מוקאידו

פרק 1

מטמורפוזה

"אני לא יכול לגרום לך להבין, אני לא יכול לגרום לאף אחד להבין את מה שקורה בתוך תוכי. אני לא יכול לגרום אפילו לעצמי להבין"
(פרנץ קפקא, 1915)

"כל היחידות, להגיע בדחיפות לבניין הגבוה בשדרה ה־40, קומה אחרונה. מצאנו את הגופה."

שלל שוטרים ובלשים, ואחריהם כלי התקשורת, מגיעים במהרה כדי לחזות בזוועה: סקיילר בת הארבע־עשרה, שנחטפה לפני שבוע, סוף־סוף נמצאה; שרויה על הרצפה, גופתה חמה בעקבות השמש הבלתי־פוסקת שקופחת על העיר, דם מקיף את ידיה שחתכים עמוקים חרוצים בהן ועל פניה מבט מבוהל, לנוכח השניות האחרונות של חייה. היא נקטפה מבלי שהספיקה לראות את החיים.

"אלוהים, עוד אחת..." מסנן אחד השוטרים, "אימא שלה מוכרת ועוזרת לקהילה. איפה הצדק? איפה אלוהים?"

בזמן שהמשטרה מתחילה בתהליך הפינוי, התקשורת ממהרת לדווח על המקרה הטרגי והדיונים גועשים ברשתות החברתיות.

"עוד פעם זה קרה..."

"מתי יתפסו את החולה הכלבה הזאת?"

"משטרה כושלת כרגיל".

"מוקי לא הייתה עושה את זה, הכול שקרים בתקשורת, אל תאמינו לאף אחד (:".

***

במסעדה קטנה ברדווד סיטי שבמחוז סן מטאו בקליפורניה, הטלוויזיה התלויה על הקיר סמוך לכניסה דלוקה, וארבעה צעירים צופים בה ומתחילים לדון במקרה הרצח של סקיילר, שנמצאה יום לפני כן. המלצרית בדיוק סיימה לקחת מהם את ההזמנות.

"אני לא מאמינה שעוד ילדה מתה... היא עשתה את זה שוב," אומרת בחורה צעירה בתחילת שנות העשרים לחייה, "היא ואני באותו הגיל. זה בלתי נתפס."

"הרצח הפעם היה בפרימונט, אה? זה במרחק של פחות משעה מפה."

כל הארבעה בוהים במסך הטלוויזיה.

"תמיד ידעתי שהיה בה משהו מוזר, מראה פסיכוטי כזה בעיניים."

"ועדיין עקבת אחריה וליקקת לה בתגובות," אחד הצעירים, שלבוש בז'קט שחור ושכובע גרב מכסה את שערו הארוך, מתחיל לצחוק על חברו, "תודה שחשבת שהיא שווה רצח."

"ילדות מתות וזה מה שמעניין אותך? מפחיד לצאת החוצה, מפחיד להיות אימא היום ולדעת שהילדה שלך יכולה לסיים ככה את החיים, לעיני כל המדינה." הצעירה ממשיכה לנעוץ מבט במסך. הכתבה בטלוויזיה משדרת קטעים מסרטון מצונזר כמעט לגמרי.

"וואי, נכון!" הצעיר שבהם, בן שמונה־עשרה בלבד, קופץ ונזכר במשהו, "שמעתי שהסרטון כבר הופץ ברשתות!"

"אל תראה את זה, למה לראות דבר כזה בכלל?" היא נשמעת מתוסכלת, "אני לא מסוגלת להבין איך אנשים יכולים להביא את עצמם לעשות דברים כאלה. איפה ההתחשבות בהורים? רק תדמיין מה הם עוברים."

"אני חושב שאולי צריך לראות דברים כאלה לפעמים," המבוגר שבהם מגיב על דבריה, ובה בעת מתכתב עם כמה אנשים בטלפון, "אנשים צריכים להיחשף לזוועות שיש בעולם, ולא להפנות מבט ולחיות באשליה שלהם."

