משכנות הלב

הקדמה

אני לא נוהגת לכתוב הקדמות לספרים או לסיפורים שאני כותבת. הפעם החלטתי לחרוג ממנהגי. מאחורי כל אחד ואחד מהסיפורים יש סיפור, שאולי מעניין לא פחות מהסיפור עצמו, או לפחות כך אני חושבת ומקווה. בדרך כלל התרגלתי לכתוב סיפורים קצרצרים, אך בגלל אופיים של הסיפורים המוערים הללו, קיבצתי יחד רק חמישה סיפורים, ארוכים יותר, וכל אחד שונה לחלוטין מהאחרים באופיו, בתוכנו, בסגנונו.

כקוראת אובססיבית אני יודעת שרוב הקוראים, כמוני, מדלגים על ההקדמות או על הפתיחות לספרים, ולדעתי, ברוב המקרים הן מעין "התנצלות", אם אפשר לקרוא לזה כך, של הסופר/ת על אופן כתיבת הסיפור, והסבר מדוע בחר/ה לכתוב אותו כך. אז אינני מתנצלת אלא רק מסבירה, כי בוודאי יהיו קוראים שירימו גבה פה ושם.

ובכן, בואו נצא לדרך...

משכנות הלב

הסיפור משלב בעצם שני סיפורים נפרדים, שמצאתי דרך לשלב את שניהם. באחת מסדנאות הכתיבה הראשונות שלי, של אשכול נבו, נתבקשנו להביא חפצים מהבית, חפצים ארוזים כך שאי אפשר לראות מה הם, ויש סיפור מאחוריהם. כל משתתף בחר לעצמו חבילה, קטנה או גדולה, שאיננה החבילה שלו, קיבלתי לידיי מעין תעודת זהות כתובה בערבית, ובה צילום של גבר נאה ומרשים, החובש כובע של קצין מצרי או ירדני (לא זכור לי בדיוק), וקצת שמעתי את הסיפור מאחוריו מהאדם שהביא אותה, וכתבתי אז את מה שכתבתי. לפני כעשר שנים, באחת מסדנאות הכתיבה הנוספות של אשכול נבו, הוא ערך שיעור באמצע שבוע הספר ביוני, שאותו העברנו בירושלים (כל השיעורים תמיד היו בתל אביב), ובו גם הזדמן לנו להיכנס לאחד המפגשים של סופר אורח. בתום המפגש יצאנו לסיור במשכנות שאננים, ושם אשכול ביקש שנסתובב בשכונה, נספוג את האוויר והאווירה, נתרשם מהם ונכתוב כל מה שאנחנו רוצים. וגם כאן יצא מעין סיפור, שחלק ניכר ממנו הוא תיאור התרשמותי ממה שראיתי, הרחתי ושמעתי. כאחת שלא באמת אוהבת את ירושלים, השכונה הזאת שבתה את ליבי. לאחרונה החלטתי ששני הסיפורים יכולים להיכתב כסיפור אחד, ואפשר לקשור ביניהם.

הווילון השקוף והדקיק התנופף ברוח הקלה שחדרה מבעד לחלון הפתוח. דפנה עמדה ובהתה בים, אך לא באמת ראתה אותו. הרוח הקלה שלחה קווצת שיער אל עיניה. בקוצר רוח סילקה את השיער והעבירה אותו אל מאחורי אוזנה. היא עשתה זאת בהיסח דעת, ללא מחשבה. מחשבותיה נדדו הרחק, הרחק מאוד. קולות הרוכלים, צפצופי נהגים חסרי סבלנות והמיית אנשים שהלכו ברחוב, נסתתמו מאוזניה. שרויה הייתה בבועת ילדותה, בימים רחוקים, במחוזות אחרים.

בידה נח מכתב מעורך דין. מכתב מוזר, לא היה בו כדי להסביר, רק זימון למשרדו כדי למסור לידיה צוואה של סבתה, כך נאמר שם. היא קימטה את מצחה וניסתה להיזכר. סבתא? לא זכורה לה שום סבתא כזאת שתוכל להוריש לה משהו. בגיל 35, רווקה, מזכירה בבית ספר, מותה של סבתא נעלמה נחת עליה בהפתעה. עדיין לא ידעה אם טוב הדבר או לא. לא היה לה את מי לשאול על הסבתא המסתורית הזאת שמעולם לא הזכירו. הוריה הלכו לעולמם לפני שנים אחדות. אחיות ואחים לא היו לה. אולי מישהו התבלבל בשם? במספר תעודת הזהות? ועכשיו היא צריכה לבקש חופשה מהעבודה כדי לגשת למשרדו של עורך הדין, על פי התאריך והשעה שנקבעו לה בשבוע הקרוב. היא עיקמה את אפה בשאט נפש, כי ידעה מה מצפה לה במקום עבודתה.

