חיי שנים־עשר הקיסרים - חלק ראשון

הקדמה | גאיוּס סוֵיטוֹניוּס טְראנקוִילוּס
(Gaius Suetonius Tranquillus)

רק ידיעות מועטות בלבד מצויות בידינו על חייו של סויטוניוס (בקרוב 75–160 לפי הספירה הרגילה). ראשית דרכו היתה זו של עורך־דין, אולם עד מהרה פרש ממקצועו והתמכר לעבודה מדעית־ספרותית. על חשיבות מחקריו בשדה עתיקות רומי וספרותה מעידים מכתביו של ידידו ואפיטרופסו, הסופר ואיש־המדינה החשוב פּליניוּס הצעיר (Plinius minor). בהשתדלותו של פּליניוּס זכה סויטוניוס למשרות־כבוד מסוימות וגם לתשומת־לבו של טריַנוס קיסר בכבודו ובעצמו. משנת 119 ועד 121 שימש סויטוניוס כמזכירו הפרטי של אדריַנוס קיסר. ממשרתו זו הודח מחמת פגיעה, בשוגג כנראה, בכבודה של אשת הקיסר, ומאז ואילך הקדיש כל עיתותיו לעבודה מדעית־ספרותית.

יש בידינו ידיעות על שורה ארוכה של מחקרים, שחיבר סויטוניוס בשדה הביוגרפיה, תולדות הספרות, קדמוניות רומי ויוון, שאלות הלשון ואף במדעי הטבע. מכל החיבורים האלה נשתמר רק הספר על "חיי הקיסרים" (De vita Caesarum), ניתן בזה לקורא העברי, וחלקים מן החיבור על חייהם של אנשי הרוח הרומיים המפורסמים (De viris illustribus). הספר על "חיי הקיסרים" הופיע בשנת 120 לספירה והוקדש לגאיוס ספטיקיוס קלרוס, ראש חיל הפרטוריאנים.

חיבוריו של סויטוניוס זכו לתהילה רבה בין בני דורו והציטטות הרבות מהם בכתביהם של סופרים רומיים מאוחרים מעידות על כך, שהירבו לקרוא בכתבי סויטוניוס במשך הרבה דורות. הספר על "חיי הקיסרים" השפיע השפעה גדולה על ההיסטוריוגראפיה הרומית המאוחרת, שהלכה בעקבותיו ולבשה צורה ביוגראפית. השפעה זו ניכרת בעיקר בכתביהם של ההיסטוריונים הרומיים, שתיארו את חיי הקיסרים מאדרינוס ועד נומריַנוס, והם ידועים בשם "כותבי תולדות הקיסרים" (Scriptores Historiae Augustae). ספרו של סויטוניוס הטביע חותמו גם על הסופרים הנוצרים של התקופה העתיקה המאוחרת, ועוד בימי־הביניים שימש דוגמה לאינהרד, מזכירו של המלך קארולוס הגדול ומחבר הביוגראפיה עליו.

נשתמרו עד ימינו כתבי־יד אחדים מן הספר על "חיי הקיסרים"; העתיק שבהם מקורו במאה התשיעית לספירה. לראשונה הופיע הספר בדפוס ברומי בשנת 1470. לאנגלית תורגם עוד בראשית המאה הי"ז ומאז ניתרגם ללשונות אירופיות רבות. להוצאת־הטכסט הביקורתית הטובה ביותר נחשבת כיום זו של איהם (M. Ihm, Teubner, 1925) ועליה מבוסס התרגום הניתן בזה לקורא העברי.¹

תכונות הסגנון האופיניות ביותר לספרות הרומית בתקופתו של סויטוניוס היו: הקיצור, החיפוש אחרי ביטויים וצירופי־מלים בלתי־רגילים והשימוש המופרז באמצעים ריטוריים. בסויטוניוס אנו מוצאים רק את החיוביות שבתכונות אלו. סיגנונו מצטיין במידת־קיצורו ובדיוק־ביטויו ואין בו מן הרדיפה אחרי הבלתי־רגיל ואף לא משאר סממני הכבודה הריטורית, האופייניים לרבים מסופרי אותה תקופה. זהו סיגנון עניני ופשוט של מדקדק וחוקר.