"...מה יש בסרטון? מראים משהו מיני?" שואל הצעיר בן השמונה־עשרה, וזוכה למבטים לא־נעימים מהם. "מה? כתוב באתר שהיא למדה בבית ספר לא רחוק ממני, הקורבן. סקיילר קראו לה? היה לה שיער חום שטני עם שתי סיכות בצד הימני."

"אין, היא שמה על הילדה כיסוי עיניים ודקרה אותה עד שהיא מתה בצעקות," משיב לו הצעיר בז'קט השחור, "ואז המשיכה לדקור. כמה דם, לא חשבתי שגוף אחד יכול להכיל כזאת כמות של דם. היא צלבה אותה בזמן שהיא עשתה את זה, ולא הפסיקה לצחוק."

שקט משתרר אחרי המשפט הזה, נראה שהאווירה פתאום משתנה. האוכל סוף־סוף מגיע, והצעירים מתחילים לאכול. איש אינו יודע איך לחדש את השיחה.

"תהיה בריא שאתה רואה דברים כאלה ואתה עוד יכול לאכול..." הצעירה עדיין חושבת על מה שהוא אמר. היא שמה לב שכעת משדרים כתבה אחרת בחדשות.

"הי, מה אכפת לי. שלחו לי את זה, אני לא אסתכל? קצת סקרנות לא הרגה אף אחד."

"היא גם לא מועילה לאף אחד. דמיין שזאת הייתה מישהי שחשובה לך, איך היית מרגיש אם אנשים היו מעבירים את הסרטון שלה מאחד לאחר כאילו זה כלום? כאילו חיים של בן אדם לא שווים שום דבר?"

"לקחת את זה ממש קשה, אה?" הוא מקרב את ראשו אליה מעבר לשולחן, "מלא אנשים מתים בכל יום, למה עליהם את לא מדברת ככה?"

"הם לא מתים בצורה אכזרית כזאת," היא נאנחת, "אני שונאת לקרוא דברים כאלה, עדיף לא לשמוע או לדעת. החיים לא קלים ממילא."

"יש משהו במה שאת אומרת." המבוגר שבהם כבר רגיל לראות אותם ככה, הם אוהבים לדבר ולריב על הרבה דברים. "אבל זה העולם, אי אפשר לשנות את זה."

הארבעה עוברים בין אתרי מדיה אחדים בטלפונים שלהם וקוראים עשרות תגובות, אם לא מאות.

"נראה לכם שיתפסו אותה מתישהו? ההרגשה היא שהיא ממש משחקת עם המשטרה."

"הם יהיו חייבים, יש עליהם מלא לחץ ציבורי." הצעיר בז'קט השחור נשען לאחור על הכורסה הנוחה. "אני לא מבין למה היא עשתה את זה. היה לה כסף, היו מעריצים שאהבו אותה ופורסמו עליה מלא כתבות, היא הופיעה על שערים של עיתונים גדולים. מה גרם לה לעשות את זה? לפעמים אני מסכים עם המשוגעים האלה שמאמינים שתפרו לה תיק."

"גם אני, אתה יודע? זה באמת לא הגיוני."

"אתה אומר את זה כי אתה מכור אליה, בטח גם היית מאלה שתרמו לה כסף."

השלושה מתחילים לצחוק, בעוד שהצעירה עדיין מהרהרת במה שקרה, נמנעת מלהשתתף בשיחה ונראית מוטרדת.

"את בסדר?" הם מתחילים לשאול אותה.

היא מרכינה את הראש, אבל אפשר לראות בקלות את המבט העצוב שבעיניה. "סיפרתי לכם אז, זוכרים? גם אני עקבתי אחריה, ראיתי את הסרטונים ואת התמונות שהיא העלתה. ואני... אחרי כל המקרים האלה אני חושבת... שלפעמים אי אפשר לדעת מה באמת עובר בראש של אנשים."

שלושת הצעירים מקשיבים לה בזמן שהם ממשיכים לאכול.

