה זו של הקולוניאליזם הבריטי מעלה כמו מאליה שאלה בלתי נמנעת: מה באשר למעורבות הבינלאומית בפתרונם של סכסוכים?

כישראלים למודי מעורבות בינלאומית (ובעיקר אמריקאית), אין ספק שאנו יכולים להיות אסירי תודה על התרומה האמריקאית לשלום בינינו למצרים ולירדן, ואפילו לשינוי הדרמטי ביחסינו עם איחוד האמירויות ועם בחריין. אך מה באשר ליחסינו עם הפלסטינים? בהקשר זה המעורבות האמריקאית לא לגמרי הועילה, ויש הטוענים כי אף הזיקה.

מבחינה זו, רשאים הקפריסאים להיות מאוכזבים מהעולם כולו. הסכם ציריך, שכונן ב־1960 את הרפובליקה הקפריסאית המאוחדת בחסות בריטית, יוונית וטורקית, החזיק מעמד פחות מארבע שנים — וכל ניסיון מאוחר יותר של האו״ם לפתור את הסכסוך באי נחל כישלון חרוץ גם במקרים שבהם זכה לתמיכה אמריקאית, אירופית ורוסית גם יחד. שיאו של הכישלון המתמשך הזה היה תוכניתו של מזכ״ל האו״ם קופי אנאן, שקרסה ב־2004 ולא שבה לחיים עד למועד צאתו של הספר שלפניכם.

באירלנד, לעומת זאת, השפיעה המעורבות הבינלאומית לטובה — וניתן אף לטעון כי היא־היא זו שאִפשרה להביא את הסכסוך הארוך והעקוב מדם לכלל סיום. זאת, בין היתר, הודות לוועדה בראשותו של המשפטן ואיש זכויות האדם הנורווגי טוֹרקֶל אוֹפּסַל, שיצרה את נוסחת ה״הדדיות של כבוד״ אשר תוארה לעיל, והודות לסנטור האמריקאי ג'ון קרי, אשר הטמיע אותה בהסכם יום שישי הטוב.

כך גם בדרום אפריקה. המעורבות הבינלאומית — ובכללה הסנקציות הגורפות — הייתה חשובה מאין כמוה להפלת שלטון האפרטהייד. ספק אם המאבק הפנימי האמיץ והנחוש, שניהל הציבור הדרום אפריקאי עצמו, היה מצליח בלעדיה.

האם ייתכנו מהלכים בינלאומיים אמיצים, נחושים ומוסריים מן הסוג הזה גם כיום, כאשר גל של פופוליזם לאומני, המסית אוכלוסיות זו נגד זו וחותר תחת הישגיהן הגדולים של הדמוקרטיות מאז מלחמת העולם השנייה, מאיים לשטוף את העולם כולו?

ניתן רק לקוות שכן. 

* * * 

באשר לצורתו ולתוכנו של הספר עצמו: כל אחד משלושת שעריו מתייחס לסכסוך אחר (בקפריסין, בצפון אירלנד ובדרום אפריקה) ומחולק כשלעצמו לכמה חלקים: סקירה היסטורית, סיפור אישי משלנו וכמובן הראיונות עצמם. ניתן לקרוא כל אחד מאלה בנפרד ולמצוא בהם עניין וטעם, אך אנו סבורים כי יש תועלת מיוחדת דווקא בקריאה רציפה, שתאפשר להבין את דברי המרואיינים לא רק כעדות אישית או כסיפור יחידאי, אלא גם כתולדה של רצף ארוך של מאורעות היסטוריים שהביאו בסופו של דבר להזדמנות מן הסוג שאנו מייחלים לה גם כאן.

אנו מבקשים להודות לשגרירויות טורקיה, קפריסין, אירלנד ודרום אפריקה על הסיוע שהעניקו לנו במסעותינו ובנגישות למרואיינים, וכן לעשרות החברים באירלנד, בקפריסין ובדרום אפריקה שעזרו לנו בהשלמת המשימה. מעל לכול, תודה למרואיינים שפתחו את ליבם בפנינו ושיתפו אותנו בקורותיהם, בחוויותיהם, בלבטיהם ובתקוותיהם. תודה חמה לד״ר מירון בנבנשתי ז״ל, שעזר לנו לחדד את מסקנותינו. תודה מיוחדת גם לגיורא רוזן, עורך הסדרה, לאסף שור, העורך הספרותי, ולדינה מרקון, עורכת הלשון.