התקופה, שבה פעלו שליטי רומי אלה שלתיאור־חייהם מוקדש חיבורו של סויטוניוס, תחילתה ביוליוס קיסר וסופה בדומיטיאנוס, האחרון לבית הפלַויים, והיא אחת התקופות החשובות ביותר בהיסטוריה של רומי ושל העולם העתיק בכלל. היא פותחת בביטול הרספובליקה הרומית בת 500 השנה על ידי יוליוס קיסר ובעיצוב צורת־השלטון החדשה, ה"פרינציפאט”, על ידי יורשו אוגוסטוס. בימי קאליגולה ונירון – שני השליטים אחוזי "שגעון־הקיסרים" – עמדה רומי על החזיון של שלטון עריץ. לסוף הופל נירון בכוח הצבא ואחרי מלחמת־אזרחים קשה נתבסס השלטון בידי אספסיַנוס, אבי שושלת הפלַויים. בימי שלטונו התקיף, שהיה עם זה נושא ברכה רבה, הוּסדר מחדש משק־המדינה, שיסודותיו נתערערו בימי נירון, והתחילה תקופת ההבראה ברוב שטחי החיים.

בעת ובעונה אחת עם מאורעות אלה ברומי הבירה נתרחשה שורה של תהליכים היסטוריים חשובים ברחבי האימפריה העולמית. הפרובינציות הרומיות פסקו להיות מקור של ההתעשרות לנציבים רומיים, כפי שהיו בימי הרספובליקה; השפה והתרבות הלטינית מכות שרשים עמוקים בארצות המערביות של הקיסרות; האזרחות הרומית חדלה להיות נחלתם של תושבי איטליה בלבד והיא נעשית מעתה לקנין ערים ומחוזות שלמים ברחבי הקיסרות. אנשי הפרובינציות מתחילים ליטול חלק פעיל בהנהלת עניני המדינה על כל ענפיהם. הודות לתנאי השלום ולביטחון הרכוש והחיים באה רווחה כלכלית ברוב ארצות האימפריה הגדולה.

אלה הם התהליכים ההיסטוריים העיקריים של תקופת שנים־עשר הקיסרים, שחייהם תוארו בספרו של סויטוניוס. ברם סויטוניוס אינו היסטוריון. אין הוא מתעניין בתהליכים היסטוריים ואין הוא מתאר תקופה היסטורית. ביוגרף הוא, המתעניין בחיי הקיסרים – ובחייהם הפרטים לא פחות, ואולי גם יותר, מאשר בפעולותיהם הצבאיות והפוליטיות. והודות להתענינות זו דווקא אנו מוצאים בחיבורו אוצר בלום של ידיעות, אנקדוטות, מימרות וביטויים חשובים ומענינים, שהיו הולכים לאבוד באין ספק, אילו נשתמרו בידינו כתבי ההיסטוריונים בלבד.

כל הביוגרפיות שבספרו זה של סויטוניוס נכתבו לפי סכימה אחת. הן בנויות שורה של מדורים קבועים כגון: מוצאו של הקיסר, פעולותיו בימי שלום ובעת מלחמה, מראהו החיצוני ולבושו, אורח־חייו, חסרונותיו ומעלותיו, מותו ואופן קבורתו. את הכרונולוגיה מביא סויטוניוס בחשבון רק בפתיחת הביוגראפיות ובסיומן, ואילו בגוף התיאור מרכז הוא את החומר לפי הענין בלא להתחשב בסדרם הזמני של המאורעות. שיטה זו, שמהלכים לה בביוגרפיה היוונית המאוחרת וגם בביוגרפיה הרומית, אומנם אינה חושפת בפנינו את האישיות בהתפתחותה, אבל לעומת זאת היא מאפשרת לו למחבר הביוגרפיה לסדר ולרכז בתיאוריו חומר מרובה להפליא. ואם אמנם חייב הקורא עצמו להסיק לו לעתים את המסקנות הכלליות מתוך ריבוי הפרטים, הרי עובדה היא שהחומר הביוגרפי, שסויטוניוס מגישו לקוראיו, הוא חשוב ומעניין.

במקורות רבים, שלא נשתמרו עד ימינו, השתמש סויטוניוס, החל מתעודות רשמיות, מכתבים וכתבי־זכרונות של הקיסרים עצמם וגמור בחיבוריהם של הסופרים והמלומדים שקדמו לו. כמו כן מסתבר, שלא נעלמו מעיניו גם תעודות סודיות, שכן בתוקף משרתו כמזכירו של אדררינוס קיסר היתה לו במשך כמה שנים גישה חפשית לארכיוני המדינה.