כשבסוף ביקשה לקחת יום חופשה אחד בלבד, ניסו להערים עליה קשיים, אך היא התעקשה וקיבלה. כשחברותיה ניסו לחלוב ממנה למה צריכה בחורה רווקה ושקטה כמוה את יום החופשה הזה, היא הסתגרה בקליפתה, כמו תמיד, ולא נידבה מידע, רק משכה בכתפיה. היא הסתקרנה לשמוע מה רוצה ממנה אותו עורך דין. ביום המיועד לבשה את שמלתה היפה ביותר, אך לא את השחורה ששמרה לאירועים מיוחדים, כמו חתונות. פניה נותרו נקיים מאיפור. לעורך דין זקן, שעוסק בצוואות, לא אכפת אם תמרח שפתון או תמתח איזה קו שחור סביב עיניה, חשבה.

היא החליטה לקחת מונית, כי לא הכירה את כתובת המשרד. לא היה לה רכב, כי לא מצאה טעם להחזיק במכונית פרטית בכרך הגדול. היא גם תגיע רגועה למשרד, עד כמה שאפשר, בלי להידחק ולהזיע בתוך האוטובוס בשעות העומס.

בעת הנסיעה שתקה והניחה למחשבות להתרוצץ בראשה. המונית עצרה מול היעד. היא שילמה לנהג ויצאה. דקות ספורות עמדה על המדרכה מול פתח הבניין הישן, וקראה את השמות בשלטים שהוצמדו לקיר, לצידי הדלת הכבדה. בכל שלט צוינו שם המשרד והקומה. היא דחפה את הדלת הכבדה ונכנסה פנימה. גם על הקירות הפנימיים צוינו שמות המשרדים, בַּשלטים, בעיקר עורכי דין, אך גם רופא אחד או שניים. קומה חמישית. לתדהמתה לא הייתה מעלית בבניין. אוף, עד שתגיע למשרד היא כבר תתנשף ותזיע, ומזה ניסתה להימנע כשנסעה במונית. עד שאגיע למעלה, בטח כבר אזדקק לעזרה של אחד הרופאים, חשבה לעצמה בחצי חיוך. היא עלתה באיטיות, עצרה מעט בין קומה לקומה, בעיקר כדי לא להגיע מיוזעת ומתנשפת, ועדיין נותר לה זמן עד למועד הפגישה. תמיד העדיפה לקחת טווח ביטחון ולהגיע מעט מוקדם משנקבע. היא שנאה לאחר וגם שנאה שמאחרים לפגישות איתה, כמו שקרה לה לפעמים בפגישות העיוורות המעטות שהיו לה. ליבה פעם גם מהמאמץ וגם מההתרגשות. מה לה ולעורך דין? מעולם לא עברה על החוק, מעולם לא הייתה לה היתקלות או תביעה כלשהי שדרשו התערבות של עורכי דין.

כמו בכל בית ישן באותו הכרך, גם כאן בכניסה למשרד הייתה דלת כבדה וגבוהה ופעמון לצידה. קולו של הפעמון הדהד בפנים. זמזום הכריז על שחרורה של הדלת מנעילתה. היא דחפה את הדלת ונכנסה, ופעימות ליבה התגברו. דלפק קבלה קטן ניצב בצד ימין במבואה, מאחוריו פקידה חמוצת פנים ולא כל כך צעירה, שקידמה את פניה. דפנה מסרה לה את המכתב בלי לומר מילה חוץ מברכת בוקר טוב ושלום. הפקידה לחצה על כפתור האינטרקום והעבירה את שמה של דפנה למי שישב בצידו השני של הקו. דפנה קיבלה אישור להיכנס והלכה לכיוון הדלת שעליה הצביעה הפקידה. גבר גבוה וזקוף, רחב כתפיים, עמד בגבו אליה והביט מבעד לחלון, שממנו נשקף רק נוף של מגדלים רבי־קומות שנבנו לאחרונה. לפחות מאחור הוא לא נראה לה זקן מאוד כמו שחשבה, למרות השיער המאפיר שכיסה את ראשו. עם הישמע סגירת הדלת הסתובב עורך הדין לאחור, ודפנה לא הצליחה להשתלט על גבותיה שהתרוממו קלות שלא ברצונה. היא עצרה בעצמה לפני שלסתה נשמטה. היא ראתה לפניה גבר צעיר יחסית, מבוגר קצת יותר ממנה ונאה למדי. השיער האפור הלם אותו מאוד והיה ניגוד מדהים לעיניו הכחולות, חשבה, וסומק כיסה את פניה ממבוכה. עורך הדין חייך. רגיל היה לתגובות כאלה, בעיקר בגלל שערו המאפיר. הוא לבש חולצה לבנה ומכנסיים שחורים, עניבה כהה משוחררת תלויה על צווארו. הוא הושיט לה את ידו.