אלון ליאל

יהודה ליטני

חלק א'

קפריסין

אלון ליאל

מסעות בקפריסין

ניאזי, מסעדן ומלונאי צפון קפריסאי, מעולם לא היה מעורב בפוליטיקה. גם רקע אקדמי אין לו. ובכל זאת, הראיון שערכנו איתו בקיריניה ב־2011 היה מבחינתנו שיעור מאלף, אשר כונן מחדש את הידע ואת האינטואיציה שלנו בכל הנוגע ליישוב סכסוכים.

ניאזי העביר לנו את השיעור הזה על שפת הבריכה של מלון דניזקיזי ('בתולת הים') שבבעלותו, לבוש בבגד ים. בדיעבד מצאנו כי דבריו של ניאזי מגובים בשלל מחקרים אקדמיים, שכתבו אי־אילו מומחים ליישוב סכסוכים.

הוא לא קרא אף אחד מן המחקרים האלה.

ביום אביבי אחד באפריל 2023, תריסר שנים לאחר אותו ראיון מכונן,² שבתי אל שדה התעופה של לרנקה לבדי. יהודה, חברי ושותפי לכתיבת הספר, כבר לא היה בין החיים. חשבתי עליו כשעליתי למכונית שאספה אותי בשדה התעופה, שוב בדרך אל מלון דניזקיזי. תהיתי מה היה אומר על הפגנות הענק נגד ההפיכה המשטרית בישראל ועל האירועים האלימים שבדיוק התחדשו, כהרגלם, בגדה המערבית.

התנערתי משרעפיי רק למראה תור המכוניות הארוך להפליא שנמתח לפני מעבר הגבול בין דרום האי היווני לצפונו הטורקי. ״הם באים לקנות אצלנו דלק,״ אמר לי רמדאן, הנהג שאסף אותי בשדה התעופה, ״יותר זול אצלנו מאשר בדרום.״

המכוניות שעשו את דרכן מהדרום צפונה גדשו שלושה נתיבים. כשחצינו את הגבול ראיתי עומס דומה של מכוניות, שעשו את דרכן בחזרה מהצפון. כמי שעבר לא פעם בין שני חלקי קפריסין, הופתעתי מאוד: בעבר הייתה התנועה שם דלילה מאוד, מכונית אחת כל חמש דקות.

בזמן הנסיעה בצפון האי הבנתי שהשינוי הוא דרמטי יותר ממה שחשבתי, גם אם הוא התרחש בהדרגה: הצפון נראה כמו הדרום, כמו אירופה. סניף ברגר־קינג ועליו הלוגו המוּכּר, הבהיר שתם למעשה עידן הסנקציות החמורות כנגד צפון קפריסין. חלונות הראווה היו גדושים כל טוב והמסעדות הרבות היו מלאות אדם, אף שהיינו בעיצומו של חודש הרמדאן.

עשרים שנה קודם לכן עמד סחר החוץ של הצפון על כשישה אחוזים בלבד מכלל סחר החוץ הקפריסאי; ספינות מרחבי העולם לא יכלו לעגון בנמלי הצפון; והתוצר הלאומי הגולמי בצפון הטורקי של האי הגיע לכרבע או כשליש מהתוצר הלאומי הגולמי בדרומו היווני. את השינוי שהתרחש במרוצת עשרים השנים הללו לא חוללו הפרשי המחירים, לא הנופים ואפילו לא בתי הקזינו. השלום הוא שהיה אחראי לכך: השלום ברחובות, אשר הקדים את השלום בין הפוליטיקאים הניצים שנותרו הרחק מאחור.

כשראיינו את ניאזי לראשונה, יהודה ואני, הוא היה בן שמונים ואחת. כעת כבר מלאו לו תשעים ושלוש. רציתי לספר לו שהחלטנו לקרוא לספר שלנו, שסוף סוף יראה אור, על שמו. לא היה לי מושג איך ניאזי, המוּכּר היטב לכל צפון קפריסאי אך מקפיד מאוד על פרטיותו, יגיב.

כשנכנסתי אל לובי המלון, ואיתי חברי הטוב ארדיל נאמי,³ קיבל את פנינו אחמד, בנו של ניאזי. הוא היה חיוור. ״לא תאמינו,״ הוא אמר. ״אבא עשה הבוקר סיור שגרתי במלון ונפל. הנכד לקח אותו לבית חולים לצילום... אנחנו מחכים לתוצאות ה־MRI.״

רגע לאחר מכן הטלפון של אחמד צלצל. התוצאות הגיעו: אין שבר, ניאזי בדרך חזרה הביתה מבית החולים בניקוסיה.