כתיבתו של סויטוניוס מצטיינת באובייקטיביות גמורה. הוא קרא את חומר המקורות, בירר ובדק אותו וסידרו לפי המדורות הקבועים, שלא שתהיה לו דעה קדומה כל־שהיא לגבי השיטה של שלטון־יחיד בכלל ולגבי אופיו של כל אחד מן הקיסרים, שאת חייהם הוא מתאר. כך נתגשם בספרו של סויטוניוס העיקרון המפורסם של כתיבה "בלא כעס ובלא משוא־פנים" (sine ira et studio) שקבעוֹ, אך לא הצליח להגשימו, טאקיטוס, ההיסטוריון הגדול בן זמנו של סויטוניוס. כמובן שאין להסיק מכאן, כי כל הידיעות, שמוסר לנו סויטוניוס, נכונות הן, וכי תיאור דמויותיהם של הקיסרים קולע תמיד אל האמת. סויטוניוס נסתייע בחיבוריהם של אויבי הקיסרים וגם של משרתי הקיסרים והמחניפים להם ולא תמיד ידע (ואף לא תמיד שקד על כך) להבחין בין עובדה בדוקה לבין דברי כזב. אבל אין ספק שלא העדיף מדעת את דברי האחד משני הזרמים המנוגדים על דברי האחר בהערכת הקיסרים ופעלם.

דרך כתיבתו של סויטוניוס, כאמור, פשוטה ועניינית. אין הוא מבקש לקשט את סיפורו ואין הוא רודף אחר אפקטים דראמתיים חזקים. ואילו התקופה עצמה, שעליה מספר בעל "חיי הקיסרים", רבת רושם כל־כך; הרקע הכללי מענין ורב־גוני, וחייהם של גאונים כיוליוס קיסר, מדינאים דגולים כאוגוסטוס, עריצים אחוזי "שגעון־הקיסרים" כנירון, מענינים כל־כך שהם כשלעצמם נושא רב־עלילה הם ורב־מתיחות. וּסויטוניוס, שהחומר חשוב לו מן הצורה, יודע להתרומם גם לדרגה ספרותית גבוהה כשהענין מחייב זאת, וסצינות כגון: "קיסר על גדות הרוביקון", "מותו של קיסר", "ימי נירון האחרונים" יכולות להיחשב בצדק על מיטב הספרות הרומית.

אלכסנדר פוקס

האוניברסיטה העברית, ירושלים.

ספר ראשון | יוּלִיוּס הָאֱלֹהִי
(גאַיוּס יוּליוּס קיסר)

בן שש־עשרה מת עליו אביו.² משנתמנה כעבור שנה למשרת כוהן־יופיטר (Flamen Dialis) ניתק קשריו עם קוֹסוּטיה, אשה ממשפחת פרשים אך עשירה מאוד, שנארשׂה לו בעודנו נער, ונשׂא לו לאשה את קוֹרנֶליה בת קינה, ששימש קונסול ארבע פעמים. היא ילדה לו כעבור זמן קצר את יוליה. בשום פנים לא עלה בידי הדיקטאטור סוּלָה להכריח את קיסר שיתגרש ממנה, ועל כך נענש בשלילת הכהונה, בהחרמת הנדוניה של אשתו וירושתו המשפחתית ונחשב על אנשי המפלגה היריבה, עד כי אנוס היה לנטוש את עירו ולהחליף את מקום מחבואו כמעט מדי לילה בלילה, אף על פי שגברה עליו מחלת הקדחת החוזרת, ופדה את חייו בכסף מלא משומרי צעדיו. ³

לבסוף קיבל חנינה, בהשתדלות בתוּלוֹת־וסטה, ממרקוּס אֵמִיליוּס ואַבְרֶליוּס קוֹטָה, קרוביו ומחותניו. ידוע היטב שסוּלָה דחה זמן־מה את בקשותיהם של ידידיו הקרובים מאנשי המעלה, ורק לאחר שהפצירו בו בתוקף נעתר להם לבסוף, אך מפיו פרצו – בין בהארה ממעל, בין מתוך השערה – הדברים האלה: "יזכו־נא בו וישמרוהו לעצמם, ובלבד שידעו כי האיש שאת שלומו הם דורשים בתוקף כזה יביא פעם אבדון על מפלגת האופטימאטים, שעליה מגינים הם יחד אתי; שכן בקיסר חבוי לא מאריוּס אחד".