"היי, את דפנה לוי, נכון? נעים מאוד, אני עורך דין שי ברדוגו," קולו העמוק הפתיע אותה. "בטח הופתעת לקבל את המכתב."

דפנה הנהנה. היא סקרה את המשרד, דלתות כבדות, תקרות גבוהות, חלונות ארוכים וגדולים. בפינת חדר מרוחקת יותר היה שולחן נוסף, לא עתיק, ועליו מחשב וכמה תיקיות. ממעמקי זיכרונה עלו שבבי תמונות של ילדות מבית סבתה שנפטרה, כשהייתה עוד פעוטה. דירות ובתים שנבנו בתחילת המאה הקודמת, המאה ה־20. הבתים האלה עוברים שימור ושחזור, חשבה לעצמה, כמה נפלא.

"המשרד היה של סבי ושל אבי, אחריו," ציין שי כשהבחין במבטיה. "ירשתי אותו אחרי שגם אבי נפטר לאחרונה."

"מצטערת לשמוע," פלטה דפנה, בנימוס כמקובל.

שי, בפנים רציניים, אמר, "תודה. המשרד נוח, ולכן אני משתמש בו."

דפנה הנהנה ושתקה.

שי הביט בה בעיניים עייפות. אישה צעירה, שיער ארוך אסוף לזנב סוס, שמלה נאה, שכנראה כבר ראתה ימים טובים יותר, ופנים נקיים מאיפור. לא מישהי שהוא היה שולח אליה מבט שני, מסוג האנשים שנראים שקופים ברחוב. הוא פתח את דבריו בנימה שהיה בה מעט קוצר רוח, "זימנתי אותך כי ירשתי גם את כל התיקים והלקוחות של אבי ושל סבי. אני עובר על כולם ועושה בהם סדר. הבלגן חוגג ויש לי גם לקוחות משלי שבהם צריך לטפל."

דפנה לא הבינה מדוע מצא לנכון להסביר לה את כל זה.

"ובכן, כמו שאמרתי, ירשתי תיקים, ובאחד מהם מצאתי כמה דברים ששייכים ליורשים של הגברת מרים לייבוביץ'. היא הייתה לקוחה של אבי, גם אני הכרתי אותה כשהייתי ילד קטן, ושוב פגשתי אותה כשכבר עבדתי כאן עם אבי, בתחילת דרכי כעורך דין." הוא השתתק לרגע ואז המשיך, "נכון לעכשיו, את היורשת היחידה המצוינת בצוואתה של המנוחה." שי הצביע על כיסא שעמד לפני שולחן כתיבה גדול מאוד, מעץ מלא שנראה עתיק כמו הדירה, והיה גדוש בתיקיות רבות עבות כרס. דפנה ציפתה שיתיישב ויתחבא מאחורי השולחן, אך אחרי היסוס קצר הוא החליט לשבת על הכיסא לצידה, שנראה בן זוגו של הכיסא שעליו התיישבה. עיניו בחנו אותה, והן נראו לה כעת עייפות פחות. קצב פעימות ליבה החל לשכוך מעט.

"המזכירה שלי יצאה להפסקת צוהריים," אמר והצביע על השולחן הנוסף שבפינת החדר.

שי הושיט לה שתי מעטפות, שני מפתחות בשקית ניילון קטנה וחבילה קטנה, בגודל של ספר, ארוזה בנייר עטיפה חום ובחבל דקיק. "בתוך כל המסמכים הרשמיים היו גם שתי המעטפות, אחת פתוחה ואחת סגורה.

"המעטפה הסגורה מיועדת לך, והפתוחה – שכבר עיינתי בתוכנה – היא צוואה שנכתבה לפני הרבה שנים ולא שונתה מאז."

"אבל אני לא מכירה אף אחת בשם מרים לייבוביץ'," טענה דפנה בקול מהסס, "אתה בטוח שכל זה בשבילי?"

"אני בטוח, כי השם שלך מופיע על גבי המעטפה הסגורה, וגם בתוך הצוואה, כולל מספר תעודת הזהות שלך."

