אפרודיטה והדוכס

חלק I

1

אפרודיטה

שמי אפרודיטה דו־בל. כן, באמת. אפרודיטה, כמו אלת האהבה והיופי. שם מפואר לגמרי, ובכל זאת שם אכזרי לחלוטין לתת לילדה, לדעתי. כי מי יכול לעמוד בציפיות גרנדיוזיות כאלה? האם זה לא לאתגר את כל העולם להעריך את יופייה של ליידי צעירה, לא מול בנות גילה, אלא מול אלילה? אם היא לא תעמוד בציפיות, היא תהיה מושא ללעג. אם תתברך ביופי יוצא דופן, היא תקולל בכך שיצפו ממנה לגדולות ולנצורות. אם היא לא תעמוד בציפייה הזאת, היא בכל זאת תזכה ללעג.

זה שם לא סלחן, והאמנתי שנועד להוליד איזו טרגדיה גדולה, בדיוק כמו במיתוסים.

בשם כל הכוכבים שבשמיים, לא יכולתי להבין למה אבא ואימא נתנו לי את העול הזה. אפילו כששאלתי אותם, הם לא הביעו כל חרטה על זה וחשבו שהם אף היו מחוכמים למדי. עד כדי כך, שקראו גם לשלוש אחיותיי הצעירות על שם אלות.

אף שלאחיותיי היה יותר מזל ממני עם השמות שלהן, הת'ור, דוואנה ואבנה. אם אתם לא מלומדים כמו אבי, שלימד הרבה את אימי על המיתולוגיה המצרית, הסלאבית והאפריקאית, אולי הייתם לגמרי לא מודעים לעובדה שאלה שמות של אלות, אז העול של אחיותיי לא היה דומה לשלי. גם שני האחים שלי, שנקראו על שם גיבורים, דיימון והקטור, יצאו מהסיפור די בקלות, אולי מפני שהם גברים, וחייהם מלכתחילה היו קלים יותר.

היינו ששת ילדיהם של הלורד צ'רלס דו־בל, המרקיז ממונתרמר, וליידי דיאנה. לכל העולם שהיה חשוב, היינו בין המשפחות הבולטות ביותר, בני מזל עם תואר, עושר, שנינות, יופי, וכמובן, בית אוהב, שהיה ממוקם בטירת בלקלר.

פרט לאחי הבכור, אף מילה רעה לא הייתה יכולה להיאמר על אף אחד מאיתנו, עד שקרו אירועים מסוימים בחיי. אחרי שנים של בריחה, הייתי עכשיו בכרכרה בדרכי חזרה לחברה הלונדונית.

"האדם הוא שטן, זאב בין גברים, בדיוק כמו אביו," התלונן אחי היקר, דיימון.

"זהירות, יקירי, אתה תעיר אותה," אמרה אשתו הטרייה, סילבה, מתוך אמונה שאיכשהו הצלחתי להירדם. יכולתי להרגיש את הלחץ של מבטיהם עליי.

"רק עכשיו הצלחנו לשכנע אותה לחזור," לחש אחי. לדיימון היו כישרונות רבים, אבל לעצור את לשונו מעולם לא היה אחד מהם. "עכשיו המכתב של אחותי אומר שגם אוונדר יחזור העונה ללונדון."

הם דיברו עליו. הותרתי את עיניי עצומות.

"זה צפוי. אין לו גם אחות שאמורה לצאת לחברה?" שאלה סילבה.

זה היה צפוי. אחותי, הת'ור, ואחותו, וריטי, הגיעו עכשיו לבגרות, בגיל שמונה־עשרה.

"אני אולי שכחתי, אבל לבטח אימא שלנו לא. היא הייתה צריכה להורות להת'ור לחכות שנה נוספת כדי לחסוך מאיתנו את הפתיחה מחדש של הפצע הזה."

כמה לא הוגן זה היה יכול להיות כלפי הת'ור.

"אתה מאמין שהיא לא ידעה? הדוכס אלמן עכשיו," אמרה סילבה.

"אחרי החרפה וההשפלה שגרם למשפחתי? הוא לא ראוי אפילו לנשים העניות ביותר, שלא לדבר על אחותי. לעולם לא ארשה זאת."

"לא אתה תתבקש לאפשר זאת, אלא אביך. ואם אימך תרצה בכך, אביך יאפשר זאת."

הצליל שהגיע מהחזה שלו היה בבירור תסכול. שוב, אשתו צדקה.

"אם אימא שלי ארגנה זאת בכוונה..." הוא נאנח בכבדות. "אני אובד עצות לגבי מצבה הנפשי. איך אימי יכלה לסלוח לו?"

"האם היא לא הסנדקית שלו?"

"האם אחותי לא הבת שלה?" הוא השיב בכעס.

"תירגע, יקירי."

ושוב, הם שתקו וללא ספק בחנו אותי כדי לראות אם התעוררתי, אבל הפכתי להיות מקצוענית באומנות העמדת פני ישנה. הכול היה בנשימה.

"יכול להיות שהוא בן הסנדקות שלה, ואולי אימו הייתה החברה הכי טובה שלה, אבל לבטח דבר מזה לא יכול לגבור על אהבת אם לבתה." הוא דיבר בנחישות, אז זה היה אך טבעי שאשתו הסכימה.

