תאומים

מן הידועות - אבחנה שחציה עובדה, חציה בדיחה - שאנשים בניו יורק חושבים הרבה על נדל"ן. לסלי קריימר, למשל, הייתה מודעת לבית שבו חי אלכס טוויסדן עוד לפני שבכלל פגשה אותו, או אפילו ידעה את שמו. היא חלפה על פני הבית לעיתים קרובות בימים שבהם בחרה ללכת ברגל להוצאת הספרים גרדניה, שם ערכה ספרי ילדים, למרות שהייתה רווקה וחסרת ילדים בעצמה.
הבית היה פיסה טהורה של ניו יורק הישנה. הוא נבנה בתקופה שבה לבעלי הנכסים היה מספיק כסף לשלם לסתתי האבן הטובים ביותר, לנגרים הטובים ביותר, ולהמון משרתים, כולל לאנשים שפיזרו קש ברחובות כדי שגלגלי העגלות של סוחרים חולפים לא ירעישו כשיתגלגלו כנגד האבנים שריצפו את הכבישים. זה היה בית עירוני בן ארבע קומות, מבנה בסגנון פדרלי עשוי מאבנים חיוורות בגוון סלמון, עם חלונות שנפערו בו כדי לאפשר התפרצויות של אור, ממוסגרים על ידי תריסים בצבע ירוק בהיר.
זה היה אחד הבתים האחרונים ברחוב 69 מזרח שלא שינה את יעודו והפך לדירות קטנות, והבית היחיד בסביבה שעדיין נמצא בבעלות המשפחה שבנתה אותו. זה היה מסוג המקומות שנראים חסינים לשינוי, תמיד מקסימים ותמיד אפופים בתחושה של עליונות ובמורשת שמצדיקה את המשכן של תחושות העליונות האלו.
חזית הבית נשאה שלט נחושת מצוחצח שהצהיר על שנת הבנייה שלו, 1840. אדניות החלונות כמעט תמיד לבלבו, פרחי שלגיה באביב, ואז צבעונים, מימוזה ביישנית, גרניום ומגוון כרובים דקורטיביים. חלקם היו כל כך יוצאי דופן ונדירים, עד שעוברי אורח היו עוצרים לפעמים מול הבית ומסתכלים עליהם בהשתאות. עמוד התאורה ליד שמונה המדרגות שהובילו למרפסת היה שזור באורות כחולים מנצנצים לאורך כל השנה. פינת המיחזור ניצבה ליד המדרכה, בתוך ארגזי עץ של בקבוקי יין משאטו בשוול או שמפניה מיקב טייטינגר.
בני משפחת טוויסדן נולדו ומתו בחדרים האלה. הנשיא רוזוולט הראשון, תיאודור, סעד פה במספר הזדמנויות, ופעם אחת אף ניגן ביוקולילי ושר שירי עם קובניים לאורחים, בהם ראש העיר, השגריר האמריקאי לבריטניה ובלרינה רוסית, שבדיעבד נודע שהסתבכה ברומן עם המארח, אברהם טוויסדן. באחוזה הזאת גרו טוויסדנים שהיו אנשי חוק ואנשי רפואה, פוליטיקאים, בוהמיינים, שיכורים ועצלים, שאחד מהם הפסיד את המקום במשחק קלפים ברחוב 14 מערב, חוב שנמחק בעקבות מותו הפתאומי של המנצח בר המזל.
הוא לא היה כזה בר מזל, אחרי הכול.
אלכס גדל בבית הזה יחד עם אחיותיו, קת'רין וססיל. העולם שלהם היה הבית הזה, עם גלובוסים ממהגוני שעיטרו את קצהו של כל גרם מדרגות, יציקות גבס על התקרה שנראו כמו עוגת חתונה הפוכה והפאנלים המרשימים בטרקלין ובספרייה. מיום לידתם הם התרגלו לשטיחים הפרסיים העתיקים, משטחים של אדום וסגול וכחול וזהב, שהונחו על רצפת העץ ולשטיחים שנרקמו על ידי ידיים קטנות שזה מכבר הפכו לאפר ועפר.