"אומרים שהעולם ימצא שלווה מוחלטת רק כשאנשים באמת יבינו אחד את השני, אמפתיה או משהו כזה. אבל אני חושבת שזה אף פעם לא יקרה. האחד לא יכול להבין את האחר. גדלנו בבתים שונים, במסגרות שונות ובמדינות שונות. להגיד שבסוף אנחנו אותו הדבר זה שקר, כי אנחנו לא." היא בוהה בחלון, רואה כל כך הרבה אנשים עוברים. הם לא מסתכלים זה על זה. רחובות רדווד סיטי הומי אדם היום.

"גם לי היה קשה לעכל את מה שהיא עשתה ועוד עושה, אבל אני מבינה שלא באמת הכרתי אותה. העולם הדיגיטלי והדרכים שבהן אנשים מתקשרים אחד עם השני דרכו עיוותו להם את המציאות; את היכולת להבדיל בין מה שאמיתי ובין מה שלא; מה זה באמת להכיר בן אדם."

השלושה מסתכלים עליה למשך כמה שניות, ואז מסתכלים זה על זה בתמיהה.

"את צריכה לתת הרצאות ולקחת על זה כסף, את יודעת? תהיי ממש טובה בזה," אומר לה הצעיר בז'קט השחור בחיוך, אבל היא כבר מכירה אותו, זה לא חיוך רציני.

"זה לא מצחיק, תפסיק להתייחס לכל דבר בציניות."

"אני באמת מתכוון לזה! תמיד יש לך מה להגיד על כל כך הרבה דברים."

הארבעה עוזבים את המקום, האוכל כבר הספיק לרדת בזמן הממושך שבו דיברו.

***

"נתראה מחר!" ארבעת הצעירים מתפצלים והולכים לכיוונים שונים. הצעיר בז'קט השחור חוזר אחורה וקורא בשמה של הצעירה, הוא תופס אותה לפני שהיא פונה לשדרה אחרת.

"לא הייתי צריך להתווכח איתך על הדברים האלה, את יודעת, רציתי לשאול אותך לפני שהם הגיעו... את פנויה מחר בערב? בא לך שנצא, רק אני ואת?" הוא מסתכל עליה, מצפה לתשובה.

הצעירה מסתובבת אליו, והעיניים שלה קצת דומעות.

"מה קרה? את בסדר?" הוא מניח יד על כתפה, "כבר ראיתי במסעדה שאת במצב רוח ירוד, קרה לך משהו?"

היא מסתכלת עליו ומרכינה את ראשה. "אני עדיין חושבת על מה שדיברנו עליו במסעדה, עליה ועל המקרה המזוויע הזה. עקבתי אחריה והסיפור שלה נגע בי. לא הראיתי את זה כמו שאר האנשים, אבל אהבתי אותה מאוד, בתור יוצרת תוכן ובתור בן אדם. אני עדיין לא מאמינה ולא רוצה להאמין..."

"אבל את בעצמך אמרת במסעדה שאנשים לא יכולים באמת להבין אחד את השני, נכון? אם את מודעת לזה, למה את עדיין בוכה? היא הייתה כולה עוד כוכבת רשת, יש מיליונים כמוה ברחבי העולם. לא איבדת כלום."

המבט בפניה של הצעירה מתחלף, והיא מסירה את היד שלו מעל כתפה. "מה אתה מבין? אתה לא לוקח שום דבר ברצינות, מתייחס להכול כבדיחה. בשבילך זה כלום, אבל בשבילי זה עולם ומלואו שהתרסק ביום אחד. אנשים מחפשים את הבן אדם הזה שהם יוכלו לשאוב השראה ממנו, להזדהות איתו. זה בטבע שלהם. תחשוב מה הרגשתי כשגיליתי את האמת עליה."

הוא מסתכל עליה ומשפיל מבט, מחפש את המילים ולא מוצא.

"סליחה, אני... לא התכוונתי."

היא מנגבת את עיניה הדומעות.

"לא, את צודקת, כבר אז ראיתי שמשהו מפריע לך והתעלמתי מזה. אני באמת מרגיש שאני לא מסוגל לקרוא אנשים. תמיד הייתי גרוע בזה, או שפשוט לא אכפת לי מאיך שאחרים מרגישים. אני חושב שאני צריך לעבוד על זה."

