חמקן

פתח דבר

בבחירות שהתקיימו בשנת 1996 ניצח בנימין נתניהו, על חודו של שבר אחוז, את ראש הממשלה שמעון פרס, שירש את יצחק רבין שנרצח כחצי שנה קודם לכן. הייתי אז כתב מדיני בתחילת דרכו. מוניתי לתפקיד אחרי ארבע שנות שליחות מטעם "מעריב" בניו יורק. את מערכת הבחירות של 1996 ליוויתי מקרוב. התלוויתי לשמעון פרס וצפיתי בדרמה הפוליטית מטווח אפס בזמן אמת.
לאחר אותה מערכת בחירות קיבלתי פנייה משני גורמים, אנשי תקשורת (ונסתפק בזה), לכתוב במשותף ספר על מערכת הבחירות. הם ידעו שמרוכזת אצלי כמות אדירה של חומר שצברתי בחודשים שבהם סיקרתי מקרוב את הקמפיין, ורצו להפוך אותו לספר. חשבתי שזה רעיון טוב. השניים הביאו איתם מו"ל: יהודי דתי, חובש כיפה, תושב בני ברק, שהחזיק הוצאת ספרים קטנטנה, מאולתרת.
צללתי למשימה בהתלהבות. פגשתי עשרות מקורות, מכל המפלגות, העמקתי אל תוך מה שהתרחש במטות הבחירות של העבודה, של הליכוד ושל מפלגות נוספות, ועשיתי עבודת שטח. שותפַי לכתיבה התמקדו, בינתיים, בשיחות עם מי שהיה "ראש המטה האישי" של שמעון פרס המובס, הרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק. בשיחות שקיימנו במהלך העבודה סיפרו לי שותפַי כי ברק מספק חומר טוב על מה שקרה שם במטה, ומטיל את האשמה להפסד הצורב על מי שהיה מנהל המטה, חיים רמון. הם התלהבו מהחומר וניסו לשתף גם אותי בהתלהבותם. אני הייתי נלהב קצת פחות. ידעתי שרמון, אכן, האחראי הטבעי למפלה, אבל לא הייתי משוכנע שאהוד ברק יכול לנקות את עצמו בכזו קלות. כדי לשמור על דפוסים מקצועיים, ניסיתי לוודא שהם מתכוונים להיפגש גם עם רמון, ולשמוע את הצד שלו. הם הבטיחו שאכן כך יעשו. סמכתי עליהם. מדובר בסופו של דבר בשני סוסי תקשורת ותיקים ומנוסים.
כתיבת הספר לא נעשתה יחד, אלא בנפרד. כל אחד כתב את חלקו, עורך הספר איחד את החומרים. הספר יצא לאור. "ההתאבדות", קראנו לו, "מפלגה מוותרת על שלטון". בקריאה קפדנית של הספר, לאחר שיצא לאור, מצאתי שרמון סומן שם ותואר כמי שאחראי באופן בלעדי לתבוסה. שום אזכור לחלקו של ברק. להפך: ברק הוצג שם כמי שחזה את התבוסה, התריע מפניה ואף היה יכול למנוע אותה לו רק שעו לעצותיו. עד אז היה רמון נער הזהב של מפלגת העבודה. הספר ניסח כתב אישום נגדו, הרשיע אותו והוציא אותו להורג. ואני חתום על זה.
רמון ניסה להשיב מלחמה, נתן ריאיון נרחב ל"ידיעות אחרונות", אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. הקריירה שלו נבלמה, סיכוייו לרשת את פרס נגוזו. היורש הטבעי קרם עור וגידים תוך כדי תנועה, מתוך אבק המפולת. ניחשתם נכון, אהוד ברק.
אישית, לא לקחתי את זה ללב יותר מדי. ראשית, כי זה היה די קרוב למציאות. רמון היה באמת ראש המטה והממונה על הקמפיין. ברק, למרות שבעצם לא עשה כלום, באמת ניסה לערער פה ושם על הקונספציה של מטה ההסברה. ולכן התמונה שצוירה בספר לא היתה מופרכת מעיקרה אלא הגיונית, ושיקפה גם את הלך הרוח שרווח אז בציבור. הספר התקבל יפה, באותם ימים התחלתי להגיש את תוכנית הבוקר בערוץ 2, הייתי צעיר ונמרץ, ראיתי ברכה בעמלי, מאחורַי ספר, מה רע?