נשמנו כולנו לרווחה, והתיישבנו לקפה. אחמד ידע בדיוק למה באנו. ״היום, במבט לאחור, אני מבין שאבא צדק,״ הוא פתח. ״אני אף פעם לא הצלחתי להיפטר לגמרי מרגשות הנקם כלפי היוונים, ועד עכשיו אני לא מאמין שבאי הזה יהיה פעם הסכם, אבל חמישים שנה ללא אלימות עשו את שלהן. בשנים האחרונות אין אפילו שיחות, אבל גם אם האי הזה עדיין רווי שנאה הדדית, העשייה היומיומית ניצחה, והעיקרון של אבא מוכיח את עצמו: המבט תמיד קדימה.״

הוא עצר לרגע ואז אמר: ״את המלון הזה קנה אבא בניגוד להמלצה של כולנו. לא היו בכלל תיירים, והמלון היה כולו מופצץ — לא נשאר חלון שלם אחד. אבל אבא התעקש. כשאני קמתי בלילה מזיע, אחרי סיוטים על בן הדוד שנהרג לי מול העיניים או על אש המרגמות שהיוונים הורידו בלימסול על ריכוז הנשים והילדים שלנו, אבא דיבר איתי על זה שהוא רוצה לפתוח עוד מסעדה.״

כך אכן היה: ניאזי, הפליט הקשיש מהדרום, לא הסתפק במלון, אלא גם פתח שלוש מסעדות בקיריניה, אחת בפמגוסטה ושתיים בניקוסיה. כל זאת, לאחר שהמסעדה הראשונה שלו — 'ניאזי'ז', בעיר לימסול שבצד היווני של האי — נהרסה לאחר הפלישה הטורקית ביולי 1974. הוא לא שכח, אבל בהחלט סלח. ״אף פעם לא הבנתי איך הוא היה מסוגל,״ אמר לנו אחמד.

הרבה אנשים ראיינו בקפריסין במשך שנות כתיבת הספר — את כולם תמצאו בדפים הבאים. השנאה שניכרה בדבריהם של רוב המרואיינים הקפריסאים משני צידי המתרס הייתה לפעמים כמעט קשה מנשוא. פחד ודעות קדומות מצאנו בכל מקום, אבל שנאה כזאת לא מצאנו אצל האנשים שהעידו על שני הסכסוכים האחרים שסקרנו, בדרום אפריקה ובאירלנד.

ניאזי, בניגוד לרבים מסובביו, הצליח להניח לשנאה. בזכותו ובזכות אחרים כמוהו הגיע למעשה השלום לאי, גם אם רוב התושבים בשני חלקי קפריסין עדיין אומרים ש״אין שלום ולא יהיה פיוס״.

כרוניקה של פירוד

הדרמה הפוליטית של האי השכן מעולם לא העסיקה במיוחד את הציבור הישראלי, השקוע כבר עשרות שנים עד צוואר בדרמות שזומנו לו עצמו. כנער תל אביבי צעיר שמעתי כמובן על ״ילדי קפריסין״ שהיו מבוגרים ממני בכמה שנים בלבד, ונולדו למעפילים שהגיעו לחופי ישראל וגורשו בידי הבריטים אל האי הסמוך, שהצטייר בעיניי כאדמת מקלט מצילה נפשות. גמעתי בשקיקה גם כל מה שסיפרו החברים שנסעו עם ההורים ל״חוצלארץ״ הקפריסאי — גן עדן שבשנות השישים המוקדמות אפשר היה לרכוש בו מגהץ אדים בזול ואפילו לשתות קוקה קולה, שהייתה אז סמל של קִדמה וחיים טובים ולא הגיעה באותן שנים לישראל בגלל אימת החרם הערבי.