היא מחייכת, היא באמת שמחה לשמוע אותו אומר את זה. "השבוע אני עסוקה, אבל נוכל בשבוע הבא..."

"בשבוע הבא?"

"מה ששאלת אותי, רצית שנצא ביחד?"

"חשבתי שלא תרצי, חשבתי שאת עדיין כועסת." הוא מאדים מעט ומחייך אליה בחזרה, "אולי הפעם תלמדי אותי קצת על אמפתיה... ולא, אני לא ציני הפעם."

"כן, אני אשמח." שניהם צוחקים ביחד. "למרות שגם לי יש מה ללמוד. ולמה שאני אכעס עליך? על דבר כזה?"

"אמרת שזה חשוב לך, אני יודע? אני לא רוצה לריב איתך. זוכרת איך היינו אז? אני לא רוצה לחזור לזה. היו תקופות שבהן אי אפשר היה לדבר איתך..." הוא מגרד קצת את ראשו, מקווה שהשיחה לא תלך שוב לכיוון אחר.

"אולי פעם הייתי כזאת, לפני כמה שנים. אבל אז שמעתי ממישהי את המשפט הזה: 'אל תסתכלי אחורה בכעס על כל דבר'. הייתי כזאת פעם, אבל הבנתי שזה רק בזבוז זמן לחיות ככה. לכעוס על הכול, על כל העולם, אתה יודע? העולם לא ישתנה, רק אני יכולה להשתנות."

"זה חתיכת משפט יפה, ממי שמעת אותו?"

"אספר לך מתישהו," היא אומרת לו בחצי חיוך מהול בעצב, "נדבר בהודעות... ותזכיר לי בשבוע הבא!" הצעירה מנופפת בידה והשניים פונים כל אחד לדרכו.

***

"זה שוב קרה, בפעם השלישית בחצי שנה," מדווחת מגישת החדשות ברשת סאן מטאו ניוז, "צעירה בת ארבע־עשרה בלבד מצאה את מותה בנסיבות אכזריות. מסיבת העיתונאים תתקיים בעוד יומיים. ממשטרת המחוז נמסר לא להפיץ את הסרטון המזעזע של האירוע. אלה שייתפסו ייענשו בקנס."

עוברי האורח מסתכלים על המסכים הגדולים ומתלחששים בינם ובין עצמם. לפתע קטע מסרטון ובו בחורה יפת תואר משודר באמצע הכתבה, תחת הכותרת "המפלצת תוקפת שנית".

שערה ורוד בגוון מג'נטה חלק ושופע שמגיע עד לאגן, עם פסים בצבע שחור. מבט מהפנט בעיניים ועודף איפור בצבעים זהים, שפתיה נוצצות ורודות וכפפות ידיים ארוכות עם פסים על שתי ידיה. היא לובשת גופייה לבנה פשוטה על חולצה שחורה צמודה ומכנסיים קרועים שחושפים במעט את תחתוניה.

היא מביטה למצלמה בעיניה הגדולות למשך כמה שניות.

"כל הזמן שאלו אותי על הדברים שעברתי... אתם יודעים שאני לא הכי אוהבת לדבר על זה." היא מניחה את ידה על לחיה העדינה, "אבל היום אני רוצה לדבר על הודעה שקיבלתי, הודעה שנגעה בי מאוד. בחורה צעירה בת שבע־עשרה כתבה לי שהיא שוקלת לסיים את החיים שלה ושהיא מרגישה שאף אחד לא מבין אותה. היא שאלה אותי מה הייתי עושה במקומה." הבחורה בסרטון מתחילה להרהר, חושבת על המילים.