"אם כך, לפי ההיגיון שלך, זה לא נעשה בכוונה, אז אתה יכול לחסוך מהלסת שלך כל מתח נוסף," השיבה סילבה. הצחוק הרך ביניהם כמעט גרם לי לשבור את העמדת הפנים שלי, כשייחלתי לחייך איתם.

אחי דיימון, אף שהיה אדיב ומתוק למשפחתו, זכה למוניטין של הולל בחברה לפני שהתחתן עם העלמה הצעירה סילבה פרברידג', בתו היחידה של ברון. זה הגיע בהפתעה לכולם, אפילו לאימא, שהייתה לה עין לדברים כאלה. הנשים הרבות שאיתן פלרטט, על פי השמועות, היו נאות מאוד, אך העלמה סילבה פרברידג' נחשבה די פשוטה. היא הייתה ליידי שנראה כי הוא התעלם ממנה, והוא היה לורד שכולם היו בטוחים שהיא לא חיבבה, עד לפני שבועות ספורים, כשהם הודיעו שהם מאוהבים. לא ידעתי מה הביא את האהבה הזאת לידי מימוש, ושניהם שמרו על הסוד הזה. ההסבר היחיד שהם הציעו היה שבכל המפגשים הקודמים שלהם שררה ביניהם אי־הבנה. אף אחד לא שאל עוד שאלות, אף שהייתי סקרנית, והם נישאו במהירות.

"אחותך יפה מאוד. אני בטוחה שמחזרים יעמדו בתור ליד הדלת כדי לבקש את ידה, ואת ידה של הת'ור," אמרה סילבה.

"כן, טוב בשבילה לחזור ללונדון. הפחד היחיד שלי הוא שדעתה תוסח כשתראה אותו, והיא תיפגע פעם נוספת."

"עברו ארבע שנים. אתה מאמין שהיא עדיין חושבת עליו?"

"אני לא יודע. אודיט אף פעם לא משתפת אף אחד מאיתנו במחשבותיה וברגשותיה. הדבר היחיד שכולנו בטוחים בו הוא שהיא אהבה אותו. אני יכול רק להתפלל שהיא הסירה אותו מליבה לחלוטין."

לא היה לי ספק שאחי יעשה הכול בשבילי. לא רק הוא, אלא גם אבא, אימא ושאר אחיי. כולם אהבו ודאגו לי, ורציתי לא להדאיג אותם, אבל המחשבות שלי יזעזעו אותם או יגרמו להם אי־נחת.

לעיתים קרובות הרגשתי כאילו אני ציפור נדירה ויקרה, לכודה בכלוב של זהב, מוצגת לראווה לעולם. זו הייתה חובתי לפייס את הצופים שלי, ובאמת עשיתי כמיטב יכולתי, אבל היו מקרים שבהם הכול היה מוגזם. רציתי להיות חופשייה. והפעם היחידה בה הרגשתי חופש כזה היה בצעירותי, איתו. עם אוונדר.

כיוון שאימא שלי הייתה הסנדקית שלו, ניתנו לנו הזדמנויות רבות לדבר כשגדלתי. הוא פקד את ביתנו בחופשיות, אף שהמפגשים שלנו תמיד התרחשו תחת עיניהן הפקוחות של האומנות או של המשרתות האישיות. לאוונדר הייתה היכולת החדה לראות דרך כל המעשים שלי. כשהאחיות שלי כמעט הוציאו אותי מדעתי, ואני לא אמרתי כלום ואפשרתי להן לעשות כרצונן, הוא ידע שקיללתי אותן במוחי, והיה עובר לידי ואומר את הקללה, כדי שאשמע. כשרציתי לאכול יותר ממה שראוי לליידי צעירה ליד השולחן, הוא שמר בחשאי קינוח והשאיר לי אותו בחדרי. ספרים שהוסתרו מגברות או שתוקנו מטעמי הגינות, הוא היה משאיל לי את הנוסח המלא.

כשהייתי בת שש־עשרה הוא הבטיח לי את ההבטחה הזאת. "כשנהיה נשואים, תהיי חופשייה להיות מי שאת רוצה להיות. אני נשבע."

בהיתי בו ביראת כבוד ורציתי להתחתן איתו במקום, אבל המשפחה שלי לא הרשתה זאת. אימי אמרה שאני עדיין צעירה מדי, אף שהכרתי אחרות בגילי שהתחתנו. באנו משני בתי אצולה גדולים, אז כל הדברים היו צריכים להיעשות בסדר הראוי ובזהירות המרבית. היא האמינה שעליי לחכות עד לזמן המתאים. לא חשבתי שיעברו שנתיים שלמות, אבל כשאימא שלי הייתה נחושה, לא היה אפשר לשנות את דעתה.

כעסתי עליה, אבל ביום שבו יצאתי לחברה, כשכל האחרות חששו להופיע בפני המלכה, הייתי רגועה. נאמר שנראיתי כמו בת מלוכה, ואומנתי להיות כזאת כל חיי. האמת הייתה שהמחשבות והרגשות שלי היו במקום אחר, נתונות לעתיד שהנחתי שיהיה כרוך בשלו. כמה ג'נטלמנים חיזרו אחריי לאחר מכן, אבל לא שמתי לב לאף אחד מהם כי חיכיתי רק לו. חיכיתי בשמלה הכי טובה שלי.