קת'רין חיה היום כנזירה בודהיסטית בתאילנד, אחרי שוויתרה על משפחתה. יש לה גידול במוח שמקצר את הסבלנות שלה, אבל לא את חייה. ססיל מתה כשהייתה בת 13 מזיהום שנוצר בעקבות ניתוח הסרת התוספתן שלה. כשההורים שלהם מתו בקורפו, ב־1970, הבית ברחוב 69 עבר ישירות לאלכס. אף אחד לא ערער על הצוואה.
למעשה, היה זה הבית שחיבר בין אלכס ללסלי מלכתחילה. בבוקר אביבי אחד, בינות לטפטופים עדינים של גשם, אלכס הבחין בה נעצרת לפני הבית ושאל, "לא ראיתי אותך כבר?".
"אני אוהבת לעצור פה. זה בדרך שלי לעבודה, והבית כל כך יפה".
"לצערי, אני האסיר שלו", אמר אלכס. "פשוט אין אף מקום בעולם שאני אוהב אפילו חצי ממה שאני אוהב את הבית הזה".
"אני יכולה להבין למה", אמרה לסלי. קצוות שיערה הערמוני, שנגזרו בגסות, נגעו בצמר האדום כהה, עם כתמי הגשם, של מעילה. היו לה פנים פשוטות, אבל נהדרות, של חלוצה אמריקאית.
אלכס דמיין אותה יושבת בחלק האחורי של עגלת מסע, מסתכלת בכמיהה ובכיסופים אל המזרח בזמן שמשפחתה חוצה את המדינה לכיוון מערב. העיניים שלה היו ירוקות בוהקות ולמרות שחייכה, נראה היה שמסתתר בה משהו בלתי יציב, פגיע בקלות.
אלכס, לבוש בפריטי חייטות בריטית בשווי אלפי דולרים, שהיה אדם מסוגר גם במצבים חברתיים ברורים יותר, הפתיע את עצמו ושאל, "תרצי לראות את הבית מבפנים?".
מכאן התחיל שלב החיזורים, וממנו ועד החתונה נדרשו רק חמישה חודשים. לא נעלם מעיניה של לסלי שהיו אנשים שחשבו עליה כעל הפרס שקנה לעצמו אלכס טוויסדן לכבוד משבר אמצע החיים שלו. לא משנה שהיא אהבה אותו ושהוא אהב אותה, העובדה שהיא הייתה צעירה מאלכס ב־17 שנה ושהוא היה גבר אמיד וחסר ילדים וכנראה במצוד בעקבות יורש, הפכה את לסלי לאשת־קשט. בז'רגון של תושבי מנהטן האמידים מאוד, זה רמז שהיא עסקה בסוג מאוד מתוחכם, יוקרתי ומקובל חברתית של זנות.
אבל לאשת־הקשט הנוצצת היה פגם מאוד משמעותי. במשך שלוש שנים היא ניסתה ללא הצלחה להיכנס להיריון, וזאת הסיבה שבגללה היא ואלכס יושבים עכשיו באגף של כנסיית החלוץ במערב רחוב 90, במרתף מדכא, קלסטרופובי, מצחין ומואר בצורה איומה. פעם בשבועיים הם מגיעים לכאן כדי להשתתף במפגש של קבוצת התמיכה בעקרות של צפון העיר. לסלי מסתכלת סביב על רצפת הלינולאום המסמורטטת, על הטיח הרקוב על הקירות, התאורה הזולה וכיסאות המתכת המתקפלים. היא משכלת את רגליה ופותחת אותן שוב, מנסה לקרוא את ההבעה על פניו הארוכות, הצרות, הרציניות של בעלה.
היא לא מצליחה בכך. לא ניתן לפענח אותו, בדיוק כפי שלא ניתן לפענח את הבעתו כשהוא עולה במעלית לקומה העליונה של בניין ארסקין, שבה נמצא משרד עורכי הדין המכובד ביילי, טוויסדן, קאופמן וצ'אנג. שם, מתנהלים עסקיו המהוסים, סוג של עריכת דין שנדמה ללסלי שהוא קרוב יותר לראיית חשבון מאשר לכל דבר שאי פעם ראתה בטלוויזיה. בסדרות המשפטיות החיים של מישהו תמיד בסכנה, כל עוולה נענשת והמערכת כולה ממששת את דרכה מתוך העיוורון לכיוון של משפט צדק. במשרד של בטק"צ, הדברים היחידים שחשובים הם העברות מסודרות של רכוש.