ידיה של דפנה רעדו מעט. היא נטלה את המעטפה הסגורה, ואכן שמה התנוסס עליה. "השם שלי הוא לא כל כך נדיר. אולי יש דפנה לוי אחרת?"

שי פלט צחוק קצר. "תאמיני לי שבדקתי את כל האפשרויות. השם שלך, עם מספר תעודת הזהות שלך וצילום שצורף לצוואה, לא מותירים כל ספק."

דפנה האמינה לו. טרם הצליחה לשלוט ברעד שבידיה. שי החזיק במעטפת הצוואה, והיא נטלה את המכתב.

"רוצה שאקרא עכשיו את הצוואה? רוצה עוד כמה דקות?"

דפנה היססה לרגע, ואחר כך הנהנה.

שי החל לקרוא את הצוואה. דפנה ניסתה להתרכז בכל הפרטים המשפטיים שבתחילת המסמך, אך מחשבותיה נדדו אל האנשים שאמורים היו להיות הוריה, סביה, מי שהכירה כל חייה.

"...בלה, בלה, בלה, אני לא אלעיט אותך בכל הביטויים ובכל העניינים המשפטיים," קולו של שי פרץ למחשבותיה כששם לב שדעתה הוסחה, "אבל כאן מגיע החלק המעניין מבחינתך. אמרת שאת לא מכירה את הגברת לייבוביץ'? היא סבתך, ואיש לא ציין את שמה לפנייך?"

דבריו החזירו אותה למציאות. "ממש לא, אין לי מי לשאול עכשיו, כולם כבר מתו."

שי נעץ בה מבט, שהייתה בו מידה מסוימת של צער על שנותרה לבדה, ללא משפחה. משפחתו הייתה ענפה מאוד, והוא לא רצה אפילו לחשוב על מצב שבו ייוותר ללא משפחה.

"בכל אופן, אקרא לך במהירות את פרטי הצוואה ואחר כך אסביר." הוא קרא בקול ענייני את כל הפרטים, ואת רובם היא לא הבינה, לא לגמרי קלטה. משהו על בית בירושלים, על איזו תיבה, על יומנים, ולא צוינו מזומנים.

"הבנת את מה שקראתי?" שאל שי.

דפנה הנהנה לאט, "אני חושבת, קצת, השאר עוד די מבולבל ומבלבל," השיבה וחזרה על מה שקלטה.

"יפה. אז חוץ מכל המונחים המשפטיים, במילים פשוטות וברורות, הגברת לייבוביץ' טוענת שאַת נכדתה, וככזאת את יורשת בית בירושלים, ליד שכונת רחביה, עד כמה שאני מכיר את הרחוב. יש שם תיבה שאת אמורה למצוא, וזו לא תוכנית בסגנון 'חפשו את המטמון', כי אולי גנבו אותה והיא לא נמצאת שם. ויש שם גם יומנים, ככל הנראה של הסבתא הזאת, שהם כנראה בחבילה הארוזה בנייר עיתון." שי הצביע על החבילה והשתהה לרגע. "עד כאן ברור?"

דפנה הנהנה שנית. הכול נשמע לה כמו איזה קטע מסרט, משהו די הזוי, מסתורי, כל כך לא קשור אליה, כל כך לא מתאים למי שהיא.

"תנאֵי קבלת הבית הם: קריאת הצוואה, קריאת המכתב, קריאת היומנים, נסיעה לירושלים לבית הנזכר בצוואה ופתיחת התיבה. וזה חייב להיות לפי הסדר הזה. לא מוזכרים מזומנים, אבל נראה לי שבית בירושלים שווה הרבה מאוד כסף, או לפחות הקרקע שעליה הוא יושב."

"אני לא מחפשת את זה," אמרה דפנה מהורהרת, "אותי מעניין יותר איך היא בדיוק סבתי, ולמה לא הכרתי אותה עד היום. עוד קרובת משפחה שהחמצתי, ולא אזכה להכיר," סיימה בעצב.

לרגע התחיל שי לשלוח את ידו קדימה, כרוצה לגעת בידה ולנחם אותה. הדיבור הרך והשקט שלה עורר בו משהו, אך הוא השיב אותה לחיקו.

"את צריכה לנסוע לירושלים," אמר.

"עד החופש הגדול יש עוד זמן רב ולא אתפנה לפני. גם ככה התקשיתי לקבל יום חופשה כדי לבוא לכאן," והיא סיפרה לו במה היא עובדת.