חיכיתי עד שהשמש שקעה, ואימא הכריחה אותי ללכת לישון. למחרת חיכיתי שוב. חמישה ימים חיכיתי, בטוחה שכל מה שעיכב אותו יסתיים בקרוב והוא יופיע בפניי. עד שהגיע היום השישי, וקיבלנו הודעה על חתונה.

החתונה שלו.

מופתעת ומבולבלת, לא דיברתי ולא אכלתי לאורך כל אותו היום. זה היה רק לאחר שהחשיך מזמן, שהכאב נקרע מתוכי. הייתי צריכה להיכנס לגן. הייתי צריכה להניח את ידי על הפה. כאבתי כל־כך לעומק וביסודיות, שכאשר התייפחתי, זה היה כאילו אני עומדת למות. הצער שלי העיר את כל הבית. אימי נשארה איתי וזה היה חכם כי עד מהרה התמוטטתי.

חזרנו מייד לאחוזתנו הכפרית כדי להימנע מהרכילות בחברה הגבוהה. ייחלתי לעולם לא לחזור ללונדון כי זה היה המקום שבו חלומותיי מתו. כשמשפחתי נסעה לעונה, תמיד נשארתי בטירת בלקלר. עד עכשיו.

רציתי לסרב לדרישתם שאחזור, אבל אז אחי הזכיר לי שיומה המיוחד של אחותי הת'ור ייהרס. הדיבורים יהיו בלתי נסבלים.

האמנתי שזה יהיה בלתי נסבל בכל מקרה. החזרה שלי תעורר סערה. גם היעדרותי תגרום סערה, אבל לפחות בהיעדרי יכולתי להעמיד פנים שאינני יודעת זאת. עם זאת, זה יהיה אנוכי. והייתי אנוכית במשך ארבע שנים, כאשר אפשרתי לאימי ולאחיותיי להתמודד עם החברה הגבוהה בלעדיי.

כולם הסכימו שהגיע הזמן שאמשיך הלאה, אפילו אני. אבל הלאה לאן? פקחתי את עיניי לירוק של העולם שבחוץ.

"ואני חשבתי שאת מתכוונת לישון כל הדרך," אמר אחי.

"סלח לי, אחי. האם פספסתי משהו מעניין?" כאשר מבטי נפל עליו, היה חיוך רך אך עגום על פניו, כאילו הייתי חיה פצועה שזקוקה לטיפול העדין ביותר.

"ברור שלא. אני רק מתלוצץ. אף שאני תוהה איך את מצליחה לישון עם הטלטולים האלה," ענה בדיוק כשהכרכרה היטלטלה בעוצמה. "בעדינות!" הוא קרא לנהג.

"אני מבקש את סליחתך, אדוני הלורד. הדרך לא טובה בעונה זו," הוא ענה.

"אז למה, לכל הרוחות, הוא לקח את הדרך הזאת?" דיימון קימט את מצחו והביט באשתו, שרק העיפה בו מבט, אבל זה הספיק לו כדי לעצור את לשונו.

"האופנה הלונדונית השתנתה מאז היית כאן לאחרונה, אפרודיטה. אנחנו חייבות ללכת לתופרת יחד כדי להכין לך שמלות חדשות," אמרה סילבה.

לא הייתי בטוחה אם היה זה דמיוני, אבל היא תמיד נראתה נוקשה יותר כשדיברה איתי. אולי עדיין לא הייתה רגילה להיות חלק מהמשפחה שלנו.

"אנחנו אחיות עכשיו. את יכולה לקרוא לי אודיט, או דיטה, אם את מעדיפה," עניתי. "וכן, אתלווה אליך אל התופרת, אף שאני לא מאמינה שאזדקק לשמלות כלשהן. אני בטוחה שאימא שלי יותר ממוכנה."

דיימון צחק והנהן בהסכמה כשהביט באשתו. "כפי שאני מכיר את אימא שלנו, התופרת כבר נמצאת בביתנו, ממתינה לבואנו."

"אני חוששת שאימא לא תהיה מרוצה מכמה גדולה נעשיתי," אמרתי.

"סלחי לי, אבל גדולה איפה?" סילבה צחקה, עיניה החומות הביטו בי.

"בדמיון שלה." דיימון צחק איתה. "אחותי, אסור לך לשאוף להתאים לסטנדרטים של אימא ליופי. הם לא קיימים בעולם הזה. עכשיו את מייצגת את החלום של כמעט כל ליידי צעירה בכל מקום."

"הוא צודק." סילבה פלטה נשיפה עמוקה. "אם את ממעיטה מערכך, איזו תקווה יש לנו, שאר בני התמותה?"

"שניכם מעריכים אותי יותר מדי," אמרתי. לא חיפשתי לזלזל בעצמי, וגם לא האמנתי שמשהו לא בסדר איתי, אבל אחי צדק, הסטנדרטים של אימא לא היו בני השגה. היא הייתה מוטרדת מההזדקנות שלי יותר ממני. הצמיחה הקלה ביותר או כל שינוי במראה שלי לא יימלט מעיניה.

"אודיט, את דו־בל. הערכה גבוהה היא הסטנדרט שבו את אמורה להחזיק." דיימון הנהן כאילו דבריו הם בשורה. מבחינתו, הייתי בטוחה שכן. "אל תדאגי, אחותי. באמת, אני מאמין שהעונה תהיה אחת שלא תישכח, כל עוד תרשי לעצמך ליהנות ממנה."