לא אלכס ולא לסלי באמת רוצים או זקוקים לתמיכה הפסיכולוגית או המוראלית מזוגות אחרים שמתמודדים עם עקרות. הם מגיעים לכאן בגלל התיאוריה של אלכס, לפיה המפגשים האלה הם מקור מידע אינסופי בנוגע לטיפולי פוריות ולרופאים שמתמחים בתחום. עד כה הם לא מצאו מישהו שעשה משהו שונה מכל הניסיונות שלהם, לרוב באותן מרפאות ועם אותם הרופאים בדיוק, ואפילו עם אותן אחיות טובות לב.
הפעם הפגישה חסרת ערך בצורה יוצאת דופן. שניים מתשעת הזוגות בקבוצה כבר נפרדו - עקרות יכולה לחולל שמות בנישואים - אבל שני הגברים מהזוגיות הכושלת ממשיכים להגיע למפגשים ואף להשתלט על הדיונים.
בני הזוג פת'רסטון, צמד שמנמן ועליז - הוא מורה בכיתה ב' והיא שף קינוחים - רוצים לחלוק עם הקבוצה את החדשות המדהימות שלהם. צ'לסי בהיריון, או לפחות הייתה בהיריון. למרות שהפילה בשבוע השלישי, בני הזוג פת'רסטון קורנים ונלהבים, בטוחים שהביסו את הבעיה או לפחות למדו לשלוט בה. הם מצליחים להדביק את הקבוצה בהתרגשות שלהם. בזמן שמחיאות הכפיים מהדהדות במרתף, לסלי מעמידה פנים שהיא מחפשת משהו בתיק שלה ואלכס פשוט יושב שם כשידיו מקופלות בחיקו.
כשהיא מסתכלת עליו הוא יוצר מילים בשפתיו, מדבר אליה בלי להשמיע קול, "אני אוהב אותך".
* * *
שאריות אור היום האפורות־בהירות והכחולות־כהות מסרבות להיעלם, נתלות מצמרות העצים בסנטרל פארק בזמן שאלכס ולסלי הולכים הביתה ממרתף הכנסיה ברחוב 90 מערב לבית העירוני שלהם ב־69 מזרח. לסלי שואלת אותו בפעם המאה אם היה מתחתן איתה אם היה יודע שזה יכניס אותם לגיהינום הרפואי של אי־פריון. זה גיהינום שבו השטן לובש לבן, מריח מנוזל לחיטוי ידיים ולא מהסס לדרוש אלפי דולרים על כישלון, ועוד גורם להם להרגיש שהכישלון אינו שלו, אלא שלהם.
כמו תמיד, אלכס עונה, "היום שבו הסכמת להיות אשתי היה היום הממוזל ביותר בחיי". אלו המילים שאמר בפעם הראשונה ששאלה את השאלה, רועדת ומפוחדת, ועכשיו זאת הבדיחה הפנימית שלהם. בפעם הראשונה שאמר אותן הגיבה לסלי בדמעות של הקלה, ועכשיו גורמת לה החזרה המדויקת לצחוק, למרות שתחושת ההקלה עדיין שם, בכל אופן.
גם בלי ילד, יש להם כל כך הרבה דברים לחיות למענם. הם בריאים, מאוהבים ומוצלחים במסלולי הקריירה שלהם. לסלי לא גדלה בבית עני וגם לא התחנכה להיות ענייה, אבל היא מעולם לא העלתה בדעתה את סוג הנוחות החומרית שמתלווה לנישואים עם אלכס, על אף שהייתה מתחתנת איתו גם אם היה פנטומימאי או נהג אוטובוס. עכשיו, כמובן, היא כבר התרגלה לכל זה. אלכס, למרות שהיה עשיר כל חייו, תמיד היה מוקף באנשים קודרים, נטולי חן, כריזמה או משיכה מינית. עכשיו הוא חי עם אישה שמושכת אותו כמו יצירת אמנות ומרגשת אותו מינית עד שהוא חש צעיר בחצי כשהיא לידו. התחושות האלו היו טובות ממה שאי פעם ייחל לעצמו, למרות שגם הוא, עכשיו, כבר התרגל למזלו הטוב.