"אולי אחרי שתראי מה ירשת, כבר לא תרצי או לא תצטרכי להמשיך בעבודה הזאת בתנאים האלה שלך ובמשכורת הזאת," צחק ביובש.

דפנה חייכה, ולראשונה ידיה כבר לא רעדו. "נראה לי שבעתיד הקרוב לא אוכל לשרוד בלי לעבוד. אני זקוקה אפילו למשכורת הנמוכה שאני מקבלת שם."

שי שם לב שכשחייכה, גם אם זה היה חיוך קטן, העיניים שלה הוארו. "בכל אופן, כעורך דין שלך אני מוכן ללוות אותך לירושלים," אמר שי במהירות, וכעבור רגע כבר התחרט על דבריו, ולא הבין מה גרם לו להציע הצעה כזו. "כמובן, בתנאי שאהיה פנוי," מיהר להוסיף.

דפנה, שהופתעה בעצמה מההצעה, הסמיקה עד שורשי שערה, פערה את עיניה ודממה לרגע. "אתה לא צריך להטריח את עצמך, עם כל העבודה שלך כאן," והשתתקה. "אבל ייתכן שאתפתה," הוסיפה ואמרה בשקט, כמעט בלחש, כשהרגישה אמיצה יותר. "אני לא גיבורה גדולה בכל מה שקשור לתנועה במקומות לא מוכרים."

"אם נמצא זמן מתאים, אנסה להתפנות." כעת ידע שזה מה שהוא רוצה לעשות איתה. היא נראתה כל כך אבודה.

"יש משהו שאני צריכה לחתום עליו, לקרוא, לראות?" שאלה דפנה.

שי ישב בשקט כמה שניות ורק הביט בה, ואז הושיט לה מסמכים כדי לחתום שהבינה את מה שהקריא לה ולחתום שקיבלה לידיה את החומר.

שניהם קמו יחד, המרחק ביניהם הצטמצם. ליבה פעם במהירות, אך שי דחף לאחור את כיסאו והניח לה לעבור על פניו לכיוון הדלת. הפקידה החמוצה לא נמצאה במקומה, גם היא כנראה יצאה להפסקת הצוהריים, ועל סף הדלת הראשית הושיט שי את ידו ואמר בחיוך עייף אך בעיניים רציניות, "אם יפטרו אותך ממקום עבודתך, את מוזמנת לבוא לעבוד כאן. העבודה רבה כל כך שהמזכירה שלי לא משתלטת על הכול, ויש לי רושם שלא תהיה לך בעיה להשתלט על עבודה כזו." שוב הפתיע את עצמו מההצעה ששלף ככה ברגע.

הם לחצו ידיים, והלחיצה התארכה שבריר שנייה יותר מהצפוי. ליבה של דפנה פעם בחוזקה, ושוב כוסו פניה בסומק קל, והיא חייכה. שי פתח את הדלת הגדולה ודפנה יצאה לדרכה, שקועה במחשבות ובחלומות. שי המשיך לעמוד עוד כדקה מאחורי הדלת הסגורה, ובכף ידו הרגיש עדיין את כף ידה הרכה והחמה. אחר כך התנער והסתובב לאחור.

כשהגיעה לביתה הניחה את כל החפצים שקיבלה על השולחן הקטן במטבח, והכינה לעצמה כוס תה. חלפו כמעט שבועיים שבהם התחבטה עם עצמה. בעבודה דעתה הייתה מוסחת, ולפעמים נאלצו הבנות האחרות לקרוא בשמה מספר פעמים עד שענתה. היא היססה לפתוח את מה שנדמה היה לה כמו תיבת פנדורה. לבסוף כבר לא עמדה בלחץ והחליטה לקרוא את המכתב שהשאירה לה הסבתא המסתורית, ולפתוח גם את החבילה הקטנה. היא הסתקרנה לראות מה יפתחו המפתחות. עד כה נמנעה מלעיין במכתב ולפתוח את החבילה, בתירוץ שלא היה לה זמן, אך למען האמת היא פחדה, פחדה ממה שתגלה שם, פחדה שמא ישתנו חייה כפי שהכירה אותם עד אותו היום.

המכתב, החבילה החומה והמפתחות עדיין נחו כל אותה העת על השולחן הקטן שבמטבח, בַּמקום שבו הניחה אותם כשרק חזרה הביתה באותו יום, ממש מול עיניה בכל שעות היום והלילה, נדנדו לה, משכו אותה, דחו אותה. היא הסירה את החבל מהחבילה החומה, אך ידעה שקודם עליה לקרוא את המכתב. בידיים רועדות פתחה אותו.

המשך הסיפור בספר המלא