כילד ואפילו מאוחר יותר, כמבוגר, לא יכולתי להכניס את ״תקופת הזוהר״ הקפריסאית הזאת לפרופורציה הפוליטית המתאימה. היא נמשכה בעצם שלוש שנים בלבד: מ־1960 ועד 1963. רק היום אני מבין שהשנים ההן היו היחידות בהיסטוריה הארוכה של קפריסין, שבהן נהנה האי גם מעצמאות וגם משקט פוליטי פנימי: עד 1960 שלט בו המנדט הבריטי, אשר נאבק בחמש שנות שלטונו האחרונות במרד יווני־קפריסאי שמנהיגיו תבעו ״אֵנוֹסִיס״ (פירוש המילה היוונית ״אנוסיס״ הוא ״איחוד״, ובהקשר הקפריסאי הכוונה היא לאיחוד עם יוון), ומשלהי 1963 כבר גאה המתח בין היוונים לטורקים.

למעשה, קפריסין נוהלה במתכונת רשמית יוונית־טורקית במשך כ־14 שנים בלבד: בחודש יולי 1974 כבשו הטורקים את השליש הצפוני של האי. בעקבות זאת 160 אלף יוונים נסו דרומה וחמישים אלף טורקים נמלטו צפונה. חומה עבה ביתרה את ניקוסיה; גדר הוצבה לרוחבו של האי וחצצה בין היוונים שבדרום המשגשג לבין הטורקים שבצפון המתבוסס בעוניו, שביטחונו נסמך על התותחים של צבא טורקיה.

בשנות התשעים של המאה העשרים נעשתה קפריסין יעד מבוקש לתיירות הישראלית. אלה מבין התיירים הישראלים שהתקרבו למעבר הגבול בלֶדְרָה־פּאלאס, בלב ניקוסיה, ודאי חזו במיצגי השנאה שהשמיצו את טורקיה ואת אכזריותם של חייליה. מי מהם שביקרו במקום בימי שישי אחר הצהריים נתקלו גם בנשים לבושות שחור שקוננו על היעלמם של קרובי משפחה בקרבות. הישראלים שהרהיבו עוז וחצו את הגבול בין הדרום היווני השלֵו לבין הצפון הטורקי המנותק והמוחרם, יכלו לחזות במיצג שנאה אנטי־יווני מקביל מצדו הטורקי של הגבול — ולמהר לחזור דרומה (אסור היה ללון בצפון האי).

ראשוני המתיישבים הטורקים בקפריסין היו פקידי האימפריה העותומאנית, ששלטה בו מ־1571 ועד 1878, ועליהם התווספו ברבות הימים סוחרים וחקלאים טורקים. ב־1878 עברה השליטה באי לידי הבריטים, שהחזיקו בה עד להכרזת עצמאותו ב־1960.

עם זאת, השפעתה של התרבות ההלניסטית על האי הייתה ונשארה ניכרת (הוא אפילו נחשב למעונה של אלת האהבה היוונית, אפרודיטה). רוב תושביו ראו בעצמם יוונים ודגלו ב״אנוסיס״ עם יוון. בראשית המאה ה־19, כאשר פרץ המרד היווני נגד האימפריה העותומאנית, קפריסין אף שיגרה ליוון לוחמים.

הבריטים, כמובן, לא ראו את שאיפתם של היוונים־הקפריסאים בעין יפה. הואיל והגשמתה הייתה שמה קץ למנדט הבריטי בקפריסין, הם עשו כמיטב יכולתם לחבל בה. במהלך שנות השלושים של המאה העשרים אף אסרו על הנפת הדגל היווני באי, הגלו ממנו מנהיגים פוליטיים שתמכו ב״אנוסיס״ ואסרו כאלפיים יוונים־קפריסאים.

מאמצי הדיכוי הועילו, אך לא לאורך זמן: בעשור שלאחר תום מלחמת העולם השנייה שב וגאה גל הלאומנות היווני בקפריסין. סדרת המתקפות החמושות על מחנות הצבא הבריטי ועל מתקנים בריטיים אחרים באי ב־1 באפריל 1955 הייתה ראשיתו של המרד האלים שהנהיג ה־EOKA — הארגון הלאומי של הלוחמים הקפריסאים, שביקש לחתור ל״אנוסיס״.

מאבק זה לאיחודה של קפריסין עם יוון ליבה דחף לאומי שכנגד בקרב האוכלוסייה הטורקית באי — לא מעט בעידודה של בריטניה — וגרר מאבקים אלימים בין היוונים לטורקים.