***

זמן קצר אחרי הוצאת "ההתאבדות" הגיעו אלי שני הסוסים הוותיקים בהצעה נוספת: "בוא נכתוב ביוגרפיה על ראש הממשלה החדש, על ביבי נתניהו." בניגוד ל"התאבדות", שנכתב ברובו בידי, הם הציעו שרוב הנטל ייפול הפעם על כתפיהם. אני אתן את מה שליקטתי באמצעות עבודתי השוטפת ככתב מדיני, מה שהיה עיקר העבודה: ילדותו, משפחתו וחייו של נתניהו לפני שנכנס לפוליטיקה. הם יעשו את השאר, הספר יצא כעבור פחות משנה ונקרא "נתניהו, הדרך אל הכוח". הוא ניתח את דמותו המורכבת של בנימין נתניהו באופן יסודי, תוך הבאת סיפורים ופרטים רבים שלא נודעו עד אז, ספר מאוזן שהכיל גם — ובנדיבות — את כל יתרונותיו וכישרונותיו של נתניהו. עם זאת, הוא לא חסך ממנו ביקורת. תמונת השער היתה בעייתית: נתניהו נראה בה נואם, מיוזע ומצדיע בסוג של מועל יד. זאת לא היתה פוזה שמישהו ביים, אבל היה אפשר לבחור גם בפוזה אחרת, ועצם השימוש דווקא בפריים הזה הסגיר כוונות.
***

ואז באו הסוסים הוותיקים בהצעה שלישית. "אהוד ברק הוא ראש הממשלה הבא," הם אמרו, "הגיע הזמן לכתוב ספר גם עליו." הספר על נתניהו יצא פחות משנה לאחר שנבחר לראשות הממשלה. אצל ברק, הם אמרו, אם נמהר, נוציא את הספר עוד לפני שייבחר, יהיו לו חיי מדף ארוכים. אמרתי; סטופ. עד כאן. העסק התחיל להריח לי כמו חלטורה. אני מגדיר את עצמי עיתונאי, לא סופר, לוח זמנים הוא מושג שמוכר לי היטב. אני מכיר כמה וכמה קיצורי דרך כדי לעמוד בגזרה הזאת שנקראת "לוח זמנים", אבל אני לא מת להיות חלק מפס ייצור. הוצאת הספרים החפוזה הזאת, מהרגע להרגע, שנובעת מקונייקטורה שמדלגת על תהליכים של הבשלה, של העמקה, נראתה לי כמו משהו שמוטב להישמר ממנו. ספרים מהסוג הזה, עד כמה שידעתי אז, מחייבים פרספקטיבה. זה לא איזשהו חפוז בחצר אחורית. קח את הזמן שלך, תן לדברים לשקוע. אז תחקור, תראיין, תשב ותכתוב. את מה שאנחנו מוציאים בשבועיים אנשים אמורים לקרוא גם בעוד עשר שנים. זה טיבם של הספרים האלה. יש להם חשיבות היסטורית. זה לא פרוספקט שאינסטלטורים משאירים לך בתיבת הדואר.
החלטתי שהפעם אני לא צולל פנימה. הסכמתי להיות חלק רק מהקצה האחרון של העבודה. הוסכם שהם יתחקרו ויכתבו על 50 השנים הראשונות של ברק ואני על חמש האחרונות — מאז שנכנס לפוליטיקה. פוליטית, ברק לא הספיק הרבה עד אז: פרש מצה"ל, הצטרף למפלגת העבודה, היה שר הפנים זמן קצר מאוד, מונה לשר החוץ אחרי רצח רבין, ירד עם המפלגה לאופוזיציה אחרי הבחירות והשתלט עליה זמן קצר אחר כך.
הספר יצא לאור כשנה לפני הבחירות. 28 פרקים, מהם 24 פרקים שנכתבו על ידי הסוסים הוותיקים ועסקו בהיסטוריה הצבאית ובביוגרפיה האישית של ברק ו־4 פרקים שעניינם הקריירה הפוליטית שלו, שכתבתי אני. פרקים די צוננים וספקניים בגישתם, אם אני רשאי להעיד. הספר נקרא "אהוד ברק". ברגע האחרון, כשהגלופות של הספר כבר היו מוכנות, גיליתי שהם מתכוונים לקרוא לו "חייל מספר 1". בלי ששאלו אותי. הקמתי מהומה. לא חשבתי שזה צריך להיות שמו של הספר. הוא לא נכתב כדי להאדיר את שמו של ברק, הוא לא היה אמור להיות ספר "מטעם", הוא לא נועד לספק לברק שירותים.
הם התעקשו וציינו שהגלופות עם הלוגו הזה כבר מוכנות. הפשרה היתה שעל העטיפה החיצונית של הספר יופיע רק השם "אהוד ברק", ואולם בתוך העמודים יתווסף הכיתוב "חייל מספר 1".
