הדבר הנכון

פרק 1
 

פעמון המעלית צלצל, הדלתות נפתחו ועמרי הרים את מבטו. גופו, שנשען על דלפק הקבלה, הזדקף באחת. העט נשמט מידו. מהמעלית יצאה דמות גבוהה עטוית מעיל גשם ורוד. מתחת לשולי המעיל ריחפו זוג רגליים דקיקות ומעליו זהרה רעמת תלתלים זהובה־אדמונית שגלשה במורד כתפיים צרות. כשהסיטה תלתל מפניה סמוקות הלחיים, נראתה לו כמו פיה שבוקעת מפרח ורוד, כמו איור בצבעי מים מספר האגדות שהיה קורא לבתו בת השש לפני השינה.

"וזו ליבי שלנו, מפיתוח עסקי," הכריזה אולגה מזכירת הקבלה, "ליבי, את נוטפת מים!" צקצקה, "המנקה היה פה לפני דקה."

עמרי שאף אוויר. זה רק אדרנלין, אמר לעצמו, התרגשות מהיום הראשון בעבודה החדשה, זה הכול. הוא התכופף להרים את העט מהרצפה ופנה לברך לשלום את ליבי, שחמקה לתוך המסדרון.

"אני כבר איתכם," היא החוותה לכיוון הטלפון הנייד שלה שככל הנראה צלצל. מבטו ליווה אותה כשהדפה את אחת הדלתות ונעלמה לתוך המשרד.

**

שעה קודם לכן, דחפה ליבי ביד אחת את הטיולון הישן לכיוון השדרה התל אביבית. ענר הפעוט ניסה להשתחרר מהרצועות שהידקו את גופו אל העגלה, רגליו בעטו באוויר ואחת מנעליו חישבה ליפול מרגלו. בידה השנייה אחזה בידו הדביקה של בארי הזועף, שכל הבוקר חזר וביקש ללבוש את תחפושת ספיידרמן לגן ולא היה מוכן לקבל את העובדה שפורים כבר עבר. ליבי הזיעה מתחת למעיל, כמו בכל בוקר, בדרך מבית הספר של דניאלה לגנים של הבנים. היא ניסתה להרגיע את ענר במילים רכות תוך כדי תמרון בין פחי הזבל שחסמו את המדרכה המובילה לגן. גלגל הטיולון נתקל בערמת גזם. ליבי הרימה מעט את הגלגלים האחוריים כדי לעבור מעל לענפים שבלטו מהמדרכה. בוץ ניתז על מגפיה.

גשם החל לרדת. כדאי לפתוח את המטרייה? באיזו יד תחזיק אותה?

"באריקי, בוא נרוץ קצת. אתה יכול לרוץ עד לספסל?"

"אין לי כוח לרוץ. למה לא הבאת לי מטרייה?"

"שכחתי להביא, מתוקי, יש לנו רק את המטרייה הגדולה שלי, ננסה להיכנס מתחתיה עד לגן. תחזיק בכיס שלי, טוב?"

איכשהו נפרדו בשער הגן, נשיקה, חיבוק. היד כואבת מאיזון המטרייה הכבדה. ענר הצליח להשתחרר מהרתמה. "לא, לא, קטני, שב, בבקשה..." היא חיטטה בכיסים שבצדי התיק שלה, אולי תמצא קרקר או ביסקוויט שיצילו את המצב. אין ישועה.

לבסוף, עיגנה את ענר הצווח בעגלה ודחפה אותה לכיוון השדרה.

"עוד רגע אהוביק, אימא תיקח אותך, עוד שנייה," מלמלה אליו. מבטים ננעצו בה מכל עבר. כל האימהות המתוקתקות שילדיהן "יושבים יפה" בעגלה מכוסה בכיסוי פלסטיק נגד הגשם וכל "אימהות־האדמה" שנשאו תינוקות במנשא והחזיקו בקלילות מטרייה ממעל, וכל האימהות האדישות עם הכוס התרמית ביד, שילדיהן קיפצו בשמחה בשלוליות המתהוות. כל מי שעבר מולה לטש עיניים בפעוט המסכן הצווח בטיולון, הוא בוכה ואימא שלו מתעלמת!