בצבא שירת קיסר לראשונה באסיה הקטנה במטהו של הפְּרֵיטור מארקוּס תֶּרמוּס.⁴ וכאשר שלח אותו לבִיתִינִיה, שיביא את הצי, נשתהה אצל ניקוֹמֶדֶס, ומשום כך ריננו אחריו שהפקיר למלך את תומתו.⁵ ולהתגברות הלעז הזה עוד גרם על ידי כך שלאחר ימים מעטים חזר לביתיניה באמתלה לגבות סכום כסף, המגיע לעבד משוחרר אחד מבין הקְלִיֶנְטים שלו. בשירותו שלאחר מכן רכש לו שם טוב מזה ובשעה שנלכדה מִיטִילֶנֶה העניק לו תּרמוּס את ה"זר האזרחי".⁶

כמו כן שירת בפיקודו של סֶרְוִיליוּס אִיסַבְריקוּס בקִילִיקִיה, אבל רק זמן קצר, שכן נודע לו כי סוּלָה מת ועל כן מיהר לשוב לרומא בתלותו תקווֹתיו במרידה החדשה, שעורר מארקוס לֶפידוּס. אך נימנע מלהתחבר אל לפידוס, כי לא בטח בכשרונו ואף לא במצב הענינים שמצאם יגעים ממה שקיווה.

לאחר שמלחמת האזרחים שככה תבע לדין את קוֹרְנֶליוּס דוֹלַבֶּלה, שהיה קונסול וזכה למסע־נצחון, על עושק משלמי המסים; וכשהלה זוּכה מן האשמה גמר קיסר בלבו לפרוש אל האי רוֹדוֹס, גם משום שביקש להתחמק מפני השנאה, וגם כדי שיוכל להתמסר בשקט ובמנוחה ללימודים בהדרכת אַפּוֹלוֹניוּס מוֹלוֹ, המורה המפורסם ביותר בימים ההם לאמנות־הדיבור.⁷ בשעה שהפליג לשם באמצע חדשי החורף נפל בידי שודדי־ים על יד האי פארמאקוּסה, והיטב חרה לו על שאנוס היה לשהות אתם כארבעים יום עם רופא אחד ושני שמשים; שכן את שאר בני לוויתו ועבדיו שלח תיכף ומיד להביא דמי פדיונו. לאחר תשלום חמישים כיכר־כסף הוציאוהו לחופש ליבשה. אך הוא הפליג בלי שהיות עם הצי שהשיג לו בעקבות הבורחים, ומשנפלו לידו הטיל עליהם אותו עונש, שבו איים עליהם תכופות מתוך בדיחות־הדעת.

אותם הימים החריב מִתְרידאתֶּס את הגלילות הסמוכים, וקיסר פנה מרודוס, שלשם היו מועדות פניו, לעבר אסיה הקטנה, שלא יחשבו כי הוא יושב בחיבוק־ידים בשעה שבעלי־הברית בצרה. שם אסף חיל־עזר וגירש את נציב המלך מן הפרובינציה ועל ידי כך חיזק את נאמנותן המפוקפקת והפוסחת על שתי הסעיפים של הערים ההן.

      בימים ששימש טריבּוּן צבאי, היא משׂרת־הכבוד הראשונה שזכה בה על פי בחירת־העם לאחר שובו לרומא.⁸ תמך בכל כוחו באלה שהשתדלו להחזיר לישנה את עטרת הטריבונט, שכוחה צומצם על ידי סוּלה. כמו כן הצליח להשיג על ידי הצעת־החוק־של־פּלוֹטיוּס את החזרתם העירה של גיסו לוּקיוּס קינָה והאנשים שנטו יחד אתו אחרי לפידוס במרידתו וברחו אחרי מות הקונסול אל סֶרְטוֹריוּס. בענין זה נאם הוא עצמו באסיפת־העם.