הספר יצא לאור. יום אחד התקשר אלי העיתונאי גידי וייץ, שעבד אז ב"קול העיר" הירושלמי, ושאל אותי אם ראיתי את המהדורה השנייה. אמרתי לו שאני לא יודע בכלל שיש מהדורה שנייה של הספר. אם יש, סימן שהוא מצליח. "יש," אמר העיתונאי, "ואני מציע לך לקרוא אותה. חסרים בה קטעים... קטעים שלך." הייתי המום. הלכתי לחנות ספרים, קניתי את הספר וקראתי את הפרקים שלי מחדש. חסרו שם קטעים, קטעים שאני כתבתי, הקטעים שקודם לכן הגדרתי כ"צוננים" ו"ביקורתיים". הרמתי טלפונים למי שצריך, מחיתי, איימתי, נאמר לי שזה באמת לא בסדר, שיבדקו ויראו מה אפשר לעשות, ובעודנו מתדיינים הוקדמו הבחירות. הספר בגרסתו המאדירה, המצונזרת, תורגם לרוסית. הושמטו ממנו קטעים נוספים, בעייתיים, שיכולים לצבוע את ברק בצבעים שמאלניים מדי. הוא הפך להיות תעודת הזהות של ברק בקרב המצביעים יוצאי חבר המדינות. הם מצאו שם דמות כלבבם: גנרל מעוטר, אינטלקטואל, יודע ספר, פסנתרן וירטואוז, חובב מוזיקה קלאסית, עם שורשים מזרח אירופיים, כאילו מתורבתים. התאים להם כמו צלחת בורשט. אפילו הפרט שהיה יכול להחשיד אותו ביניהם: נכונותו לשאת ולתת בבוא היום על ירושלים, הושמט מהספר. לא הייתי שותף להחלטה לתרגם את הספר לרוסית, לא ידעתי שהודפס במהדורה שנייה, ושלישית, ורביעית, ועוד מי יודע כמה מהדורות, ולא היה לי מושג מה חלקו של הספר בקמפיין של ברק בקרב עולי חבר המדינות. בפועל הוא חולק לכל בתי האב של העלייה הרוסית שהציפה אז את ישראל. מדובר בעשרות אלפי עותקים. שליחים עברו מבית לבית, מטה ברק עשה עבודת שטח אדירה, המגזר הרוסי פשוט הוצף ב"חייל מספר 1". האלקטורט הרוסי בישראל, שנטה להצביע ימינה והעלה את נתניהו לשלטון שלוש שנים קודם, קרא בשקיקה. קרא והתאהב. הם למדו שם על ברק בדיוק מה שברק רצה שילמדו עליו.
***

פרוטוקולים של מטה נתניהו מקמפיין 99 הצביעו על כך שדפוסי ההצבעה ברחוב הרוסי הכריעו את המערכה. נתניהו נהנה מרוב אדיר במגזר הזה עד כמה חודשים לפני הבחירות. שינוי המגמה התרחש במקביל להופעת הספר המתורגם. בפרוטוקולים משתקף הדבר בדרמטיות. אנשי נתניהו יושבים ערב ערב, רואים סקרים ובכל סקר הם מאבדים עוד אחוז ברחוב הרוסי לברק. הם יוצאים מדעתם, הם לא יודעים מנין הסחף הזה מגיע, הם משתגעים, הם טוענים שהחיבוק שליברמן מחבק את נתניהו הורג אותו (ליברמן פרש אז מלשכת ראש הממשלה והקים את "ישראל ביתנו"), הם מחפשים ומחפשים את הסיבה למפולת של נתניהו בקרב הרוסים, ולא מוצאים.
לא מזמן סיפר לי יולי אדלשטיין, יוצא ברית המועצות לשעבר, היום יושב ראש הכנסת, שהוריו קיבלו אז טלפון ממטה ברק. "יש לכם הספר על ברק?" שאלו אותם, ונענו בשלילה. בתוך זמן קצר הביא להם שליח מיוחד את הספר, וכעבור שבועיים שוב התקשר מישהו מהמטה לבדוק אם כבר קראו אותו."עדיין לא," השיבו ההורים, או אז דחקו בהם לקרוא, ואחרי שבועיים נוספים צילצלו לבדוק אם אכן קראו. הם קראו — והתרשמו. כמותם עשו מאות אלפי עולים חדשים מרוסיה, ישראלים טריים ודי מבולבלים, שהציפו אז את ערי ישראל. חלק גדול מהם הצביע בבחירות לברק, בניגוד לנטייה הטבעית. היום ברור לי שהספר, שעליו הייתי חתום, עשה חלק מהעבודה.