"אני לא יכולה לשפוט אנשים שמגיעים למצב הזה או באמת מתאבדים, אף אחד לא יכול. באמת שעצוב לי לשמוע על דברים כאלה." היא מניחה את ידה על ליבה, שלוש טבעות בצבעים שחור, ורוד ולבן מנצנצות על אצבעותיה. "אבל את יודעת? ברגע שהבנתי שהכעס שלי לא ישנה שום דבר, פשוט שחררתי, ואז דברים התחילו להיראות ולנוע אחרת." היא מסתכלת בכנות שוב למצלמה, העיניים השחורות שלה חודרות עמוק יותר מכל דבר אחר. "העבר כבר קרה, הוא לא יחזור. אני לא רוצה להביט אחורה בכעס על כל מה שקרה לי. זה עיצב אותי להיות הבחורה שאני היום, לטוב ולרע. היום אני חופשייה, מסתכלת קדימה ולא מפסיקה לנוע. הבנתי שאני לא רוצה להיות עבד של הזיכרונות שלי יותר."

הבחורה בסרטון מחייכת שוב. "מקווה שעזרתי לך, יפה שלי, איפה שלא תהיי. תזכרי, הכול מתאזן בסוף. אני מקווה שרק תצליחי בחיים."

עוברי האורח בוהים במסך, חלקם מקללים, חלקם נראים מדוכאים, חלקם עוזבים וממשיכים ללכת.

"נוסטלגיה... ראיתי את הסרטון הזה לפני כמה שנים, לאיפה ברח הזמן?" אומר אחד האנשים ברחוב בתהייה.

הסרטון מגיע לסיומו, ובשלושים השניות האחרונות מסתכלת הבחורה אל המצלמה ומנופפת לכל מי שצופה בה, בחיוך קורן מאושר. "אני אעלה סרטון נוסף בחמישי הקרוב וסט תמונות מדהים במיוחד בשבילכם!" היא שוב מניחה את ידה על ליבה, "אוהבת, אוהבת את כולכם! עד הפעם הבאה."

הכותרת מתחת לסרטון, שכתובה בשחור על גבי לבן, משתנה שוב:

"מוקאידו, הבחורה שרצחה את סקיילר בת הארבע־עשרה, בסרטון מלפני שלוש שנים".

פרק 2

היווצרות

השמש יורדת על פוסטר סיטי, אחרי יום חם בשיא הקיץ של יולי. שיחת היום היא מקרה הרצח של הצעירה בת הארבע־עשרה, סקיילר. אי אפשר לברוח מזה; זה ברחוב, בטלוויזיה וברשתות.

גבר בשנות השלושים לחייו עובר בין האנשים בדרך לביתו, בית פרטי באזור שקט שבו הוא מתגורר עם אשתו ובתו בת השבע. הוא בחור גבוה, שערו בלונדיני כהה והוא לובש מעיל גשם ארוך.

"אה דיימון, ערב טוב," פונה אליו אחת השכנות, "לא ראיתי אותך כבר שבוע."

"ערב טוב, לילי," משיב דיימון. הוא נראה תשוש ובקושי עומד על רגליו. "אף פעם לא חסרה לנו עבודה במקצוע הזה," הוא אומר לה במבט ספק רציני ספק מיואש.

"אתה כבר יודע מה יהיה במסיבת העיתונאים ברביעי? אתה יודע, הילדה המסכנה הזאת..." היא מרכינה את ראשה.

דיימון רוצה לענות, אבל מתקשה להוציא אפילו מילה. בסוף המילים יוצאות לו בכוח.

"הכול תחת הסכם חשאיות, את תדעי הכול עם כולם ביום רביעי, אני מתנצל."

"לא, אתה צודק, אני והפה הגדול שלי... מסור דרישת שלום חמה ממני ללנה המתוקה ולשאנון."

דיימון נכנס לביתו, אשתו והילדה כבר הלכו לישון. הוא יודע שאין שום הסכם חשאיות ושהשאירו אותו באפלה מוחלטת במשטרה, אבל הוא בכלל לא רצה לדבר עם שכנתו על הנושא הזה. הוא פותח את הדלת בזהירות לחדר המשותף של שניהם, מחליף בגדים ונכנס למיטה. הריח של אשתו שאנון תמיד הרגיע אותו, עיניו נעצמות והוא נרדם.