"כמובן." זה כל מה שיכולתי להביא את עצמי לומר. הסטתי את מבטי אל העצים ואל השמיים הכחולים שמעל. ללא הודעה מוקדמת הכרכרה היטלטלה בעוצמה כזאת שנדחקנו ממקומותינו.

"בשם שמיים! נהג!" דיימון קרא ואחז באשתו.

"סלח לי, אדוני הלורד. יש תאונה לפנינו!" הנהג קרא בחזרה.

"אוי, יקירי," אמרה סילבה כשאחי הציץ מהחלון. "מישהו נפגע? האם נעצור?"

"סע הלאה!" אחי שאג כמו רעם ואגרופו נקמץ בזעם, מותיר את שתינו מבולבלות לנוכח השינוי בהתנהגותו.

"אתה בסדר?" שאלתי.

"מספיק," הוא רטן והרים את ראשו גבוה. "אל תסתכלי מהחלון. נשים לא צריכות להביט באירועים מכוערים כאלה."

"מכוער?" סילבה זזה כדי לראות. "מה יכול להיות — "

"סילבה," הוא נזף בה, והיא שתקה. הכרכרה התמלאה דממה ואפשרה לנו לשמוע את השיחה שהתנהלה בחוץ.

"הוד מעלתך, אתה בסדר?" שאל מישהו.

"כן."

נשימתי נעתקה למשמע הקול. זה לא יכול להיות.

"וריטי, את פצועה?"

זה היה אישור למה שכבר הבנתי לבד. מבטו של אחי עבר אליי, והבנתי למה הוא צעק על הנהג.

תישארי רגועה, הוריתי לעצמי, מרימה את ראשי גבוה ועוקבת אחר מבטו של דיימון כדי לא להסתכל מהחלון, אבל העובדה שדרכינו כבר הצטלבו ועדיין לא נכנסנו ללונדון הייתה מטרידה. גרוע עוד יותר היה האופן שבו אוזניי התאמצו לשמוע את קולו כשהתרחקנו ממנו.

אפלטון אמר שאהבה היא מחלת נפש קשה, וחששתי שהחזרה שלי ללונדון תגרום לי להבין שהייתי עדיין די חולה.

2

אפרודיטה

"אודיט!" אחי הצעיר קרא ורץ לעברי.

זרועותיי נפתחו והתכוננו לפגיעת גופו הקטן, אף שהוא לא היה קטן כפי שזכרתי. "היי, הקטור." צחקתי ומחצתי אותו בחוזקה. "תסתכל על עצמך. מאיפה הגיע הגובה הזה?"

"מאביו, כמובן," ענה קולו העמוק והצוהל של אבא. הוא הצטרף אלינו למבואה, ספר באחת מידיו, כמו תמיד.

"אבא." חייכתי ושחררתי את אחי כדי לחבק את אבי בחוזקה כאילו הייתי ילדה בת שתים־עשרה.

"התגעגענו אלייך, יקירתי," הוא ענה ונישק את רקתי לפני שנסוג כדי להביט בי, חיוך נפרש על פניו. "חזיון. ככל שהזמן עובר את רק נעשית דומה יותר לאימא שלך. מי שיביט בך עלול לחשוב שלא היה לי שום קשר ליצירתך."

"מי שיחשוב ככה לא מכיר אותי, אבא. האם אנחנו לא דומים במוחות שלנו?"

"אכן אנו דומים. לכן, יש לי את זה," הוא ענה והרים את הספר כדי שאוכל לראות. "זה התקבל יפה מאוד בחורף שעבר, ולא יכולתי לחשוב על אף אחד אחר שבאמת יעריך את זה."

הספר נכתב בגרמנית, אבל הכותרת תורגמה בגסות ל'סיפורי ילדים וסיפורים ביתיים, מאת האחים גרים'. איזה שם מוזר. נכון שאהבתי מאוד לקרוא, ולא משנה באיזו שפה, אבל את הספרים שאהבתי באמת אבא לא יעניק לבתו, וגם לא תופיע עליהם המילה 'ילדים' בשום מקום על הכריכה. אף על פי כן, השמחה שהפגין כשהעניק לי את המתנה, הגבירה את השמחה שהרגשתי כשקיבלתי אותה. "תודה, אבא. אתחיל לקרוא את הספר כבר הלילה — "

"לא, את לא!" נשמעה שאגה שגרמה לאבי ולי לעמוד מוכנים. כשהסתובבתי, פגשתי את העזה ביותר בנשים, לבושה בבדים הסגולים העשירים והמפוארים ביותר, עורה בצבע חום עמוק כמו שלי ושל דיימון, בניגוד מוחלט לעורו הלבן של אבי. שערה הכהה והמתולתל היה אסוף והרחק מפניה.

"אהובתי," אמר אבי.

"שוב אתה עם הספרים?" אימא קטעה אותו.

"אלה רק סיפורי ילדים," אמר בביטול.

"סיפורים שבהם היא תהיה שקועה כל הלילה והם ישאירו אותה עם הזריחה כשהיא נראית מטופשת או מבולבלת."

"אימא! רק עכשיו הגעתי וטרם קראתי אפילו עמוד אחד. את חייבת להיות קפדנית כל־כך?" שאלתי.