***

בשנים שחלפו ביררתי עד תום את סוגיית זיופו של הספר. מצאתי שהחבורה שאיתה כתבתי את שלושת הספרים עבדה עם ברק. היא היתה חלק מהמטה שלו, אחד המטות שלו, החלק שמונה על כתיבתם של שלושה ספרים: האחד — "ההתאבדות" — נועד לחסל את חיים רמון, יריבו העתידי על הנהגת המפלגה; השני — "נתניהו, הדרך אל הכוח" — נועד להיכנס בנתניהו; מטרת השלישי — "חייל מספר 1" — היתה להכתיר את ברק. כסף לא היה אז הבעיה של מטה ברק. הון תועפות הושקע בפרויקט הזה. אין לי מושג כמה ממנו ראו הסוסים הוותיקים, אבל אני, שנותרתי מחוץ ללופ, ראיתי פרוטות. אך הכסף הוא לא העניין. השקר, המניפולציה והאתיקה הם־הם העניין. ואני הייתי חלק מזה, שלא ביודעין. ברק ניצח בבחירות, הפך לראש ממשלה, גירש את נתניהו, "שחר של יום חדש" התרגש על ראשינו.
לימים נפלתי ברשתו של ברק פעם נוספת. לאחר מלחמת לבנון השנייה, כשמדינה שלמה נתקפה פאניקה מול דמותו הפתטית של שר הביטחון עמיר פרץ משקיף במשקפת מכוסת עיניות, נטלתי גם אני, כמו רבים מעמיתי בתקשורת, חלק במסע של ברק חזרה לחיק הקונצנזוס הציבורי. אז נראָה שזה הצעד המתבקש. המראות שראינו במלחמת לבנון השנייה הבהילו אותנו. חיפשנו מישהו מוכר שיחזיר את תחושת הביטחון. שוב הייתי סוכן משוטה. תמכתי בברק במסע הקאמבק שלו אל חיק הקונצנזוס, דרך הפריימריז של מפלגת העבודה, ובחזרה לתפקיד שר הביטחון. אני רואה באירועים הללו את החלק השחור ביותר של הקריירה שלי. אמנם חלה התיישנות ועומדת לי גם הגנת תום הלב, אבל אין בזה די. יש לי חשבון ציבורי לסלק, אני חש מחויב לכך. הספר הזה, שאתם קוראים כעת, הוא עבודות השירות למען הציבור שגזרתי על עצמי. אין מדובר בסילוק חשבונות אישי עם אהוד ברק. אני אדם שאינו נוטר טינה, ואין בי כעס אישי על האיש. אני חש מחויבות להעמיד את הדמות המורכבת והמסובכת הזו על דיוקה. מכיוון שהייתי בין האחראים לשרטוטים הקודמים, המעוותים שלה, אני חש צורך לתקן. ההתפכחות שלי מברק באה במקביל לעבודה עיתונאית ממושכת, מעקב ארוך ומדויק אחר מעללי האיש. הם יובאו בספר הזה בהרחבה. יקרא הציבור וישפוט.
***

לפני כשנתיים פרצה פרשת "מסמך גלנט", שהפכה במהירות ל"פרשת הרפז", שהיא בעצם פרשת ברק־אשכנזי. ספר זה עוסק, בין היתר, גם בפרשה זו.
היא החלה ב־6 באוגוסט 2010, בשעה 20:00, במהדורת "אולפן שישי" של הערוץ השני. הפרשנים אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל דיווחו על מסמך כתוב, עם הלוגו של משרד הייעוץ האסטרטגי "יורו ישראל", ובו תוכנית עבודה מפורטת איך להשפיל את הרמטכ"ל המכהן, גבי אשכנזי, ככל האפשר, ובמקביל ליצור מצב שבו יהיה יורשו אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט. שני עמודי המסמך הוקרנו על מסך הטלוויזיה, אברמוביץ' ודניאל הוסיפו פרטים ומגיש המהדורה האזין בדריכות ובקשב. קראו לו אז, עדיין, יאיר לפיד.
הפרסום הכה גלים במערכת הצבאית, התקשורתית והפוליטית. באותם ימים הגיע המאבק בין שר הביטחון ברק לרמטכ"ל שלו, אשכנזי, לשיאים חדשים. כמעט לא עבר שבוע מבלי שהרמטכ"ל יספוג השפלה כלשהי מצד השר הממונה עליו. ברק הצר את צעדיו של הרמטכ"ל, המאיס עליו את החיים, הקשה עליו את התפקוד. משקיף מן הצד היה יכול להתרשם שמטרתו לגרום להתפטרותו של אשכנזי עוד בטרם תמלא השנה הרביעית לכהונתו. "מסמך גלנט", כך עדיין כונה, הביא את פרטי התוכנית המדויקים, אחד לאחד. חלק מהם כבר קרו במציאות. חלק אחר עוד יקרו, בדיוק מופתי, בחודשים הבאים. יהיה מי שיהיה כותב המסמך, הוא היה מעודכן, הוא ידע בדיוק מה קרה ומה יקרה בחצר הכי אינטימית של שר הביטחון ברק וראש מטהו יוני קורן. זוהי עובדה. אין אפשרות לנבא ברזולוציות כאלה אירועים רבים כל כך, האמורים לקרות בעתיד, מבלי שאתה מחופר היטב בלשכת שר הביטחון.