***

"בוקר, דיימון, כבר שבע וחצי." הוא שומע את אשתו ופוקח את עיניו במהרה. "חיכיתי לך אתמול עד שהבנתי שלא תבוא."

"אני מצטע..."

"תפסיק להצטער. אני מבינה, המצב לא הכי מעודד עכשיו. רודני התקשר, הוא ביקש ממני להזכיר לך להתייצב אצלו היום."

"כן, אני יודע. אני מקווה שאחזור היום בשעה נורמלית."

דיימון נכנס לחדר קטן סמוך לחדר השינה, וממנו הוא לוקח את החליפה הרשמית שלו ואת התג שאותו הוא סוחב זה יותר מעשור. תעודות הוקרה והצטיינות תלויות על הקיר, לצד תמונות המציגות את חייו, משוטר זוטר בסן פרנסיסקו ועד למפקד מחוז שלם, כמו מצגת כמעט חיה.

"אבא!"

הוא שומע קול גבוה מאחוריו. בתו לנה מחבקת את רגליו. היא עדיין לא גבהה מספיק כדי לחבק את כולו.

"תבוא לטקס הפתיחה אחרי החופש? אני מופיעה שם. מלודי ושאר הבנות רוצות שתבוא, נראה לי שהיא רוצה לגנוב אותך ממני."

דיימון צוחק, "אני מבטיח שאעשה הכול כדי להיות שם."

"אתה תמיד אומר לי את זה." לנה מסתכלת מלמטה, עדיין מחבקת אותו. "אזכור לך את זה גם הפעם."

***

בנסיעה לסן פרנסיסקו, הסמוכה לפוסטר סיטי ודרומית לסן מטאו, המחוז שעליו הוא מפקד, דיימון מדליק את הרדיו ושומע תוכנית ראיונות.

"אני חושבת שהמקרה הזה ייזכר למשך שנים רבות, כישלון מוחלט של המשטרה שנותנת לחולת נפש בת עשרים ואחת להשתעש..."

הוא מכבה את הרדיו ונאנח. "מתי הסיוט הזה ייגמר?"

***

כשדיימון מגיע לתחנת המשטרה, אין־ספור רכבים וצלמים נמצאים שם. הוא יוצא מהרכב, נושם עמוק ונכנס ישירות לבניין, מתעלם משאלות שנזרקות לאוויר ומהכעס והקללות של הציבור על המשטרה.

"לכו הביתה, אוכלי חינם!" צועק אחד האזרחים המפגינים, "מי יגן על הילדות שלנו?"

"רודני במשרד, נכון?" הוא שואל בקבלה. השוטרים מקבלים אותו בברכה, את חלקם הוא עוד זוכר מהתקופה שבה התחיל את שירותו. דיימון עולה במעלה המדרגות ופותח את הדלת האמצעית מולו.

"תיכנס, דיימון. חיכיתי לך." הוא רואה את רודני, מפקד תחנת סן פרנסיסקו והמחוז כולו. חלפו שנתיים מאז ראה אותו בפעם האחרונה, אבל רודני עדיין נראה אותו הדבר, עם אותו שיער לבן קצר ועם הזקן הצרפתי שהוא מסרב להוריד.

"אני מבין שאתה הולך לדבר איתי על תיק רציני." דיימון מתיישב על הכיסא, מישיר מבט אל עיניו של רודני.

"תמיד חד יותר מכל דבר בקופסה, אה?" רודני מחייך בעודו מרים את הסיגריה ממשענת המאפרה, "עכשיו אתה גם בטח יודע איזה תיק אני הולך לתת לך."

"הברחות הנשק מהגבול הדרומי? הבנתי שמפקד האזור שם נפצע ושהם צריכים בדחיפות בן אדם שיאייש את הכוח. שיעור הפשיעה עלה בקצב שלא נראה כבר הרבה זמן."

רודני מסתכל עליו ומצמצם את עיניו. "אתה באמת חושב שהייתי קורא לך בשביל זה? יש לי מספיק אנשים לטפל בבעיות האלה. אתה יודע את התשובה, למה אתה הולך איתי סחור־סחור?" הוא מסיים את הסיגריה ומדליק אחת נוספת.