ובכל זאת, מזלם הטוב הועב על ידי ההיעדר, שעל אף שהיה בלתי נראה הטיל צל ארוך וקר על חייהם. כשלא התאמצו להיכנס להיריון, נדמה היה שהם נמנעים במודע מכל דבר שיעמת אותם עם מצבם והתנהגו בצורה שאפילו הם החשיבו כמוגזמת. לאחרונה בזבזו כרטיסי אופרה בשווי מאות דולרים, כשנחרדו לגלות שהפקה מגניבה ביותר של 'טורנדוט' הציגה מקהלת ילדים, שניצבו על הבמה והשמיעו צלילי 'אווו' ו'אההה' מאחורי הפרינצ'יפסה. הם ברחו מהאולם, אלכס מוביל את דרכם, עיניו בוערות בזעם הבגידה, ולסלי רצה מאחוריו במעבר, גוררת את השָאל שלה מאחוריה כמו חיה שזה עתה הרגה. מאז הם נמנעים מגאלות ומערבי פתיחה, וקוראים בקפידה כל ביקורת תיאטרון, קולנוע או אופרה כדי לוודא שלא מסתתרים שם ילדים יפים שישברו את ליבם.
הפצע המדמם של חוסר האושר שלהם מעוות את חייהם בצורות נוספות. הם נפגשים פחות ופחות עם חברים שהם הורים לילדים. בני הזוג קמינסקי, למשל - הוא קרדיולוג, היא מעצבת תאורה בתיאטרון הציבורי - פצחו בנאום רחמים עצמיים באשר לקשיים שלהם להכניס את הנרי הקטן והיקר שלהם לגן החובה שנחשב להכי נהדר בעיר. זה מקום נפלא שכנראה מחזק את המיץ של הילדים באיזה סם מיוחד שמכפיל את מנת המשכל של הפעוטות, מקום שבו את הלגו מתכננים במעבדה סודית שחצובה באיזה הר שוויצרי, ומקום שבו כל הקראה של הסיפור 'לילה טוב, ירח' כוללת גם נסיעה לירח. בצורה דומה, חברתה לעבודה של לסלי בהוצאת הספרים, שרי מק'דוגל, שנראית כמו גרטה גרבו והייתה הלסבית המוצהרת הראשונה בכפר הקטן שלה בנובה סקוטיה, מגדלת עכשיו ילדה שצמחה מזרע קנוי. בארוחות הערב היא מושיבה את בתה היפהפייה על השולחן ומתעקשת שהאורחים יצרו איתה קשר עין במהלך השיחה, כדי שהמוח הקטן שלה יוכל לקבל את כל הגירויים הדרושים ועל מנת שהלהבה הקטנה של הביטחון העצמי שלה תתחיל לבעור בעוצמה.
אלא אם יעברו לגור בדיור מוגן, אין להם איך לחיות את חייהם בלי להיתקל בילדים. אפילו הערב, בזמן שלסלי ואלכס הולכים דרך הסנטרל פארק, המראה של ילדים, חלקם עם הוריהם, חלקם עם המטפלות וחלקם לגמרי לבד, צובט אותם, מכאיב להם, פוגע בהם.
הם נתקלים באב שדוחף את בנו בן השנתיים בעגלה ואז מתיישב על ספסל ומדבר בטלפון הסלולרי שלו, רגל אחת על העגלה. הוא דוחף אותה קדימה ואחורה, מקווה להרגיע את הילד, אבל הילד - שיערו פרוע, גבותיו כהות, שפתיו אדומות ובוהקות - מתחיל ליילל ומנופף בידיו. האבא, במילה קצרה או שתיים, מכבה את הטלפון ומתרכז בילד.
"מה אתה אומר, תינוק, הא? על מה כל המהומה?".
התינוק, שדעתו מוסחת מכל צרותיו באמצעות קולו העליז של אביו, מחייך פתאום.