כקְוֵיסְטוֹר הספיד מעל במת־הנואמים הציבורית, כמנהג המקום, את דודתו יוליה ואת אשתו קוֹרנליה במותן.⁹ בהספד על דודתו אמר על שושלת היוחסין שלה ושל אביו, הן מצד האב והן מצד האם, דברים כגון אלה: "מוצאה של דודתי יוליה מצד האם ממלכים, מצד אביה קשור הוא באלים בני־האלמות; כי מוצא שבט מַרְקִיִי רֶגֶס, שאת שמו נשאה האם, מן המלך אנקוּס מרקיוּס; ואילו שבט היוּליי, שמשפחתנו משתייכת אליו, מוֶנוּס עצמה בא.¹⁰ ביחוס הזה יש למצוא איפוא גם כבוד מעלת המלכים, שלהם הכוח הגדול ביותר בין בני־האדם, וגם קדושת־האלים, שהמלכים עצמם נתונים לרשותם".

במקום קורנליה נשׂא לו לאשה את פּוֹמפּיה בת גְנֵיוּס פּוֹמפֵּיוס, נכדת לוּקיוּס סוּלָה, אך גירש אותה אחר כך, כי נפל עליה חשד שבגדה בו עם פּוֹבּליוּס קלוֹדיוּס. השמועות שהלה התגנב אליה בלבוש אשה בשעת חגיגות פומביות היו תכופות במידה כזו שהסנט ציווה לערוך חקירה של חילול־הקודש.¹¹

       בתקופת הקויסטוּרה נפלה בחלקו היספניה הדרומית. בשעה שסובב שם בבתי־הדין בשליחות הפריטור, כדי לשבת במשפט, ובא לגאדֶס וראה על יד מקדש הרקוּלס את פסלו של אלכסנדר הגדול, פרצה אנחה מפיו כמו מתוך דאבון־לב על אפס מעשהו, שלא פעל עדיין שום דבר הראוי לזכרון, ובאותו גיל, שבו כבש כבר אלכסנדר את כל העולם.

מיד מיהר ודרש פיטוריו, שיוכל לנצל בהקדם את ההזדמנויות שיבואו לידיו למעשים גדולים בעירו. אבל החלום שחלם בלילה שלאחריו ביעתהו; כי בחלומו ראה שבא על אמו. אך פותרי־החלומות עודדוהו לתקווֹת גדולות ביותר, שפירשו את החלום כמנבא לו את השלטון על רחבי תבל; כי האם, שראה אותה נכנעת תחתיו, אינה אלא האדמה, שנחשבת אֵם־כל־חי.

כך עזב את משרתו לפני המועד ובא אל המושבות הלאטיניות, שהשתדלו להשיג להן את זכויות האזרחות, והיה מעורר אותן להעז ולעשות דבר אילמלא עיכבו הקונסולים את הלגיונות שלהם דווקא מאתה סיבה, אם־כי נועדו כבר לקיליקיה.¹²

אף על פי כן הלך מיד ויזם לעשות בעיר מעשים גדולים יותר. ימים אחדים לפני כניסתו למשרתו כאֵידִיל נפל עליו החשד, שקשר קשר עם מארקוס קראסוּס, קונסול לשעבר, וכן עם פּוּבּליוּס סוּלָה ולוּקיוּס אַבטרוֹניוּס, שלאחר שנתמנו קונסולים נתחייבו בדין על השגת המשרה בשוחד.¹³

תכניתם היתה לקום על הסנט בתחילת השנה, ולאחר שירצחו את האנשים שימצאו לנכון לרצחם, יתפוס קראסוס את הדיקטאטורה וימנה את קיסר לסגנו, יקבעו את חוקת המדינה לפי ראות עיניהם ולבסוף יחזרו סוּלה ואבטרוניוס לקונסולט. קשר זה ניזכר ב"היסטוריה" של טאנוּסיוּס גֶמינוּס, בפקודות של מארקוס בּיבּוּלוּס ובנאומי קיוּס קוּריוֹ האב. ניראה שגם קיקרוֹ רומז על כך באחד ממכתביו של אַקסיוּס באמרו, כי קיסר בהיותו קונסול חיזק בידו את המלוכה שחשב כבר עליה בשעה ששימש כאידיל. טרנוסיוס מוסיף, שקראסוס לא הופיע, מתוך חרטה או פחד, ליום שנועד לרצח ולפיכך לא נתן גם קיסר את האות שהיה עליו לתת לפי ההסכם. קוריו מספר, כי הוסכם ביניהם שקיסר ישליך את הטוגה מעל כתפיו. קוריו זה וגם מארקוס אקטוֹריוּס נַטוֹ מעידים, שהשתתף גם בקשר של גניוּס פּיזוֹ הצעיר, שמשום החשד בקשר מדיני ניתנה לו היספניה לפרובינציה ברצון ומחוץ לסדר החוקי; אף גמרו ביניהם, שיתחילו באותה שעה במהפכה, הוא בחוץ־לארץ וקיסר עצמו ברומא, בעזרת האמבּראנים והטרנספּאדאנים. אבל עצת שניהם הופרה עם מותו של פיזו.