ביום ראשון שלאחר השידור ניגש איל ארד, הבעלים של משרד הייעוץ "יורו ישראל" למשטרה, והגיש תלונה בגין זיוף. לדברי ארד, אין לו או למשרדו כל קשר עם הנייר שהוצג ביום שישי בטלוויזיה. באותו יום הורה ראש הממשלה נתניהו ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, לבדוק את הפרשה. היועץ התקשר למפכ"ל והורה לו לפתוח בחקירה. המנדט שניתן למשטרה היה מצומצם. הכי מצומצם שאפשר: לבדוק אם המסמך מזויף או אותנטי. יש להדגיש, כי עצם כתיבת המסמך אינה מהווה עברה פלילית. זכותו של כל אדם לתכנן תוכניות למינויים או הדחות כאוות נפשו. זכותם של יועצים אסטרטגיים לסייע לו. על כך פרנסתם. השאלה היתה אם הנייר אכן נכתב בידי אנשי משרד "יורו ישראל" — הנמצא בבעלותו של המגה־יועץ איל ארד — כפי שהעיד הלוגו שבראשו, או לא.
התלונה של ארד במשטרה וההוראה על פתיחת החקירה הציגה לעיני הציבור הישראלי את תכולתה של תיבת פנדורה ענקית וסרוחה במיוחד. ספק אם אי־פעם נדע לפענח מה היה שם בדיוק ולזהות את כל מחוללי הסירחון. עד מהרה התברר שהלוגו שעל המסמך אכן מזויף. מאוחר יותר נעצר סא"ל (במיל'), בועז הרפז, כחשוד בזיוף ולאחר חקירה קצרה הוא הודה בו. שמו של המסמך שונה, רשמית, ל"מסמך הרפז". כעבור זמן־מה חזר בו הרפז מעדותו וטען כי קיבל את המסמך במסעדת "טל בייגלס" ב"סינמה סיטי" בתל אביב משליח, בתוך מעטפה חתומה, וכי מקור המסמך הוא מישהו בסביבתו של שר הביטחון ברק. הרפז שינה במהלך התקופה את גרסאותיו כמה וכמה פעמים, וגם נכשל בבדיקת פוליגרף משטרתית. עם זאת, עד סיום כתיבתו של ספר זה, אביב 2013, קרוב לשלוש שנים לאחר התפוצצות הפרשה, לא הוגש נגד הרפז כתב אישום בגין זיוף המסמך. עוד התברר, כי להרפז היה קשר הדוק, בעיקר באס־אם־אסים ובשיחות טלפון, עם אשת הרמטכ"ל, רונית אשכנזי. הרפז גם קיים קשר הדוק, כולל שיחות טלפון רבות, עם עוזר הרמטכ"ל, אל"מ ארז וינר. בשיחות הללו מסר הרפז מידע רב־ערך, בזמן אמיתי, על כל מה שברק ואנשיו מתכננים נגד אשכנזי. בז'רגון מודיעיני, המידע של הרפז היה מוגדר, כמעט כולו, כ"ידיעת זהב". האיש פשוט ידע כל מה שברק יעשה, יום או יומיים או שבועיים מראש. אשכנזי, באמצעות עוזרו ארז וינר, התמכר למידע הזה.
עותק של "מסמך הרפז" הגיע לידי הרמטכ"ל כשלושה חודשים לפני פרסומו, במחצית הראשונה של חודש מאי 2010. מי שהביא אותו לארז וינר היה בועז הרפז בעצמו. המסמך נראה אותנטי, ואשכנזי קרא בו את כל מה שהתרחש לנגד עיניו במציאות. הוא העדיף לא לעשות איתו דבר, תחב אותו למגירה והראה אותו לשני חברים קרובים: אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, וסגן הרמטכ"ל, אלוף בני גנץ. משם, דרך מי שמכהן היום כראש המוסד, תמיר פרדו, וסא"ל ד"ר גבי סיבוני, חבר קרוב של אייזנקוט, יצא המסמך ליועץ התקשורת אבי גוט, במטרה להדליפו החוצה. אשכנזי טוען שההדלפה לא באה ביוזמתו וכי לא ידע עליה. דוח המבקר מאשר את הטענה הזו. התנהגותו סביב ההדלפה, כולל תחנוניו לפני רוני דניאל, דקות לפני השידור, לוותר על הפרסום, מעידים על האותנטיות של טענה זו. מכאן ואילך התגלגלה לה "פרשת הרפז" ללב הציבוריות הישראלית, כשהיא סוחפת רבים וטובים למערבולת יצרים, תככים ואישומים הדדיים חסרת תקדים.