האב אוחז בידו הקטנטנה של הילד ומקרב אותה לשפתותיו שלו, משמיע קולות של 'יאם יאם יאם', כמו זולל את המעדן הטעים בעולם. "אני יכול פשוט לאכול אותך", אומר האבא, כאילו שזאת ההבטחה הנורמאלית ביותר בעולם וכאילו שקניבליזם ואכילת הילד של עצמך היא הסימן האולטימטיבי לחיבה.
הילד צווח. אולי מאושר, אולי מאימה, והאב מעמיד פנים שסיים לאכול יד אחת, ומתחיל עכשיו לטרוף את השנייה.
אלכס הולך בצעדים גדולים, מכריח את לסלי למהר רק כדי לעמוד בקצב שלו.
"אני חושבת שהתינוק פחד", היא אומרת.
"כן, ככה זה נשמע. היה משהו די חולני בכל העניין, לא?".
"אני יודעת!", אומרת לסלי. "דוד שלי, ג'יימס, היה עושה קטע כזה. הוא היה תופס לי את האף ומעמיד פנים שהוא מושך אותו, ואז מראה לי את האגודל שלו וטוען שזה האף שלי. זה לגמרי הלחיץ אותי בזמנו".
אלכס עוטף את כתפיה של לסלי בזרועו. הוא יודע שרוב הלחץ להרות מגיע ממנו. הוא מתחרט על כך, אבל לא יכול לעצור את עצמו. הוא בטוח בכך שברגע שיהיה להם ילד, לסלי תהיה אסירת תודה.
"אולי אנחנו צריכים לפתוח מחדש את הדיון על אימוץ", אומרת לסלי כשצמד רוכבי אופניים במכנסוני לייקרה ובקסדות ממאדים חולפים על פניהם.
"אני חושש שאני קצת מיושן בעניינים כאלה", אומר אלכס.
מבחינתו, קיצור שמו מאלכסנדר לאלכס, ואפילו היכולת שלו לקרוא לעצמו אלכס, היה הוויתור המהותי ביותר שעשה למען החיים האמריקאים המודרניים, אבל הוא לא התכוון לוותר במקומות נוספים. "יש לי אחריות. משפחות קריין והילמן מצד אמי, ומשפחות טוויסדן וגלומן מצד אבי, לכולם היו הצלחות יוצאות דופן והם שירתו את הציבור בצורה יוצאת דופן במאתיים השנים האחרונות. אני רוצה להמשיך את הקו הזה ולסלי, אסור לזלזל גם במשפחה שלך. יש לכם מורים, רופאים, חברי קונגרס".
"יש לי בסך הכול בן דוד אחד שהתמודד על מקום בקונגרס באוהיו ואכל אותה בגדול".
"אני יודע שזה קשה לך", אומר אלכס ומקרב אותה אליו.
הם כבר ניסו את כל הדרכים הבדוקות להיכנס להיריון ואז התחילו עם דיקור, ומשם המשיכו למטפלים בעשבי מרפא. זה היה מזלם הטוב, כמו גם מזלם הרע, שהיה להם די והותר כסף להוציא על טיפולים שונים ומשונים. בעוד שזוגות רבים מכלים בסופו של דבר את המשאבים שלהם במסע אל הפוריות, אלכס ולסלי המשיכו הלאה. הם כבר ביקרו אצל שני מהפנטים, אחד בטרייבקה, אדם שלנשימה שלו היה ריח של חלודה, והשני בלוס אנג'לס, אדם שנראה כמו מריונטה שקמה לחיים. הם בילו זמן מה ב'מפלט המרווה הלוחשת' בקלירווטר, פלורידה, מרכז בריאות שמבוסס על עקרונות האירו־ודה. סוף שבוע שלם הוקדש לתרפיות של הקארמה, יוגה ומדיטציה. הם יצאו משם עם גב דואב (אלכס) והרעלת מזון קלה (לסלי). הם התייעצו עם הומיאופתים ופסיכיאטרים, ולמרות שאף אחד מהם לא היה דתי במיוחד, הם הלכו גם למרפאה בשם 'תפילות שנענו', מקום שבו נזרקו לחלל האוויר מילים כמו 'היריון חוץ רחמי', 'ציסטות בשחלות', 'אנדומיטריוזיס' ו'תסמונת השחלות הפוליציסטיות', אבל בפועל התכנס הטיפול לקריאה בברית החדשה והאזנה לדרשות על כך שהאדם צריך לפתוח את עצמו לברכות האלוהים. הם צמו, הם לא אכלו שום דבר מלבד פירות, היו להם את המעיים הכי נקיים בעולם וזה לא עזר להם להיכנס להיריון.