"כן. בתור אימא שלך זו חובתי כי מחר הוא יום חשוב מדי." היא התקרבה אליי וחפנה את לחיי. "ברוכה הבאה, יקירתי. יש כל־כך הרבה להתכונן אליו."

"התרשמתי שההכנה הייתה עבור הת'ור."

אבי ביקש רק להציל אותי ותוגמל במבט עז מאימי, שגרם לו למשוך את הקטור לפניו, כאילו הילד היה המגן שלו. ככל שהתבגרתי, למדתי שהיחסים בין ההורים שלי היו הכול מלבד קונבנציונליים. רוב הבעלים שצפיתי בהם ביקשו להימנע מוויכוחים עם נשותיהם. נראה שאבא התענג על המאבק עם אימא, אף שהוא עדיין לא הצליח להשיג ניצחון בכמעט שלושים שנות נישואים.

לא יכולתי להבין למה זה הביא לו שמחה כזאת לעצבן ולהקניט אותה, אבל זה הביא.

"ההכנות עבור הת'ור הסתיימו מזמן. עכשיו אני חייבת למקד את תשומת ליבי בזו." היא הרימה את סנטרי באצבעה ובחנה את פניי. "התפנקת עם העוגות."

"אני לא!" שיקרתי.

"היא תהרוס לי!"

אחותי הת'ור עמדה ממש במרכז המדרגות בכתפיים שמוטות, תלתליה החומים, המבולגנים בדרך כלל, היו מעוצבים עכשיו להפליא ומקושטים בסרטים כחולים.

"אימא, אבא, תשלחו אותה בחזרה. זו אמורה להיות העונה שלי! מי בכלל יחזר אחריי כשהיא כאן, נראית כמו שהיא נראית? אם ככה היא נראית אחרי מסע ארוך, תארו לעצמכם איזו מהומה היא תעורר לאחר שתנוח היטב."

"היא תהיה היפה ביותר בחברה הגבוהה ואת תישכחי לגמרי." אבנה, אחותי הצעירה ביותר, צחקה כשדילגה במורד המדרגות, יד ביד עם אחותנו דוואנה, שתלתליה הבלונדיניים קיפצו בחופשיות בדרכה אליי.

מכולנו, דוואנה הייתה היחידה שעורה היה לבן, עיניה כחולות ושערה זהוב, דומה לאבא בצורה מושלמת, כמו שדיימון ואני היינו דומים לאימנו. הקטור, הת'ור ואבנה נעו בדרגות שונות בין שניהם, אם כי עיניה של הת'ור היו יותר בצבע של דבש.

"מה אמרתי לך?" אימא פנתה לאחותי. "היופי מועצם כאשר הוא מוקף ביופי. עכשיו בואי הנה וקבלי את פני אחותך."

הת'ור הזועפת צעדה למטה כאילו עמדה לפגוש אויב מושבע, לא את אחותה. "אודיט," היא אמרה.

"הת'ור." הבטנו זו בזו.

"האם זה היה עול כה כבד בשבילך, לאכול יותר מאפים?" היא החמיצה פנים.

"גם אם אהיה עגולה כמו חזיר, אני בספק אם זה היה פוגם ביופי שלי," התבדחתי.

היא הסתובבה כדי לצרוח, "תשלחו אותה בחזרה מייד!"

צחקתי, חיבקתי אותה ונישקתי את לחייה. "התגעגעתי אלייך, אחותי, ומתוך המכתבים הרבים שלך, אני יודעת היטב שגם את התגעגעת אליי, אפילו אם לא תודי בזה."

"אני לא יודעת למה את מתכוונת. רק ביקשתי לעדכן אותך ברכילות של החברה הגבוהה, למקרה שאת משועממת."

"למקרה שמישהו תוהה, כדאי שתדעו שדוואנה היא האחות האהובה עליי!" אמר דיימון העומד בדלת. דוואנה, שהייתה מבוגרת מהקטור בשנתיים, כבר הייתה בזרועותיו של דיימון. "כי נראה שהיא היחידה ששמה לב לכך שאני כאן."

"אפרודיטה, מי הבחור המוזר הזה שעומד בכניסה לבית שלי?" שאל אבי בעיניים מצומצמות וגרם לכולנו לצחוק.

"צהריים טובים לך, אדוני." דיימון נאנח בכבדות כשהושיט את מעילו למשרת. "זה רק אני, דיימון דו־בל, הרוזן ממונטגו, בנך הבכור והיורש שלך."

אבינו העיף מבט לעבר הקטור, שעדיין עמד מולו כמגן. "הידעת על זה?"

הקטור צחק והנהן. "כן אבא."

"מוזר. ממש מוזר," אמר אבי בהומור.

דיימון לא אמר עוד מילה לאבינו כי זה רק יוסיף לתעלוליו. במקום זאת, הוא ניגש לאימא וחיבק אותה. כשהוא נסוג, סילבה התקדמה כדי לקוד.

"גברתי."

"אין צורך בפורמליות כזאת בקרב המשפחה." אימא הניחה בעדינות את ידה על לחייה של סילבה. "בואי, שניכם מוזמנים."

"כן, כן, כולם מוזמנים. אתה מוזמן. היא מוזמנת. עכשיו, אימא, השמלות שלי עדיין לא הגיעו. מה עליי לעשות? אנחנו לא יכולים להביא את התופרת?" הת'ור קטעה אותה.