"אני רוצה לתת לך את התיק של מוקאידו."

דיימון משפיל את ראשו.

"ידעתי."

"אני יודע שידעת," משיב רודני בערמומיות, "למה נראה לי שאתה מתחמק מהתיק הזה? לא השבת למייל שלי לפני שבוע ובגלל זה זימנתי אותך לפה. אתה הקלף הכי טוב שיש לי, האינטלקט והניסיון שלך יפתרו את התיק הזה ויוציאו אותנו מהבור העמוק שנכנסנו אליו. אני מתפלא עליך -" הוא מפסיק ומשתעל בחוזקה, "אתה יודע לאיזה פסגות תגיע אם תתפוס אותה? אולי תקבל את המשרה שלי או אפילו מעבר לזה."

דיימון לא משיב לרודני, הוא לא יוצר איתו קשר עין.

"אתה רוצה להגיד לי משהו, נכון? תגיד הכול, תהיה חופשי איתי, אתה כמו הבן שלי," אומר לו רודני, "אני מאמין בך ובגלל זה בחרתי אותך."

"אני יודע, רודני. אני יודע," דיימון מניד את ראשו, "אני פשוט לא מבין... למה התקשורת נותנת כל כך הרבה תשומת לב למקרה הזה? למה לעשות את כל הקרקס הזה? מסיבת עיתונאים בגלל הרוצחת הזאת? מה עם בעיות אמיתיות כמו סחר בבני אדם, העלייה בפשיעה או המצב הרעוע שהמדינה שלנו נמצאת בו? למה להתעסק רק בדבר הזה?"

רודני מסיים את הסיגריה ומסתכל על דיימון בפליאה. "איך אתה יכול עם כל הראש שלך לשאול דבר כזה? אתה יודע למה. הם רוצים לתת להמונים זבל להתעסק בו כדי שהם ישכחו כמה החיים שלהם גרועים. כמו סדרות הטלוויזיה והסרטים המזויפים שהם מייצרים. ואנשים, אתה יודע, נמשכים לרוצחים סדרתיים, לתעלומה הזאת, בטח ובטח כשמדובר במציאות ובבחורה שהייתה כל כך צעירה ואהובה. אתה יודע שסרטון הרצח הראשון שהיא שידרה הגיעה לעשרות מיליוני צפיות? זה היה אחד השידורים החיים הכי גדולים במדיה החברתית, כל זה הצליחה לייצר בחורה אחת. התקשורת פשוט הולכת חזק על זה ונותנת לאנשים את מה שהם רוצים לראות ולשמוע."

"אבל זה יוצר גם אפקט הפוך. הם מעניקים לאישה הזאת אפילו יותר תשומת לב ממה שכבר יש לה."

רודני מחייך. "הם יודעים את זה, זה לא מעניין אותם."

אחרי כמה שניות, דיימון קם מהכיסא ואחריו גם רודני. "אני לא יכול לסרב לך ואני לא אסרב. אני אופיע במסיבת העיתו-"

"אל תדאג, דיימון. תן לי לטפל בזה," קוטע אותו רודני כאילו כבר ידע מה הוא עומד להגיד, "אני יודע שאתה לא אוהב את האירועים האלה. אתה תתרכז כבר ממחר בתהליך החקירה, תקבל סמכות מלאה וצוות מיוחד של שוטרים ובלשים מרחבי המדינה. את חלקם אתה מכיר."

"צוות שלם?" דיימון מופתע לשמוע את זה. הוא נזכר כמה פעמים לא קיבל רשות להרכיב צוותים מלאים לתיקים שעליהם עבד. "דווקא למקרה הזה אתם מעניקים לי צוות שלם?"

"תתענג, דיימון. זה מגיע לך. תתפוס את הכלבה הזאת ותעלה על דרך המלך. אתה רק בן שלושים וארבע ותראה כמה רחוק כבר הגעת. בגלל זה בחרתי בך."

המשך הפרק בספר המלא