אבל הם לא ויתרו: שש הפריות, דיון מעמיק בכל הסוגיות המשפטיות והפסיכולוגיות של תרומות ביצית או זרע והתלבטות פילוסופית - ומשפטית, כמובן - באפשרות להשתמש באדם כדי להפרות את לסלי או לספוג את זרעו של אלכס. כל זה נעשה למרות שמומחים יקרים להפליא בחנו את הביציות של לסלי ואת הזרע של אלכס, ועד כמה שהם ראו, הכול היה בסדר.
ועדיין, הברק לא פגע בהם. הוא היה אי שם בחוץ, אבל הוא היה יבש ומרוחק, רטט חלש של אור בשמיים, בלי אף טיפה של גשם אחריו.
* * *
עכשיו, בזמן שהם הולכים דרך הסנטרל פארק אחרי המפגש עם קבוצת התמיכה שלהם - אלכס קורא לה חבורת ה'תַפְרה אותה כבר' - אין להם למה לצפות למעט ארוחת ערב שקטה של שניים, ואז, תלוי בטמפרטורת הגוף של לסלי, הזדווגות עצובה. לסלי ואלכס רואים את ג'ים וג'יל ג'ונסון מוליכים את היורקשייר־טרייר הקטן שלהם. הם הכירו את הג'ונסונים היכרות שטחית שהתחילה בקבוצת התמיכה, למרות שחלפו חודשים מאז שבני הזוג ג'ונסון הגיעו למפגש.
הג'ונסונים היו, במידה רבה, דומים להם. כמו אלכס, ג'ים היה מבוגר משמעותית מאשתו וגם הוא היה עורך דין, למרות שהמשרד שלו היה הרבה פחות רווחי משל אלכס. כמו לסלי, גם ג'יל הייתה מהמערב התיכון. היא הייתה מורה בבית ספר ונדמה שקינאה בלסלי, מדמיינת את עבודתה כעורכת בבית הוצאה לאור כתעסוקה זוהרת ומלאה בריגושים. הם נפגשו פעמיים למשקאות אחרי קבוצת התמיכה ופעם אחת אפילו אכלו ארוחת ערב משותפת, שלא הייתה מוצלחת. נדמה היה שג'יל חשה מרמור כלשהו כלפי לסלי. היא אמרה דברים כמו, "זה בטח מוזר לך להסתובב עם מורה קטנה ועלובה".
הלילה, ג'ים ג'ונסון לבוש במעיל עור חום כהה ובכובע ברט בחום בהיר. השיער שלו ארוך מדי. אלכס חושב שהוא נראה כמו עורכי הדין האלו שמדמיינים שהגיעו לעולם כדי להציל את כל חסרי המזל הזקוקים להגנתם, אך למעשה מנסים לקדם את עצמם על בימת המסכנות, נלחמים עם חליפת שלושה חלקים בשם כל מטרה שתקבל אותם כדי לבנות את עצמם ואת שמם הטוב.
אבל המראה המעניין באמת הוא של ג'יל. היא מעולם לא הייתה רזה במיוחד, אבל עכשיו היא עצומה. בהתחלה אלכס חושב שחוסר האושר והגנים הגרועים הפכו אותה לאישה שמנה, ענקית, אבל מהר מאוד הוא מבין שהיא בהיריון, קורנת, זוהרת, ולפי איך שזה נראה, כנראה נושאת ברחמה חמישייה. יש האומרים שניו יורק היא בירת השמחה לאיד של העולם, אבל המראה של הזוג העקר בהיריון דווקא מפיח באלכס ובלסלי תקווה. בני הזוג ג'ונסון ניסו להיכנס להיריון במשך 11 שנים.
"אז איך זה קרה?", מתפרץ אלכס ומצביע על בטנה של ג'יל.
"אלכס", אומרת לסלי ודוחפת אותו בעדינות.