"תירגעי. לא רק שהשמלות הגיעו, אלא שהתופרת גם תגיע בקרוב לכל ההתאמות של הרגע האחרון שאת או אחותך אולי תצטרכו למחר."

"לא צפיתי את זה," דיימון מלמל לסילבה.

"אימא, זה היה מסע ארוך. אני עייפה," אמרתי.

"אם כך, את תפרשי לחדרייך, שם יביאו לך מים כדי שתהפכי ללא־עייפה לפני שהתופרת תגיע. לכי לך."

חשתי דחף לשחזר את הדרמטיות של הת'ור ולמחות, אבל צעדתי בצייתנות במעלה המדרגות בידיעה שסביר להניח שבהיעדרי השיחה תהיה עליי... ועל אוונדר.

לא, נזפתי בעצמי, אני צריכה להתרגל לקרוא לו הדוכס.

דיימון לבטח יספר להם על המפגש הקצר שכמעט קרה, והם ינקטו זהירות רבה יותר ולא יזכירו את שמו לידי.

נכנסתי לחדרי ועשיתי את מה שתמיד עשיתי כשהייתי בפרטיות. הסרתי את הכובע ואת נעליי לפני שהשלכתי את עצמי על מיטתי ועצמתי את עיניי. הלוואי שלא הייתי עושה את זה, מפני שכשעצמתי אותן, שמעתי את קולו. אלה היו רק כמה מילים, אך הן חזרו על עצמן במוחי, משחררות רגשות שחשבתי שכבר מתו.

התיישבתי על הכריות ופתחתי את הספר שאבי נתן לי, מעדיפה כל דבר אחר שיסיח את מחשבותיי, אבל הסיפור נראה כאילו נכתב כדי ללעוג לי. שמו היה 'ציפור הזהב'.

"ידעתי!"

מבוהלת, סגרתי את הספר וחיבקתי אותו אל חזי, בוהה בעיניה החומות של אימי. "אימא!"

"אני אקח את הספר," היא דרשה, ידה מושטת.

"אימא." הזעפתי את פניי. "קראתי רק משפט."

"ותהיי חופשייה לקרוא עוד, בסוף העונה. תוכלי לקרוא כאוות נפשך לאחר שתינשאי." היא אותתה לי לתת לה את הספר.

"האם לא אמרת שלנשים אין זמן לקרוא כי עליהן לטפל במשק ביתן?" שאלתי ונתתי לה את הספר.

"אז את כן מקשיבה לי לפעמים. טוב מאוד. עכשיו תקשיבי שוב כי יש לי עוד הרבה מה לומר." היא מסרה את הספר למשרתת שהגיעה עם המים שלי.

מתי לא היה לה הרבה מה לומר?

"את תתחתני העונה," היא אמרה.

"אימא, אני מתחננת בפנייך, תתמקדי רק בהת'ור," השבתי.

"בקשתך נדחתה," הצהירה ללא חמלה כלשהי. "אתן לך שתי אפשרויות. או שתדאגי למצוא לעצמך ג'נטלמן חדש, או שאשדך אותך עם אוונדר."

עיניי התרחבו. "אימא? כלומר — הוא — אני — הוא לא רוצה אותי. ואני לא רוצה אותו!" הוספתי את החלק השני במהירות כדי לא להישמע נואשת ומטופשת.

היא התיישבה על המיטה לידי. "את חייבת לספר לי את האמת, מפני שאם תרצי, אזיז את השמיים והארץ כדי לראות את זה נעשה. הוא אלמן. את בטוחה שאת כבר לא רוצה להתחתן איתו?"

ידעתי בוודאות שאני לא רוצה להתחתן עם גבר שלא רוצה להתחתן איתי. ואוונדר — הדוכס, לא רצה להתחתן איתי, כפי שהראה בבירור לכל העולם. "אני כבר לא נאיבית כל־כך עד שארצה דברים כאלה. באמת. אני לא רוצה אותו."

מבטה היה מטריד. "בסדר גמור." היא קמה ממקומה. "אז אדאג שתינשאי לטוב ביותר בחברה הגבוהה."

"אימא, זה חייב להיות הוא או מישהו — "

"זה חייב!" היא נשפה. "אם את כבר לא נאיבית כל־כך, את צריכה גם להכיר בעובדה שהעמדה שלך משפיעה על שאר אחיותייך. יש כבר דיבורים, ואת יודעת על מה? הם אומרים שהגברות של דו־בל בורכו ביופי, אבל מקוללות באהבה ואף אחד לא רוצה אותן. אם לא תתחתני העונה, יהיה קשה מאוד להת'ור."

"הת'ור יפה וחכמה. היא לבטח — "

"ואם הת'ור תתחתן לפנייך, יקירתי, זה יהיה תלוי מעלייך כמו ענן שחור. אז הרכילות לא תהיה על הבנות של דו־בל אלא רק עלייך, אפרודיטה, ותהיי זו שבה יזלזלו. את כבר בת עשרים ושתיים. אני לא מוכנה לזה."

השפלתי את הראש. "האם נישואים הם באמת כל מה שאנחנו יכולות לשאוף אליו?"

"כן." היא הרימה את ראשי פעם נוספת. "ונישואים טובים הם שמחה. לא אתן לך להתבזבז, את יקרה לי מדי."