בשעה ששימש אידיל קישט, נוסף על הקומיטיום, הפוֹרום והבסיליקות, גם את הקפיטוליוּם בסטָוִים ארעיים, שהוקמו להציג בהם לפחות חלק מאותו השפע הגדול של הדברים, שהוכנו למישחקים. גם מישחקי ציד ושעשועים ערך יחד עם חברו וגם לבדו, ועל ידי כך זכה הוא בלבד להכרת התודה גם על התוצאות המשותפות לשניהם.

על כך אמר חברו מארקוס ביבולוס בגלוי, כי קרה לו כמקרהו של פּוֹלוּכּס: כשם שהמקדש אשר הוקם בפורום לאחים־התאומים ניקרא על שם קאסטוֹר בלבד, כך נדיבותו שלו ושל קיסר ניזקפות לטובת קיסר בלבד. על אלה הוסיף קיסר גם משחקי גלדיאטורים, אם כי בהשתתפות זוגות במיספר קטן במשהו מן הניקבע על ידו; שכן המון הגלדיאטורים, שזימן ממקומות שונים, הטיל פחד על אויביו, ולפיכך ניקבע מספר הגלדיטורים לפי החוק ולמעלה ממנו לא הורשה לאיש להחזיק ברומא.

לאחר שקנה את לב העם ניסה לקבל בעזרת חלק מן הטריבונים ועל פי החלטת־העם את מצרים כפרובינציה. להשגת שלטון צבאי בלתי־רגיל זה השתמש במקרה שעורר אי־רצון כללי, שעה שבני אלכסנדריה גרשו את מלכם, שקיבל מאת הסנט את התואר "ידיד ובן־ברית".¹⁴ אך לא השיג מבוקשו בשל התנגדות מפלגת האופטימאטים.

כדי להשפיל איפוא את כבודם של אלה בכל הדרכים שברשותו הקים מחדש את אותות הזיכרון, שהוקמו לכבוד הניצחון של גאיוּס מריוּס על יוּגוּרתה, על הקימְבֶּרים והטֶבְטוֹנים, וסוּלה הרס אותם לפני זמן־מה. ועוד זאת עשה: בשעה שניהל את החקירה על משפטי רוצחים כלל במנינם גם את אלה שבשעת ההחרמות קיבלו פרס מאוצר המדינה על מסרם את ראשיהם של אזרחים רומיים, אם כי חוקי קורנליוס חוננום כיוצאים מן הכלל.

כמו כן הסית אדם אחד, שיתבע לדין על בגידה במולדת את גאיוּס רבּיריוּס, שעל ידי עזרתו עלה בידי הסנט לרסן שנים מועטות קודם לכן את הטריבון המרדן לוקיוס סאטוּרנינוּס. וכאשר נפל הגורל עליו לשפוט את הנאשם, דן אותו לחובה בלהיטות כזאת, שרצונו הרע של הדיין היה אך לתועלת לנאשם כשעירער על פסק־הדין לפני העם.

לאחר שנתיאש מן התקווה להשיג לו פרובינציה, שאף למשרת הכוהן הגדול ופיזר לשם כך ממון הרבה ביד רחבה. וכאשר יצא עם בוקר לאסיפת הבחירות ושקל בלבו את גודל חובותיו, אמר לאמו שנשקה לו, כך מספרים, שלא ישוב הביתה אלא כוהן גדול. ¹⁵ ואמנם היה ניצחונו על שני מתחריו התקיפים, שעלו עליו בגיל ובמעלה, גדול מאד, עד שקיבל באזוריהם קולות רבים משקיבל כל אחד מהם בכל האזורים גם יחד.