התוצאה הייתה מרחץ דמים אכזרי ומתיש שהתחולל בשנים 1974-1963, והסתיים רק ביולי 1974, כאשר הצבא הטורקי פלש לצפון קפריסין וחילק את האי לשתי ישויות אתניות ומדיניות נפרדות. עשרות אלפי יוונים מצפון האי נמלטו כאמור דרומה, ואילו טורקים מדרומו עשו את הדרך ההפוכה. שני הצדדים הותירו מאחוריהם את מתיהם ואת רכושם. הטרנספר הדו־צדדי הותיר אלפים רבים משני הצדדים בגדר נעדרים. מאות מהם לא אותרו במשך עשרות שנים.

חלוקתה בפועל של קפריסין לדרום יווני ולצפון טורקי עשתה את המאבק לאיחוד האי עם יוון לנחלת העבר. הדרום והצפון היו לשתי ישויות יריבות ונבדלות. אם נותרה ליוונים באי שאיפה כלשהי להתמזגות לאומית עם יוון, מעתה ואילך היא הייתה רלוונטית לגבי דרום האי בלבד — וב־1 במאי 2004 התפוגגה, עם הצטרפותה של קפריסין היוונית לאיחוד האירופי במעמד שווה לזה של ״מדינת האם״, יוון. ה״אנוסיס״ נעשה בלתי אפשרי ובלתי רלוונטי כאחד.

גם לטורקים באי היה נראטיב משלהם: ״טאקסים״ (שמשמעו בטורקית ״חלוקה״ או ״הפרדה״). מאות אלפי הישראלים שביקרו באיסטנבול מכירים את המונח; הרי אין בעיר מקום מוּכּר יותר מכיכר טאקסים, בין המלונות מרמרה וגֵ'יילאן אינטרקונטיננטל, סמוך לרחוב איסטיקלאל המפורסם בחנויותיו. הכיכר הפכה ברבות השנים לסמל הלאומיות הטורקית: מדי שנה ב־29 באוקטובר, יום הרפובליקה, הפסלים בה מעוטרים בדגלים ובפרחים, וכאשר טורקיה זוכה בהישג מרשים בזירה הבינלאומית (בעיקר בכדורגל), הציבור יוצא לכיכר לחגוג בהמוניו.

לפי הנראטיב הטורקי, משעה שנפרדה קפריסין מן האימפריה העותומאנית, היא הופקדה בידי הבריטים בנאמנות בלבד. נדמה כי לתושבי האי הטורקים לא הייתה התנגדות עקרונית לכך, שכן הנוכחות הבריטית הייתה עדיפה בעיניהם עשרות מונים על ״אנוסיס״, כלומר, העברת האי לידיים יווניות.

מנהיגם הפוליטי הבולט ביותר של הטורקים בקפריסין בשנות השישים של המאה העשרים, ד״ר פאזיל קוּצ'וּק, סבר כי לאחר עזיבת הבריטים את האי, הוא אמור היה לחזור לידיים טורקיות — וגם טורקיה עצמה סברה כך. במובן מסוים סברו כך גם הבריטים, שבאמצע שנות החמישים של המאה העשרים החליטו כי אם היוונים באי יתמידו בדרישתם ל״אנוסיס״, יהיה צורך לערוך משאל עם בקרב תושביו הטורקים — ולחלק אותו לשתי ישויות מדיניות נפרדות, אם כך יעדיפו הטורקים.

הרוב היווני התנגד לכך, ראה בעמדה הבריטית התערבות לטובת המיעוט הטורקי וסבר כי מטרתה האמיתית היא הנצחת השליטה הבריטית באי.

משאל העם אמנם לא נערך בסופו של דבר, אך לאחר הפלישה הצבאית הטורקית האי אכן חולק מבחינה מעשית לשתי ישויות פוליטיות נפרדות, יוונית־נוצרית בדרום וטורקית־מוסלמית בצפון. לרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, שהוקמה ב־1983, יש כיום נשיא משלה, ממשלה משלה, פרלמנט משלה, בתי משפט משלה ודגל משלה — אך היא עדיין אינה בגדר מדינה עצמאית, והחרם הבינלאומי עליה בעינו עומד.

הסכסוך בין שתי הישויות היה מר וממושך. אחד הניסיונות המשמעותיים לשנות את המצב ולהביא לסיומו נעשה כמעט עשרים שנה לאחר הקמתה של הרפובליקה הטורקית, ב־2002.

ב־11 בנובמבר של אותה שנה הציג מזכ״ל האו״ם דאז קופי אנאן את תוכניתו לפתרון, והציע להקים בקפריסין מדינה משותפת ובה שני מחוזות נפרדים מבחינה גיאוגרפית, האחד יווני והאחר טורקי, על פי דגם הקנטונים השווייצרי.