אדם אחד התרשם פחות מכולם מהמהומה. אהוד ברק שמו. פרסום המסמך האיץ את תוכניתו המקורית למנות את יואב גלנט לרמטכ"ל. מיד לאחר שהמשטרה הודיעה שהמסמך מזויף ושאף חבר במטכ"ל אינו קשור לזיופו, הביא ברק את מינויו של גלנט לאישור הממשלה, והוא עבר ברוב גדול. רק שני שרים לא תמכו. מיכאל איתן האמיץ, שכבר ידע שגלנט אינו ראוי להיות רמטכ"ל — ואחר כך גם הביא לביטול המינוי — ומשה (בוגי) יעלון, שלא השתתף בהצבעה. אלא שאז קרתה תקלה. עתירה לבג"ץ של התנועה הירוקה, פלוס פעלתנות של השר מיכאל איתן, פלוס התמצאות בחומרים של שופטי העליון, התעלמות של היועץ המשפטי לממשלה והתנפלות אופיינית של מבקר המדינה על החומר, גרמו לביטול מינויו של גלנט לתפקיד הרמטכ"ל. דבר כזה לא קרה כאן מעולם. ברק הושפל עד עפר. שר ביטחון שאינו מצליח למנות רמטכ"ל, עוד לא היה לנו. עכשיו, יש! מאותו רגע החל ברק לפעול כפיל בחנות חרסינה. למרות שביטול מינויו של גלנט אינו קשור בשום דרך או צורה לאשכנזי, והדברים הוכחו בדוח המבקר, נראה ברק כמי שבוחר להכריז מלחמה דווקא עליו, ולפעול לחיסולו. בזמן שהספר הזה הושלם, מתברר שברק הצליח לחסל בעיקר את עצמו. הוא נותר ללא מעמד פוליטי, ויתר על התמודדות לכנסת ופרש מהחיים הפוליטיים. גבי אשכנזי, חבול אף הוא, מלקק את פצעיו ומתכנן את כניסתו הצפויה לפוליטיקה, לאחר שתפוג תקופת הצינון שלו. כמו תמיד, נותרו תוכניותיו של ברק מונחות בסוף הערב מיותמות, בין עיי חורבות עשנים. הסיפור תמיד חוזר על עצמו עם אהוד ברק. אין מנצחים במזימות שלו, כולם יוצאים מנוצחים, חבולים ומרוטים.
***

הספר בא להאיר את פינותיה האפלות של הפרשה הבלתי נגמרת הזאת. באמצעותה ישרטט הספר את דיוקנו של האיש הכי חידתי במערכת הפוליטית הישראלית — אהוד ברק. סיקרתי את הפרשה באינטנסיביות, כמו עמיתים נוספים בתקשורת. לא רק אחרי שפרצה, אלא גם קודם לכן. לא ידעתי דבר על המסמך בטרם פורסם, אבל כשצפיתי בו בטלוויזיה, הבנתי שחלק גדול מהסעיפים המתוארים בו התרחשו במציאות וסוקרו על ידי בזמן אמיתי. המסמך היה תמונת ראי של מה שקרה באמת, ומה שעוד יקרה.