רציתי לשאול מה אם לא יהיו לי נישואים טובים כמו שלה ושל אבא, מה יהיה איתי אז? האם לא הייתי פשוט מתבזבזת בבית מפואר אחר? במקום זאת, הנהנתי. "כן, אימא."

"טוב. עכשיו מהרי להתכונן. התופרת כבר הגיעה והיא עם אחותך." היא הנהנה למשרתת שתעזור לי לפני שעזבה.

"גברתי, אעזור לך עם המעיל שלך," אמרה המשרתת, אלינור, ואני עמדתי והרשיתי לה לעשות זאת. בזרועות מושטות, תהיתי אם ארפרף בזרועותיי חזק מספיק, האם באמת אהפוך לציפור? ואם כן, כמה גבוה אוכל לעוף לפני שאפגע בגג הכלוב שלי?

דיימון

"הבהרתי את הסיטואציה די בבירור," אמרה אימי בגאווה כשנכנסה לחדר העבודה של אבי.

אבי הרים את מבטו מהספרים שעל שולחנו. "כל הכבוד, אהובתי. אבל מה הסיטואציה?"

ראשה של אימי נטה הצידה, מחווה שנטתה לה כשהרגישה מרוגזת או כשהתעלמו ממנה. "זה לגבי הבת הבכורה שלנו." שנינו חיכינו בשקט להסבר שלה, שבוודאי יגיע. "הסברתי לאפרודיטה שהיא חייבת להתחתן העונה."

"אני לא מתנגד, אבל מה היא אמרה בעניין? סיפרת לה על בנו של לורד וינדהם?" שאל אבי.

"לורד וינדהם?" קיפלתי את העיתון כדי להסתכל עליו. "הבן שלו לא התחתן כבר?"

"הבן הבכור שלו, כן, אבל השני שלו עדיין לא נשוי, וככל הנראה הוא ראה את אחותך בקיץ שעבר, בזמן שביקרה את דודתך ואת דודך בדרסט. הם אומרים שהוא מאוהב בטירוף." הוא צחק ונשען לאחור בכיסאו.

"אבא, לבנו השני אין תואר או נחלה."

"אה!" אבי הרים את אצבעו וחייך, מחווה שנטה אליה כשחשב שהוא מודע לידע שהיה חסר לנו. "הובא לידיעתי שבנו הבכור של לורד וינדהם חולה ויכול מאוד להיות שלא יחיה עד סוף העונה. אין לו יורשים."

"בכל זאת, אודיט יכולה להשיג הרבה יותר טוב מאשר רוזן."

"אתה מעקם את האף על רוזן ואתה בעצמך רוזן, ילד שלי."

"כן, אבל רק לזמן מה. יום אחד אירש ממך את תואר המרקיז."

"ומה לגבי דוכס?" אימא שאלה בקול רם, ברור שלא מרוצה מכך שהאפלנו עליה. "אוונדר הוא — "

"אימא, לא," אמרתי.

"אל תפריע לה," ציווה אבי והכריח אותי לאטום את שפתיי. "בואי נחזור למה שאמרת, אהובתי. מה עם הדוכס?"

"כן. כפי שאתה יודע, הוא עכשיו אלמן. זו משאלתי היקרה ביותר עבורם, להתאחד מחדש," אמרה.

"בעוד אני תמיד שואף להיענות למשאלותייך היקרות, אני חייב לשאול. מהן מחשבותיה של אפרודיטה בעניין?" שאל אבי.

אימי עמדה זקופה יותר ושיחקה בצעיף שלה, מחווה שגם אני הכרתי. "היא... מבולבלת. אבל אני בטוחה שכאשר הם יראו זה את זה העננים שבמוחה יתבהרו והיא תבין את מה שידעתי מאז ומתמיד, ששניהם נועדו זה לזה."

"אני מבין," אמר אבי. "והאם הדוכס דיבר איתך או איתה? כי הוא לא אמר לי מילה ולא נתן לי כל אינדיקציה לכך שהוא מעוניין בזה."

"לא, אבל אני בטוחה שהוא יעשה זאת," אמרה והמשיכה לשחק בצעיף שלה.

"המממ," הייתה תשובתו של אבא. "בסדר גמור. אני אחכה."

"טוב."

"לא טוב. אם יורשה לי להזכיר לשניכם, הנבל נטש אותה והשאיר אותה חשופה ללעג של כל החברה הגבוהה." העדפתי לקדם את אירוסיה לבנו השני של לורד וינדהם, גם ללא התואר, מאשר לשבת בצד ולראות אותה מתחתנת עם האיש הנתעב הזה. "אני מתחנן בפנייך, אימא, אל תצדדי בו בשל ידידותך בעבר עם אימו."

"האם אתה חושב שאתה דואג לרווחתה של אחותך יותר ממני, אימא שלה?" היא השיבה.

באותו רגע, התשובה שלי הייתה חיובית. עם זאת, לא יכולתי לומר זאת. אבי היה עלול לזרוק את הספר על ראשי. "כל מה שאני אומר, אימא, זה שיש עליו סיפורים לא נעימים. הם אומרים שהוא הוציא את אשתו מדעתה והכניס אותה להסגר, ושהילד שלהם גדל ללא כל טיפול או חמלה. להבנתי, הוא דומה יותר לאביו מאשר לאימו. אכזרי. אדם כזה לא ראוי לאחותי."