קפריסין המאוחדת, הציע אנאן, תזכה להימנון חדש ולדגל חדש ותנוהל בידי מועצה עליונה, ובה שישה חברים. בראש המועצה יעמדו יושב ראש יווני וטורקי לסירוגין, והרכבה ייקבע, על פי הצעתו של אנאן, לפי גודל האוכלוסייה היחסי. המועצה העליונה תעסוק בענייני החוץ ובתקציב הלאומי. לענייני הפנים דוגמת חינוך, בריאות, תרבות וכן הלאה, ידאג כל מחוז כשלעצמו.

ההצעה לא התקבלה בעין יפה.

בצד היווני התקוממו לנוכח ההצעה להשאיר בצפון האי 6,000 חיילים טורקים, ואילו בצד הטורקי התנגדו לדרישה לסגת משבעה אחוזים משטח האי, כך ששטח המחוז הטורקי יצטמצם מ־36 ל־29 אחוזים משטח האי. העניין לא היה גיאוגרפי גרידא: על פי התוכנית, עשרות אלפי פליטים יוונים עתידים היו לשוב לאזור שיתפנה, ולמעלה מארבעים אלף טורקים המתגוררים בו היו נדרשים לפנותו במהלך עשרים שנה.

גם הדגל המוצע (פרי עמלה של ועדה מיוחדת שמינה האו״ם) עורר התנגדות. הוא כלל חמישה פסים אופקיים: כחול המזוהה עם יוון, לבן וצהוב המזוהה עם קפריסין, שוב לבן, ובתחתית אדום המזוהה עם טורקיה. אף שממשלות הדרום והצפון אישרו אותו בתחילה, נשיא קפריסין הטורקית ראוף דנקטש יצא חוצץ נגדו. ״לא ייתכן שהצבע האדום של טורקיה יהיה בתחתית,״ אמר. הוא גייס למאבק בדגל גם את פאבלוס, הבישוף של העיר קיריניה, שאף טען כי הדגל מעיד על כוונה להפוך את הטורקים באי ליוונים.

כל זה לא בישר טובות באשר לצעד הבא בתוכניתו של אנאן: משאלי העם, שנקבעו ל־24 באפריל 2004.

היה ברור לכול שהעם הקפריסאי אינו מתכוון לקרוא את 9,000 עמודי התוכנית בטרם יחליט, ויסתמך במידה רבה על עמדת המנהיגים. הכול ציפו, אם כן, לשמוע את עמדותיהם של אנקרה, אתונה והמנהיגים בשני חלקי קפריסין עצמם.

בטורקיה הייתה המגמה חיובית. ״לא קיבלנו כל מה שרצינו,״ אמר ראש הממשלה רג'פ טאיפ ארדואן, ״אך מדובר בתוכנית שתוכל להפוך את קפריסין לגן עדן של שלום ויציבות [...] לאיש אין זכות לדחות את ההסכם על הסף, בייחוד לא לפוליטיקאי־העבר שבזבזו שלושים שנה ללא הסדר.״ עבדוללה גוּל, שר החוץ הטורקי, הרחיב: ״ממשלות טורקיות קודמות תמכו בתהליך הכניסה של קפריסין היוונית לאיחוד האירופי [...] ובתמורה נעשתה טורקיה מועמדת לחברות מלאה באיחוד [...] כטורקי, גם אני הייתי רוצה עצמאות מלאה לצפון קפריסין, אך זה לא ישים ולא ריאלי. גם סיפוח צפון קפריסין לטורקיה אינו אפשרי [...] הסדר על בסיס תוכנית אנאן הוא האפשרות הטובה ביותר.״

האופוזיציה הפוליטית בטורקיה התנגדה לתוכנית (אונור אוימן, מנכ״ל משרד החוץ הטורקי לשעבר וחבר פרלמנט מטעם מפלגת העם הרפובליקנית, אף דיבר בזעם על ״הסכם כפוי הגרוע מהסכם כניעה״), אך העיתונות הטורקית ניצבה ברובה הגדול לצד הממשלה.