ניגשתי לכתוב את הספר בידיים נקיות. למרות שאני חושב שאני יודע מיהם האנשים הפחות גרועים במשוואה שלפנינו, אין לי כל עניין להגן על איש ואני נקי מאינטרסים צדדיים. גבי אשכנזי היה כבר אז ברווז צולע, רמטכ"ל בשלהי כהונתו, שיחלפו ארבע שנים עד שיוכל להפוך לגורם פוליטי. אל"מ ארז וינר, כנ"ל. ניסיתי לרדת לחקר האמת, ככל האפשר. קיימתי שיחות וראיונות עם עשרות נשים וגברים, משתתפים פעילים או צופים סבילים בדרמה שאותה הספר מנסה להסביר. חלקם התעקשו לפגוש אותי במסתרים, חלקם התנו תנאים, חלקם הסתפקו בשיחות טלפון, חלקם טרקו את הטלפון. עברתי על כמות גדולה במיוחד של מסמכים. אני מציג בספר הזה עמדה ברורה, אבל עמדה זו היא תולדה של העובדה שהייתי שם, ראיתי אותם מקרוב ובזמן אמיתי. פעמים רבות ניסיתי לסייע לצד אחד (אשכנזי ודוברו, אבי בניהו), להרגיע ולפייס את הצד השני (ברק ואנשיו), מתוך תפיסה שהדבר נעשה לטובת מערכת הביטחון והמדינה. הצד השני סירב. הייתי עד להושטת יד לשלום מכיוון הרמטכ"ל לעברו של שר הביטחון יותר מפעם אחת. היד נותרה תלויה באוויר. לכן קשה לספר לי סיפורים ולמכור לי הבלים בפרשה הזאת. אני מכיר את ברק כבר קרוב לעשרים שנה, אני עוקב אחריו עוד משירותו הצבאי, אני חושב שהוא כבר אינו יכול להפתיע אותי. הוא הפתיע אותי די והותר. את אשכנזי הכרתי היכרות שטחית. שתיים־שלוש פגישות כשהיה סגן רמטכ"ל, שתי פגישות כשהיה רמטכ"ל, קומץ שיחות רקע בטלפון. לו היתה קיימת טבלה לציון העיתונאים שהיו בקשר עם אשכנזי במהלך כהונתו, הייתי ממוקם מתחת לקו האדום. מעולם לא הייתי בביתו קודם להתפרצותה של פרשה זו. הערכתי אותו, כחייל וכקצין חרוץ, בעיקר מרחוק.
את דוברו, אבי בניהו, אני מכיר היטב. אנחנו בני אותו הגיל כמעט, מלווים איש את עמיתו בלא מעט צמתים בחיים. בניהו הוא סיפור ישראלי מחמם לב של ילד מיד אליהו, שהופך לילד חוץ בקיבוץ, נשבה בקסמה של התנועה הקיבוצית ואחר כך הופך לאחד הדוברים המשובחים והמוכשרים ביותר בישראל בכלל, ובצה"ל בפרט. אני מגדיר את עצמי כחבר של בניהו, אם כי בעבר היו בינינו גם לא מעט קטטות, ומן הסתם בעתיד עוד יהיו.
גם את יוני קורן, ראש המטה של ברק, זכיתי להכיר. קורן היה אחד האנשים שברק שיגר אלי לקראת כתיבת הספר ההוא, זה שאני מנסה לשכוח. ישבתי איתו שעות ארוכות לקראת הכתיבה ההיא. קורן היה גם זה שנהג להתקשר לעיתונאים בשלהי כהונתו של ברק כראש ממשלה ושר ביטחון, בכל פעם שחפצה נפשו לבצע איזשהו ספין תקשורתי או פניית פרסה מדינית. לא אשכח את הלילה שבו "ראש הממשלה הורה לאוורר את הימ"חים" (שיחת טלפון מקורן לעיתונאים באמצע הלילה), ואת הלילה שבו הוכרזה "המהפכה האזרחית" של ראש הממשלה (כאיום על ש"ס והחרדים), שהחזיקה מעמד יומיים. למרות זאת, לא נטרתי לקורן טינה. קיימתי קשר טוב עם קורן, סייעתי לו בקמפיין מפלגת הגימלאים ב־2009 (שנמחקה מהמפה בעזרתו האדיבה), ואפילו בראשית כהונתו כראש המטה של ברק. הייתי הראשון שעלה על סיפור הניסיון להעניק לקורן תנאי מנכ"ל, הרמתי לו טלפון, והוא שיכנע אותי לרדת מהסיפור. חשבתי שראש מטה שר הביטחון ראוי לתנאי מנכ"ל. כמה ימים לאחר מכן התנפלה לשכת שר הביטחון על דובר צה"ל בכוחניות נדירה, פירסמה נגדו הודעה חסרת תקדים והמלחמה בין השר לרמטכ"ל הפכה למלחמת גוג ומגוג. קורן היה אחד האחראים להסלמה הזו. מאז ועד היום, לא דיברנו.
תמצאו בספר הזה לא מעט ציטוטים. חלקם משוחזרים באמצעות אחד הצדדים או עדי שמיעה. הם מובאים בהשמטות המתבקשות, לאחר עריכה והתאמה. האחרים נסמכים על דוחות ופרוטוקולים ומשקפים בדיוק רב את מה שנאמר, כמו דיון פורום מטכ"ל שניהל אשכנזי אחרי חשיפת המסמך, שמובא כמעט מילה במילה. כמו גם הדברים שאמר תא"ל מישל בן ברוך, המזכיר הצבאי של שר הביטחון ברק, בשיחה פרטית עם ארז וינר.