"אני לא מאמינה לאף מילה מזה." היא ממש לא הרפתה. "אני גידלתי את הילד הזה לצידך, דיימון. אני מכירה אותו טוב כמו שאני מכירה אותך."

"אימא — "

"כשכל החברה הגבוהה דיברה על העניינים שלך והכריזה שלעולם לא תהיה רציני צחקתי כי ידעתי שזמנך יגיע, וכך היה. כעת, כשהם מסתכלים עליך, הם רואים את מה שאני תמיד ראיתי ראשונה, רוזן נעלה, אם כי קצת חמור, עם אישה מכובדת. צדקתי לגביך. אני צודקת לגביו. אני לא אירתע וזהו. אם תסלחו לי, אני חייבת לשוב להכנות שלי," היא הכריזה ויצאה מהחדר בדיוק כשם שנכנסה, בראש מורם.

"האם זה הגיוני מצידה להכניס את העבר שלי לזה?" שאלתי את אבי, שכבר החזיר את תשומת ליבו לספריו.

"הטעות הראשונה שלך הייתה להתווכח." הוא קירב את הספר לפניו כדי לבחון את הדף. "אפשר לחשוב שהיית לומד את זה כבר, בהיותך גבר נשוי בעצמך."

הזעפתי את פניי. "אבא, זה לא שיש לי רצון להתווכח. אני רק לא מבין למה אתה לא מתווכח איתה על זה. האם אפרודיטה לא המועדפת עליך?"

"לא. לאב אין מועדפים מקרב ילדיו."

"איזו ערמה של שטויות."

הוא צחק והביט בי. "אבל אם יהיה דירוג כזה בין הילדים שלי, הייתי רוצה שתדע שאתה בתחתית."

"איך אצליח לשרוד?" לעגתי. "אבא, בכנות, אני חושש שאימא עלולה לדחוף את זה רחוק מדי. אפרודיטה עדיין שברירית."

"אמרת שנתקלתם בדוכס בדרך?"

"כן, מכל הזמנים שבעולם, אתה יכול לדמיין? מה הסיכוי שהכרכרה שלו תיתקע בבוץ בדיוק בזמן שבו אנחנו חולפים על פניו?"

"הדרכים היו משובשות בגלל הגשמים העזים השנה, אז תאונות צפויות לקרות. חבל שאחותך נתקלה בו מוקדם כל־כך. איך היא הגיבה?"

"היא לא ראתה אותו, אם כי היא התקשחה כמו אפרוחית צעירה שאבדה במדבר מעצם קולו. לכל מי שיש לו עיניים היה ברור שהיא מתקשה להתעשת."

"אז אימא שלך צודקת? אולי היא עדיין מרגישה משהו כלפיו?"

"אבא, הרגשות שלה אף פעם לא היו בסימן שאלה. השאלה תמיד הייתה רגשותיו, והוא הביע אותם בצורה ברורה למדי. אם העניין הוא הפיכתה לדוכסית, אוונדר איגלמן הוא לא הדוכס היחיד בארץ. אתה לא צריך לצודד בו."

"אני מצודד רק במשפחה הזאת," אמר בחומרה. "הסטטוס או התואר חשובים פחות מהאושר ומהבטיחות של כל ילדיי, דיימון, כפי שאתה יודע. אני לא אתן לאחותך להיקלע למצוקה שוב, ופחות מכולם עם הדוכס, אבל אין סיבה רבה להילחם עכשיו כי טבען של נשים הוא לחלום, במיוחד על נישואים. אין צורך שנדבר על זה עד שנצטרך, ונצטרך רק כאשר אחת מאחיותיך תקבל הצעה. יכול מאוד להיות שהמאמצים של אימך יהיו לשווא, או שאפרודיטה תתאהב בג'נטלמן אחר. מחובתנו כגברים של הבית לשמור עליהן כמו רועים על צאן."

"ואם הזאב יגיע מחופש בזמן שאנחנו מחכים?"

"אם היית קורא את 'פרוגימנאמטה' של ניקפורוס בזיליקס, הרטוריקן היווני מהמאה השתים־עשרה, כפי שהוריתי לך, היית יודע את התשובה לשאלה הזאת," הוא ענה וקם על רגליו. הוא חיטט בערמת ספרים שמאחוריו, בחר אחד והוציא אותו. "תמלא את מוחך בזה במקום בדיבורים המטופשים של הנשים."

אם הייתה בעיה, לאבי היה ספר עבורה. מעולם לא חשבתי שאני טיפש או מטומטם עד שדיברתי עם אבי. נראה שהידע הרחב ממילא שלו רק הלך והתרחב. "איך זה שאתה מסוגל לחתוך אותי לחתיכות, אבל אתה חסר אונים מול אימא?"

"עוד כמה חודשי נישואים וגם אתה תבין, את זה אני מבטיח."

פחדתי מהזמנים האלה כי אם לאבי על כל חוכמתו לא היה סיכוי, מה יהיה גורלי? "אלך למצוא את אשתי," אמרתי וקמתי ממקומי.

"תדאג לקרוא את דבריו של בסיליקס. ואל תקפל את הדפים!"

"כן, אדוני," השבתי. הכול כדי לוותר על מאמציי לדבר עם אחד מהוריי.

כמה מוזרים הם היו.