באתונה, לעומת זאת, היו פני הדברים מורכבים יותר. הממשלה ביוון אמנם הביעה את תמיכתה הרשמית בתוכנית אנאן ובמשאלי עם נפרדים באי, אך התמיכה היוונית הייתה נלהבת הרבה פחות מן הטורקית, אולי גם בשל העוינות של תושבי דרום קפריסין להצעה: ראש הממשלה הדרום קפריסאי, טאסוֹס פּאפּאדוֹפּוּלוֹס, ניהל קמפיין נגדה, ונדמה שממשלת יוון לא יצאה מגדרה כדי לקדם עמדה חלופית.

ובקפריסין עצמה ערב המשאלים נטו תושבי הצפון לטובת הצעתו של אנאן, ואילו תושבי הדרום נטו נגדה. המערכת הפוליטית המקומית געשה ורחשה, וגם הקהילה הבינלאומית לא טמנה ידה בצלחת. גונתר פרהויגן, הנציב האירופי להרחבת האיחוד, הודיע על כינוסה של ועידת מדינות תורמות שיסייעו במימון יישומו של ההסדר בקפריסין, אם יאושר במשאלי העם, ואף הבהיר כי סירוב יווני להסדר יניע את אירופה לחיפוש דרכים לביטול הבידוד של צפון קפריסין ותושביה. קולות דומים נשמעו גם מצד המערך הדיפלומטי האמריקאי. לפיכך, היוונים־הקפריסאים יכלו להניח ש״לא״ יווני לצד ״כן״ טורקי יובילו להסרת הבידוד הבינלאומי של צפון קפריסין, שהם דווקא ניסו אז להנציח אותו.

בסיכומו של דבר, רוב גדול — 65 אחוזים — אישר את תוכניתו של אנאן במשאל העם בצפון הטורקי, אך רוב גדול עוד יותר — כמעט 76 אחוזים — דחה אותה בדרום היווני.

הצעתו של מזכ״ל האו״ם קרסה. לכאורה, דחייתה של תוכנית בינלאומית שזכתה לתמיכת האו״ם, האיחוד האירופי והממשל האמריקאי גם יחד אמורה הייתה להביא לשינוי דרמטי בעמדתה של הקהילה הבינלאומית כלפי המתרחש באי. ואולם לא כך קרה בפועל.

אף שמועצת הביטחון, עצרת האו״ם והמזכ״ל עצמו ספגו סטירת לחי מצלצלת מממשלת קפריסין היוונית, שבוע בלבד לאחר דחייתה של תוכנית אנאן, ב־24 באפריל 2004, היא כבר הייתה לחברה מלאה באיחוד האירופי.

מנגד, גם התמיכה של תושבי צפון קפריסין במשאל העם לא הועילה להם במידה רבה: שום מדינה בעולם לא הכירה בעקבותיה ברפובליקה של צפון קפריסין, ואף שהאיחוד האירופי החליט להפשיר סיוע בסך 259 מיליון יוּרוֹ לפרויקטים בצפון הטורקי, הוא ציין במפורש כי ״שיתוף הפעולה הכלכלי אין פירושו הכרה״. גם תווית ״הכובשת״ הנצחית שהוצמדה לטורקיה בשל נוכחותה הצבאית המתמשכת בצפון האי לא הוסרה ממנה.

מעניין לציין, שדווקא בעמדה הישראלית בנושא חל שינוי מסוים: לאחר משאל העם הביעה ישראל נכונות לנוכחותו בארץ של נציג כלכלי צפון קפריסאי, ונציג כזה אכן פעל למעלה מעשור ברחוב הירקון בתל אביב. בעיצומו של המשבר בין ישראל לטורקיה המשרד נסגר. השגרירות הישראלית בניקוסיה אמנם הזהירה פומבית משקיעים ישראלים בצפון האי כי הם שמים את כספם על קרן הצבי, אך לא יצאה מגדרה כאשר גורמים ביוון ובדרום קפריסין מחו על פעילותם הכלכלית של ישראלים בצפון האי (למעשה, משרד החוץ נהג להשיב לדיפלומטים היוונים שמדובר בפעילות פרטית, שלא ניתן להגבילה במדינה דמוקרטית).

בשורה התחתונה, דחיית ההסדר שהקהילה הבינלאומית התייצבה מאחוריו לא גרמה לקפריסין היוונית נזק מדיני. בהקשר הישראלי, היו מן הסתם כאלה שהסיקו כי אם קפריסין הקטנה יכלה לעשות כן, קל וחומר שגם ישראל תוכל לעשות זאת בעתיד.