ליבי דהרה במעלה השדרה, רק להגיע לגן לפני שענר יצליח להשתחרר שוב מהרתמה. במעבר החצייה התכופפה להרים את הנעל שנפלה לבסוף מרגלו של ענר. משב רוח הפך את המטרייה וזו עפה מידיה לכיוון הכביש. אין טעם לנסות אפילו, המטרייה אבודה.

היא מיהרה להיכנס מתחת לגגון הבניין ואספה אליה את הפעוט הבוכה מתוך הטיולון הרטוב.

"די, אהובון, די, הגענו."

"ציצי! ציצי!" דרש.

ליבי נכנסה לבניין והתיישבה על מדרגה שנראתה נקייה דיה, ענר משך בכוח בדש מעילה בניסיון לפתוח אותו.

בזמן שינק, הוציאה את הטלפון הנייד מכיס המעיל: 8:20. היא שוב תאחר. לנשום, פקדה על עצמה, לשדר רוגע. ממילא אין מה לעשות.

ענר נרגע. ידו גיששה אחר קווצת שיער למולל. ליבי משכה את הגומייה שהידקה את שערה הארוך ופיזרה אותו, הגומייה נשמטה מידה אל הרצפה המלוכלכת. אוף. מזל שיש לה במגירה במשרד ציוד לשעת חירום. עיניו של הפעוט, העטויות ריסים שחורים ארוכים, נמלאו שוב שחוק והיא חייכה אליו. "תינוק מתוק שלי," לחשה.

דלת הבניין נפתחה בתנופה וליבי הרימה מבטה.

"ענריק, תראה מי פה!" קראה בעליזות מעושה, "יונתן! רוצה להיכנס לגן יחד עם יונתן?"

היונק עצם את עיניו. "בוא ענרי! יונתן ייתן לך יד!" ניסתה אימא של יונתן להיחלץ לעזרה. ענר טמן פניו במחשוף שמלת המעטפת של אימו ונאחז בכוח ברצועת החזייה שלה.

בשעה 8:40 קיפלה סוף סוף את הטיולון הנוטף מי גשם, דחפה אותו בין יתר הטיולונים בסככה שליד הגן, ורצה לתחנת האוטובוס.

מתנשפת, הגיעה לתחנה, כדי לצפות באחוריו המתרחקים של האוטובוס שלה. הבא יגיע רק בעוד עשר דקות. שערה עף על פניה, היה לה חם ויותר מכל השתוקקה לחזור הביתה, להתקלח וללכת לישון עד מחר.

**

במראה שבמעלית העולה למשרד נשקפה לה דמותה העלובה: שיער פרוע וחצי רטוב, פנים סמוקות ונטולות איפור, קמטוטים ונמשים, נמשים וקמטוטים. אם תשעין את ראשה על דופן המעלית תוכל להירדם כאן ועכשיו. פעמון המעלית צלצל. היום רק התחיל וכבר אין לה כוח.

שיט, איך יכלה לשכוח? מנכ"ל חדש הגיע היום והיא מאחרת ונראית כמו פח, יופי של רושם ראשוני. בשנייה הראשונה חשבה להתנצל. בעבר זו הייתה ברירת המחדל שלה, אך ברגע האחרון עצרה את ההתנצלות ושלפה את הטלפון מהכיס. שיחת טלפון מפוברקת, טריק ישן וטוב. "אני כבר איתכם," קראה וחמקה במהירות למסדרון.

כשנכנסה למשרדה, תלתה על הכיסא את מעיל הגשם הרטוב והתקשרה לנועם.

"הי ליל, הכול בסדר?"

"כן. שלושתם כעסו עליי הבוקר, איחרתי למשרד ונשברה לי המטרייה."

"אוי. לקנות לך מטרייה חדשה?"

"אם אתה מגיע לזה. וצריך גם פיתות ולחם."