"זאת שאלה הגיונית", הוא אומר, כאילו עונה לה, אבל בעצם פונה אליהם. "אחרי כל מה שעברנו ביחד? אל תהיי מצחיקה, אנחנו חיילים באותו הקרב, נכון? אז מה זה, דיאטה חדשה? פעילות גופנית? רופא חדש?".
הג'ונסונים מעמידים פני ביישנים. "אתה יודע, העניין הוא", אומרת ג'יל, "ניסינו כל כך הרבה דברים, ואני לא בטוחה מה עבד בסוף". הקול שלה חסר נשימה. היא נשמעת בדיוק כמו מה שהיא, אישה שסוחבת על גופה 25 קילוגרמים עודפים.
אלכס מכווץ את עיניו ומסתכל על ג'ים, גורם לאבא לעתיד להעביר את משקלו מרגל לרגל ולהסיט את מבטו. כך בדיוק נראה אדם ערמומי.
"טוב, אם יש לכם איזה רופא חדש ונפלא או משהו", אומר אלכס, "אני מקווה שתספרו לנו. אנחנו ממש בקצה גבול היכולת שלנו והאמת, ג'ים, אני חושב שיש לנו את הזכות לדעת. לכל הפחות...", אלכס תוחב אצבע חברית לבטנו של ג'ים, ברכות, "נימוס מקצועי, לא?".
"האמת היא שאנחנו לא יכולים לעשות את זה", אומר ג'ים. "זה מסובך".
"מסובך?", אומר אלכס, כאילו המילה עצמה אבסורדית לאוזניו. "נראה אתכם".
"די, נו, אלכס", אומרת לסלי. זאת ממש לא הדרך שבה היא חושבת שכדאי לחלץ מידע מאנשים. היא הייתה מזמינה אותם אליהם, מגישה להם ארוחה מעולה עם יין נפלא ואז מוציאה מהם את הפרטים.
"אני אגיד לך מה, ידידי", אומר ג'ים לאלכס, החיוך שלו קר. "מכיוון שיש לנו ילד בדרך, אין לי ברירה אלא לחשוב על עניינים פרקטיים. קח אותי להיות שותף במשרד שלך ואני אספר לך בדיוק מה עשינו כדי לגרום לזה לקרות", ג'ים טופח על בטנה של אשתו בזמן שהכלב הקטן שלהם מתחיל לצייץ בחוסר סבלנות.
הגברים מסתכלים אחד על השני, איש לא מסיט את מבטו. אלכס מבין עכשיו שהפגישה הזאת אינה בהכרח צירוף מקרים גמור. הג'ונסונים ודאי ידעו שלסלי והוא ייצאו ממפגש עם חבורת הַתְפרה אותה כבר בשעה הזאת ושהם יחצו את הפארק בדרכם לאפר־איסט סייד. בזמן שהמחשבות האלו מתהוות בראשו של אלכס, ג'ים מהנהן ונדמה שהוא אומר, בתנועות ראש בלבד, 'בדיוק, חבוב. אתה אכן קולט מה קורה פה'.
"אני בהחלט יכול לראות דרך שבה אני מציע לך תפקיד, אבל לא שותפות", אומר אלכס, ברצינות כזאת, שגורמת לשתי הנשים לפנות לעבר ג'ים, ממש כמו צופים במגרש טניס שמסיטים מבטם מצד אחד אל השני, עוקבים אחרי הכדור.
"אני אצטרך התחייבות לכך ששותפות היא אפשרות בהמשך הדרך".
"בעולם העסקים, הכול אפשרי", אומר אלכס.
"אם כך, בסדר גמור", אומר ג'ים.
"עשינו עסק", אומר אלכס ומושיט את ידו. ג'ים מציע את שלו בתמורה, אבל באיטיות, נבוך פתאום. אלכס שולח את ידו, אוחז את ידו של ג'ים ואומר, "בוא לפגוש אותי מחר בתשע בבוקר".
"יש לי פגישה מחר בתשע בבוקר", משיב ג'ים.
"אז תבטל אותה", מייעץ אלכס. למרות שהוא הפתי בכל העניין הזה, הוא השתלט מחדש על כל המצב.