***

אין לי מושג מי הוא באמת בועז הרפז. איני יודע מי כתב את המסמך (לדעתי, הרפז לא חיבר אותו לבדו) ואין לי מושג מי זייף אותו. אני מעריך שהקשר בין הרפז לאשת הרמטכ"ל, וגם לרמטכ"ל עצמו, אכן היה הדוק ואמיץ. מצד שני, כל הטענות על קשרים עסקיים בין הצדדים הוזמו, כמו שאר הטענות שהוטחו באשכנזי במהלך הדרך: הוא לא סידר להרפז את הפנסיה, הוא לא סידר להרפז את אישורי הכניסה לקריה, הוא לא סידר להרפז פגישה עם הרמטכ"ל האיטלקי, הרפז לא היה בביתו בתקופת כהונתו כרמטכ"ל, הרפז לא היה בלשכתו, הרפז לא החזיק את מספר הטלפון הנייד שלו, וגם הוא, אשכנזי, לא ידע את מספר הנייד של הרפז. צריך להוסיף שאשת הרמטכ"ל עברה בהצלחה בדיקת פוליגרף בעניין, ואילו ראש מטה שר הביטחון, יוני קורן — לא. הבדיקה המשטרתית של קורן בפוליגרף הניבה נתונים "לא ברורים" (inconclusive) והוא חש, בחשאי, לבדיקה נוספת במכון פרטי. הבדיקה הזאת, שבה נשאל קורן אם יש לו קשר לכתיבת מסמך הרפז או להפצתו, הניבה תוצאות חד־משמעיות: קורן יצא דובר שקר. לבוחנים, מהטובים ומהמנוסים במדינה, לא היו ספקות: קורן משקר.
הספר הזה אינו מתיימר לפענח את כל האמת. בפרשה הזאת, האמת איננה אבסולוטית. היא תלויה, במידה רבה, בזווית הראייה או באופן הפרשנות. הזדמן לי ללוות חלק מהאירועים שהובילו את גיבורי הטרגדיה שלפנינו, חלק מהזמן. על כך אכתוב. הספר הזה יתמקד במה שקרה בקריה בתל אביב בשנים 2011-2009, שנתיים שבהן לא חדל שר הביטחון מלהלום ברמטכ"ל שלו ופרצה מלחמת עולם בין שתי לשכות סמוכות, כל אחת מהן בקומה ה־14 של שני מגדלי הביטחון של ישראל, בלב תל אביב. יחסים קרובים והדוקים, שיתוף פעולה פורה ואחוות לוחמים הפכו, כמעט בבת אחת, לשנאה תהומית, ליצרים אפלים ולתרגילים הכי מלוכלכים שאפשר להעלות על הדעת. בספר הזה, אני מקווה, ילמד הקורא על נפשם, אופיים ופועלם של גיבוריו. אשתדל לעשות כאן כל מה שפקידי מבקר המדינה לא עשו, ולהאיר את כל הפינות האפלות שעליהן דילגו. אנסה לצייר את דמותם של גיבורי הפרשה באופן כזה, שגם אם בסופו של דבר לא נדע את האמת האבסולוטית, יהיו לנו הכלים להבדיל בין הרעים פחות לרעים יותר, בין אלה שהתכוונו לאלה שלא, בין מי שתקף למי שהתגונן.
לקראת סיום העבודה על הספר שבידכם, ממש ערב הורדתו לדפוס, שיחרר אהוד ברק לחלל הפוליטי בום חדש: הוא פורש. בעיצומו של קמפיין הבחירות, דווקא כשהיה נדמה שיש ל"עצמאות" סוג של סיכוי להעפיל מעל אחוז החסימה, איבד ברק עניין והכריז על נטישה. שלום שמחון והחברים נותרו מוטלים לצד הדרך. ברק מאס בהם, וכנראה גם בנוּ. נדמה לי שגודל ההשפלה, במקרה ויישאר מחוץ לכנסת, היה כבד עליו. אם יש משהו שברק מתעב יותר מכל דבר אחר, זוהי תחושת ההשפלה, חוסר הישע, הסכנה שייאלץ לקושש את רחמי הבריות. הספר הזה, לפיכך, הפך מספר על פוליטיקאי כושל בערוב חייו הפוליטיים, לספר שמסכם קריירה של פוליטיקאי פורש. כל זה נכון, עד ההפתעה הבאה. ברק הוא איש של הפתעות ואני רחוק מלהאמין שזו היתה האחרונה. הוא היה רמטכ"ל, הוא היה שר ביטחון, הוא היה ראש ממשלה, הוא הטביע את חותמו על חיינו בתחומים רבים ובתקופות שונות. הוא שווה פיצוח, גם בגלל מה שהיה וגם בגלל מה שעוד, אולי, יהיה.