"אוקיי. עוד משהו? אני נכנס עוד רגע לשיעור."

"לא נראה לי. יום טוב נון."

היא הוציאה מהארון את נעלי העקב ששמרה בו, נקיות ומצוחצחות והחליפה את המגפיים המלוכלכים ב"נעלי המשרד" שלה. היא גיששה במגירת השולחן בעצבנות אחר האודם ששמרה בה לימים שבהם לא הספיקה להתאפר, ומרחה אותו מול מצלמת הטלפון. "איכס, את נראית מתה," קימטה את אפה לעבר המצלמה. מה עכשיו, לחזור לקבלה? אין ברירה.

תוך כדי הליכה במסדרון, כרכה את שערה הרטוב סביב ידה ואספה אותו לפקעת.

עמרי עוד עמד ליד הדלפק ומילא טופס כלשהו.

"ליבי שטרן, ניהול סיכונים," הושיטה את ידה ללחיצה. הוא תפס ביד המושטת. ידו החמה אחזה לרגע בידה הקפואה, נדמה שהפרש הטמפרטורות הפתיע את שניהם. היא משכה את ידה במהירות והשפילה מבטה.

"עמרי אורן," נזכר עמרי להציג את עצמו.

"כן, אני יודעת. שיהיה בהצלחה!" חייכה ומייד פנתה לחזור למשרדה.

"חכי!" קרא אחריה. היא הסתובבה.

"את עובדת פה הרבה זמן?" איזה טמבל, חשב. טוב שלא שאל אותה אם היא באה לפה הרבה.

"כמעט עשר שנים," ענתה. לרגע נתלו עיניה בעיניו, ולשבריר שנייה בהה לתוך הטורקיז הבוהק.

הוא מיהר להתעשת. "נקבע פגישה בהמשך?"

"כן, בטח. יום טוב!"

"תודה, גם לך."

ליבי מיהרה לחזור למשרד ועיסתה את רקותיה בשתי ידיה. איזו פדיחה, אין לתאר. הוא הסתכל עליה כמו על חייזר. ברור שלא ככה דמיין שתראה מנהלת הסיכונים שלו, נכנסת באיחור, נוטפת מים ומרוחה בבוץ. היא חייגה לענבל.

"בואי לקפה, עובר עליי בוקר זוועות."

**

עמרי הגיש לאולגה את הטופס החתום ופנה למדרגות הפנימיות שהובילו למשרדו החדש. יש לו כמה דקות לנשום לפני שהכול מתחיל. עוד חצי שעה פגישה עם יו"ר הדירקטוריון ואחר כך עוד פגישות ברצף, אלוהים יודע עם מי. כשעצם את העיניים, התמלא החושך כתמי זהב. מה קרה לו עכשיו? הגוף שלו הגיב עוד לפני שהשכל קלט מה התרחש.

צפצוף של הודעה נכנסת הקפיץ אותו, כתם הזהב נמוג ברגע שפקח את עיניו. הוא נשען שוב לתוך הכיסא הגדול שהשאיר לו יוסי ברזל, המנכ"ל הקודם, שפרש לפנסיה.

לפני שעזב, פעל ברזל נמרצות להביא למינויו של מנכ"ל צעיר ומבטיח שיקפיץ את החברה צעד נוסף קדימה. לדעתו, עמרי היה האדם הנכון בזמן הנכון, והוא היה מוכן לחכות לו שיסיים את תקופת הצינון מתפקידו הקודם. סמנכ"לית הכספים, שקיוותה להתמנות בעצמה למנכ"לית, התפטרה ועזבה ובינתיים, עד שימנה מישהו במקומה, נאלץ עמרי למלא גם את התפקיד הזה. עליו ללמוד הרבה מאוד בזמן קצר מאוד, לזכות באמון העובדים, להיכנס לעניינים. הוא קם והסתובב אל החלון הגדול. פיסה מהים. העיניים של ליבי שטרן.

נירית, מזכירתו, נכנסה למשרד כדי לעבור על סדר היום.