כשניבחר לפּריטוֹר והסנט החליט פה אחד לרגל גילוי קשר־קטילינה להטיל על המשתתפים עונש מוות, הציע הוא האחד לחלק אותם, אחרי החרמת רכושם, בין הערים ולהחזיקם שם במאסר. ולא עוד אלא שהטיל פחד בלבות אלה, שהמליצו על עונש חמור יותר, וחזר והוכיחם, כי גדולה תהיה שנאת המון העם הרומי כלפיהם לדורות, עד כי דֶקימוּס סילֶנוּס, הקונסול הניבחר, לא נירתע מלפרש מחדש את חוות־דעתו (כי לשַנותה חרפה היתה לו) ולהקֵלה בתואנה שנתקבלה בצורה קשה משחשב הוא עצמו. ואף אמנם משיג היה מבוקשו, כי כבר היטה רבים לדעתו, וביניהם את אחי קיקרו הקונסול, אילמלא נאומו של מארקוס קאטו, שיִצֵב את עמדת הסנט שפּסח עד כה על שתי הסעיפים.

אבל גם אז לא הירפה מהתנגדותו עד שלהקת פרשים רומיים מזוינים, שעמדה מסביב לאסיפה כמשמר, איימה להרגו על שהוא עומד על דעתו בתוקף רב מדי. אף ניגשו אליו בחרבות שלופות, וקרבו כל כך שהיושבים על ידו נתרחקו כולם ממנו, ובקושי יכלו אחדים מהם להגן עליו בחבקם אותו ובפרשֹם לפניו את הטוגה. אז נבהל ולא זו בלבד שוויתר להם, אלא שנימנע מלבוא לישיבות הסנט כל אותה שנה.

ביום הראשון לכניסתו לפריטוּרה העמיד לחקירה בפני העם את קְוינְטוּס קַטוּלוּס בקשר עם בניית הקפיטוליום מחדש והציע עם־זה להעביר את ביצוע העבודה לידי אדם אחר. אך לא יכול היה לעמוד בפני הכוח המאוחד של האופטימאטים, ומשראה כי אלה עוזבים מיד את מקומם בחגיגה לכבוד הקונסולים החדשים ומתקהלים במספר רב נכונים להתנגדות, חזר בו גם מן ההצעה הזאת.¹⁶

לעומת זאת הצטיין בתמיכתו ובמלחמתו התקיפה לצד קֵיקִיליוּס מֶטֶלוּס, טריבון העם, בשעה שזה הציע חוקים מהפכניים ביותר נגד זכות ההתערבות של חבריו למשרה, עד שלבסוף הורחקו שניהם מהנהלת המדינה על פי החלטת הסנט. אף על פי כן העז להישאר במשרתו ולשבת למשפט. אבל משנודע לו כי יש המוכנים לעצור בו בכוח הנשק, שילח מעליו את הלקטורים, פשט את בגד־השרד וברח בסתר לביתו להמתין בשקט ולראות מה יֵעשה בתנאי המצב, ואילו יומַים אחרי כן, כשההמון התקהל מעצמו ומרצונו והבטיח בשאון רב לעזור לו להישאר במשרתו, הרגיע אותם, וכיוון שהדבר בא באופן בלתי צפוי כזה, התכנס הסנט בבהלה והביע לו תודה על ידי אנשים מכובדים מאד, ולאחר שביטלו את ההחלטה הקודמת הזמינוהו לקוּריה ובדברי שבח מרובים חזרו והושיבוהו על כנו.

ושוב חזר ונסתכן בענין חדש: שמו ניזכר בין חבריו למרד של קטילינה, תחילה על ידי המלשין לוקיוס וֶטיוס בפני הקְוֵיסְטוֹר נוביוס ניגֶר, ואחר כך בפני הסנט על ידי קוינטוס קוּריוס, שקיבל פרס מאת המדינה על שגילה לראשונה את מזימות הקושרים. קוריוס אמר שקיבל את ידיעותיו מפי קטילינה, וּוטיוס הבטיח להמציא מכתב כתוב אל קטילינה בעצם ידו של קיסר. קיסר ידע, כי האשמה כזאת קשה יותר מדי, ולפיכך נסתמך על עדותו של קיקרו והוכיח, כי בעצמו ומרצונו הטוב מסר לו ידיעות מסוימות על דבר אותו הקשר.

המשך הפרק זמין לקריאה בספר המלא